״צוואתה של אן לי״, סקירה

היה שלב בו נראה היה שסרטה של מונה פסטוולד, "צוואתה של אן לי" (The Testament of Ann Lee), יופץ מסחרית בארץ. אבל סיבוב המלחמה עם איראן במרץ-אפריל והיעדר הצלחה כלכלית או מועמדויות לאוסקר (לצד הערכה ביקורתית), גרמו לכך כי האפוס שצולם בפילם מצא את ההפצה שלו בארץ רק כחלק מן ההיצע בדיסני+ ואני אף מעקב את הסקירה שלו עד לשלב בו הוא לא יופיע בין הסרטים החדשים ביותר שעלו לשירות הסטרימינג.
אם כי אני מקווה שכבר שמתי אותו על הרדאר של אנשים בפעמים הקודמת שכתבתי עליו: אחרי הצפייה בו על גבי מסך הענק בפסטיבל ונציה ואחרי צפייה נוספת בבית אז הוא קפץ למקום הראשון שלי בסרטי 2025, בחירה שאני עומד מאחוריה גם אחרי צפייה שלישית ורביעית בבית. יחד עם זאת, זה סרט שאני אמנם אוהב במיוחד, אבל הוא לא המלצה גורפת לכל אחד. אני אוהב אותו דווקא בגלל שהוא מפצל מטבעו, אם כי לא בהכרח מאתגר בדרך שבה חושבים על סרטים מאתגרים. זה סרט שצריך להיות במצב רוח מיוחד עבורו מכמה בחינות על מנת לקבל את כל השפע שיש לו להציע.

זהו סרטה השלישי של פסטוולד כבמאית והוא מהווה סוג של קפיצת מדרגה בשאפתנות וגם באיכות לגבי הסרטים שהיא מביימת. אם כי הוא דומה במידה מסוימת ליומרה של הסרטים שהייתה שותפה לכתיבתם וביים בן זוגה בריידי קורביי, דוגמאת "הברוטליסט" – השניים כתבו ביחד את כל שלושת הסרטים שהוא ביים, אולם ״צוואתה של אן לי״ הסרט הראשון שהיא מביימת שבו הוא שותף לתסריט שלו. מעניין לראות בו סוג של יצירה משלימה אך לא ממש מקבילה ל"הברוטליסט". אם הסרט של קורביי עסק ביצירה גברית ובאלימות גברית ברוטלית, סרטה של פסטוולד יכול במידה רבה להיות מכונה "העדינות", אף כי גם בו יש ברוטליות.

אן לי מכותרת הסרט, המגולמת בידי אמנדה סייפריד, היא מנהיגה נשית בעולם של גברים. ככזו המנהיגות שלה היא גם נחושה אבל גם מקבלת ומנסה לטפל באדם שממול, שגם אם הוא יוצא נגדה וגם אם במקרים רבים ההחלטה שלה היא לנדות את האחר, היא עושה זאת מתוך שאיפה לרוך והרמוניה. הבדל מהותי בין הסרטים ובכלל ביצירה של שני הכותבים ביחד ולחוד הוא שהדמות של אן לי לא הומצאה עבור הסרט, אלא שסיפורה הוא עיבוד ישיר לתולדות חייה של דמות היסטורית, עם שימוש בשם האמיתי. התסריט נכתב על בסיס קריאה של מספר רב של מקורות לגבי האישה האמיתית.

היא נולדה בשנת 1736 במנצ'סטר והפכה למנהיגה ולנביאה של ה״שייקרים״ – תת-זרם נוצרי שרואה בה את ההתגלות השנייה של ישו. זאת מתוך אמונה שהתפתחה עוד קודם בזרם הקווייקרי על שיווין בין המינים שבא לידי ביטוי גם בקדושה והתגלות אלוהית. השייקרים עדיין קיימים עד היום, עם שלושה מאמינים (אחד מהם נוסף אחרי הפקת הסרט), שזה דבר שאינו מובן מאליו – הם לא מתרבים בדרך טבעית. אן לי הטיפה בין היתר להתנזרות מוחלטת ממין כאמצעי לכפר על חטא גן עדן, אבל גם כאחת מן הדרכים להתחבר לאל בצורה רוחנית. דרך אחרת היא נענוע הגוף בתפילה וקיום טקסים שהם בין ריקוד, עבודה ותפילה.
חלק מן הרעיונות שלה, בדומה לקווייקרים, יכולים להיחשב מודרניים כמו שוויון מלא בין כל בני אדם ללא הבדלי מין או גזע, או הימנעות מאלימות. בעוד מטיפים רבים במאה ה-18 וה-19 צברו מאמינים על ידי הפחדה ונבואות של סוף העולם, אן לי צברה מאמינים בחייה בעשורים אחרי מותה בזכות דיבורים על גאולה ורוחניות לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה. היא סוג של מנהיגה דתית שהיא אלטרנטיבה למנהגים אחרים, גם של דתות הנחשבות לגיטימיות וגם למה שנחשב ככתות, אף על פי שאן לי והשייקרים עשו גם שימוש בכלי הטפה ואמונה הקיימים בזרם המרכזי של הדתות.

