עם משפט כזה עדיף לחכות עד הרגע האחרון, בטח כשאנחנו יודעים באיזו מציאות אנחנו חיים, אבל מסתמן ששרדנו עוד שנה! מקצועית, חברתית, לאומית, איכשהו, ונגד כל הסיכויים, זה קרה. 2025 איתגרה אותנו בכל אספקט שיש, מעתידה של מדינת ישראל כמקום שאפשר לחיות בו ועד הבאגים במערכת סריטה (אין קשר ישיר ככל הידוע לנו), אין ספק שנתנו לנו הרבה חומר להתמודד אתו.
על 2025 ידובר עוד רבות, אבל אנחנו באנו הנה לעשות את הדבר היחיד שאנחנו יודעים, וזה לדבר על קולנוע. יותר ספציפית, לסגור את שנת 2025 הקולנועית עם העשיריות של מצטייני השנה. כמו תמיד בחרו כל כתבי סריטה את הסרטים הטובים ביותר שהם ראו וחילקו אותן לשתי עשיריות: זו של הסרטים שהופצו השנה באופן מסחרי באולמות הקולנוע (כלומר הוקרנו מספר פעמים ביום במשך תקופת זמן ואליהם כל אזרח יכל לרכוש כרטיס), ואלו שלא-הופצו (סרטים שהוקרנו באופן חד פעמי בפסטיבלים, סרטים שיצאו ישירות לסטרימינג, או כל דבר אחר שנמנע מנוכחות מלאה בבתי הקולנוע).

הפעם אנחנו חמישה כותבים וזה אומר עשר עשיריות שונות שכוללות בתוכן 61 סרטים (26 מופצים ו-35 לא-מופצים). הסרטים בעשיריות שלנו מגיעים מ-22 מדינות שונות, עם נוכחות ישראלית די מרשימה של ששה סרטים. עוד תמצאו אצלו חמישה סרטי תעודה ושלושה סרטי אנימציה.

שבעה סרטים שהופיעו בעשיריות הלא-מופצים בשנת 2024 חזרו לעשיריות השנה הזו כמופצים. אותם כמובן יכולתם לראות בקולנוע, אך מי המוסדות או המקומות שהצליחו להביא לנו את הסרטים הלא מופצים?
ובכן, פסטיבלי דוקאביב, קולנוע בערבה, אוטופיה ודרום חשפו כל אחד מהם סרט אחד. פסטיבל הסרטים חיפה הביא בבכורה ישראלי ששה סרטים, ופסטיבל הקולנוע ירושלים היה הראשון להקרין 13 סרטים מתוך 35 הסרטים הלא-מופצים. בפסטיבל קאן הוקרנו שבעה סרטים מהעשיריות שלא הוקרנו בשום שלב בארץ. בהסתכלות אופטימית, תשעה מתוך הסרטים הלא-מופצים שלנו אמורים להשתחרר לקולנוע במהלך 2026, אז פקחו עין.

זה מספיק מידע עמוס ומבלבל לעכשיו. בואו פשוט ניזכר בכל הטוב הקולנועי שנתנה לנו 2025, לפחות על פי עניות דעתנו.

הסרטים הטובים ביותר של שנת 2025

העשיריות של אורון שמיר

-הלא מופצים-

10. "עידן הווידאו" – Videoheaven
ארה"ב, בימוי: אלכס רוס פרי
שלוש שעות של נבירה בייצוגים הקולנועיים של ספריות וידאו בתרבות הפופולרית ומשמעותם? כן בבקשה, ותודה לאלכס רוס פרי שלא השאיר גרגיר אבק על אף מדף בתחקיר שלו. רגע מטופש של גאווה: השם העברי של הסרט, שהוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, הוא רעיון שלי לבקשת עזרה של אור.

9. "בשביל אדם" – Adam’s Sake / L'intérêt d'Adam
בלגיה, בימוי: לורה וונדל
הגעתי מלא חשש לסרטה של לורה וונדל, כי איך היא תשתווה לפלא שהוא ״מגרש משחקים״. אחרי השהייה הקולנועית הזו בבית החולים הייתי זקוק להנשמה בדשא של פסטיבל ירושלים. הסרט הבלגי גם מייצג את החוויה החזקה לא פחות של ״משמרת מאוחרת״, אחיו החורג שהוקרן בפסטיבל חיפה.
דיווח מפסטיבל ירושלים

8. Resurrection
סין, בימוי: בין גאן
ככל שחולפות השנים במקצוע, נדירות יותר ויותר הפעמים בהן אני חווה חוויה חדשה לגמרי ומודה שכזה דבר עוד לא ראיתי. בסרט הסיני הזה, בבימוי בי גאן שראיתי בקאן, זה קרה לי בכל כמה דקות. ויש 160 כאלה, במופע פירוטכניקה מתודלק בסינפיליה מדבקת. הלוואי שיוקרן בישראל מתישהו.

7. "הסוכן החשאי" – The Secret Agent / O Agente Secreto
ברזיל, בימוי: קלבר מנדוסה פיליו
אחת החוויות הכי מספקות שהיו לי בקאן השנה. הקהל בפרימיירה היה מסונכרן לחלוטין עם הראש המופרע והאינטליגנטי של קלבר מנדוסה פיליו. הסתקרנתי מהסיפור הראשי אבל נהניתי כפליים מתיאורי החיים בברזיל של הסבנטיז, החתול הכפול, ״הרגל השעירה״, ובעיקר דונה סבסטיאנה.

6. "שוטינג"
ישראל, בימוי: נטעלי בראון
אינני זוכר מתי בחרתי צמד סרטים של אותו הבמאי ברשימות סיכום השנה, ובטח לא של אותה במאית (השני יהיה ברשימת המופצים). בפחות משעה וחצי, בשלושה חלקים שכל אחד גאוני מקודמו, נטעלי בראון מפרקת את אתוס הגבורה הישראלי כמו שחייל מפרק רובה, ואז מרכיבה אותו מחדש בתור מצלמת קולנוע המכוונת פנימה.

5. "על כלבים ואנשים"
ישראל, בימוי: דני רוזנברג
דני רוזנברג ברשימה שלי גם השנה, עם סרט שאיחה את ליבי כבר בשנה שעברה והמשיך לעשות זאת בצפיות נוספות. עבורי הוא מייצג את כל סרטי השבעה באוקטובר, הבולט שבהם מלבדו הוא ״מכתב לדויד״. סגירת המעגל בפסטיבל חיפה, כאשר הוקרן בסמוך להקלה הרגעית שהביאה איתה הפסקת האש, הייתה כה נחוצה.
ביקורת מפסטיבל חיפה ב״הארץ״

4. "כן"
ישראל, בימוי: נדב לפיד
הסרט בה״א הידיעה של הקולנוע הישראלי ב-2025, עם כל הרגשות המורכבים והגולמיים, יחכה עד היום הראשון של 2026 להפצתו. אני לא אחכה לסיכומי השנה הבאה, כי סרטו הסוער והמטורף-כמו-המציאות של נדב לפיד עזר לי לנסח באופן הכי מובהק ואבסורדי איך אני מרגיש כרגע כישראלי.
ביקורת מפסטיבל קאן ב״הארץ״

3. "אדינגטון" – Eddington
הסרט בה״א הידיעה של הקולנוע האמריקאי השנה, מבחינת ייצוג כל מה שמקולקל מעבר לכל תיקון בחברה האמריקאית, אולי גם בתרבות המערב. ארי אסטר ממשיך להציף את המסך בחרדות הפנימיות ביותר שלי לגבי האנושות, מעשה נסי וגם ממש לא יפה מצידו. החלטה איומה בעיניי לא להקרינו באופן סדיר בישראל (יש לו מפיץ), תודה לפסטיבל אוטופיה שהציגו בכל זאת.

