פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 55: שנת 2010

עשור חדש נפתח בקטגוריית הסרט הבינלאומי של פרסי האוסקר, ועמו רוחות חדשות וחיוביות למדי. באופן מאוד כללי, כמובן.
האלף החדש, כזכור, התחיל עם עשור מפוקפק למדי מבחינת מורשת הפרס, כזה שהביא עמו המון שינויים מטעם האקדמיה שניסתה להתמודד עם חיצי ביקורת חיצונית ופנימית על מהות הקטגוריה. לא אפרט על כל אלו כי באמת שיש פרק שלם לכל שנה ושנה, אבל מהצצה קדימה, אפשר לומר שהדברים עומדים להשתפר. לראייה, אנחנו נכנסים לתוך עשור בו כמה מהזוכים הקאנוניים ביותר בתולדות האוסקר, שכידוע הסתיים עם היסטוריה מוחלטת ומסעירה. אני מאוד מסוקרן לגבי מה שמחכה לנו.

כבר עם השנה הראשונה של העשור החדש היה ברור שמשהו זז לחיוב. אמנם לכל צופה תהיה את רשימת החלומות שלו או שלה, ואמנם לא כל סרט בחמישיית 2010 הפך להיות צפיית חובה, אבל הבחירות עצמן העידו על הרבה דברים טובים. לראייה, שניים מהבמאים הבינלאומיים הכי מסעירים של האלף החדש קיבלו את הדחיפה המשמעותית שלהם אל העין הבינלאומית בשנה הזו ממש. בדיעבד ראינו היסטוריה מתרחשת לנגד עינינו. בנוסף, שני במאים שכבר הוכיחו את עצמם בעבר חזרו בכוחות מחודשים, והנה גם הגיעה הזכייה השלישית מידיה של במאית. בחלק הפחות חיובי, זאת הפעם האחרונה (נכון ל-2026) שסרט מאת במאית זכה בקטגוריה הזו. סטטיסטיקה די איומה לא משנה איך הופכים את זה.

2010 היא גם שנה חשובה – שלא נאמר קריטית ומשנה עולמות – לא רק בגלל הטראומה הקולקטיבית שהיא זכיית "נאום המלך" וטום הופר על פני "הרשת החברתית" ודיויד פינצ'ר (כמו גם "פייטר", "התחלה", "ברבור שחור", "צעצוע של סיפור 3" ו"אומץ אמיתי" בין היתר), אלא כי בחדשות החיוביות יותר, בספטמבר עלה לבלוגספירה הישראלית אתר קטן בשם סריטה, בו שלושה מופרעים התחילו לכתוב על קולנוע כאילו חייהם תלויים בזה. איכשהו זה מחזיק עד היום. אני מניח שזה אומר שהסיקורים יהיו קצת אחרים מכאן, גם כי יהיו טקסטים ישנים שאאלץ להתמודד איתם לראשונה מזה עשור, וגם כי היינו בתוך המרוץ יותר ויותר.

לעניינינו, 66 מדינות הגישו נציגות לאוסקר ה-83. מתוכם עלו לתשיעיית הביניים חמשת המועמדים הסופיים ועוד ארבעה שכמעט ונכנסו. אלו היו "וידויים" היפני, "החיים מעל הכול" מדרום אפריקה, "אפילו הגשם" מספרד, והקומדיה השוודית "סימפל סיימון". אל תרגישו רע אם לא שמעתם עליהם מעולם.
נציגויות ידועות אחרות שניסו את מזלן באותה שנה היו זוכי קאן כמו נציג תאילנד "הדוד בונמי שיכול להיזכר בחייו הקודמים" (דקל הזהב) ונציג צרפת "על אלים ובני אדם" (הגראן פרי); זוכי ברלין "דבש" הטורקי (דב הזהב) ו"אם אני רוצה לשרוק אני שורק" מרומניה (פרס חבר השופטים), וגם "כשאנחנו עוזבים" מגרמניה ו"הדבר היפה ביותר" מאיטליה. ישראל שלחה את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ועצרה את רצף המועמדויות שלה שהחל ב-2007 עם "בופור". לא נורא, אנחנו נחזור בכיף שלנו שנה לאחר מכן.

זאת הייתה השנה השנייה ברציפות בה אירופה מיוצגת על ידי פחות מחמישים אחוז מהקטגוריה, עם רק שני סרטים. השאר הגיעו מאפריקה, אמריקה ואסיה. צירוף מקרים משעשע הוא שארבע ממועמדות 2006 התחרו שוב זו בזו: אלג'יר, קנדה, מקסיקו ודנמרק (השינוי היחיד מאותו ליין אפ היה יוון שהחליפה את גרמניה). הפעם בתוצאות אחרות.
באוסקר הכללי, שני סרטים שאינם דוברי אנגלית הצליחו להסתנן אל לוח המועמדויות: בפרס התלבושות התרחשה הפתעה נהדרת עם מועמדותה של אנטונלה קנארוצ'י על עבודתה ב"אני אהבה" האיטלקי (שהיה צריך להביא לטילדה סווינטון מועמדות לפרס השחקנית הראשית אם אתם שואלים אותי), ובפרס השחקן הראשי היה מועמד חאוויר בארדם על "ביוטיפול", סרט שעליו נדבר בעוד רגע.