באותו אופן, "צוואתה של אן לי" משלב בין אלמנטים מן הקולנוע המוכר וגישה שונה, שהופכת אותו לחוויה מיוחדת וגם מפצלת בתגובות. זהו סרט ביוגרפי, המשולב גם בסרט מוזיקלי עם קטעי שירה וריקוד והמבוצעים בכישרון ובקפדנות, אם כי לא בדרך הקשורה למסורת של הקולנוע. הבמאית עבדה עם המלחין דניאל בלומברג והכוריאוגרפית סיליה רוולסון-האל עוד משלבים מוקדמים של התסריט. אף כי לאנשי המקצוע ניסיון בעבודה קונבצניולית יותר, המוזיקה והריקוד בסרט הושפעו גם מן הטקסים הדתיים של השייקרים וגם מיצירות אוונגרד. המחול לעתים כולל ריקוד של ממש, אבל לרוב רק תנועות מתאומות שמקבלות מורכבות לא מתוך וירטואוזיות, אלא מתוך חזרה ושוני מן הצפייה. המוזיקה, שעושה שימוש במספר מזמורים דתיים מסורתיים לצד שירים מקוריים, מתבססת הרבה על השירה, אלא גם על ליווי בכלים מן התקופה לצד רכיבים עכשוויים ובעיקר בחזרה על וריאציות, קצת בדומה לפיליפ גלאס. התוצאה מרתקת בעיניי ומהווה חלק מן הלב של הסרט, אבל תיסכלה צופים אחרים אחרים ואני מבין זאת.

החזרה תוך פיתוח הדרגתי והבדלים מייצרת אלמנט רוחני לקולנוע המבקש גם לייצר רוחניות ולהראות את הגדולה של החוויה הרוחנית, מבלי לספק פירוש חד משמעי לחייה של אן לי – לגבי השאלה האם הייתה קדושה, או האם היו לה כוחות מיוחדים. הסרט מציג את האפשרות כי חייה הם רצף של נסים, אבל גם מראה את האנושיות שלה ומאפשר הטלת ספק במה שנתפס כפלאי, כמו גם בחלק מן ההחלטות של האישה שמטיפה לעדינות וקבלה, אבל יכולה להיות גם נחושה, להוביל להרס ולדכא את היצר הטבעי בטענה כי זה טיב החיבור לכוח העליון.

הבמאית עצמה מעידה כי היא אינה אישה מאמינה או באה מרקע דתי, אבל העבודה שלה על נושא האמונה מנסה להיות כנה, מבינה ולא-חיצונית עד כמה שניתן, גם אם המבט החיצוני קיים. זה הופך את המסר של הסרט ללא-פופולרי בעולם המקטב של ימינו, סרט שמנסה להבין את האחר ואת הדת. הוא בדרכו שיר הלל לגיבורה שלו, שאפשר לראות בה באותה מידה מנהיגה של כת מסוכנת. אבל בעוד מטיפים אחרים של כתות מתגלים לא פעם כמי שרוצים לשכב עם המאמינים, אן לי מציעה את האופציה ההפוכה, מילולית. הסרט עצמו מציג גם מסע רוחני לעבר התעלות פנימית דרך הדימויים, אבל גם דרמה קולנועית שגרתית יותר, שכוללת לא רק שחזור תקופתי מרהיב ביופיו לפרקים למרות אמצעים דלים, אלא גם שימוש דינמי בעריכה וכמה רגעי מתח של ממש וכמעט קטעי פעולה, אם כי בסוף הדגש עובר לרגעים רגועים יותר, הרמונים יותר.