2. "החבר השקט" – Silent Friend / Stille Freundin
גרמניה-הונגריה-צרפת, בימוי: אילדיקו אניידי
מאוד רציתי לכתוב על סרטה של אילדיקו אניידי, במאית הונגריה שאני לא מחובביה בדרך כלל. לשתף בחוויה שהורגשה הכי עמוק בתוך הנפש בפסטיבל חיפה השנה. לנסות להסביר מה כל-כך קסם לי בסיפורים המשתרגים על שלושה אנשים ועץ. אבל אינני יודע איך. מזל שיש לנו טקסט של עופר.

1. "ערך סנטימנטלי" – Sentimental Value
נורבגיה, בימוי: יואכים טרייר
כבר בסצנה הראשונה בתיאטרון, אחרי הפרולוג, חשתי התעלות. את יתר הצפייה בסרטו של יואכים טרייר ביליתי חצוי: נפעם מעוצמתו הקולנועית והמטא-קולנועית ששוטפת גל אחרי גל, נחרד מהאפשרות שהקסם יתפוגג בסצנה הבאה. סיימתי מזוכך ורועד מהתרגשות, פנטזתי על הצפייה הבאה, אבל לא חלמתי שהיא תהיה בבריכת הסולטן בירושלים. מסוג הסרטים שברור לי שאוהב לנצח.
ביקורת מפסטיבל ירושלים ב״הארץ״

-המופצים-

10. "נאנדאורי"
ישראל, בימוי: אתי ציקו
בזמן שהקולנוע הישראלי מוחרם בחוץ, ולצערנו גם מבית, היבול השנתי היה דווקא משובח. ובעוד הפקות ישראליות עוברות לצלם בגיאורגיה משיקולים שאינם אמנותיים בהכרח, סרט הביכורים של אתי ציקו הדגים איך נראה קולנוע ישראלי בניחוח אירופאי-קווקזי: מוקפד ומלוטש חזותית עם הרבה אש יצרית במעמקי הבטן, מובל בידי תצוגת ענק של נטע ריסקין בתפקיד זרה במולדתה.
ביקורת מפסטיבל ירושלים ב״הארץ״

9. "האחות המכוערת" – The Ugly Stepsister / Den Stygge Stesøsteren
נורבגיה, בימוי: אמילי בליכפלדט
מתיחת הפנים שעוברת על תת-ז׳אנר אימת הגוף בחסות במאיות, התחזקה השנה בסרט הביכורים של אמילי בליכפלדט הנורבגית. זו לא רק הגרסה הכי מדממת וכואבת לצפייה של סיפור סינדרלה, זה סרט נוגע ללב (ומהפך קרביים) על רגשי נחיתות והתמכרות לאידאלים מתחלפים של יופי.
ביקורת קולנוע בה״ארץ״

8. "פרנקנשטיין" – Frankenstein
ארה"ב, בימוי: גיירמו דל טורו
לא כולם אהבו את גרסת גיירמו דל טורו לספרה של מרי שלי, אני התמוגגתי והתעלפתי לסירוגין. זה הסרט הכי מוצלח שלו מזה שנים והפרויקט שהוא נולד להקים לתחייה, להרכיבו מחלקי גופות של גרסאות קודמות בתוספת ברק יצירתי של במאי שהוא מדען מטורף.
ביקורת קולנוע בה״ארץ״

7. "מיקי 17" – Mickey 17
ארה"ב, בימוי: בונג ג'ון-הו
אוטר נוסף שזכה למשיכות כתף לצד חיבוקים אוהבים, כפי שקורה לבונג ג׳ון-הו בכל פעם שהוא נוטש את הקוריאנית לטובת האנגלית. שוב כמו שקרה בעבר, אני מקווה שהעולם יצטרף למועדון המעריצים של המשל החכם יותר מכפי שהוא נראה, על האופן בו אנחנו לומדים וחיים: מטעויות שלנו, מחיקוי של אחרים ומשכפול דפוסי התנהגות.

6. "זיכרונות של חילזון" – Memoir of a Snail
אוסטרליב, בימוי: אדם אליוט
סרט האנימציה האהוב עליי השנה, שראיתי בשבוע הראשון שלה ומאז השתבלל בתוך ליבי. צפיתי בו שוב, גיליתי עוד שכבות רגש או פרטים זעירים במופת ההנפשה של אדם אליוט, אנימטור אוסטרלי שעובד בקצב חילזון. מדמיע כמו פיקסאר, מצחיק כמו המורבידיות של החיים.
ביקורת קולנוע בה״ארץ״

5. "חמצן"
ישראל, בימוי: נטעלי בראון
הסרט הישראלי הכי טוב בפסטיבל ירושלים, לדעתי ולדעת חבר השופטים, חיכה עד השבוע האחרון של השנה להפצתו. הוא בחמישייה הפותחת שלי בזכות קולנוע מחושב ומעורר מחשבה כשם שהוא מרטיט ומסב לבבות. נטעלי בראון יודעת לעשות זאת בסרטיה התיעודיים (כפי שניכר ברשימה המקבילה שלי) והנה גם, בפעם הראשונה, בסרט עלילתי באורך מלא.
ביקורת קולנוע בה״ארץ״

4. "מאצ׳ מושלם" – Materialists
ארה"ב, בימוי: סלין סונג
הכי הרבה ביקורת וגלגולי עיניים השנה קיבלתי בשל אהבתי שאינה תלויה בדבר לסרטה השני של סלין סונג. אמתין בסבלנות, שבסופה אכזבה, ליישור קו עולמי סביב הסרט המבריק והמוחץ הזה, בעל שם עברי מטופש ושיווק מטעה (בכל העולם, לא רק אצלנו). הפעם הראשונה שנהניתי מדקוטה ג׳ונסון, והפעם שבכיתי הכי הרבה וחזק בקולנוע (ואז שוב בבית) עקב ניקוי יסודי של כל חדרי הלב.
ביקורת קולנוע בה״ארץ״

3. "נוספרטו" – Nosferatu
ארה"ב, בימוי: רוברט אגרס
הדבר האחרון שעשיתי ב-2024 והראשון שעשיתי ב-2025, היה הקרנת חצות לסרטו של רוברט אגרס. באתי עם מטענים, זו אחת הקלאסיקות האילמות החביבות עליי מאת מורנאו המועדף עליי מבני דורו, אבל הסרט של אגרס התעלה על הציפיות. הוא השיב את כבודה של האימה הגותית לקולנוע ומאז רודף אותי כמו צל של ערפד, גם שנה שלמה אחרי הצפייה הראשונה ולא האחרונה.
ביקורת קולנוע בה״ארץ״

2. "הברוטליסט" – The Brutalist
ארה"ב, בימוי: בריידי קורביי
סרט מהשנה שעברה, אבל כמו רבים ראיתי אותו רק בחצי הראשון של ינואר. כבר אז לא היה לי ספק שהוא יככב בסיכום השנה. בריידי קורביי, יוצר שאני אוהב מאוד את הסרטים האדג׳יים והמוקדמים שלו, מתנסה (ומתנשא) באפוס אמריקאי-יהודי – ויוצא מנצח. הוויכוחים והדירוגים של החלק הראשון מול השני אינם נהירים לי, זו יצירה שלמה שזקוקה לשניהם ואף עוסקת בסימביוזה.
ביקורת קולנוע בה״ארץ״

1. "קרב רודף קרב" – One Battle After Another
ארה"ב, בימוי: פול תומאס אנדרסון
יום אחד פול תומאס אנדרסון לא יוציא סרט שיהיה במקום הראשון שלי. לא היום. יצירת מופת מונומנטלית של גדול הבמאים האמריקאים בדורו, שכבר נכנסה לפנתיאון האקשן בזכות מרדף הכביש הקמור. אני מבין שלא כולם התלהבו אבל לא מבין את מי שמנסים להקטין את ההישג. באסה לכן ולכם, כי עוד ידובר בסרט הזה שנים ארוכות. עדיף למצוא מה לאהוב בסרט הכי מגוון ומחורפן השנה בקולנוע.
ביקורת קולנוע בה״ארץ״