אלג'יר – "מחוץ לחוק"

המועמדים

אלג'יר – "מחוץ לחוק" (Hors la Loi / Outside the Law)

נכון לשנת 2026 זוהי מועמדותה האחרונה של אלג'יר באוסקר אז זה הזמן לסיכום מהיר של כל מה שקרה עד כה.
אלג'יר הייתה ממזרה לא קטנה בעולם האוסקר הבינלאומי. זה התחיל ב-1969 כאשר הייתה למדינה הלא אירופאית הראשונה שזוכה בפרס, עם יצירת המופת "Z". העניין הוא שלמרות שהסרט צולם באלג'יר, הוא היה לחלוטין הפקה צרפתית, של במאי צרפתי והיה כולו דבר בצרפתית. דרך מעולה לשטות במערכת. המדינה חזרה לאוסקר ב-1983 עם "הנשף" הנפלא, גם הוא עם מעט מאוד התערבות אלג'יראית, הפעם בהובלת הבמאי האיטלקי אטורה סקולה. בשנות התשעים נכנס לתמונה הבמאי הצרפתי-ממוצא-אלג'יראי ראשיד בושארב שהביא למדינה שלוש מועמדויות: "אבק החיים" ב-1995, "ימים של התהילה" ב-2006 ואז שוב ב-2010 עם "מחוץ לחוק" גם הוא בוגר התחרות הרשמית של קאן.

ב"מחוץ לחוק" בושארב המשיך את הקו של "ימים של תהילה" כאשר הוא שוב הפנה זרקור אל ההיסטוריה האלג'יראית של אמצע המאה העשרים, ואפילו התאחד עם חלק גדול מהקאסט שזכה על סרטו הקודם בפרס השחקן של פסטיבל קאן (זכייה קולקטיבית לחמישה שחקנים).
"מחוץ לחוק" נפתח עם פרולוג שמתרחש באלג'יר של 1925, שם משפחה בת המקום מפונה בכוח מאדמתה בעקבות ההשתלטות הצרפתית. שלושת הילדים, שחווים את חוסר האונים הנוראי של גירוש והתנכלות הם סעיד (ג'אמל דבוזה, שחוץ מ"ימים של תהילה" נתקלנו בו גם ב"אמלי"), מסעוד (ראשדי ג'ם) ועבדלקאדר (סאמי בוז'ילה, מצטיין הקאסט בעיני, עם אנרגיות רציניות של ג'יאנקרלו אספוסיטו) שהוא הילד האינטלקטואל ביותר מהם, ואת זה אנחנו יודעים כי הוא מרכיב משקפי קריאה.
משם אנחנו קופצים אל 1945. חייהם של האחים התפצלו לאחר מות אביהם ואחיותיהם, וכאשר אלג'יר נלחמת על עצמאותה, עבדלקאדר נכנס לכלא על פעולתו המחאתית. בעקבות טבח מבעית של הצרפתים במהלך הפגנה אלגי'ראית, סעיד מפציר באימו לעבור אתו לצרפת כדי לנסות לאחד את האחים. מכיוון שאין להם שאר משפחה באלג'יר האמא מסכימה, והשניים עוברים לשכונת פחונים למהגרים, שם סעיד מגלה את הכסף שאפשר לעשות מחיי הפשע, מבחינתו טוב הרבה יותר מלהיות עבד של המפעל המקומי. בינתיים שנות השישים מגיעות, ומסעוד חוזר ממלחמת וייטנאם שם חווה על בשרו את הזוועות בזמן שעבדלקאדר משתחרר מהכלא אבל לא מוותר על החלום של אלג'יר עצמאית. הוא הופך למנהיג אזרחי שלא בוחל באמצעים לנצח את הכובשים, ומשתמש באחיו כדי להשיג את המטרה. זה הופך את "מחוץ לחוק" לסרט ההתקוממות החברתית האלימה השישי בהיסטוריה של הקטגוריה, אחרי "ארבעת הימים של נאפולי" (איטליה), "הקרב על אלג'יר" (איטליה), "ארבעה ימים בספטמבר" (ברזיל), "גן עדן עכשיו" (פלסטין) ו"כנופיית באדר מיינהוף" (גרמניה).

על אף שמדובר בדרמה היסטורית מכסף אירופאי-אפריקאי, כבמאי בושארב הלך על כמה כיוונים מאוד ז'אנריסטיים-הוליוודיים כמו מערבונים, סרטי פשע ופילם נואר, שממש מרגישים כמו מחוות לקולנוע אמריקאי ישן. בושארב דיבר על "ג'ונגל האספלט", אבל אפשר לזהות כאן הרבה יותר, מסרטי פריץ לאנג על ימי הנאציזם, ועד "הסנדק" ו"הסנדק 2", שהסרט ממש משחזר מהם כמה סצנות באופן די ברור.
את הפקת הענק עליה היו חתומות צרפת, אלג'יר, בלגיה, טוניסיה ואיטליה, צילם הבלגי כריסטוף בוקריין ("קומדיה אלוהית", "צל הימים"), מתסריט כתב בושארב בשיתוף עם אוליבייה לורל.

ראשיד בושארב נשלח לאוסקר עוד פעמיים נוספות מטעם אלג'יר ("הדרך לאיסטנבול" ב-2017 ו"האחים שלנו" ב-2022) אך כמו שאר ניסיונות המדינה מאז 2010 זה לא הבשיל לכדי מועמדות. שמו כן ייקשר למועמד נוסף לאוסקר הבינלאומי, "העלבון" הלבנוני ב-2017, אותו הפיק.

