״השטן לובשת פראדה 2״, סקירה

הקסם של "השטן לובשת פראדה" הוא בשילוב שבין הצצה ליוקרה נוצצת ושטחיות רדודה במתכוון. עשיר ונמוך בו זמנית. גם מיטב המותגים, גם רכילות זולה. דמויות שנראות תחילה חד-מימדיות ועיסוק ברבדים שעל פניו הם חומרניים. עלילת הסרט הראשון חשפה לכאורה לא רק את ההתנהלות האכזרית של עורכת במגזין אופנה יוקרתי, אלא גם את הגיחוך שקיים בסגידה למותגים ולאידאלים של יופי ואופנה, בעולם בו אן התאוויי נחשבת לא מספיק יפה בצורה הנכונה. גם הסרטים עצמם, הראשון מ-2006 וכעת המשכו, משדרים סוג של דואליות כזו: השחקניות נהדרות ואנשים (חלקם אפילו גברים סטרייטים) צפו בסרט הקודם פעמים רבות, אולם לא אופתע עם רבים מהם לא יודעים מה שם הבמאי של הסרט, או מי חתומה על התסריט.

הסרט הראשון, כמו הספר עליו הוא מבוסס, נהפך לתופעה תרבותית ובו זמנית לסוג של בדיחה על סוג של קולנוע, להערכתי מתוך מהלך מכוון. כי "השטן לובשת פראדה" לקח ספר אנקדוטות על בוסית אכזרית ובנה ממנו נראטיב של ממש אודות התפתחות של מספר דמויות, תוך זיקוק היחס של הצופים לעולם האופנה. כמו הגיבורה אנדי, רוב הקהל מרגיש שהוא קצת בחוץ ויש דברים חשובים יותר משמלה מקורית או התיק הכי מדויק. עוד כמוה אנו רוצים בסופו של דבר להיות חלק מן העולם הזה. גם אם המטרה המוצהרת שלנו היא שונה וההתפתחות של אנדי היא לפרוח בתחום בו היא מצהירה שהיא רוצה להתמחות, לא היינו מוותרים על הנסיעה לפריז. אנחנו רוצים לצחוק על שטחיות העולם או הנבזיות של הבוסית מירנדה פריסטלי, אבל יותר מזה – אנחנו רוצים להיות שם.

על פניו, "השטן לובשת פראדה 2" (The Devil Wears Prada 2) מספק בדיוק את החוויה הזו שוב. עם שיתוף פעולה נרחב יותר של מותגים מובילים, כמות גדולה של שמלות, תיקים ואתרי צילום, שפע של הופעות אורח מצד מפורסמים מכל הסוגים ושמירה על אסטתיקת הסרט הראשון. הבמאי דיוויד פרנקל (כן, ככה קוראים לו והוא עבד בלי הפסקה בקולנוע ובטלוויזיה בין שני הסרטים), שמר על מראה חזותי נוצץ ומואר יחסית, בעוד התסריט של אלין ברוש מקנה (שהיא גם בין היתר מיוצרות הסדרה "האקסית המטורפת") שבה לספק דיאלוגים שנונים ובו בזמן קלים להבנה, גם ברגעים בהם יש קריצות למביני עניין. הקשר לספריה של לורן וייסברגר הפך לרופף יותר.

הנשק העיקרי נותר צוות השחקניות, או יותר נכון, ארבע הדמויות המובילות. מריל סטריפ, שם נרדף למשחק איכותי, באחד מן התפקידים הכי אייקוניים שלה בתור מירנדה פריסטלי. אמילי בלאנט בתפקיד הפריצה שלה, שכל כך מגדיר את האיכויות שלה עד שהיא חולקת שם עם הדמות שהיא מגלמת. סטנלי טוצ'י, שחקן האופי האגדי שלא ממש קיבל מאז הסרט הזה עוד הזדמנות לזרוח בשנינות נוגעת ללב, הוא נייג׳ל, סוג של דמות שהיא גם מנטור תומך וגם שותף לציניות ולאכזריות של כל דמות אחרת. ובמרכז התאוויי בתור אנדי, או אנדריאה אם מתקשים על שם מלא. היא בו זמנית הלב הרגשי של הסרט וגם הדמות שהסרט מכוון לפחות התלהבות מהמשחק שלה. היא צריכה להיות גמלונית בעוד השאר שנונות ומדויקות בכל רגע נתון. כמובן שגם היא זוכה לרגעי השיא שלה כאייקון אופנה ולא רק כדמות ערכית (על פניו) ואנושית יותר.

גם הרדידות המכוונת עברה מסרט לסרט. אך "השטן לובשת פראדה 2" מנסה לומר קצת יותר דברים על נושאים שאינם רק עולם האופנה, לכן היא גם ניכרת יותר וקצת פוגמת. גם הסרט הראשון היה מהנה אך לא מושלם, בין היתר כי הקטעים שעסקו בזוגיות ובחיי החברה של אנדי היו פחות מעניינים מן הדינמיקה עם יתר הדמויות בכתב העת. בסרט החדש, הפגם הזה בולט יותר לעין. במהלך הסרט, אנדי פוגשת גבר שהוא אופציה רומנטית עבורה (פטריק בראמל) והסצנה הראשונה ביניהם נראית כמו התחלה סבירה של קומדיה רומנטית. את ההמשך שכחו לכתוב, למרות שהדמות שלו ממשיכה להופיעה בסרט. לפחות הוא משמש יותר מתפאורה, שזה כל מה שאפשר להגיד על מי שמגלם את בן זוגה הנוכחי של מירנדה, למרות שהוא האגדה קנת' בראנה.