העשירייה האולטימטיבית של אורון – 2025

העשיריות של עופר ליברגל

-הלא מופצים-

10. "אין ברירה אחרת" – No Other Choice
קוריאה הדרומית, בימוי: פארק צ'ון ווק
פארק שב ומוכיח שהוא אמן של שילוב בין ז'אנרים שונים וקטעי אלימות פיוטים. במקרה זה, התמהיל היה עבורי יותר סוחף ומנומק מרוב סרטיו.
דיווח מפסטיבל ונציה

9. "ערך סנטימנטלי" – Sentimental Value
נורבגיה, בימוי: יואכים טרייר
מצד אחד, אני חושב שהתסריט מחושב מדי/מלאכותי בשנינות שלו לפרקים. אולם הקאסט מעניק גם לרגעים הפגומים אנושיות ורגעי שיא, רובם סמוך לפתיחה או לסיום, שהופכים אותו למשהו שלא ניתן להתעלם ממנו.
המלצות פסטיבל חיפה

8. "המבט המסתורי של הפלמינגו" – The Mysterious Gaze of the Flamingo
צ'ילה, בימוי: דייגו סספדס
סרט שהוא אכן מבט מסתורי ומפתה על עולם בו נפגשים צוות כרייה, מיעוטים מיניים, מגפה וילדה שמנסה לחצוב ילדות והיגיון בעוד כל מה שהיא מכירה מתמוטט.
המלצות פסטיבל ערבה

7. The Love that Remains / Astin Sem eftir Er
איסלנד, בימוי: הלינור פלמאסון
מה שמתחיל כסרט עשוי היטב על זוגיות אחרי ההתפוררות, צולל עמוק לתוך מצב של קיבעון בתודעה מול הצורך להרשים בחלק המסיים שלו, סוג נדיר של שירה קולנועית.
סקירות נציגי אוסקר בינלאומי

6. It Was Just an Accident / Un Simple Accident
אירן-צרפת, בימוי: ג'אפר פאנאהי
לעומת רבים מסרטיו של פאנאהי יש כאן פחות דיון במהות הקולנוע, אבל כן מבט על האופן בו טראומה ואובססיה לנקמה מפרקים את החברה בפנים, יחד עם היכולת להעביר עולם שלם של דמויות רק ברגעים ספורים וליצור סרט על אכזריות מבלי שיש בו דמות נטולת אנושיות כובשת.
סקירות נציגי אוסקר בינלאומי

5. "הסוכן החשאי" – The Secret Agent / O Agente Secreto
ברזיל, בימוי: קלבר מנדוסה פיליו
בין פתיחה מבריקה, סיום שמוכיח שהוא יכול לביים מותחן פעולה וסצנה שמזכירה שהוא גם שולט בטראש מהנה, הבמאי הברזילאי מתמקד בחיי השגרה תחת דיקטטורה והצורך להיות חשאי לא רק כסוכן אלא גם כאיש משפחה, בסרט המראה כיצד הפוליטיקה כופה את עצמה על הפרט.
דיווח פסטיבל ירושלים

4. "החבר השקט" – Silent Friend / Stille Freundin
גרמניה-הונגריה-צרפת, בימוי: אילדיקו אניידי
בתקופה בה קשה לסמוך על בני אדם, מבט על צמחים כחברים בנקודת זמן שונות הוא פתח לאופטימיות. אניידי יוצרת סגנון קולנועי שונה לחלוטין בכל ציר זמן בו היא עוסקת, ומצליחה להפוך כל אחד מהם לחוויה ייחודית ואת השלם ללב שפועם איתן. כמו עץ או גרניום.
דיווח פסטיבל ונציה

3. A Useful Ghost
תאילנד, בימוי: ראצ'פום בונבונצ'אצ'וק
אם אתאר כל סצנה אקראית מן הסרט זה ישמע כאילו מדובר בסרט פרוע ולא ריאליסטי. זה נכון במידה רבה, אבל יותר מכך זה סרט המחבר היטב בין מחאה פוליטית על עולם שמנצל את החלש להרהור על טבעה של אהבה וקשר אנושי. גם אם הקשר האנושי הוא לרוחות או מכשירי חשמל.
סקירות נציגי אוסקר בינלאומי

2. "כן"
ישראל, בימוי: נדב לפיד
כדרכו של לפיד, סרט שמבקר לא רק את המדינה, אלא גם את גיבורי הסרט ואת המדיום הקולנועי עצמו. ומתוך הזעם והצעקות, מתקבלת מראה למציאות השבורה והאלימה שלנו בארץ ושל אמנות בכלל, בעולם בו הסיוטים כבר התגשמו אבל עדיין יש דרכים לעשות כסף.
דיווח פסטיבל ירושלים

1. The Testament of Ann Lee
ארה"ב, בימוי: מונה פסטוולד
עוד סרט שמפרק את הז'אנר בו הוא פועל, במקרה זה גם הסרט המוזיקלי, גם הסרט הביוגרפי וגם הקולנוע הרוחני. אולם יותר משיש כאן גישה חדשה, פסטוולד צוללת לרזי האמונה הדתית דרך דמות היסטורית שהופכת למפוארת, מעוררת רתיעה והערצה בו זמנית. בשילוב עם הופעה אדירה של אמנדה סייפריד בתפקיד הראשי, ופסקול של דניאל בלומברג שאני מבין את מי שיסבול ממנו, מצאתי אותו מרתק וסוחף בווריאציות המחושבות שבו.
דיווח פסטיבל ונציה

-המופצים-

10. "חלומות רכבת" – Train Dreams
ארה"ב,  בימוי: קלינט בנטלי
מה שלכד אותי בסרט הוא המבט המעמיק על אדם "נשכח", לא בעל נפש אמנותית או מורשת שאנשים יזכרו לדורות, אבל כן בעל עולם פנימי עשיר. סרט שמצליח להעניק לחיים עוצמה כפי שהוא מראה שהם חולפים כהערת שוליים (במקרה הטוב) בתמונה הגדולה.

9. "חמצן"
ישראל, בימוי: נטעלי בראון
יחד עם "שוטינג" התיעודי, שני סרטים מצוינים של בראון הבוחנים את הנפש הישראלית. הדוקו שלה מציג את האובססיה לנשק, וסרטה הבדיוני מציב אלטרנטיבה דרך זעקה נשית נגד המובן מאליו החברתי. סרט שהוא התרסה בלתי נתפסת על כאב שהוא כל כך בלתי נתפס, שהחברה הישראלית מקבלת אותו כזהות יסוד. העלילה נראית אולי לא סבירה, אבל במהותו זה סרט לא פחות תיעודי.
דיווח פסטיבל ירושלים

8. "מרטי סופרים" – Marty Supreme
ארה"ב, בימוי: ג'וש ספדי
הקולנוע של ג'וש ספדי תמיד נראה כמו סרט של אדם בקריז המחפש אחר מרפא לצורך שלו, בלי לחשוב על הסביבה. בחגיגת טניס השולחן הזו הוא יצר את המגוון הגדול ביותר של אתגרים/הצצות הצידה לסיפורים הקשורים ולא קשורים בכאוס של הדמות הראשית וגם של הנשים, שחלקן לא פחות סוערות, פגומות ונחושות ממנו.