יוון – "שן כלב" (Dogtooth)

הקטגוריה הבינלאומית באוסקר העניקה במהלך השנים דחיפה בינלאומית ללא מעט יוצרים שיצאו משם לקריירה מדהימה. רומן פולנסקי, מילוש פורמן, אלחנדרו גונזלס איניאריטו ואנג לי הם השמות הבולטים ביותר. בעיני, לצידם, אחת מרעידות האדמה הגדולות ביותר שהגיחה מהקטגוריה הזו היא תוצרת יוון, מדינה שבאותה תקופה די נמחקה מלוח הקולנוע העולמי ובאוסקר לא שמענו עליה מאז 1975. כל זה עמד להשתנות ממש עם הכניסה לעשור החדש.

לעולם לא אבין איך זה קרה, אבל אל תוך המסגרת היחסית שמרנית הזו של האוסקר, הצליח להיכנס בהפתעה די גדולה סרט יווני קטן ומוזר, סוטה ומאתגר, שזכה במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן ב-2009, תוך שהוא דוחק החוצה מהאוסקר שניים מהזוכים הגדולים של התחרות הרשמית ("הדוד בונמי יכול להיזכר בחייו הקודמים" ו"על אלים ובני אדם"). את הסרט ביים בחור בן 37 השם יורגוס לנתימוס, וזה הפיצ'ר השלישי שלו אחרי שעבד בעיקר כבמאי תיאטרון ווידאו-ארט. אני מתאר לעצמי שלפני המועמדות הזו איש לא היה מעלה על דעתו שהוא יהפוך לאחד הקולנוענים המוכרים והמחוזרים ביותר בעולם עם שש מועמדויות לאוסקר תוך כעשור, ושטיחים אדומים שייפרשו לפניו בכל פסטיבלי הקולנוע הגדולים.
"שן כלב" תפס את תשומת לב העולם – לי קשה לומר בוודאות אם זה קרה לפני, במקביל, או אחרי המועמדות לאוסקר – כשאפילו בסביבה פחות מתוקשרת ומסוקרת מזו של היום, הדיבור על הסרט היה מחריש אוזניים. מי שצפה בו בזמן אמת (אני עשיתי זאת תודות למוחות הפועלים מאחורי ספריית הדי.וי.די המיתולוגית "האוזן השלישית" שמצאו בזמן עותק לשים על המדפים), לגמרי הבין על מה כל הרעש.

"שן כלב", שכתב לנתימוס יחד עם אפיתימיס פיליפו, הוא קומדיה שחורה ומרושעת המתרחשת כמעט כולה בבית רחב ידיים מחוץ לעיר, שם חיה משפחה בת חמש נפשות – שני הורים ושלושה ילדים בוגרים (בן ושתי בנות). מה שהופך את המשפחה הזו ליוצאת דופן הוא שהילדים מעולם לא יצאו מעבר לחצר המגודרת, ובכלל לא מודעים לעולם האמיתי שקורה בחוץ. הוריהם המבוגרים יצרו שיטה מורכבת וסדיסטית למדי למנוע מהם סקרנות ממה שקורה מעבר לחומות, ומאז שנולדו המציאו עבורם עובדות מטעות ושקרים שישאירו אותם קרוב אליהם. מה שההורים לא לקחו בחשבון עד הסוף אלו תהליכים כמו התפתחות מינית ושכלית שגורמת לילדים להתחיל למרוד. וכן, זה ללא ספק המועמד הראשון בתולדות הקטגוריה עם סצנת גילוי עריות מול המצלמה. זה אפילו לא הדבר הכי מטריד שקורה שם.

יותר מהקפיצה של לנתימוס אל לב הקונצנזוס איכשהו, "שן כלב" הפך את הקולנוע היווני ואת היוצרים החדשים בה לסחורה חמה במיוחד. מאותו הרגע, וכמה שנים טובות קדימה, נדמה שכל פסטיבל היה צריך לעצמו איזה סרט יווני שאולי יהיה ה"שן כלב" החדש. יוון זכתה להתעוררות מחודשת, בטח על רקע תקופה פוליטית וחברתית רעה מאוד. עם זאת, לאוסקר יוון לא חזרה מאז, ובאופן כללי גם המומנטום של הקולנוע שלה נחלש.
לנתימוס ביים עוד סרט אחד ביוון ("הרי האלפים"). משם המשיך להפקות בינלאומיות ורק הלך והתחזק עם סרטים כמו "הלובסטר", "להרוג אייל קדוש", "המועדפת", "מסכנים שכאלה", "סוג של חסד" ו"בוגוניה". כל אחד מהם להוציא את האחרון יצא עם פרס מקאן או ונציה, ושלושה מהם היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר.