בכלל, דמויות שאינן מגולמות בידי ארבעת השחקנים החוזרים הם סוג של נקודת חולשה. ג'סטין תרו מגלם סוג של מיליארדר בנוסח איילון מאסק, בעל שפע של ממון, אגו ולפעמים גם תמימות גדולה. דמות נעדרת אמינות וסוג של המשך לרצף ניסיונות לא מוצלחים לפארודיה על עשירי העולם במאה ה-21 בשורה ארוכה של סרטים. לוסי לו מגלמת את האקסית שלו, שהיא גם דאוס אקס מכינה בשלב מוקדם בסרט, מה שהופך אותו לדמות מהותית מאוד לעלילה, אבל השחקנית לא מקבלת הזדמנות לעשות איתה משהו פרט לקידום העלילה.

עיבוי לדמות היה גם יכול להדוף חלק מן הטענות כנגד הצגת נשים אסייתיות בצורה סטריאוטיפית. עיקר הזעם מופנה כלפי הדמות שמגלמת ג'ין צ'או, מתלמדת שמגזין ״ראנוויי״ (המגזין הפיקטיבי תואם ״ווג״ שבלב העלילה), הצמיד לדמותה של אנדי כאשר היא חזרה לעבוד בו. יש בי חשד כי הסרט קצת רוצה לעורר זעם על חוסר תקינות פוליטית. גם בגלל שזה מתכתב עם המהלך שמירנדה עוברת בין הסרטים ובמיוחד בסרט הנוכחי, מהלך שכולל חוסר יכולת שלה להתמודד עם ערכי התקינות פוליטית בכלל והמחשבה כי מראה שאינו רזון קיצוני יכול להיחשב יפה, בפרט. זה גם מעניק לסרט מגע מסוים של טראשיות. כאמור, הוא זקוק לכך כפי שהוא צריך את היוקרה.

מכיוון שהזכרתי את הדמויות, אגע בקצרה גם בעלילה. אנדי בנתה לעצמה שם של עיתונאית זוכת פרסים, אבל המקצוע שלה נמצא במשבר והיא מפוטרת ברגע בו היא זוכה בפרס, מילולית. במקביל, המגזין בכלל ומירנדה באופן ספציפי מסתבכים סביב פרסום כתבה אוהדת לחברה שמייצרת ביגוד בסדנאות יזע, הכלי של הוליווד לסבך דמויות תוך ביקורת על ההתנהלות שלהן אבל עדיין לא לגרום לקהל לאבד הזדהות. הפתרון, כפי שהוגה הבעלים של כתב העת (טיבור פלדמן), הוא לשדך את העיתונאית המוערכת והערכית שאיבדה את עבודתה למגזין בעל שם יוקרתי, אך כזה המצוי במשבר.
אנדי מונחתת כראש צוות הכתבים, או משהו, ולא זוכה ליחס של כבוד עם שובה. מירנדה לא זוכרת אותה (או כך היא טוענת) והתחושה היא כי מצפים שהיא תיכשל ואפשר יהיה לעבור למישהי שמירנדה תעצב ברוחה. כמובן שגם היא מוטרדת בגלל דברים אחרים. אמילי, מצידה, הפכה בינתיים לבכירה בתחום הקמעונאות, במותג דיור, מה שהופך אותה גם למושא סיקור וגם לגוף מפרסם שצריך לרצות.

יש עוד הרבה עלילה, אבל חשוב לציין: העיתונאות במשבר!!! הפרינט בגסיסה!!! כתיבה צריכה לכוון לא רק ליצירת קליקבייט, אלא לתוכן איכותי!!! איכותי זה כתבות עומק כמו… כתבות שאנו אומרים שהן מעמיקות!!! חוץ מזה, לא לפטר אנשים!!! דברים ישנים הם יפים!!!

סליחה על הריבוי בסימני קריאה, אבל הסרט צועק את המסרים הללו חזק הרבה יותר. לא שהמסרים לא צודקים, אבל לי קשה לראות בסרט אמירה מעמיקה או בחינה של מצב העיתונאות בימינו. בטח כאשר אנחנו לא זוכים לראות רמז לכישורים המיוחדים של אנדי בתחום, אולי פרט לנטייה שלה להתקשר בשיחות טלפון ולא לשלוח הודעות טקסט. כאמור, רדידות היא סוג של פיצ'ר ולא בהכרח באג, אבל הסרט זועק את המסרים שלו בעוצמה גדולה מספיק עד כי אפשר להתלונן על הפתרונות הקלים שהוא מייצר למשברים שנוצרים, בעודו עוסק בבעיות מהותיות בעולם.

בגדול, אני סבור כי ההתפתחות של התסריט הרבה פחות מלוטשת מאשר בסרט הראשון ועל פניו המהלכים של הדמויות פחות משכנעים או מנומקים. יחד עם זאת, כל אחת מארבע הדמויות הראשיות מקבלת את הרגעים שלה לזרוח, הן מבחינת ההופעה של השחקניות (והשחקן) והן מבחינת סגירה מעגל, התחדשות ומיצוי האופי לשיפור עצמי או לפחות הבנה עצמית. הרגעים הללו מגיעים בסרט שהוא במתכוון לא מעודן, ושלא-במתכוון בלתי משויף, אבל הם עדיין מגיעים. בעיקר הרגע בו הסרט עוזב את ניו יורק לטובת נסיעה למילאנו, מהלך שמגביר גם את קצב השמלות הנהדרות על המסך וגם את קצב העלילה. הסרט השני לא טוב כמו הראשון, אבל עדיין מספק את הסחורה. הוא הגילטי-פלז'ר היוקרתי ביותר שיש, עד לדרגה שלאהוב את הסרטים על המגרעות שלהם זה סמל לטעם מסוים כמו תיק של "הכנס מותג יוקרה כאן".