7. "בירד" – Bird
בריטניה, בימוי: אנדרה ארנולד
כל מתבגרת זועמת בסרטים של ארנולד נבדלת מקודמתה והחיפוש האחרון אחר אהבה, חופש וזהות בא הפעם לידי ביטוי בחיבור בין הפנטסטי למציאות הענייה לכאורה, אך כזו שיש בה גם תקווה שניתן למצוא עמוק בתוך הנפש.
סקירה וניתוח

6. "נאנדאורי" 
ישראל, בימוי: איתי צ'יקו
מסע של דמות נחושה שמבינה בהדרגה עד כמה היא זרה לא רק לסביבה הגיאורגית, מועשר בידי שפע של אירועים בשולי המסע ומגוון אנושי בסרט שאוהב כל דמות, מוצא את הקסם במסורת אבל גם זועק כלפי מה שפגום והרסני באותה המסורת.
דיווח פסטיבל ירושלים

5. "זיכרונות של חילזון" – Memoir of a Snail
אוסטרליה, בימוי: אדם אליוט
סרט הבובות של אדם אליוט חודר למבוכות החברתיות הקשות ביותר ולעוד שלל טרגדיות, אבל עוסק בעיקר בדרך להתגבר על הכאב, דרך זיכרון, אמנות וקבלת החילזון שבאדם.
המלצות פסטיבל חיפה

4. "הברוטליסט" – The Brutalist
ארה"ב,  בימוי: ברדלי קורביי
בשנה שעברה דרגתי אותו ראשון, ולמרות שירד מעט אני עדיין חושב שמדובר באפוס מעמיק, שמצדיק כל בחירה אמנותית ויש לי עוד דברים רבים לגלות בו.
סקירה וניתוח

3. "קרב רודף קרב" – One Battle After Another
ארה"ב, בימוי: פול תומאס אנדרסון
סליחה. סליחה מכל מי שלא מבין על מה ההתלהבות ומוצא את הסרט בעוד רשימה. סליחה גם מכל מי שחושב שהוא צריך להיות מדורג גובה יותר.
סקירה | ניתוח

2. "צליל של נפילה" – Sound of Falling
גרמניה, בימוי: מאשה שילינסקי
סרט חמקמק כמו הזיכרון, צורב כמו צלקת שלא מגלידה ומפתה כמו התאהבות ראשונה. אפשר לצלול להסברים ושאלות, אבל הכוח הרגשי והיופי החזותי של כל דימוי ודימוי נותר ברור.
דיווח פסטיבל ירושלים

1. "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" – All We Imagine as Light
הודו, בימוי: בימוי: פאיאל קפאדיה
עוד בשנה שעברה טענתי שזה סוג של נס קולנועי. אחרי עוד כמה ציפיות, אני מבין טוב יותר כיצד הפלא הפיוטי הזה עובד.
סקירה

העשירייה האולטימטיבית של עופר – 2025

העשיריות של לירון סיני

-הלא מופצים-

10. "אין ארץ אחרת" – No Other Land
הרשות הפלסטינית, נורווגיה. בימוי: באסל עזרא, חמדאן בלאל, יובל אברהם, רחל שור.
לראות ולבכות על מה שנהיה מאיתנו כאן. בלי להקטין ולו לרגע את מה שעשו ועושים לנו, מותר, הכרחי, להישיר מבט אל מי שמתיימרים לחלוק איתנו זהות ומה הם עושים. ולהישיר מבט אל מי שחולקים איתנו אדמה ומה נעשה להם.

9. "הכניסה אסורה לכלבים" – No Dogs Allowed 
גרמניה, בימוי: סטיב באך
הסיוט של כל הורה, או כל מי שיש לו קשר קרוב לילדים ולנוער. טיפול קרוב עד כדי צמרמורת, אמין עד כדי חלחלה, מציאותי עד כדי אימה, חומל עד כדי בכי – עם פשע ופחדים שהם טאבו כל כך גדול, שמעולם לא ראיתי ייצוג כה ברור וכן שלהם על המסך.

8. It Ends
ארה"ב, בימוי: אלכסנדר אולום.
סרט ביכורים ששואל, ובדרכו שלו גם עונה, על שאלות לגבי התבגרות ומה חשוב לנו בחיים. הוא מצליח לנהל את הדיון עם סמליות שאמורה הייתה להפיל אותו לכל מיני בורות של קלישאות, כשהוא מתחמק מהתהום.

7. "תגובות שרשרת" – Chain Reactions
ארה"ב, בימוי: אלכסנדר פיליפ
דוקמנטרי שהוא שיר אהבה לא רק ל"המנסרים מטקסס", אלא לקולנוע האימה בכלל, ולאופן שבו הוא משפיע עלינו, על איך צפיות מוקדמות מעצבות את מי שנהיה מאוחר יותר. השילוב של ראיונות עם קטעים מהסרט שמשתלבים כמעט כמו וידאו ארט מייצר גל של הערכה מחודשת.
המלצות פסטיבל ירושלים

6. "אדינגטון" – Eddington
ארה"ב, בימוי: ארי אסטר
ארי אסטר צוחק עלינו, כלומר יותר על האמריקאים אבל ייבאנו מהם בהצלחה את כל מה שמחריד בנו כבני אדם. זה מגוחך ונורא ומביך ולא נוח וגם אונס ונקמה באופן הכי משובש שיש. וזה כל כך אמיתי.

5. "כן"
ישראל-צרפת, בימוי: נדב לפיד
גם זה כל כך אמיתי. מה שהופך את ההבנה ששקלתי לשים אותו לרגע בסיכום האימה לעצובה במיוחד. או אולי, מה שיותר מטריד הוא שהשיר שמופיע בסרט מלווה בקטעי קליפ חסרי מודעות עצמית באלימות והיוהרה הגזענית שלהם, שאין אלא להניח שמדובר בקטע מופרך ומומצא. אבל לא. לא רק ששמעתי את המילים האלו בעבר, ראיתי קטע מהקליפ. התודעה שלי פשוט הדחיקה גם אותו, יחד עם עוד דברים שהנפש לא יכולה לשאת ולהמשיך לחיות פה.

4. "הצעדה" – The Long Walk 
ארה"ב, בימוי: פרנסיס לורנס
יש שני סרטים על דרכים מתישות בעשירייה. בשניהם חברות היא ערך. התסריט של ג'יי טי מולנר הוא גם העיבוד השני בין העשיריות לסטיבן קינג. כמה אפשר לראות חבורת בנים צועדת, מזיעה, מתלוננת, ומתה בכל פעם שאחד מהם מאט יותר מדי? אפשר. בזכות דיאלוגים נהדרים. ואפשר לתהות על הקשרים שנוצרים למרות שכל הסיכויים נגדם, ובלי החינניות של "משחקי הרעב". ושוב, תודה על מארק המיל.

3. "בלו מון" – Blue Moon
ארה"ב, בימוי: ריצ'רד לינקלייטר
סרט שהוא קצת הרבה תיאטרון מצולם, אבל השיחות בו, או יותר נכון, המונולוגים, כל כך סוחפים, שאי אפשר שלא להתאהב, ואז שיישבר לנו הלב. והכי טוב שאית'ן הוק ומרגרט קוואלי יהיו אלו שישברו אותו.

2. "התכריכים" – The Shrouds
צרפת-קנדה, בימוי: דיוויד קרוננברג
איבדנו השנה את דיוויד לינץ', אז נתנחם בדיוויד קרוננברג שחוזר עם סרט על החיים ועל המוות. הוא מצחיק, הוא עצוב, הוא על אובדן ועל געגוע אבל גם על הדרך שבה אנחנו מנסים לחיות ולשוות לעצמנו חשיבות דרך טכנולוגיות.
אימה לנשמה: מהדורת אוגוסט

1. "הדברים שאתה הורג" – The Things You Kill 
צרפת, פולין, קנדה, טורקיה. עלירזה חתאמי
מתארים את הסרט הזה במונחים של דיוויד לינץ'. על אף שההקבלה מובנת, לסרט מסוים שמהווה סוג של ספוילר או לפחות בניית ציפיות מבלבלות, הנושאים כאן, והסגנון, אחרים, ועושים משהו שהוא לגמרי שלו-עצמו. אדם צעיר, מורה של מילים, רוצה להיות אב. אבל צילו של אביו נח עליו, והסרט מכניס אותנו לתוך חייו המסויטים, עם מבע שנותן ביטוי לשכבות של מורכבות בצורה חכמה: עדינה כשצריך, בועטת כשנדרש ויפהפיה ללא הרף.
המלצות פסטיבל ירושלים

-המופצים-

10. "הברוטליסט" – The Brutalist
ארה"ב, בימוי: בריידי קורביי
3 וחצי שעות שהיו מרתקות בכל רגע. ארכיטקטורה שהיא שירה, לצד בני אדם שהם זוועה, וכאלו ששרדו זוועה ומתנפצים אל החלום שהוא אמריקה. סרט שלצד הופעות משחק קורעות לב ומהפכות קרביים, מצליח להטעין בטון בסאבטקסט וברגשות.
מאמר ב״כלכליסט״

9. "דימון סלייר: טירת האינסוף" – Demon Slayer: Infinity Castle
יפן, בימוי: הרו סוטוזקי
מי שלא צפו בסדרת האנימה או קראו את המנגה לא יבינו זאת, וזה בסדר. זה סרט שמביא לשיא ארבע עונות של מלחמה בשדים שהם סוג של ערפדים, כל אחד יותר רעב ויצירתי מרעהו. הוא גם צולל לנבכי הנשמה של הגיבורים, והאויבים שמציבים להם תמונת מראה ואומרים לנו מהי אנושיות ומה המבחנים שניצבים בדרכה. אנימציה מסחררת, מבוך בלתי נגמר של טוב עם רע, מעולה ונורא.