יוון – "שן כלב"

מקסיקו – "ביוטיפול" (Biutiful)

בדיוק עשר שנים לפני הפיצוץ האוסקרי של לנתימוס ויוון, קרה אותו הדבר פחות או יותר עם מקסיקו. "אהבה נושכת", סרט הביכורים האלים והעצבני של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, שהוקרן גם הוא בפסטיבל קאן (אם כי במסגרת אחרת – שבועיים של הבמאים), היה לשיחת היום בסצנת הקולנוע העולמי של 2000 ונכנס לאוסקר, פותח לבמאי קריירה שלא בטוח אם יכל לדמיין. על הדרך הוא החזיר את מדינתו למרכז תשומת הלב לאחר כמה שנים של חוסר רלוונטיות.
מאז "אהבה נושכת" עבר איניאריטו לביים בהוליווד, שם עשה את "21 גרם", ושלוש שנים לאחר מכן הרים הפקה עצומה חובקת עולם בשם "בבל" שהחזירה אותו לאוסקר עם שבע מועמדויות כולל הסרט והבימוי, וניצחון בפרס המוזיקה. לסרטו הבא החליט איניאריטו לשוב אל מקסיקו, שם ביים את "ביוטיפול" בגיבוי השחקן הספרדי חאוויר בארדם, שלוש שנים אחרי שבעצמו זכה באוסקר על "ארץ קשוחה", ובתמיכה של כמה מהטובים שבקולנועני הוליווד: העורך של הסרט הוא סטיבן מאריונה (זוכה האוסקר על "טראפיק"), הצלם הוא רודריגו פרייטו ("האירי", "הר ברוקבק"), המוזיקה היא של גוסטאבו סאנטאולאיה ("הר ברוקבק" גם הוא), ובין המפיקים השותפים אפשר למצוא את שני האמיגוס הנוספים – גיירמו דל טורו ואלפונסו קוארון.
בכורתו של "ביוטיפול" הייתה בפסטיבל קאן, שם זכה בארדם בתואר השחקן הטוב ביותר והצליח לשמור על מומנטום עד לאוסקר עצמו בו היה חלק מחמשת המועמדים לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר. בדרך לשם צבר "ביוטיפול" מועמדויות לבאפט"א, לפרס בחירת המבקרים, לגלובוס הזהב ואיגוד עורכי הסאונד.

"ביוטיפול" הוא דרמה אפלה ומדכדכת במרכזה גבר מקסיקני (בארדם) שעולמו קורס סביבו: את כספו הוא מרוויח מהברחת מהגרים, משפחתו מרוסקת לרסיסים והוא נאלץ לגדל את שני ילדיו במחסור, ומבפנים מחלת הסרטן מאיימת לקצר את ימיו. לסרט כבר הקדשתי פוסט שלם בפני עצמו במסגרת סדרת "כעבור 10 שנים" אז שם תמצאו עוד הרבה מידע, וכמובן את עמדתי לגביו.

קנדה – "האישה ששרה" (Incendies)

עוד סרט שתפס לעצמו מקום בסדרת "כעבור 10 שנים" שלי הוא המועמד של קנדה, אז איזה כיף, אפשר לקרוא עליו שם ולחסוך קצת מקום כאן. שמחה גדולה, אין מה לומר.
זאת הייתה הפעם השלישית בה סרט עליו היה חתום דני וילנוב – אז בן 33 בסך הכול – נשלח לאוסקר מטעם קנדה. הפעם הראשונה הייתה ב-1997 כאשר היה חלק מצוות של ששת היוצרים שהיו חתומים על "קוסמוס", שנה לאחר מכן שוב עם "ה-32 באוגוסט על פני כדור הארץ" ואז שוב בשנת 2000 עם "Maelstrom". אף אחד מהם לא היה מועמד בסופו של דבר, ואם תשאלו את וילנוב הוא בעצמו כנראה יגיד שבצדק. הבמאי די מתכחש לסרטיו הראשונים ומעיד שהפעם הראשונה שבאמת ידע מה לעשות על סט הייתה עם "האישה ששרה".
כנראה שאכן ככה הדברים היו אמורים לקרות כי הסרט, שעשה את בכורתו בפסטיבל ונציה, הקפיץ את וילנוב לליגה אחרת. הוא התחיל לקבל הצעות מחלקת האדמה הגדולה שנחה מדרום למדינתו, ושנתיים לאחר "האישה ששרה" עשה דאבל דיפ מרהיב עם סרט הקאלט "אויב" בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהאל, והמותחן המוערך "אסירים" (שהיה מועמד לאוסקר הצילום). משם המשיך לרצף של אלופים עם "סיקאריו" ושלושה מסרטי המדע בדיוני הטובים ביותר בתולדות הקולנוע: "המפגש" (שהחזיר אותו לאוסקר), "בלייד ראנר 2049" ו"חולית: חלק ראשון". כן, אני יודע שהיה עוד "חולית" אחר כך. לאף אחד לא אכפת.

את "האישה ששרה" כתב וילנוב על פי מחזה של וג'די מועווד. סיפור המסגרת הוא של זוג תאומים קנדי, ז'אן וסימון, אותם אנחנו פוגשים בנוכחות עורך הדין של אימם, לאחר שזה עתה נפטרה. בצוואתה היא מבקשת מילדיה למסור שני מכתבים חתומים שכתבה על ערש דווי, אחד לאביהם ואחד לאחיהם. הבעיה המרכזית היא שהתאומים מעולם לא הכירו את אביהם, ובכלל לא ידעו שיש להם אח. במקביל לפלאשבקים על סיפור חייה הקשה של אימם, ז'אן וסימון יוצאים לחקירה על שארית משפחתם, כזו שתוביל אותם למדינה מזרח תיכונית שנקרעה ממלחמת אזרחים בין הנוצרים והמוסלמים (שמות הערים והכפרים בדויים, אבל די ברור שזו לבנון). בסוף יש טוויסט מחריד.
"האישה ששרה", שפתח רצף משולש של מועמדויות קנדיות לאוסקר, זכה לתגובות נלהבות ובדרך לאוסקר אסף המון מועמדויות ופרסים מתאי המבקרים השונים בארה"ב.

