סיכום 2025: מצעד 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

מצעד רגעי השנה בקולנוע חוזר בפעם ה-16, המסורת האישית הקבועה שלי בסיכומי השנה של סריטה. כתבתי על כך גם בשנה שעברה אבל אולי שווה לחזור על זה – הדירוג הזה קצת שינה את עורו בשנתיים האחרונות בעקבות צריכת הסרטים שלי שעברה בעצמה מהפך קטן. אם בעבר הייתי מסונכרן עם לוח ההפצה הישראלי, סרטי האימה והקולנוע המסחרי, השינוי שהביאה איתה המשרה בפסטיבל הקולנוע ירושלים הוא (בין היתר) התמקדות רחבה בקולנוע שאיננו אמריקאי, יותר מעולם הפסטיבלים והארט-האוס, לא תמיד מסרטים שהספיקו לצאת בארץ במהלך השנה, כשלמרבה הצער חלק מהם בכלל לא יגיעו אלינו בעקבות חרם התרבות על ישראל. זה אולי מייצר מצעד קצת פחות "נגיש" אבל בתקווה בכל זאת מעניין.

אז כדי להזכיר, מצעד 20 הרגעים הגדולים של השנה מורכב מסצנות וסיקוונסים בסרטים שבכורתם העולמית (לא בהכרח הישראלית) הייתה ב-2025. זה יוצר כמה מקרים מבלבלים כמו למשל ש"הברוטליסט" הוא מבחינת ישראל סרט שהופץ פה השנה, אבל הוא למעשה סגר את המצעד של השנה הקודמת עם המקום הראשון כי צפיתי בו בפסטיבל ונציה (ובסוף השנה פתח את פסטיבל הקולנוע היהודי). כך גם "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", "נוספרטו" ו"הסיפור של סולימאן" שכיכבו בשנה שעברה טרם יציאתם המסחרית בישראל.
מבין 20 הרגעים של המצעד הנוכחי, 14 מתוכם נחשפו בישראל השנה בין אם בהקרנות מסחריות, פסטיבלים או בכורות טלוויזיונית; אחד מהם אמור להיות מוקרן בישראל במהלך 2026 (יש לקוות); וארבעה מהם כפי הנראה לעולם לא יגיעו לכאן באופן רשמי. מקווה שהתזכורת שלהם כאן לפחות תשים אותם על הרדאר שלכם ותוכלו לחפש אותם ביום מן הימים. יש גם לא פחות משלושה סרטים ישראלים, הוכחה כנראה לכמה המציאות השפיעה על החוויה הקולנועית.

סרטי 20 הרגעים, חשוב לציין, אינם בהכרח בסרטי השנה שלי. למעשה, חלק נכבד מהרגעים שמצאו את מקומם במצעד השנתי הם מסרטים שלא בהכרח אהבתי במיוחד, אבל עדיין היה בהם משהו שנתפס לי בזיכרון והפכו למשמעותיים השנה, בין אם תכנית, קולנועית או שניהם.
השנה בניית המצעד הייתה די יוצאת דופן. מה שקרה הוא שבמהלך השנה הצטברו להם 15 קטעים שהיה ברור שהולכים להיכנס ואפילו התמקמו במקומותיהם בלי יותר מדי סיבוכים ושיקולים. ואז נותרו עוד חמישה לבחור, שם זה הפך לקשוח. במהלך השנה, עד לזמן פרסום הטקסט הזה, צפיתי ב-532 סרטים במלואם, 328 מתוכם היו סרטי 2025. אתם מתארים לעצמכם כמה רגעים זה אומר לשחזר ולדרג. אז בזמן שה-15 הראשונים הם ברזל יצוק בשנה הזו, על החמישייה שמתניעה את המצעד הזה אפשר להתווכח.

אבל רגע, ההקדמות עוד לא נגמרו. כדי למנוע הרמות גבה שלכם, ואולי אפילו ביטול מצדכם, אני צריך לדבר על רגע קולנועי אחד משמעותי מאוד ב-2025 שלא נכנס למצעד הזה. סיקוונס שאני מאמין שלא רק יככב בכל המצעדים מהסוג הזה אצל כותבים ברחבי העולם (עם כמה שהייתי רוצה להרגיש מיוחד, לא המצאתי את הקונספט הזה), אלא אפילו יגיע למקום הראשון אצל רובם.
מדובר בנקודת האמצע של אחד הלהיטים הגדולים של השנה, "חוטאים". זהו הרגע במועדון שבו מחיצת הזמן והחלל מטשטשת והמוזיקה מהעבר, מההווה והעתיד מתערבבת יחד. אז גם שולי המסך נפתחים והסרט עובר לאיימקס. צופי ומסקרי הקולנוע לא הפסיקו לדבר על הרגע הזה בקולות רועדים, אבל אני חייב להודות שלא הבנתי את ההתלהבות. לא מהרגע הזה, ולא מהסרט – שאפילו צפיתי בו פעמיים כדי לתת לו הזדמנות נוספת. כנראה שמשהו לא בסדר אתי, אבל בעיני חגיגת המוזיקה הזו הייתה די מביכה מבחינת ביצוע. בלי ציניות, אני מאוד שמח בהצלחתו הפנומנלית של סרט אימה שלא מבוסס חומר קיים, אבל "חוטאים", יחד עם כמה מרגעיו הנחגגים בשיח השנה, לא סחף אותי כמו שקיוויתי. אולי כי אני פשוט מאוד אוהב את "שקיעה עד זריחה" של רודריגז ואני לא באמת צריך עוד אחד.
רגע נוסף שכדאי להזכיר עכשיו כי הוא לא יופיע כחלק מהעשרים הוא – ואני כותב את זה בקידוד כדי להימנע מספוילרים – המרדף שבסוף "שעת הנעלמים". בכנות, הוא יכול היה להיות פה, ובמקום די גבוה, אילולא הבמאי זאק קרגר היה חוזר על אותו גאג (מעולה) איזה חמש-שש פעמים ומורח את זה הרבה יותר מדי. על זה נאמר, תמיד כדאי להוריד אקססורי אחד לפני שעוזבים את הבית, גם אם זה דרך החלון.