8. "טרופיקנה" 
ישראל, בימוי: עומר טובי
רק על סצנת הפתיחה המחרידה והמהפנטת שלו, כולל הסאונד של בשר בת אדם פוגש רצפת סופרמרקט בדרום הארץ, מגיע לו להיות כאן. הצפייה החזיקה אותי בין מצב של היקסמות, סקרנות וכאב, עם תיבול של צחוק אבסורדי. הדרום המדברי שלנו כל כך חרוך פה, כל כך מת וחי בו זמנית.

7. "נאנדאורי" 
ישראל, בימוי: אתי ציקו
איזו גיבורה מפוארת, קרה וחמה כמו הנופים בתוכם היא פועלת. תצוגת משחק מרהיבה של כל הצוות בכלל, ונטע ריסקין שלמדה גיאורגית תוך כדי תנועה בפרט. סרט שנעשה בארץ רחוקה, ומרגיש קרוב.

6. "פרנקנשטיין" – Frankenstein 
ארה"ב, בימוי: גיירמו דל טורו
כל כך הרבה פגמים, כל כך הרבה לב. זו ההתרשמות שלי מהדמויות ומהסרט בו זמנית. אני מלאת תלונות עליו כרימון, אבל העשייה הקולנועית כאן מתעלה, איכשהו, על הדמות הילדותית הבלתי נסבלת שהיא ויקטור פרנקנשטיין. זה אחד הסרטים הכי יפים, שכל פרט ויזואלי בו מדבר אל נימי הנפש.

5. "נוספרטו" – Nosferatu 
ארה"ב, בימוי: רוברט אגרס
הוא לא היה אמור להיות פה. אחרי הצפייה לא חשבתי שנותר בי איזה חותם עמוק או משמעותי. אבל עם הזמן, הוא לא הרפה. וכשהרכבתי את הרשימה הכנסתי אותו כמי שכפאה שד. או ערפד. תקופתי. בשחור לבן סלקטיבי. עם שפם. סרט שהפרשנות שלו היא אישית ומשתנה מצופה לצופה, למרות שהוא מביא לנו שחזור תקופתי של מיתוס.
מאמר ב״כלכליסט״

4. "להחזיר אותה" – Bring Her Back 
אוסטרליה, בימוי: דני ומייקל פיליפו
יש משהו בדרך שבה האחים פיליפו כותבים אנשים צעירים, שמשכנע, נכנס ללב, ואז מושך וקורע את העורקים שלו אחד אחד, עד שלא נשאר ממך כלום. יש כבדות שנשארת אחרי הסרט הזה, עם האמא הכי עצובה בעולם ומה שהיא עושה. אני מצפה עד מאוד לראות מה יהיה הדבר הבא שהם יעשו.
סקירה

3. "חייו של צ'אק" – The Life of Chuck
ארה"ב, בימוי: מייק פלנגן
111 דקות שהן תמצית החיים. הם קצרים מדי, סופיים מדי, וכדאי לנסות ולחיות אותם, כמה שאפשר. אז בואו לרקוד. כמו כן, תודה על מארק האמיל שמרים עוד קצת כל סרט שהוא נוגע בו.
סקירה

2. "האחות המכוערת" – The Ugly Stepsister / Den Stygge Stesøsteren
נורבגיה, בימוי: אמיליה בליכפילדט
סרט כל כך יפה וכל כך מגעיל. ככה מפיקות פמיניזם, ועוד עם עיבוד של אגדה תקופתית שכבר סופרה לעייפה, והנה יש בה חיים חדשים, מצחיקים, מחרידים כמו לתפור ריסים חדשים לעיניים עם חוט ומחט – בלי הרדמה.
סקירה

1. "קרב רודף קרב" – One Battle After Another 
ארה"ב, בימוי: פול תומאס אנדרסון
פיסת ביקורת חברתית נוקבת יכולה להיות מהנה להחריד. שיקוף של כל מה שרקוב יכול להיות מנה מסעירה של אקשן והומור. ייאוש יכול להיות נגוע בתקווה קטנה אך עיקשת.

העשיריות של רוי יודקביץ'

-הלא מופצים-

10. "בלו מון" – Blue Moon
ארה"ב, בימוי: ריצ'ארד לינקלייטר
אני אוהב מאוד סרטים המתרחשים בלוקיישן אחד אשר מתבססים בעיקר על דיאלוגים נהדרים והופעות מצוינות. ל"ירח כחול" יש את כל אלו, יחד עם עבודת הניווט הבטוחה מאחורי הקלעים של ריצ'ארד לינקלייטר. אבל הסרט הזה הוא באמת ובעיקר ההופעה של אית'ן הוק.

9. "הצעדה" – The Long Walk
ארה"ב, בימוי: פרנסיס לורנס
לא רק אחד העיבודים הטובים ביותר לספר של סטיבן קינג שנעשו מזה המון שנים, אלא גם סרט שמצליח להיות מבעית ומפחיד בלי שום הבהלות או ניסיונות לגרום לצופה לקפוץ מהכיסא. "הצעדה" נותן אגרוף בבטן עם כל צעד שלוקחים הדמויות בסרט, עד שבסופו כבר בקושי נשאר אוויר או כוח.
סקירת עיבודי סטיבן קינג לקולנוע השנה

The Mastermind .8
ארה"ב, בימוי: קלי רייכארט
הקולנוע המיוחד של קלי רייכארט תמיד מהלך עליי קסם, והשילוב הלא צפוי שלו עם סיפור שוד ופשע יצר סרט שפשוט לא יכולתי לעמוד בפניו. הסרט הזה מתנהל בעולם קולנועי משלו, עם קצב, טון וסגנון שלא דומים לשום דבר אחר. ויש פה גם את ג'וש אוקונר, שהנוכחות שלו הופכת כל סרט לטוב יותר.

7. "הילדה השמאלית" – Left-Handed Girl
טייוואן, בימוי: שי-שינג צו
אפשר להרגיש את ידו המדריכה של זוכה האוסקר הטרי שון בייקר בכל פינה בסרט החזק והמהם הזה, שכן הוא היה שותף לכתיבת התסריט וגם ערך והפיק אותו. אבל התסריטאית השותפה והבמאית שי-שינג צו לוקחת את הסגנון של בייקר ומלבישה עליו כל-כך הרבה גוונים, מטעמים והפתעות נרטיביות ויצרה סרט מרגש ומיוחד עם דמויות מורכבות ומעניינות שנכנסות עמוק ללב.

6. "אדינגטון" – Eddington
ארה"ב, בימוי: ארי אסטר
נראה כי ככל שארי אסטר מפצל יותר את הקהל והמבקרים, אני רק אוהב אותו יותר. אמנם "אדינגטון" הוא החלש מבין ארבעת הסרטים שיצר אסטר, אבל הוא גם חתיכת יצירה מופרעת ואמיצה שמורידה את כל המסכות מכל צדדי המפה הפוליטית האמריקאית, מצביעה בארסיות על כל מה שמגוחך ואבסורדי בה. אני מבין מדוע לא התקבל באהדה, אבל בעיניי הוא היה אחד הסרטים החשובים והמרתקים שנעשו השנה.