קנדה – "האישה ששרה"

הזוכה

דנמרק – "בעולם טוב ביותר" (Hævnen/ In a Better World)

אמנם לא היה מדובר במשהו תקדימי, אבל ההישגים של הבמאית סוזנה בייר ב-2010 היו די מרשימים ובעיקר נדירים.
ההישג הראשון הוא שבעקבות מועמדותה הקודמת עם נציג דנמרק "אחרי החתונה" (2006), בייר הפכה לאישה השנייה בסך הכול שהצליחה לייצר שתי כניסות לסרט הבינלאומי. הקודמת הייתה קרולינה לינק הגרמנייה ("מעבר לדממה", "אי שם באפריקה"), ובאותה מתכונת בדיוק שקבעה לינק, המועמדות השנייה של בייר הפכה לזכייה. לינק ובייר הן שתיים מארבע במאיות בסך הכול שהיו מועמדות יותר מפעם אחת. אליהן יצטרפו בעתיד אניישקה הולנד הפולנית וקוטאר בן הנייה הטוניסאית.
ההישג השני הוא שבייר הייתה לאישה השלישית שביימה זוכה אוסקר בינלאומי, וכאמור, נכון לשנת 2026 היא גם האחרונה. בענייני אנקדוטות, צירוף מקרים משעשע בינה לבין זוכה האוסקר מאת במאית הקודם, "אי שם באפריקה" כאמור, הוא ששני הסרטים מייצרים קו עלילתי בין אירופה ואפריקה.

"בעולם טוב יותר" הוא שיתוף פעולה נוסף של בייר עם התסריטאי אנדרס תומס ינסן, והוא נפתח כמעט באותו האופן כמו המועמדות הקודמת של דנמרק עליה היו השניים חתומים, "אחרי החתונה": גבר אירופאי שעובד בעבודה פילנטרופית במדינה רחוקה ונחשלת חוזר לאירופה, ומתמודד עם משבר משפחתי. בפעם הקודמת זה היה מאס מיקלסן בהודו, וכעת מיקאיל פרסברנדט באפריקה. מכאן זה הולך לכיוונים די אחרים.
אנטון (פרסברנדט) הוא שוודי שחי בדנמרק, ועובד כרופא במקומות נידחים וחסרי אמצעים באפריקה. זאת עבודה קשה ומפרכת, במיוחד באותו עולם מדברי ללא חוק של היבשת השחורה, שם פלנגות אלימות מטילות אימה על התושבים, וכסף וציוד לטיפול רפואי מלא אין בנמצא. למרבה הצער, גם בבית שלו אנטון לא מוצא הרבה מנוחה מכיוון שהוא נמצא בתהליך גירושים עם אשתו ואם ילדיו מריאנה (טרינה דירהולם מלכת הלבבות והעולם).
אל עיירת הנמל בה חיים אנטון ומריאנה חוזר מלונדון האלמן הטרי קלאוס (אולריך תומסן), יחד עם בנו כריסטיאן (וויליאם יונק יואלס נילסן), שמתחיל ללמוד בכיתה של אליאס (מרקוס רייגארד), בנם הבכור של אנטון ומריאנה. שני הילדים מתחברים על רקע הבריונות שהם חווים בחצר בית הספר, אבל הם נוקטים בגישה שונה זה מזה: אליאס, שחי בצל אביו ההומניסט, מרכין ראש ונמנע מעימותים, כאשר כריסטיאן מסרב להיות קורבן ומשתדל להחזיר מנה אחת אפיים למי שתוקף אותו.
החברות בין אליאס וכריסטיאן מתחילה לקבל מאפיינים מסוכנים כאשר אנטון נקלע לעימות עם גבר זר מול הילדים, וכריסטיאן סוחף את אליאס לתוכנית נקמה שיכולה להיגמר רע מאוד.

"בעולם טוב יותר" נחשף בפסטיבל טורונטו, זכה בפרס גלובוס הזהב ובפרס הבימוי של פרסי הקולנוע האירופאי יחד עם עוד ארבע מועמדויות (סרט, שחקן, תסריט, בחירת הקהל). האוסקר הזה צרף את דנמרק אל צרפת, איטליה, שוודיה, ספרד והולנד כמדינות להן יותר משני אוסקרים (אפשר כמובן להוסיף את גרמניה ורוסיה, אם מחשיבים את ימי גרמניה המחולקת וברית המועצות). בעתיד דנמרק תפתח פער משוודיה, ספרד והולנד כאשר תיקח לעצמה אוסקר רביעי. עשרה פרקים ככה ואנחנו שם.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