חלק מן האופן בו יש לקרוא את הסרט ביותר מדרך אחת קשור לאופן בו הוא מסופר – מפי אחת מן המאמינות, שבפתיחה נעה בריקוד/תפילה עם מאמינות אחרות ביער, בטרם היא מביטה ישירות למצלמה ומספרת את הסיפור. בכמה מקומות בסרט היא מדברת על שמועות, או מספר עדויות שטענו דברים מעט שונים בסיפור שהיא שמעה. סוג של עדות שמבוססת גם על דברים מוחלטים וגם על מיתוסים שהיו כאלו בזמן אמת. בגלל שהפוסט הזה התעכב עד לשיא הקיץ, ניתן לראות סוג של הקבלה באופן שבו מסופר על אן לי לאופן בו המיתוס סביב אודיסאוס נבנה ב"האודיסאה" וטקסטים אחרים לגביו שעברו בעל פה ואז בכתב.

השחקנית שמספרת את הסרט היא תומאסין מקנזי, שמגלמת בסרט גם את דמותה של מרי, אחת מן המאמינות הראשונות והכי קרובות לאן לי (המשך לרצף הסרטים בו מקנזי מגלמת מישהי ששחייה משתנים בעקבות מפגש עם דמות בלונדינית). האם היא מספרת את הסיפור בתור מרי? לא בטוח, שכן המראה הפיזי של מרי בסוף הסרט שונה מן האופן בו היא נראית כאשר היא מתחילה לספר, או להעיד על אן לי, או האם אן כפי שהיא מכונה בידי המאמינים. ייתכן כי במידה רבה, היא מספרת גם בתור מאמינה מאוחרת וגם בתור מרי שהייתה חלק פעיל מכמה מן האירועים ויש מקומות בטקסט של המספרת בו היא מדברת גם על מרי בגוף שלישי.

זה גם המקום להתייחס למילה עדות בכותרת של הסרט. שכן, בוונציה התלבטתי כיצד לתרגם את שם הסרט. שכן המילה Testament היא בעלת מספר תרגומים לעברית, כולם רלוונטיים לסרט ולכותרת. החיים של אן לי הם צוואה לדורות הבאים ובמידה רבה המורשת שלה, אבל המילה קשורה גם לעדות ויש סצנת מפתח בסרט בו אן לי מעידה בסוג של משפט על מנת להצדיק את ההטפות שלה, המנוגדת לזרם המרכזי באנגליה ומאוחר יותר בסרט, מנוגדת לפטריוטזם בשנות ההקמה של ארה"ב אליה הגירה אן לי עם מאמינה סביב מלחמת העצמאות האמריקאית. המילה היא גם המילה לספרי הבשורה הנוצרית, והסרט הוא גם ״הבשורה על פי אן לי״ בדומה לספרי הבשורה על ישו וגם בשורה אודותיה בפי אלו המאמינים שהיא בו זמנית גלגול של ישו, אחותו וכלתו.

אן לי היא לא רק גיבורה, היא גם חריגה כל חייה. הסרט מאפשר קריאה פסיכולוגית שלה. היא חשה אי נחת כאשר צפתה בהוריה מקיימים יחסי מין, בעוד הם סברו שהיא ישנה, והטראומה הזו הגדירה אותה במשך כל חייה. טראומה נוספת היא חווה אחרי שאימצה קהילה קווייקרית (שכבר החלה להתנועע בתפילה כמו השייקרים) כקהילה שתואמת את האמונה שלה ושם גם מצאה את בעלה אברהם (כריסטופר אבוט), בסצנה שמראה חילופי מבטים ועיניים שננעלות, הכל בתוך מחול במה שנראה כמו סצנה רומנטית ממחזמר.

אולם, אם זהו שידוך משמיים, הוא נוצר על מנת שאן לי תסבול בטרם תזכה בהארה ובגאולה. ניכר שהיא סובלת מיחסי מין שהם "חובה" שלה בנישואין, בייחוד שבעלה מבקש גם לספק את היצרים הספציפיים שלו ולא רק להוליד ילדים. גם לידת ילדים הופכת לטראומה, גם בגלל הכאב הנלווה וגם בגלל שילדיה של אן לי מתים בלידה או בהיותם תינוקות. האופן בו הטראומה נוכחת בחייה מודגשת גם דרך העריכה של הסרט, כאשר העורכת סופיה סוברקאסיוס והבמאית משתמשות בקאטים מהירים החוזרים לעבר או לתודעה של אן לי, על מנת לבטא גם את הסבל וגם את החזיון. בסופו של דבר ואחרי חוויות פיזיות קשות, בוראות עבורה גאולה רוחנית אשר הופכת לבסיס של האופן בו היא מעצבת מחדש את האמונה שלה והופכת ממאמינה מסורה למנהיגה.