מעבר לאלו, מבטיח לכם מצעד שכולל אקשן וצחוקים ודפיקות לב ובכי והרבה מהחיים שלנו ב-2025, שנה שאפילו אי אפשר להגדיר מרוב העומס והתפניות שבה.
כמו כן – אין ספויילרים.

28 שנים אחרי

20 הרגעים הגדולים של 2025 בקולנוע

20. גאות – "28 שנים אחרי" (28 Years Later)
כעבור לבטים רבים בחרתי לפתוח את המצעד של 2025 עם אחת מסצנות המרדף המצטיינות של השנה (יש אחת נוספת בהמשך). חזרתם של הבמאי דני בויל והתסריטאי אלכס גרלנד אל יקום הזומבים המהירים שבראו ב-2002 הפך לאחד מסרטי הדגל של ז'אנר האימה השנה. גם אם לא הייתי שותף להתרשמות הכללית, הסצנה בה ספייק (אלפי וויליאמס) ואביו ג'יימי (ארון טיילור-ג'ונסון) רצים כל עוד נפשם בם על רצועת האדמה שעומדת להתכסות במי הים בדרכם חזרה למבצר, כשמאחוריהם דולק אלפא-זומבי, היא מופת של אדרנלין וביצוע קולנועי מרהיב. באופן כללי, להצליח לעשות משהו חדש ושונה עם הקונספט הכל כך מוכר של "אנשים בורחים מזומבי" זה מרשים בכל דרך שמסתכלים עליה.

19. ראיון עיתונאי – "סופרמן" (Superman)
כצופה שקצת התחיל להימאס לו מהשטיק הג'יימס גאני פוסט "שומרי הגלקסיה" ו"יחידת המתאבדים", הופתעתי כמה אהבתי את התוספת החדשה שלו לעולם גיבורי העל של די.סי.. אני חושב שאולי מגבלת הסיווג לצעירים הוציאה ממנו את המיטב, או לפחות מנעה ממנו לשחרר רסן עד כדי איבוד שליטה כמו שקרה אתו לאחרונה. אבל האמת היא שעיקר הערכתי לסרט הכיפי הזה התקבעה עוד לפני האקשן והאפקטים, כשגאן מצא לנכון להשקיע גם בפיתוח הדמויות.
בשלב די מוקדם של הסרט משובצת סצנה קטנה ואינטימית בין קלארק קנט ולואיס ליין בדירתם המשותפת, בה הם מדמים ראיון עיתונאי שיעזור לתדמית של סופרמן. הסצנה הזו כתובה כל כך נהדר ומבוצעת כל כך טוב על ידי דיויד קורנסווט ורייצ'ל ברוסנהן, שלפתע עוד התקן במותג ותיק ושחוק שנאבק על חייו מקבל משמעות, סיבה ואנרגיה גם בלי פירוטכניקה. ככה נותנים חיים חדשים לדמויות שהיו מוכרות לעייפה, וככה משכנעים את הקהל שלך שאתה לא פה כדי פשוט לקחת מהם כסף.