5. "מועד לפורענות" – Urchin
בריטניה, בימוי: האריס דיקינסון
האריס דיקינסון מוכיח בסרט הביכורים שלו שהוא לא רק שחקן מוכשר אלא גם קולנוען נהדר. הוא מייצר דיוקן שובר לב, הופך את הבטן, אמוציונלי ואמין של אדם שבור, חסר תקווה וכיוון, עם עבודת בימוי בטוחה בעצמה באופן מפתיע, עם רגעים עוצמתיים ורגישים, אימג'ים מהממים ותסריט נפלא. תגלית נוספת בסרט הזה הוא השחקן הראשי פרנק דיליין, שסוחב את "מועד לפורענות" על גבו באופן מרשים.

4. "כן"
ישראל, בימוי: נדב לפיד
אחרי שעתיים וחצי בהן נדב לפיד הכה בי שוב ושוב ושוב בראש, בלב ובנשמה עם הפטיש הקולנועי שלו, נותרתי המום וללא מילים בכיסא, חנוק, כועס ומותש. זו יצירה קולנועית לא מתפשרת, משולחת רסן, עצבנית, אנרגטית, חשובה מאין כמוה ומטלטלת.

3. "הבלדה על ווליס איילנד" – The Ballad of Wallis Island
בריטניה, בימוי: ג'יימס גריפית'
אחד הסרטים היפים ביותר שנעשו על התמודדות עם אובדן ועל געגוע מזה זמן מה, "הבלדה על ווליס איילנד" הוא סרט קטן, מצחיק ועצוב עד דמעות, עם דמויות שאי-אפשר שלא להתאהב בהן, מלא במוזיקה יפיפייה ורגעים אנושיים מדהימים. הסרט הזה נכנס לי כל-כך עמוק ללב ועטף אותי כמו חיבוק מנחם.

2. "נערי ניקל" – Nickel Boys
ארה"ב, בימוי: ראמל רוס
יצירת מופת לא הגיונית, חדשנית, מהפכנית, עוצמתית ומרהיבה. אני עדיין לא מצליח להבין איך ראמל רוס הצליח לעבד את הספר הענק של קולסון וייטהאד בכזו שלמות ובכזה דיוק.

1. "ערך סנטימנטלי" – Sentimental Value
נורבגיה, בימוי: יואכים טרייר
כל דבר ביצירה המפוארת הזו של יואכים טרייר הוא מושלם ואהבתי בו הכל. אפשר להלל ולשבח כל-כך הרבה דברים בו, מהתסריט שאין בו רגע או מילה מיותרים ועד הבימוי המדוקדק, אבל משום מה אני רק רוצה לדבר על הבעות הפנים של סטלן סקארסגארד.

-המופצים-

10. "רצח כתוב היטב: התעורר איש מת" – Knives Out: Wake Up Dead Man
ארה"ב, בימוי: ריאן ג'ונסון
כל-כך הרבה סרטים טובים ואיכותיים נלחמו על המקום העשירי, אבל מצאתי את עצמי כל הזמן חוזר לתעלומה השלישית של הבלש בנואה בלנק בניצוחו של ריאן ג'ונסון, מהסיבה הפשוטה שהוא הסב לי כל-כך הרבה עונג והנאה שלא יכולתי לסכם את השנה בלעדיו. תעלומת רצח מפותלת, מהודקת, חכמה, כיפית, מהוקצעת עם קאסט אדיר בהובלתו של ג'וש אוקונר הענק. כנראה האהוב עליי מסרטי "רצח כתוב היטב".

9. "כאב אמיתי" – A Real Pain
ארה"ב, בימוי: ג'סי אייזנברג
גם בצפייה שנייה לא יכולתי לעמוד בפני סיפורם הקטן, העצוב, המצחיק והמרגש של בני הדודים בנג'י ודיוויד שיוצאים לטיול שואה בפולין. ראיתי סרטים גדולים, טובים ומרשימים מ"כאב אמיתי" השנה, אבל הוא הצליח להיכנס עמוק לתוך הנשמה והלב שלי ולהישאר שם כל השנה, בעיקר בזכות הדמויות הנהדרות והכל-כך אמינות שלו.
סקירה

8. "נוספרטו" – Nosferatu
ארה"ב, בימוי: רוברט אגרס
רוברט אגרס מוכיח ב"נוספרטו", כנראה באופן סופי, שהוא המוכשר ביותר מבין במאי האימה הצעירים שהחלו לפעול בעשור פלוס האחרונים. הוא מייצר כאן חגיגת אימה מרהיבה עם שפה קולנועית מהפנטת, צילום מהמם, עיצוב תפאורה ותלבושות מדהים ואווירה אפלה ועוכרת שלווה. זה היה הסרט הראשון שראיתי השנה בקולנוע, ואיזו דרך זו הייתה לפתוח את השנה.

7. "פרנקנשטיין" – Frankenstein
ארה"ב, בימוי: גיירמו דל טורו
גיירמו דל טורו מגשים את החלומות הקולנועיים שלי מאז שהייתי נער צעיר, והוא מעולם לא עשה סרט שלא אהבתי. אז לא היה שמח ממני שהוא סוף-סוף זכה להגשים את החלום שלו וליצור את הגרסה שלו ל"פרנקנשטיין". איזה כיף לי ולו ולכולם שהחזון שלו התממש באופן כה מרהיב, בסרט שאי-אפשר להסיר ממנו את העיניים, ספקטקל אפל ומהנה. ואיזה ליהוק גאוני של ג'ייקוב אלורדי, שהופך את המפלצת הכל-כך מוכרת הזו למשהו אחר לגמרי.

6. "סורי בייבי" – Sorry Baby
ארה"ב, בימוי: אווה ויקטור
סרט הביכורים של אווה ויקטור הוא מופע של אישה אחת, שכותבת תסריט מושלם, חד כתער, שנוגע עמוק ומסובב את הבטן; שמביימת ברגישות ובעדינות; ונותנת את אחת מתצוגות המשחק המדהימות והמעלפות של השנה. אני התאהבתי בה לחלוטין ואני כבר לא יכול לחכות לפרויקט הבא שלה.

5. "בוגוניה" – Bugonia
ארה"ב, בימוי: יורגוס לנתימוס
יורגוס לנתימוס המשיך את הרצף המטורף בו הוא נמצא בשנתיים האחרונות, ואיכשהו הצליח לא רק לעמוד בציפיות שהיו לי מסרטו החדש אלא להתעלות הרבה מעליהן. "בוגוניה" הוא סרט מטורלל, מופרע ולא צפוי שכל הזמן משחק עם הציפיות של הצופה ומייצר הפתעה אחרי הפתעה, מלא בהברקות קולנועיות של במאי על שנמצא בשיא כוחו היצירתי והופעות מחשמלות של ג'סי פלמונס ואמה סטון.

4. "חייו של צ'אק" – The Life of Chuck
ארה"ב, בימוי: מייק פלנגן
הסרט שהכי הייתי צריך השנה, ברגע בו הכי הייתי צריך אותו. בגלל שקראתי את הנובלה מאת סטיבן קינג עליה הסרט מבוסס, ידעתי מראש כי סצנת הריקוד תגיע. ובכל זאת, כאשר היא הגיעה, היא הייתה כל-כך מושלמת ומדויקת שלא יכולתי להפסיק לחייך ולצחוק, לרגע שוכח מכל מה שקרה וקורה ויקרה בעולם האמיתי. סצנות כאלו הן הסיבה שאני אוהב קולנוע.
סקירת עיבודי סטיבן קינג לקולנוע השנה

3. "מרטי סופרים" – Marty Supreme
ארה"ב, בימוי: ג'וש ספדי
כאשר ישבתי באולם הקולנוע וחוויתי את הסאגה של ג'וש ספדי על מרטי מאוזר, איש אגואיסט ואינטרסנט שרואה רק את עצמו ואת החלום שלו להפוך לשחקן טניס השולחן הגדול והטוב בעולם, הרגשתי התעלות רוח שקורית רק כאשר רואים סרט גדול באמת. היצירה הזו שאבה אותי לחלוטין לתוכה ובסופה רק רציתי לראות אותה שוב. טימותי שאלאמה באחת ההופעות הגדולות של השנים האחרונות שווה לבדו את הצפייה, אבל כל שאר הדברים שקורים בסרט הזה מצוינים ומדהימים גם הם. כולל בדיחה אחת בלתי נשכחת במיוחד.