כבר הרבה מאוד זמן לא ראינו קטגוריה כל כך צפופה שמורכבת מחמישה שמות מאוד גדולים, בין אם הסרטים עצמם או היוצרים שעומדים מאחוריהם. על האיכות עוד נדבר, וכמובן שאפשר להתווכח, אבל זו מסוג השנים הנדירות והבודדות בהן אף סרט לא מעלה את השאלה "מה לעזאזל הוא עושה כאן?". טוב, יש בעיני חוליה חלשה אחת במועמדים, אבל גם הרבה נסיבות מקלות.
כשזה מגיע למרוץ עצמו, כפי שהסגרתי בהתחלה, אנחנו בשנים בהן כבר יש ארכיון לסריטה ולכן יכולתי לא להסתמך רק על הזיכרון שלי ולבדוק באמת מה היה הלך הרוח אז. במעבר על ההימורים שלנו ב-2010 התברר שכולנו הימרנו על "בעולם טוב יותר", כלומר לא היה מדובר בהפתעה כלל וכלל. אבל הנה החלק המוזר בכל הסיפור – בצפייה בכל הסרטים האלו, ועם הידע שצברתי על הקטגוריה הזו במהלך הפרויקט, שום דבר מהזכייה הדנית לא נראה מאוד מובן מאליו, גם אם אפשר היה לראות מה הוביל לכך.
נאמר זאת כך: אם הייתם שמים מולי את חמשת הסרטים האלו כיום מבלי שהייתי יודע מי הזוכה והייתם שואלים אותי לדעתי, הייתי מהמר על מישהו אחר לחלוטין.

אז שוב, איכות וטעם אישי בצד, אין המון אינדיקציות לזכייה של סרט כמו "בעולם טוב יותר" אם מסתכלים אחורה (לעומת זאת, אם מסתכלים קדימה על הזוכים של השנים הבאות, זה הרבה יותר מסתדר).
כמובן שהרקורד של סרטי במאיות בקטגוריה הזו זועק לשמיים – סטטיסטית אין מה להמר על נשים כאן – אבל גם המהות של "בעולם טוב יותר" הופכת אותו לנדיר, כסרט שאמנם יש לו מצפון חברתי ואמירה כללית על האנושות, אבל הוא יותר דרמה משפחתית קטנה מכל דבר אחר. אין ספק שהחל מתום האלף הקודם יותר דרמות קטנות זכו יותר מבעבר ("פרידות", "הים שבפנים", "שיחות נפש", "הכל אודות אמא") אבל הן טיפה בים ביחס לחמישים השנים עד כה. אני מניח שמה שהפך את "בעולם טוב יותר" להימור בטוח יותר מהאחרים הוא העובדה שהוא נציג אירופה, מה שכמעט תמיד מבטיח ניצחון, והזכייה בגלובוס הזהב. אמנם אין קשר בין מצביעי הגלובוס והאוסקר, אבל העובדה שהוא טקס טלוויזיוני ומתוקשר שנחשב אז לאירוע היוקרתי השני של השנה ולמנבא אוסקרים יחסית אמין, נתנה הרבה נקודות אקסטרה ל"בעולם טוב יותר".

על פי ההיסטוריה והסטטיסטיקה, דווקא זכייה של "מחוץ לחוק" האלג'יראי נשמעת יותר הגיוני. קודם כל ברמת האילימנציה – על זכייה של "שן כלב" בכלל אין מה לדבר. הרי כולם בכלל בהלם שהוא הגיע עד למועמדות והאקדמיה היחסית שמרנית ומבוגרת לא הייתה יכולה לעמוד לגמרי מאחוריו (אני מזכיר שזו השנה בה "נאום המלך" ניצח); וכשזה מגיע ל"האישה ששרה" הקנדי ו"ביוטיפול" המקסיקני, הם מביאים עולם מאוד אלים וחסר תקווה למסך, גם לא בדיוק החומר שהאקדמיה עמדה מאחוריו אלא אם כן יש בהם מהלכים היסטוריים ופוליטיים (א-לה "חיים של אחרים" ו"שטח הפקר". זוכה דרום אפריקה של 2005 "צוצי" הוא האנומליה. את התיאוריות לגבי זכייתו פרסתי בפרק המוקדש לאותה שנה).
מעבר להיותו הפקת ענק, "מחוץ לחוק" היא הדרמה ההיסטורית היחידה של חמישיית 2010, הוא סרט מרשים מאוד מבחינת עשייה, ומגיע מיוצר שהאקדמיה כבר קיבלה למועדון. מצד שני, הסרט האלג'יראי לא תפס יותר מדי בעונת הפרסים האמריקאית, וזו בהחלט אינדיקציה לחולשתו מבחינת סיכויי הזכייה שלו. עוד יכול להיות – וזו תיאוריה פרועה שאני עומד מאחוריה באופן חלקי – שבגלל שהנציגים של אלג'יר וקנדה הביאו נראטיב ערבי לתחרות, הם ביטלו אחד את השני. אלו לא ימים שאמריקה הייתה מאוד טולרנטית לשפה הערבית.