18. שעות ביקור – A Useful Ghost
איך אתאר לכם מה קורה בסצנה הזו בלי שתחשבו שאיבדתי את זה? ייתכן ואין דרך לעשות את זה, אז פשוט תצטרכו להאמין לי.
מפה לשם, אחרי שנט מתה ורוחה התגלגלה אל תוך שואב אבק, היא מגלה שבעלה התאשפז בבית החולים ובאה לבקר אותו. סמכו עלי, בסרט זה עובר כדי הגיוני. בכל מקרה, הבעיה של נט היא פחות שכרגע היא מכשיר חשמלי אלא יותר שהיא הגיעה אחרי שעות הביקור בבית החולים. לצערה היא נפלה על אחות לילה שממש לא מתכוונת לעשות לה הנחות, ומשם מתגלגל דיאלוג קצר בין אישה ושואב אבק על מהות נישואים, אהבה וכיבוד חוקים ורגולציות. השיא בעיני הוא כשנט אומרת לאחות במשמרת הלילה שהיא אשתו של מארץ' המאושפז, וזו בתמורה בוהה בשואב האבק המשוחח איתה. "בלתי אפשרי," אומרת אחות הלילה, "לא הגיוני שלשואב אבק יש בעל ולי עדיין אין". בהחלט קל להבין את התסכול שלה.
אם אתם תוהים למה לא שמעתם על הסרט הזה בכלל (להוציא את הפוסט של עופר), אספר לכם שסרט הביכורים של רטצ'אפון בונבונצ'אצ'וקה הוקרן במסגרת שבוע המבקרים של פסטיבל קאן, זכה שם בפרס הגדול, ונשלח לייצג את תאילנד באוסקר. למרבה הצער הוא סרב להזמנה להיות מוקרן בישראל.

A Useful Ghost

17. בואו של ראזה – "הדברים שאתה הורג" (The Things You Kill)
סרט שדווקא נעטר להזמנה אל פסטיבל הקולנוע ירושלים, ושימח אותי לאין שיעור כי פחדתי שמא זה ייפול, הוא נציג קנדה לאוסקר הקרוב, דרמת מתח שזכתה בפרס הבימוי של התחרות הבינלאומית בסאנדנס.
לא כולם נגנבו מהסרט הזה, אבל אני יודע שלא מעט עברו אתו חוויה משמעותית. לדעתי, ואני מקווה שאני לא עושה פה עוול לאף אחד, ההבדל בין אלו שמצאו את עצמם נסחפים ומבינים את הנראטיב החידתי הזה, לבין אלו שהלכו לאיבוד ונפלו ממנו, קשור לרמת הריכוז שלהם ברגע הספציפי הזה מחלקו הראשון של הסרט, שכעת ניצב במקום ה-17 של רגעי השנה.
הופעתו של ראזה (ארקן קולג'אק קוסטנגיל), בכניסה לבוסתן המוזנח של עלי (אקין קוג'), מלווה בשוט מדהים שמטייל אל עבר המרפסת, מתקרב למראה שתלויה על הקיר החיצוני, ויוצא מהצד השני, מרמז לנו שקרקע המציאות של עלי נשמטה. הבמאי אל עלירזה חטאמי והצלם הפולני בארטוש סוויניארסקי עושים את הרגע הזה כל כך חלק ומתוחכם שמאוד קל לפספס אותו, והוא בעצם המפתח לכל מה שיבוא מאותו הרגע. אהבתי כל דבר לפני ואחרי השוט הזה אבל המהלך הזה ספציפית העיף אותי במיוחד.

16. לואיז – "רצח כתוב היטב: התעורר איש מת" (Wake Up Dead Man)
אחרי מפח הנפש שהיה "תעלומה יוונית" חששתי מעוד דשדוש של ריאן ג'ונסון במותג בנואה בלאנק שלו, אבל לשמחתי החלק השני של "רצח כתוב היטב" התגלה כמעידה ותו לא. לכולם מותר, הכול בסדר. "התעורר איש מת", השלישי בסדרה, הוא אמנם לא פסגת ג'ונסון או משהו שמתקרב ל"לופר", "בריק" או "רצח כתוב היטב" אבל הוא סרט מצוין שמזכיר לנו איזה יכולות יש לאשף הזה.
הרגע שנכנס למצעד מתוך הסרט הוא שיחת הטלפון שעושה הכומר ג'אד (ג'וש או'קונול, בתפקיד הכי טוב שלו השנה. והיו איזה מאה אם ספרתי נכון) ללואיז, עובדת של חברת בנייה, על מנת להוציא ממנה מידע קריטי לחקירת הרצח. לואיז (ברידג'ט אוורט, "מישהו איפשהו") פחות מבינה את הדחיפות של האירוע ומלהגת ללא סוף. אבל מה שמתחיל כמו סצנה לטובת אפקט קומי מקבלת טוויסט כאשר לואיז לפתע מבקשת מג'אד שיתפלל איתה, מתוודה על הבדידות שהיא חווה, ותוך שנייה לואיז הופכת מבדיחה למצע רגשי שישנה את מהלך העניינים. אני סאקר של מהלכים תסריטאים כאלה, בהם אתה כצופה בטוח שיש לסצנה משמעות אחת ואז לפתע היא מקבלת אחת נוספת שהופכת אותה למורכבת ומבריקה כמעט משום מקום. היכולות של ג'ונסון להפתיע ולתפוס אותנו לא מוכנים רגשית, זה כוח על שלו כתסריטאי.