2. "קרב רודף קרב" – One Battle After Another
ארה"ב, בימוי: פול תומאס אנדרסון
ההופעות האדירות והמטורללות של ליאונרדו דיקפריו, שון פן ובניסיו דל טורו, התגלית שהיא צ'ייס אינפיניטי, הסיפור האפי והמסועף והמצחיק והאדיר, הרלוונטיות של הסיפור, הדמויות הקריקטוריות אבל מושלמות, עבודת הבימוי שהיא כולה מפגן כוח ויצירתיות בלתי נגמרת וסצנת מרדף לספרי ההיסטוריה. "קרב רודף קרב" הוא האירוע הקולנועי הגדול של השנה וזה שיש אפילו סרט אחד מעליו ברשימה מפתיע גם אותי.

1. "הברוטליסט" – The Brutalist
ארה"ב, בימוי: בריידי קורביי
מהרגע שלאסלו טוט נולד מחדש מתוך קרביה של אונייה בנמל ניו-יורק ורואה את פסל החירות הפוך, ידעתי שאין לשום סרט אחר סיכוי – "הברוטליסט" עומד להיות סרט השנה שלי. יצירת המופת המפוארת של בריידי קורביי היא מסוג הסרטים שלא רואים לעיתים קרובות, יצירה נדירה כל-כך שצריך להודות לאלוהי הקולנוע על זה שהיא קיימת בכלל. מסוג הסרטים שמזכירים כמה גדול יכול להיות הקולנוע כאשר הוא נעשה בידי יוצר לא מתפשר, מקורי ומוכשר כמו קורביי. אני יכול לדבר שעות על הצילום המרהיב, המוזיקה המכשפת וההופעה החד-פעמית של אדריאן ברודי, אבל כל המילים מחווירות לעומת "הברוטליסט".

העשירייה האולטימטיבית של רוי – 2025

העשיריות של אור סיגולי

-הלא מופצים-

10. "החווה של טאבתה" – East of Wall
ארה"ב, בימוי: קייט ביקרופט
במסורת הקולנוע של קלואי ז'או, או לפחות שלושת סרטיה המוקדמים, פסטיבל סאנדנס חשף את הדרמה היפה הזו שמערבבת בין המציאות והקולנוע עם סיפורה של מין "לוחשת לסוסים" טבאתה זימיגייה (המגלמת את עצמה) שמתמודדת עם אבל פרטי משלה אבל גם עם אחריות לקהילה שלה. סרט ביכורים מפעים שלשמחתי גם זכה להצלחה בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

9. "לקחים" – Lesson Learned
הונגריה, בימוי: באלינט סזילמר
בפסטיבל לוקרנו הקודם צץ הפלא הזה, סרט שלא נראה שצבר יותר מדי עניין, אבל לי היה ברור שהוא חייב להיות מוקרן בישראל, ולשמחתי יוצרי הסרט נעתרו להזמנה לפסטיבל ירושלים. אצלנו הסרט, מין שילוב של "כסף כיס" ו"חדר מורים" שאומר הרבה דברים שגם בישראל כדי לשמוע, אפילו זכה במקום השני בתחרות הבינלאומית. לדעתי אם הגורל שלו היה מוביל אותו לתחרות מבט מסוים של קאן או הרשמית של ברלין כולנו היינו זוכרים את שמו של הבמאי הזה.

8. "סיפורם של שני פרקליטים" – Two Prosecutors
צרפת-גרמניה-הולנד-אוקראינה, בימוי: סרגי לוזניצה
הסרט עם הכי הרבה טיפוסי מדרגות שראיתי בחיים שלי הוא גם דרמה מצמיתה שמראה איך אפשר ליצוק מתח לדקות ארוכות של המתנה. בזכות תסריט מבריק, ליהוק יוצא מן הכלל וסבלנות אין קץ, לוזניצה יצר דרמה חברתית שנושקת למתח, ולי הזכירה את שיאי הקולנוע העולמי של שנות השבעים.
*בחלוקה למופצים ולא-מופצים, המקרה הזה די גבולי. מצד אחד הוא כן מוקרן במספר בתי קולנוע בודדים בארץ. מאידך, זה מתרחש פעמים ספורות והפצתו הייתה כמעט סודית מבחינת שיווק. החלטתי להניח אותו בלא-מופצים בתקווה שמספר ההקרנות שלו ייגדל בשנת 2026*

7. It Was Just an Accident / Un Simple Accident
אירן-צרפת, בימוי: ג'אפר פאנאהי
זוכה דקל הזהב לשנת 2025, וייתכן שבעוד כמה חודשים גם זכייתה הראשונה של צרפת באוסקר מזה 33 שנה. סרט מדהים בכמה רבדים, אבל בעיקר בכמה עוצמות יש בו למרות פשטותו, לפחות במפגש הנראה לעין. סרטו של פאנאהי הוא כזה שמצמית בערך מהסצנה הראשונה ואז מכריח אותך לשבת כמה דקות אחרי שהוא יסתיים, לנסות שנייה להתאפס. וכל זה קורה בלי סלטות קולנועיות, טוויסטים עלילתיים או פסקול מגניב שקובע את קצב הלב שלו. "סתם" סרט של מישהו שממש נולד לעשות קולנוע, וימשיך לעשות אותו גם אם מילולית חייו בסכנה.

6. Endless Cookie
קנדה, בימוי: פיטר וסת' סקרייבר
יציאה היסטרית של סאנדנס, שלצערי יוצריה החליטו להעניש את הקהל הישראלי במחאה על פעולות הממשלה. סרט האנג תיעודי באנימציה, כמוהו עדיין לא ראיתי, שכל כך הצחיק אותי והקסים אותי שאני רוחש לו חיבה ענקית על אף החרם המגוחך.

5. "לבנות מחדש" – Rebuilding
ארה"ב, בימוי: מקס ווקר-סילברמן
אני לא לגמרי יכול לשחזר מה קרה שם, והאם זו הייתה תוצאה של צירופי מקרים או סתם יום מאוד ספציפי, אבל בשנייה שהסרט הזה התחיל, אני פרצתי בבכי ואני לא זוכר רגע לכל אורכו שבו זה הפסיק. איזה מזל שראיתי את זה בפרטיות ביתי קצת אחרי הבכורה בסאנדנס, אחרת זה היה מביך לכל הנוגעים בדבר.

4. "הדברים שאתה הורג" – The Things You Kill
קנדה-טורקיה-פולין, בימוי: עלירזה חאטאמי
נציגות סאנדנס שלישית ברציפות (ורביעית באופן כללי) היא דרמת המתח המפותלת והמפתיעה של חאטאמי, שהביאה לו את פרס הבימוי בפסטיבל הקולנוע העצמאי האמריקאי. מבחינתי זו גם אחת מגולות הכותרת של פסטיבל הקולנוע ירושלים השנה. הוא היה יותר מפצל קהל ממה שציפיתי, לא אתבייש להודות, אבל הוא באמת אחד הבולטים מבחינתי של הקולנוע הבינלאומי השנה.

3. Pillion
אנגליה, בימוי: הארי לייטון
הסרט הכי לא הגיוני של השנה. עוד בקאן התחילו לדבר על איך סרט על עולם ה-S&M הלהט"בי, כזה שכולל סקס קשוח, השפלה, שרשראות, מנעולים, קשירות ומשחקי שליטה, הוא איכשהו גם הדרמה הרומנטית הכי עדינה של 2025. על אף הנושאים בהם הוא מתעסק, זה סרט כל כך יפה ומרגש על התאהבות ועל הקרבה, שאני בעצמי מתאהב בו יותר בכל יום שעובר. הופעות המשחק האדירות של הארי מלינג ואלכסנדר סקארסגארד בהחלט עוזרות.