גם אם הוא לא הסרט האהוב עלי ביותר מהחמישייה (אם היו מכריחים אותי הייתי ממקם אותו רביעי) ניצחון של "מחוץ לחוק" האלג'יראי היה יכול להיות משמח מאוד, ורגע נהדר בתולדות הקטגוריה. אמנם המדינה כבר זכתה (גם אם עברו ארבעים שנה מאז), אמנם מדובר בכסף צרפתי יותר מאשר אפריקאי, ואמנם סרטים היסטוריים רחבי יריעה בהחלט קיבלו ויקבלו את המקום שלהם באוסקר הבינלאומי, אבל הזכייה הזו הייתה בעיני נחשבת לראויה. זה בהחלט סרט מעורר התפעלות שעובד נהדר וכל אלמנט בו מרשים בפני עצמו. ואת זה אני אומר למרות מה שכתבתי ב-2010 אחרי הצפייה בו בפסטיבל הסרטים חיפה. זו הנוכחית לקראת כתיבת הפרק שדרגה את דעתי עליו.
אני חושב גם שהדבר שהכי הערכתי בו קרה בגלל צפיות אחרונות שלי בפרויקט, אלו של "ארבעה ימים בספטמבר" הברזילאי ו"כנופיית באדר מיינהוף" הגרמני, על שניהם הייתה לי את אותה טרוניה בנוגע לחוסר עומק רק מצד מנוגד: לגבי הברזילאי טענתי הוא מלטף ותומך מדי במוחים האלימים, ולגבי הגרמני הרגשתי שהוא יותר מדי בז ושונא את הגיבורים שלו. והנה מגיע בושארב עם הפעילים האידיאולוגיים שלו ומוכיח שאפשר להיות מורכב יותר אם רק מנסים. מצד אחד "מחוץ לחוק" בהחלט לוקח את הצד של גיבוריו האלג'יראים במאבקם לעצמאות והתנגדות לכוחות שמדכאים אותם ושוללים מהם חופש וזכויות; אבל מאדך גם מראה כיצד הדברים יכולים לצאת משליטה ומתמודד עם ההשלכות של מעשי האלימות והזעם שלהם.

הסרט מהחמישייה שלא שייך הנה בעיני הוא "ביוטיפול" המקסיקני, היחיד שמונע מהקטגוריה של 2010 להיות אחת האחידות והיציבות ביותר אי פעם. לגמרי ברור ומובן איך הגיע למעמד הזה, אבל הסרט הזה באמת בלתי נסבל, וכותב את זה מישהו שמגן על איניאריטו כבר מעל לשני עשורים.
הוצאתי על זה יותר מדי מילים לפני כמה שנים אבל כדי ליישר קו – גם אם העשייה הקולנועית בהחלט מרשימה, "ביוטיפול" הוא כמעט ניסוי בבני אדם כשזה מגיע ליחס שלו אל הצופים. כאילו המטרה היא לדכא אותנו עד כמה שניתן מבלי לתת שום דבר מעבר לזה. אין לי בעיה עם זה כקונספט, פשוט לא משהו שמעניין אותי במיוחד. בנוסף, לא שזה אמור להיות פקטור, אנחנו לא בטריטוריה סוציאליסטית פה, אבל הנוכחות של "ביוטיפול", בהתחשב בכסף שהיה לו ובאנשי המקצוע שהרכיבו אותו, זה כמעט לא כוחות מול השאר. הוא לגמרי הגוליית של הקטגוריה מבחינתי.
בכנות, אין הרבה מתמודדים מ-2010 שהייתי נלחם על מקומם בעשירייה במקום "ביוטיפול" אבל "הדוד בונמי שיכול להיזכר בחייו הקודמים" או "דבש" היו השלמה הרבה יותר טובה ומרעננת לקטגוריה הזו, שלהוציא את "ביוטיפול" אין לי ולו דבר בגנותה.

דנמרק – "בעולם טוב יותר"

בשבילי "בעולם טוב יותר" נמצא בדיוק באמצע הרשימה, וזו אינדיקציה לחוזק של מועמדי 2010 כי אני חושב שזה סרט נהדר. אפילו אגדיל ואומר שזה אחד הזוכים הטובים של הקטגוריה הזו, אולי בגלל שהוא לא צריך כל מיני כיסויים של היסטוריה ופוליטיקה כדי להרשים. זו פשוט דרמה עשויה לעילא, מרתקת (כמעט) לכל אורכה, ושמעבירה כמה צמרמורות ראויות במהלך הצפייה בה. אזיז רגע מהשיח כמה דברים בעייתיים בה, בעיקר הייצוג של האפריקאים בסרט שנראה שחוטא בהתנשאות לבנה שקשה מאוד לקבל כיום. מעבר לזה כמעט שאין הערות.
"בעולם טוב יותר" הוא לא קולנוע גדול, אלא נכון. לא תמצאו פה שום אלמנט שמתעלה מעל רוב דרמות האיכות, אבל הוא מצטבר לכדי משהו גדול מזה. בעצם אולי כן יש משהו שהופך אותו לבלתי נשכח וזה הופעות השחקנים. יש חמש דמויות מרכזיות בסרט הזה עם עוד כמה משניות, והליהוק של כל אחת מהן הוא פגיעה בול.

השכבה העליונה היא זו של המבוגרים – מיקאל פרסבנרדט ללא ספק בעל זמן המסך המשמעותי ביותר, עם טרינה דירהולם ותומס אולריך בתפקיד קצת יותר מצומצם – שלושתם כאלה אשפים שקל לטעות במחשבה שהסרט עליהם רק מהזיכרון של הנוכחות שלהם על המסך. אני לא בטוח מה הופך את דנמרק ליצרנית שחקנים כל כך מדהימה, אבל משהו שם עובד מאוד טוב. ועדיין, האמת היא שהסרט הזה שייך לשני השחקנים הצעירים, וויליאם יונק יואלס נילסן ומרקוס רייגארד. הכנות שהשניים האלה מביאים איתם זה כמו פצצה באמצע הסרט (רפרנס למערכה השלישית) ואי אפשר להוריד מהם את העיניים בין אם מתוך חרדה מתגובתו של האחד או ההזדהות והכאב שמביע אחר. המלהקת לנה סיסטד עשתה פה פלאים, וזה מרשים במיוחד בהתחשב ששני הילדים היו יחסית תגלית של הסרט הזה, ולא המשיכו לקריירת משחק קולנועית לאחר מכן. אני בעיקר מקווה ששניהם בסדר עכשיו.