15. מלחמה במועדון לילה – "עיר הרס" (Havoc)
שוב נטפליקס, אבל הפעם אחד מוקדם יותר בשנה, וכמו כל סרט של ענקית הסטרימינג שאינו מיועד לעונת הפרסים, עשה רעש לשבוע ונעלם לנצח בתהומות הזיכרון. על אף זאת, אני נהניתי ממנו מאוד והוא בעיני לכל הפחות סרט האקשן המספק ביותר של השנה. במרכז עלילתו חסרת החשיבות נמצא הבלש-מכונת-המלחמה פטריק ווקר (טום הארדי) שהיה פעם מוערך מאוד אבל ענייני שחיתות ומוסר הפכו אותו לסוג של מוקצה. כעת יש לו הזדמנות להוכיח את עצמו מחדש – במיוחד לעצמו ולאשתו הפרודה כמובן – כשהוא נקלע לתיק מסובך ורב מעורבים שמגיע ממש עד צמרת שועי העיר. מפה לשם, הרבה מכות. המון מכות.
יש כמה סיקוונסים אדירים שבנה הבמאי הבריטי גארת' אוונס, זה ששינה את פני האקשן הקולנועי עם סרטי "הפשיטה". החביב עלי הוא זה שמתרחש במועדון לילה אקסלוסיבי, ושם באמת לא תשאר עצם אחת שלמה. זה כולל אקדחים ומאצ'טות ורהיטים וכוריאוגרפיה משוגעת של אלימות. זה עדיין בנטפליקס, כמובן, אז אם זה מה סוג הסרט שאתם מחפשים, "עיר הרס" בא לתת לכם בדיוק את זה.

עיר הרס

14. אחמד מנסור – "לאחוז בליאת"
ברגע שאי אפשר היה לכתוב או לביים, באמצע סצנה די שגרתית-כביכול בדוקו הזה, נשמעות מחוץ לפריים המילים "סלאם עלייכום" ואז משום מקום נכנס פנימה אחמד מנסור – וזה כאילו מישהו הטיל פצצת אטום לתוך הסרט. בזכות אינסטינקטים מדהימים של היוצרים זה מרגיש כמו כמה דקות של רעידת אדמה שלאחריה קשה למצוא מחדש את האיזון. המפגש המקרי הזה בין פעיל השמאל יהודה ביינין, שהופך עולמות כדי להחזיר את בתו ליאת משבי החמאס, עם האקטיביסט הפלשתיני, הוא פיסת דוקו מטלטלת. לא רק ההפתעה המוחלטת של הדינמיקה בין השניים מערערת כל מה שאנחנו חושבים או רוצים לחשוב, אלא גם לא בטוח אם מנסור, בחזותו הגבוהה והמרשימה, הוא חדשות טובות או שאולי מטפטף רעל על מנת לשבור את החוסן הישראלי המעורער-גם-ככה שמוצג באופן כל כך מורכב אצל יהודה. המצלמה המהירה שמתקרבת אל השניים הלוחשים זה לזה, לא בטוחים מה כדאי להגיד ולמה כדאי להאמין, כמו בעצמה מתרגשת ומפחדת ממה שקורה מולה.
בשיקוף פסיכי של המציאות שלנו, שום דבר במפגש הזה איננו משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו או להבין עד הסוף. אני נותרתי פעור פה דקות ארוכות אחרי שהיא הסתיימה.

13. מוקשים – Sirat
באודיסיאה המסוייטת שלו, שהפכה לשיחת היום בפסטיבל קאן והצריך מכל אחד ואחת דעה מאוד נחרצת לגביה (חבר צרפתי שלי, שעובד בחברת מכירת סרטים, אמר לי כמה ימים לפני שהפסטיבל נגמר באנחה כבדה "אני באמת לא מסוגל לשמוע על הסרט הזה יותר"), לוחץ הבמאי אוליבר לאקס עוד ועוד על הדמויות והצופים שלו, עד שבאיזשהו שלב כבר לא בטוח אם להזדעזע או להתפוצץ מצחוק.
בהקשר של הרגע במקום ה- 13 לא אכנס לפרטים כי לצערי רוב הקהל לא נחשף אליו – ואם לקחת בחשבון את עמדתו של הבמאי כלפי ישראל כרגע, זה גם לא יקרה בקרוב – אבל סצנת המוקשים היא כזו שאי אפשר לנשום בה עד שאי אפשר להפסיק לצחוק. לטוב ולרע, זה רגע בלתי נשכח של השנה הזו בקולנוע.

12. ככה זה נשמע – "ציידות השדים של הקיי-פופ" (K-Pop Demon Hunters)
השיר הכי גדול של להיט האנימציה מנטפליקס הוא כמובן "גולדן", והשיר האהוב עלי ספציפית הוא "יור איידול", אבל כשזה מגיע לרגע השלם והמאפיין מהסרט הכל כך כיפי הזה – ואחת ההצלחות הכי משמחות של השנה – בעיני האיחוד של להקת הבנות בהופעה הגורלית הוא המנצח. שיר שכתוב כל כך טוב שהוא מונע מאתנו לשים לב איזה קפיצות רגשיות לא אמינות הדמויות עושות במהלכו, הוא הקטע הכי יפה ומרגש של "ציידות השדים". זה גם הרגע המוזיקלי היחיד במצעד של 2025, למרות שנכונים לנו עוד כמה ריקודים.