2. The Love that Remains / Astin Sem eftir Er
איסלנד, בימוי: הלינור פלמאסון
לאט לאט, ובשקט בשקט, הופך פלמאסון לאחד הבמאים הטובים ביותר בעולם. בקאן האחרון נחשף סרטו הרביעי באורך מלא של הבמאי האיסלנדי, ושוב מדובר בנוק-אאוט. אחרי המאסטרפיס שלו "ארץ אלוהים" (2022) פלמאסון חוזר עם סרט שונה בתכלית, כזה שמאוד קשה להגדיר או "למכור" אבל אותי הוא הטריף. בחיי שאין לי מושג למה פסטיבל קאן לא שיבץ אותו לאחת התחרויות ונתן לו רק כותרת של הקרנה מיוחדת. בעיני הוא טוב מרוב הדברים שראיתי בתחרות הרשמית.

1. "ערך סנטימנטלי" – Sentimental Value
נורבגיה, בימוי: יואכים טרייר
מפסטיבל קאן, דרך בריכת הסולטן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ואז די בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו במהלך השנה, "ערך סנטימנטלי" צבר מעמד של אחד מאירועי הקולנוע של השנה. כמובן שלא כולם תמימי דעים לגביו, וגם אין סיבה שיהיו, אבל לשמחתי כל כך הרבה מילים נאמרו בשבחו שלי אין הרבה מה להוסיף כרגע.

-המופצים-

10. "חייו של צ'אק" – The Life of Chuck
ארה"ב, בימוי: מייק פלנגן
בוודאות אחד העיבודים הטובים ביותר לסטיבן קינג מזה שנים, ואפילו לא כזה שנשען על עולם האימה של הסופר הפופולרי. בעיני יש לו גם תואר נוסף, הסרט הכי פחות מוערך כראוי השנה. אפילו פרס חביב הקהל של טורונטו (ב-2024) לא הצליח למנף את הסרט כראוי, אולי בגלל שבעולם הופץ קצת באיחור. סרט מלא תקווה, מרגש וחכם שלוקח אותנו מסע שלם פנימה והחוצה מהרגשות והסודות הכי כמוסים שלנו.

9. "זרע התאנה הקדושה" – The Seed of the Sacred Fig
צרפת-גרמניה, בימוי: מוחמד ראסולוף
די מדהים באיזו מהירות נשכחה דרמת המתח של ראסולוף מאז הפרס המיוחד שקיבלה בפסטיבל קאן. בהחלט סרט עם לא מעט בעיות – ואני מבין את כל מי שהמערכה האחרונה בלבלה אותו וזרקה אותו החוצה – אבל אני סאקר של סרטי מיקרוקוסמוס, שמכניסים נראטיב שלם של מדינה אל תוך משפחה אחת. בשבילי הסרט הזה הוא הברקה אחרי הברקה.

8. "הסיפור של סולימאן" –Souleyman's Story / L'Histoire de Souleyman
צרפת, בימוי: בוריס לוז'קין
זוכה פרס התחרות הבינלאומית של פסטיבל הקולנוע ירושלים 2024 יצא לבתי הקולנוע באופן מסחרי רק השנה, ולמרות שכיכב בסיכומים שלי בשנה שעברה אין סיבה לא לדבר עליו שוב כאחד הסרטים החזקים ביותר שראו מסכי ישראל בשנה החולפת.

7. "סורי בייבי" – Sorry Baby
ארה"ב, בימוי: אווה ויקטור
סרט שהשאיר אותי פעור פה וריסק אותי לחלוטין. ויקטור לוקחת נושא חשוב שלא זר לקולנוע – הטרדה מינית במקום העבודה – ומגישה אותו באופן שונה לחלוטין מכל מה שאני זוכר. כמו "עוזרת אישית" (2019) גם הפעם הגישה היא שונה, אולי אפילו מוזרה, אבל רק ככה דברים שאנחנו מרגישים שכבר מוצו לעייפה פתאום מתגלים כקצה הקרחון, ויש עוד כל כך הרבה מה לחוות ולומר על זה.

6. "חלומות" –  Dreams / Drommer
נורבגיה, בימוי: דאג יוהאן האוגרוד
בפסטיבל ברלין האחרון הוקרנו משהו כמו חמישה סרטים עם המילה "חלום" בשמם (בלי קשר לסרט הנוסף עם המילה הזו, שיופיע עוד שנייה במצעד שלי), אבל רק אחד מהם לקח את פרס דב הזהב. האמת היא שידעתי שהוא הולך לקחת עוד לפני שהתחרות החלה (יש לי עדים), אבל זה עדיין היה אחד הזוכים המוצדקים ביותר של פסטיבלי הקולנוע העולמיים השנה.

5. "חלומות רכבת" – Train Dreams
ארה"ב, בימוי: קלינט בנטלי
נציג סאנדנס אחרון לעשיריות השנתיות שלי הוא גם היחיד שנושא את שמה של ענקית הסטרימינג נטפליקס, שהחליטה לייצר כמה שיותר כותרות ב-2025. דרמה מרהיבה ורגישה על געגוע ואובדן, והכול בתשעים דקות מדויקות ופוגעות.
סקירת נטפליקס

4. "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" – All We Imagine as Light
הודו, בימוי: פאיאל קפאדיה
אחד השמות הכי חמים של עולם הפסטיבלים ב-2024 (אז גם הוקרן בירושלים) הופץ בישראל בחודש מרץ, ממש בתקופה שבה התגלה שהודו ויתרה על לשלוח אותו מטעמה לאוסקר. אין לי מה להגיד להם על זה. אבל אפילו חודשים ארוכים מאז הצפייה, סרטה של קפאדיה נשאר טרי בזיכרון בזכות כמה מהרגעים הכי יפים על המסך של התקופה האחרונה.

3. "הברוטליסט" – The Brutalist
ארה"ב, בימוי: בריידי קורביי
המקום הראשון של רשימת הלא-מופצים שלי בשנה שעברה חוזר, אבל הפעם למקום השלישי. שזה מכובד בכל אספקט, אם אתם שואלים אותי. הוא גם הנציג האחרון של סרטי 2024, וכעת אנחנו עם יבול השנה הנוכחית.
רשמים מפסטיבל ונציה

2. "צליל של נפילה" – Sound of Falling
גרמניה, בימוי: מאשה שילינסקי
אני חושב שזו הייתה הקרנה של עשר בבוקר, ביום השני או השלישי של פסטיבל קאן, ואני נכנסתי בלי לדעת דבר וחצי דבר על הסרט שהסעיר את הפסטיבל בפתיחתו. יצאתי משם נדהם ומעורפל. שמעתי גם קולות שהתנגדו לסרט, או לפחות לא הצליחו להתחבר אליו, ובזמן שאני בהחלט יכול להבין, החוויה שלי הייתה הפוכה לחלוטין. שילינסקי בראה עולם כל כך מרהיב, מלא פרטים ורגשות, שגם אם לא תמיד ידעתי מי הבת של מי ואיפה אנחנו בדיוק, זה לא לקח דבר מההתפעמות שלי.

1. "קרב רודף קרב" – One Battle after Another
ארה"ב, בימוי: פול תומאס אנדרסון
שלוש פעמים הלכתי לראות את הסרט הזה בקולנוע, ובכל פעם יצאתי ממנו בציפייה לפעם הבאה בה אראה אותו. גם בהקשר של הסרט הזה נאמר כל כך הרבה, וסביר שעוד יאמר, אז אחתום את העשיריות שלי עם בדיוק אותן מילים בהן סיימתי את מצעד 20 הרגעים הגדולים של השנה:
תודה פול.
המלצות לצפייה משלימה

העשירייה האולטימטיבית של אור – 2025