הסרט הוא גם במידה רבה על המאמינים והמסירות שלהם. הראשון בהם הוא אחיה הקטן של אן, וויליאם (מגולם בבגרותו בידי לואיס פולמן) שכבר מילדותו עוקב אחר אחותו הדומיננטית. בבגרותם השניים עובדים ביחד והוא הופך למטיף בשמה וגם מתנזר מן התאוות המיניות שלו ונותר מאמין בדרכה בשלב מסוים גם מגייס חשוב של מאמינים אחרים. בנוסף, הרגע הכי קרוב לנס או התגלות של ממש בסרט והאירוע היחיד שכפי שהוא מוצג מול המצלמה לא ניתן לפרש אותו כטבעי, קשור לדמות של ג'ון הוקונל (דייויד קייל), מי שמתקרב לאן בגלל שהוא הכוח הכלכלי שמאפשר את ההגירה שלה מצפון אנגליה בה היא נרדפת לעבר ארה"ב, בה דווקא הוא זה שחווה התגלות שמובילה לשלב הסופי בסרט.

עוד קודם לכן, מגיע הסיקוונס שעבורי הוא השיא של הסרט – חציית האוקיינוס האטלנטי. יש בחציה הזו סכנה, שכן צוות הספינה הזולה והספק-לא-מתאימה למסע, חש ניכור כלפי תפילות הקולניות של השייקרים ובמהלך ההפלגה גם סערה מאיימת. אבל השיר השזור בסצנה גורס כי "הכל הוא קיץ והכל הוא הרמוניה" ובשיא של חוסר ההסכמה, המילים גורסות את ההפך. האמונה מחברת בין הרמוניה לסערה, בין חורף ושלג לקיץ. השירים, מזמורים אמיתיים ופרשנות על מזמורים, כוללים מוטיב חוזר של אור וקיץ. כך בשיר המהותי "האישה שהולבשה בידי השמש" שהיה גם כותרת זמנית לסרט כולו. אן לי היא האור בתוך עולם חשוך, בסרט שלפרקים גם נראה חשוך מאוד, שכן הצילום של ויליאם רקסר לא מסתיר שהחיים במאה ה-19 היו דבר די חשוך, בחללים פנימיים. הוא מצליח להשיג קומפוזיציות די מרשימות עם מעט אור נרות במקרים מסוימים, במה שמדגיש את האור שפורץ בקטעי תפילה מסוימים, או בקשר בין אן לי הבלונדינית לבין השמש.

הסרט כולו מחולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם מכונה שיר. הראשון הוא על ילדה, השני על אישה והשלישי על אם, במובן שזהו הכינוי של המנהיגה ובעצם התפקיד שאן לי לוקחת על עצמה – כאם של כל המאמינים/כל האנושות. אבל החפיפה בין השירים לבין התפקוד או הגיל של הגיבורה אינה מדויקת ואלו הם יותר שלבים במסע הרוחני שלה מאשר מעבר חותך בין הגילים. ניתן גם לומר כי היא כל השלושה בכל שלב, היא האם הדתית כבר בהיותה ילדה והיא ילדה תמימה גם בשלבים האחרונים של חייה.
כך שזהו סרט על חיבור תמידי, אמונה תמידית ובעיקר תקווה רוחנית תמידית, גם בתוך עולם שהוא אלים וכאוטי וזה מסר שאפשר לקחת מן הסרט, יותר מאמונה דתית באן לי או בהטפה שלה, שיש מקומות בסרט בהם היא נעטפת בנס ויש מקומות בהם היא מוטלת בספק כבד. כי בסופו של דבר, גם אם לוקחים את הדברים כפשוטם, המהות היא אף פעם לא הנס וגם לא ההתנזרות או התנועה בתפילה, אלא השאיפה לחמלה וקבלה.