ציידות השדים של הקיי-פופ

11. מרפאת שיניים – "אבודים בבולטימור" (The Baltimorons)
בהקרנת הפריוויו לעיתונאים ותעשייה שמקדימה את פסטיבל הקולנוע בירושלים, נחשפה לראשונה לעיניים ישראליות קומדיית הכריסמס הרומנטית של ג'יי דופלאס, כמה חודשים לאחר שזכתה בפרס הסרט העלילתי של פסטיבל SXSW. מסוקרן מתגובות הצופים, נכנסתי לאולם ועמדתי בצד, מחכה בקוצר רוח לריקאציה מהקהל כאשר קליף (מייקל סטרסנר, שגם חתום על התסריט) נכנס למרפאת השיניים של דוקטור דידי (ליז לארסן המופלאה), כי שם, ידעתי, יקבע הגורל של הסרט הזה, אם יצליח אצל הצופים או לא.
לשמחתי, איך שקליף התיישב על כיסא המטופל הקהל (ברובו) החל להתגלגל מצחוק, ואני הבנתי שהסרט הזה הולך לשמח הרבה אנשים. בפסטיבל עצמו הוא הוקרן עוד שלוש פעמים, ובכל פעם בדקתי שיש לי זמן להיכנס ולחוות את הרגע הזה עם היושבים באולם, ובכל פעם התוצאה הייתה זהה. המפגש הגורלי של קליף ודידי הוא בית ספר לכתיבה קומית ולביצוע, בעיני אחד ה-meet-cute הגדולים של הקומדיות הרומנטיות מהשנים האחרונות.

10. דפיקה בדלת – "חמצן"
עוד רגע מפסטיבל הקולנוע ירושלים האחרון (אין מה לעשות, אלו רוב החיים שלי כרגע), אבל הפעם כזה שערבב בין קולנוע ומציאות, ושוב הבהיר את הכוח של הקולנוע לגשר, להסביר וגם לשנות נקודת מבט.
הרגע שנמצא בין גבולות המסך הוא זה בו ענת (דאנה איבגי, נפלאה כהרגלה) נמצאת במטבח דירתה ומהצד השני של הבית היא שומעת דפיקות בדלת. אנחנו יודעים מה המשמעות של רגע כזה בחייהם של הורים לחיילים, ולכן אינסטינקטיבית אנחנו נדרכים. ענת עושה הכול כדי להתעלם, אבל כמו כל אישה שבורחת מבשורה, זה רק עניין של זמן. לא אספר לכם מי נמצא בצד השני של הדלת, אבל הרגע הזה לבדו הוא כזה שאי אפשר להשתחרר ממנו. אם זה לא מספיק, בשבילי הוא הפך למהותי בגלל משהו שקרה מחוץ לאולם – כזה שהפגיש את הסרט עם המציאות ופתאום כמו הסיט איזה וילון.
זה קרה בישיבת השיפוט במהלך הפסטיבל. נכנסתי לחדר לדקה קלה מתוקף תפקידי, רק כדי לבדוק שכולם בסדר, והגעתי בדיוק לשיח על "חמצן", בו השופטים הישראלים הסבירו לשופטת מחו"ל את משמעות הקונספט של "דפיקה בדלת". השופטת הזרה, אישה שראתה דברים בחייה אבל לשמחתה חיה במדינה שאיננה טירוף מערכות כללי, פשוט לא הבינה למה הסרט כל כך מתעכב על הרגע הזה, ולמה האמא מסרבת לבדוק מי רוצה להיכנס. שום דבר מזה לא היה בסיסטם שלה, וכשהיא הבינה את החרדה הישראלית האינהרנטית מדבר כל כך יומיומי כמו דפיקה בדלת, היא הייתה פשוט המומה. מפה לשם, זה הסרט שזכה בפרס הגדול של הפסטיבל.
לא רק הבדלי התרבות הכו בי כששמעתי ישראלים מסבירים לזרים כמה החיים פה שונים, אלא שזה היה רגע של התנגשות בין סרט ומציאות שהתעסקתי בו הרבה לאחר מכן.

9. חופשה רומנטית בבקתה – "האקדח מת מצחוק" (The Naked Gun)
מעבר חד במיוחד, אז קחו שנייה הפוגה.
בהחלט היו כמה סצנות מעולם האימה השנה התמודדו על נוכחות במצעד, רגעי מוות מפורטים מ"יעד סופי" החדש או "הקוף", פליטת הטפיל ב"האחות המכוערת" או סכין בין השיניים מ"להחזיר אותה" (מבלי להזכיר בשנית את אלו עליהם כתבתי בהקדמה). לא בטוח למה, אף אחד מהנזכרים לא תפס אצלי חזק מספיק כדי להיכנס למצעד, להוציא כזכור את המקום ה-20. אבל האירוניה היא שרגע מעולמות האימה כן השתלב, הוא פשוט הגיע מאחת הקומדיות הכיפיות של השנה.
לא אכנס לפרטים למקרה שעוד לא שראיתם את סרט ההמשך החדש ל"האקדח מת מצחוק", אבל כל הסיקוונס המעולה מהרגע שפרנק דרבין (ליאם ניסן) ובת' (פמלה אנדרסון) יוצאים לבקתה החורפית לחופשה זוגית, הוא הבנה כל כך יפה ואוהבת לקומדיה ולאימה, שאני הרעתי לסרט-בתוך-סרט הזה. לא הכול עבד ב"האקדח מת מצחוק", אבל סיקוונס הבקתה, או "איש השלג" אם תרצו, יחד עם עוד כמה הברקות לא רעות במהלכו, גרמו לי לקבל בהבנה ואפילו בחיבה את החימום המחודש הנוסף הזה מטעם הוליווד.