בשבילי עם זאת שני המצטיינים של קטגורית 2010 הם נציגי קנדה ויוון, ואם לומר את האמת זה קצת מרגיע אותי כי כבר עברנו כמה פרקים ברצף בהם עמדתי לצידם של הסרטים היותר קראוד-פליזריים ויחסית נוחים לצפייה. כמעט התחלתי לחשוב שהזדקנתי. איזה מזל שזה לא המצב ואין שום הוכחה לכך שזה בכלל הכיוון, אני לא יודע מה אתם רומזים, בואו נעבור נושא.

"שן כלב" הוא מתנה סינפילית שכל מסקרי האוסקר מתפללים שיבוא לערער את ההיררכיה, לרוב לשווא (ב-2010 הייתי מאוד סקפטי). אני אמשיך להדגיש את העובדה שבכל היקר לי אין לי מושג איך הוא הצליח לקבל מועמדות, אבל זה לא משנה. מדובר באחד האירועים הכי מסעירים שהתרחשו בתולדות הפרס הזה, ואולי בתולדות האוסקר באופן כללי, גם בגלל הסרט עצמו וגם בגלל התנופה שנתן לתעשייה קולנועית קטנה מארץ רחוקה.
זה לא סרט לכל אחד, וכמובן שאפשר להבין כל מי שנרתע ממנו, אבל הוא משב רוח כל כך מרענן בנוף הקולנוע העולמי – בטח של האוסקר – שקשה מאוד לא להריע לו. "שן כלב" הוא סרט שבא לזעזע, אם להיות כן לא כל כך ראיתי בו הרבה יותר מזה, אבל השפה הקולנועית, האומץ, הדרכת השחקנים, ההומור המזוויע, העולם היצירתי והעובדה שהוא באמת לא רואה בעיניים, זה מה שאנחנו מבקשים. שלא נדבר על ההשפעות שלו על קולנוענים וקולנועניות מאותו הרגע. יציאה מרהיבה של האקדמיה.

ועדיין, ההצבעה שלי הייתה הולכת כמעט ללא דילמות לקנדה ו"האישה ששרה". הוא מסוג הסרטים שמצליחים ללכת על הרבה חבלים בבת אחת (אני די בטוח שזה ביטוי אמיתי) – גם להיות אומנותי ומטריד, גם להיות נראטיבי עם אמירה חברתית, וגם להיות מרתק בלי להקריב אף אחד מהאלמנטים. וילנוב היה רק בן 33 והרים עבודה של מאסטרים, רץ בין כמה נקודות זמן, מתמודד עם שינויים מהותיים בטון, ולא מפיל את הכדור לרגע. כאמור, אם אתם מעוניינים בפירוט רחב יותר של מהלכיו, על הכול כתבתי ב-2021.
"האישה ששרה" היה צריך לזכות באוסקר של 2010, הוא בטח זכייה ראויה יותר מזו הקנדית של "שיחות נפש" ב-2003 ("האיש ששרה" הוא די בפער הנציגות הקנדית הטובה ביותר), אבל אי אפשר להאשים אף אחד בזה. בנוסף, לא שזה אסון גדול כי וילנוב בהחלט לא היה צריך את הזכייה כדי להיות אחד הבמאים הגדולים של תקופתנו. בהחלט מעניין מה היה אפקט הפרפר אם הוא היה אוחז בפסלון בסוף הערב. אבל גם אם הוא בעיני טוב ומרשים מ"בעולם טוב יותר", בהחלט לא התרחשה פה פאדיחה אוסקרית. האקדמיה הצליחה ליצור מצב שבו ארבעה מבין חמשת המועמדים הם זוכים ראויים, ובמזל החמישי לא זכה. מכיוון שאני עדיין זוכר את 2005, אני יודע כמה זה לא מובן מאליו.

בפרק הבא קנדה חוזרת, אבל הפעם היא תהיה המועמדות החלשה ביותר בחמישייה. איך שגלגל מסתובב לו. לא פחות חשוב, ישראל חוזרת לשירת ברבור, ולצערה מתמודדת מול דרמת שואה אירופאית ואחד הסרטים המהוללים ביותר של האלף החדש. התכוננו למאבק הראשון אי פעם של אירן וישראל ראש בראש.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-2010:
צרפת – 36 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 27 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 17 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 14 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
ישראל – 9
דנמרק – 8 (מתוכן 3 זכיות)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
מקסיקו – 8
פולין – 8
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
ארגנטינה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 5 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 5
יוון – 5
קנדה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
נורבגיה – 4
אוסטריה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פוארטו ריקו – 1
פלסטין – 1
פינלנד – 1
פרו – 1
קובה – 1
קזחסטן – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2005, 2006, 2007, 2008, 2009