האקדח מת מצחוק

8. פחד במה – "ערך סנטימנטלי" (Sentimental Value)
לפתוח סרט בבאנג שמצמית את הצופים ומדביק אותם למסך זה דבר קשה. לעשות את זה עם שתי פתיחות אחת אחרי השנייה באותו הסרט זה כבר רמה של מאסטרים. כאילו שהיינו צריכים עוד הוכחה שיואכים טרייר הוא אחד הקולנוענים המעולים של ימינו.
האמת שהייתי בטוח כמעט עד הרגע האחרון שדווקא הדקות הראשונות של הדרמה הנורבגית המשובחת, אלו שמספרות על נורה והבית בו גדלה, ייכנסו למצעד. אבל אז ראיתי את הסרט שוב, ודווקא מה שמגיע לאחר מכן, התקף החרדה שחוטפת נורה לפני עלייה לבמה, הדהים אותי אפילו יותר. גם האינטנסיביות של העשייה (השוט בו נורה מוחזקת בין עובדי הבמה והמלבישות שמתקנות אותה במסקינטייפ הוא אחד המפוארים של 2025), גם המשחק של רנטה ריינסב והצוות סביבה, כל מהלך וכל תפנית שם, זה מופת של עשייה ורגע קולנועי בלתי נשכח.

7. שמונה דקות – The Voice Hind Rajab
יהיה לי קשה להסביר כמה לא רציתי לראות את סרטה הטוניסאי של קאותר בן הניה, זוכה פרס חבר השופטים מפסטיבל ונציה. אם לא נתקלתם בשמו, הסרט משחזר את סיפורם של צוות מתנדבים טלפוני ברמאללה, המנסה לעזור לילדה בת שש הכלואה לצד גופות משפחתה בתוך מכונית מופגזת בזמן מלחמת השביעי באוקטובר. היה לי ברור שאם הסרט הזה מצוין אז אני אתחלחל ואתבייש (משהו שגם ככה אני עושה די הרבה בהקשר של ישראל לאחרונה אז לא צריך עוד סיבות), ואם הוא יהיה גרוע אתעצבן על הצביעות של העולם שמיהר לחבק אותו ועל העשייה הנצלנית שלו.
אני לא בטוח מה האופציה העדיפה ביותר, או לפחות הפחות גרועה, אבל בשבילי זו הראשונה היא שהתרחשה. אני מבין מאוד את הביקורת על הסחיטה הרגשית וחוסר העומק של הסרט, אבל גם מעריך מאוד המון בחירות שנעשו שם, והמשחק של כל הצוות בשמיים.
ככזה, למרות שהתוצאה ידועה מראש, הרגע בו הלווין עוקב אחר האמבולנס שעושה את דרכו לילדה הקטנה הוא מורט עצבים. שמונה דקות שברור לנו מה יהיה בסופן, ועל אף זאת כשניתק הקשר לאחר סאונד מדאיג, זה אפקט של אגרוף. כאילו ממש ציפיתי שאולי זה ייגמר אחרת. מעבר לכך שהרגע עצמו מכווץ את הבטן מתוקף היותו המציאות, בן הניה עשתה שם שימוש ממש יפה בין ארכיון לסרט המשחזר, כזה שלגמרי היה חדש לי, וזה עוד הרבה נקודות לזכות כל הנוגעים בדבר.

6. באסקרים לנצח – "החיים של צ'אק" (Life of Chuck)
את הסרט הזה ראיתי איפשהו באמצע אפריל, וכשצ'אק בגילומו של טום הידלסטון פוצח בריקוד מול המתופפת הצעירה ברחוב, חשבתי לעצמי שהנה הגיע הרגע הגדול של השנה וספק אם מישהו ידיח אותו מהמקום הראשון במצעד השנתי. מה שלא לקחתי בחשבון זה פסטיבל קאן חודש לאחר מכן (ארבעה מחמשת המקומות הראשונים השנה הגיעו מקאן), אז מופלא ומקסים ואופטימי ומדבק ככל שיהיה הריקוד שהפך למם אינטרנטי, הוא יצטרך להתדרדר למקום השישי. שזה לא נורא בכלל, בתאכלס.
סרטו של מייק פלאנאגן על פי הנובלה של סטיבן קינג היה ראוי לקצת יותר חיבה והערכה מקהילת הקולנוע, אם אתם שואלים אותי, אבל אולי בגלל העיכוב העולמי בהפצתו הפכה אותו למשהו זניח אל מול השמות הגדולים. לעולם לא נדע מה היה קורה אם היה יוצא לקולנוע אחרי זכייתו בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו של 2024, אבל אולי אחרי שנעבור את עונת הפרסים של השנה הנוכחית והדברים יירגעו קצת, אנשים יגלו אותו מחדש. יהיה העתיד אשר יהיה, מעטות סצנות הריקוד הסוחפות והמרימות כמו זו, התעלות קולנועית אמיתית.

5. תחנת הדלק – "הסוכן החשאי" (The Secret Agent)
החמישייה הפותחת מתחילה עם סצנת הפתיחה הטובה ביותר של השנה, זו שהגיעה מסרטו של קלובר מנדוזה פילהו. דקותיו הראשונות של "הסוכן החשאי", כאשר ארמנדו (וואגנר מורה, זוכה פרס השחקן מטעם פסטיבל קאן, וזוכה פרס החולצה הפתוחה הטובה ביותר מטעמי) מגיע לתחנת הדלק שם נמצאים מנהל המקום, כמה שוטרים וגופה, הן פייט לפתיחות קאנוניות כמו אלו של "ממזרים חסרי כבוד", "מגנוליה" ו"הסנדק". לא פחות. סטורי-טלינג מהמעלה הראשונה.
"הסוכן החשאי" הוא סרט מצוין עם כמה מעידות קלות ולא חשובות, אבל הבעיה הכי גדולה שלו היא ששום דבר בשעתיים פלוס שלא לא מתקרב לדקות הפתיחה, סרט קצר ומדהים בפני עצמו.

4. יום חופש – Pillion
עוד רגע שאפשר היה להגיד עליו שהוא "סרט קצר בתוך סרט ארוך" הוא ה-day off שמעניק ריי (אלכסנדר סקארסגארד) לאהובו/בן-זוגו/העבד שלו קולין (הארי מלין). מצד שני, אני לא בטוח אם זה היה עובד כל כך חזק בפני עצמו בלי המטען שצברנו על שתי הדמויות והדינמיקה ביניהן בשעה שהייתה לפני כן.
מכיוון שאני יוצא מנקודת הנחה שאין הרבה קוראות וקוראים שנחשפו לסרט הבריטי המעולה הזה עדיין (בתקווה יופץ בארץ ב-2026) אני לא אכנס ליותר מדי פרטים, אבל זו בקלות הסצנה הרומנטית היפה ביותר של השנה, והשוט שמסיים אותו הוא הקלוז אפ האהוב עלי ביותר ב-2025, בו הבמאי הארי לייטון מוציא מאלכסנדר סקאסגארד את הדבר הכי טוב שעשה אי פעם.

הסוכן החשאי

3. צעדים – It Was Just an Accident
באמת שאני מתנצל על איך שזה יוצא, אבל הנה עוד סרט שכנראה לא נראה רשמית בישראל בזמן הקרוב. מבטיח שאת השאר יצא לכם לראות בצורה כזו או אחרת.
בגלל שמעטים הספיקו לצפות בו, לא אפרט על המתרחש בזוכה דקל הזהב (ובקרוב מאוד מועמד לאוסקר, ואולי גם זוכה), בטח שלא על המקום השלישי במצעד רגעי השנה של 2025, אלא רק אסגיר שאלו השניות שסוגרות את סרטו של הבמאי האירני ג'פאר פאנאהי. אני לא בטוח אם היה אפשר לחתום סרט בצורה כזה מושלמת יותר. כל הנוכחים באולם הגדול של פסטיבל קאן לא העזו לזוז מהמושב גם כשהתחילו לרוץ כותרות הסיום.

2. עדויות – "כן"
כמו בכל סרטיו של נדב לפיד – אבל כנראה הרבה יותר מכולם – גם "כן" הוא כזה שמפציץ את צופיו בתמונות וסאונד בלי רחמים מתחילתו ועד סופו, בקושי לוקח שנייה לנשום. "כן" הוא סרט שדורש הרבה, ולכן ברור למה יהיו אנשים שיירתעו ממנו לעומת כאלו שייתנו לו לקחת אותם לאן שהוא רוצה.
המקום השני במצעד רגעי השנה, ובכל יום אחר יכול היה להיות המקום הראשון, הוא לא רק הסצנה הכי חונקת ומטלטלת בסרט העמוס והארוך הזה, אלא גם כזו שבעיני תמשיך להדהד בימי הקולנוע הישראלי משני טעמים: גם כהתמודדות הכי חשופה וכואבת וכנה עם זוועות השביעי באוקטובר נכון לעכשיו, וגם בזכות נעמה פרייס כאחד מרגעי המשחק הבלתי נשכחים ביותר בתולדות העשייה המקומית.
במכונית נוסעת או דוהרת או עוצרת או עפה – אני אפילו לא בטוח – פורשת לאה (פרייס) בפני יו"ד (אריאל ברונז) בקוצר נשימה וללא מעצורים את הדברים האיומים שנחשפה אליהם במהלך מתקפת מפלצות החמאס באותה שבת. בסרט שלא חוסך ביקורת מהחברה הישראלית (לאו דווקא בהקשר של המלחמה, אלא יותר בכיוון של חוסר התמודדות ודקדנטיות) מתגלה הכאב האמיתי על מה שקרה לנו, מה שעשו לנו, וכמה שהדרך להכלה וריפוי עוד ארוכה.
הרבה אנשים טיפשים שחיים על תשומת לב ריקה תקפו את הסרט הזה (רובם בלי לראות אותו) על כך שהוא, במילים הכי עדינות שיש לי, משחק לידי האויב או יוצא נגד ישראל. הסצנה הזו לבדה מוכיחה את ההפך הגמור. אולי לפיד לא יאהב שאני כותב את זה, אבל זה אחד הסרטים היותר פטריוטיים שראיתי מאז השבעה באוקטובר, גם אם לא פטריוטיות פופוליסטית. לא שאני צריך להגן על הסרט, וללפיד בהחלט היו כמה יציאות מאוד בעייתיות במהלך מסע היח"צ של הסרט בקיץ. ועדיין, להשתולל עם זעם יוקד ודי ריקני על סרט כל כך חשוב לתקופה הזו, שעושה משהו שמעטי מעט היו מעזים או מצליחים, זה אולי צפוי באקלים הנוכחי אבל במקביל זו מראה לא מחמיאה בכלל עלינו כחברה. כזו שקשה מאוד להגן עליה מול עיניים זרות.

1. טקסס דיפ – "קרב רודף קרב" (One Battle after Another)
על אף שזה אולי היה הדבר הנכון לעשות, לא הייתי מסוגל לסיים את המצעד עם הרגעים המרסקים מסרטיהם של פאנאהי או לפיד, על אף שהם בהחלט התמונה המתבקשת לשנה הזו. אבל יש פה עוד אלמנט – עם כל ההסתייגויות המתבקשות, ובבקשה בבקשה אמן שאני לא אתחרט על זה שאני כותב את זה, 2025 היא השנה הראשונה מזו שלוש או ארבע שבעיני מסתיימת טוב יותר משהתחילה. ואני יודע וזוכר כמה רע עוד מחכה מעבר לפינה, וכמה אנחנו רחוקים מלהשתקם או להתגאות במה שקורה כאן, אבל היו רגעים לאחרונה בהם נדמה שטבעת החנק קצת משתחררת. זאת סיבה משנית למה מרדף המכוניות שמביא לשיא את סרטו הענק של פול תומס אנדרסון נמצא במקום הראשון.
הסיבה העיקרית היא, וזה קצת מייתר את הפסקה הקודמת אבל הייתי חייב להוציא את זה, שמדובר בסיקוונס הכי טוב של השנה. לא בפער, לא אופן נחרץ, אבל בכל שלוש הצפיות שלי ב"קרב רודף קרב" בקולנוע, למרות שכבר ידעתי מה הולך לקרות, זה היה משוגע.
כמו עם המרדף שפתח את המצעד, זה מ"28 שנים אחרי", גם פה אנדרסון עושה משהו חדש ממשהו ישן ומוכר הפעם עם שימוש טופוגרפי מופלא (מי שלא צפה באיימקס, חבל), מוכיח שוב שהוא אחד הקולנוענים הגדולים של תקופתנו, שעוד לא ראינו ממנו כלום, ושקולנוע גדול ומרהיב עוד קיים שם.
כעת עתיד האומנות הזו שוב עומד בסימני שאלה עם עסקת נטפליקס-וורנר שחתמה את השנה, וכולם בפאניקה אולי מוצדקת. אני לא נביא זעם כי כבר ראיתי איך חרדות גדולות לעתיד הקולנוע מתפוגגות כלא היו, אבל אם אנחנו בדרך לשינוי מהותי, אין מושלם יותר מ"קרב רודף קרב" כדי לחתום תקופה מסוימת ולעבור לאחת אחרת. תודה פול.

לפני שנפרדים, הנה עוד כמה רגעים שאהבתי במיוחד וכמעט נכנסו למצעד הרשמי:
המלט ב"המנט", טים ב"ג'יי קלי", כל מה שקשור לשד הפצצה ב"Chainsaw Man: The Movie – Reze Arc", השוטר הנדריקס ב"חברה מושלמת", הארוחה המשפחתית ב"מה אומר לך הטבע" של האנג סאנגסו, סצנת "ימים מושלמים" מ"קונטיננטל 25", טורניר יפן בסוף "מרטי סופרים" וצילום סצנת הסיום של "עד כלות הנשימה" ב"Nouvelle Vague".
שתהיה שנה טובה אם אפשר.

קרב רודף קרב