• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

20 שנים – 20 עולמות מטריארכליים בלתי נשכחים

27 באוקטובר 2015 מאת אור סיגולי

אחרי ארבע פעמים כבר רשמית אפשר להכריז על זה כמסורת. ה-27 לאוקטובר בסריטה הוא יום ה-"20/20", רשימה שמתפרשת על פני שני עשורים של קולנוע כל פעם בנושא אחר שקשור באופן כזה או אחר לשנה הנוכחית.
השנה לא היה פשוט למצוא נושא כזה שמופיע במספר רב של סרטים, אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת על עולמות מטריארכליים, גם מכיוון ש-2015 סיפקה לנו כמה כאלה, אבל גם בגלל שזה אפשר לי לבחור כמה סרטים מעניינים שבקושי יצא לי לכתוב עליהם עד היום.

שלא כמו התמות היחסית ברורות להבנה מהשנים האחרונות, כשזה מגיע לעולמות מטריארכליים זה קצת יותר מסובך, שלא נאמר מתחכם. לצורך העניין, אני מתייחס לסרטים שהביאו למסך סביבה מעניינת או יוצאת דופן של עולם נשי שנשלט או מנוהל על ידי נשים. לא מדובר בהכרח בעלילות על גברות אמיצות בסביבה מדכאת, או בסיפורי העצמה (או לפחות, לא באופן בלעדי), אלא בקולנוע שרקם יקומים ריאליסטיים או פנטסטיים בו הגברים הם משניים והנשים הן העיקר.
ב-2015 ראינו את זה במספר דרכים מגוונות כמו למשל ב"פיץ' פרפקט 2" שמתרחש בעולמן הסגור של סטודנטיות ובהיררכיה שנבנתה על ידן; ב"מקס הזועם: כביש הזעם" עם העולם האלטרנטיבי הנמצא בצד הרחוק של המדבר; בנוסף היו גם הקומדיה האיטלקית "מאהב לטיני"; "נערת התא לשמירת חפצים" שהוקרן בחיפה, "האמא השנייה" ו"סבתא" שהוקרנו בירושלים; סרט האימה "פברואר"; הסרטים הישראלים מבציר האקדמיה האחרון "נדיה – שם זמני" ו"חתונה מנייר" שהוקרנו גם הם בירושלים; ואפילו אפשר ללכת צעד רחוק יותר באיזשהו מקום עם "מרגלת" (הרי סוכנות הביון מנוהלת על ידי אישה, והגיבורות המוחלטות של הסרט הן נשים) ו"הקול בראש".
כדי להפוך את הדיון למעניין יותר הייתי מוסיף גם את "הלובסטר", לפחות בחלקו השני, אבל זה כנראה קצת יותר מסובך.

ב-"20/20" של 2015 תוכלו למצוא 20 עולמות מטריארכליים מ-20 השנים האחרונות. לא כל הסרטים פה מוצלחים באופן יוצא דופן או משמעותיים בדברי ימי הקולנוע, אבל כולם יצרו משהו מעניין בהקשר הזה.

אלו ה-"20/20" של השנים הקודמות:
20 שנים – 20 רשעים בלתי נשכחים
20 שנים – 20 יריבויות בלתי נשכחות
20 שנים – 20 נישואים בלתי נשכחים

1995
"שושלת אנטוניה" – Antonia's Line
מרלין חוריס, הולנד

antonia's line

סרטה השלישי של חוריס הפך להיות הזכייה השנייה של הולנד באוסקר (מתוך שלוש), זה קרה בטקס ה-68. מדובר במין גרסה נשית והולנדית של "מאה שנים של בדידות", אשר מתחילה בימיה האחרונים של אנטוניה הזקנה (ווילקה ואן אמרלוי, שהייתה בת 48 בזמן הצילומים וכיום עדיין משחקת. בשנת 2006 גילמה את אימה של סנדרה בולוק ב"בית ליד האגם"), וחוזר אחורה אל שושלתה והקהילה הנשית שבנתה בעזרת בנותיה וחברותיה.
אני ראיתי את הסרט הזה בקולנוע כשהייתי בן 13. הוא השפיע עלי עמוקות ואני עדיין זוכר ממנו סצנות רבות, בעיקר את אותה אכילת ארטישוק שהפכה למפגש המיני הלסבי הראשון שראיתי על המסך, שאגב נותר גם אחד היפים ביותר. את התסריט כתבה חוריס עוד בשנת 1988 ולקח לה כמעט עשור לצלם אותו. הציפייה הייתה שווה את זה.

וגם: "חשדות מן העבר"

1996
"ספיטפייר גריל" – The Spitfire Grill
דיויד לי זלוטוף, ארה"ב

spitfire grill

למרבה הצער, הסרט הזה נשכח למדי מאז שפרץ כזוכה פרס הקהל בפסטיבל סאנדנס של 1996, ויחד עמו גם השחקנית הראשית שלו, התגלית הנפלאה אליסון אליוט (אז בת 26), שהמשיכה מאז לתפקידי משנה, כמו למשל ב"כנפי היונה" בשנה לאחר מכן, עליו הייתה צריכה לקבל אוסקר אם היה צדק בעולם, ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס".
אליוט מגלמת את פרסי, צעירה המשתחררת מהכלא ומנסה להתחיל חיים חדשים בעיירה קטנה. היא מתחילה לעבוד אצל מנהלת דיינר מבוגרת (אלן ברסטין בתפקיד מעט מלאכותי ומאכזב), כאשר נוכחותה כמובן שמטלטלת את הסדר הקיים בעיירה המנומנמת, אך גם משנה את חייהן של האנה ושל שלבי, בגילומה של מרשה גיי הארדן ארבע שנים לפני שזכתה באוסקר על "פולוק", כשעוד נראתה בדיוק כמו קייט מארה. זהו סיפור על שלוש נשים בקהילה סגורה שמוצאות את הכוח להמשיך בעזרת האחרת, באופן שמעט מזכיר את "קפה בגדד", "מגנוליות מפלדה" ו"מיסטיק פיצה" שהגיעו לפניו.
זה נותר סרטו היחיד של זלוטוף, שאת הקריירה שלו החל כתסריטאי של סדרות טלוויזיה כמו "מקגיוור" ו"רמינגטון סטיל".

וגם: "סודות ושקרים", "חדרו של מרווין"

1997
"הנסיכה מונונוקי" – Princess Mononoke
היאו מיאזאקי, יפן

princess mononoke

אחת מפסגות היצירה של אשף האנימציה היאו מיאזאקי הוא סרט הפעולה וההרפתקאות שלו שהשפעותיו נראות בבירור עד היום. אמנם מי שמוביל את הסיפור הוא נסיך צעיר, אבל מיאזאקי יצר במקביל עולם מרהיב שנשלט על ידי דמויות נשיות כמו הנסיכה מונונוקי עצמה, אך כמובן גם ליידי אבושי האנטגוניסטית של הסרט, ומורו מלכת הזאבים. השילוש הזה הופך את "הנסיכה מונונקי" לאגדה פמיניסטית למדי שיותר מכל הדרכים בהן פרצה דרך בייצוג הנשיות בסרטי הפנטזיה (שלאחר מכן היה אפשר לראות היטב בסרטים כמו "אמיצה", "שלגייה והצייד" וגם "סוד הקלט" בצורה מסוימת), היא מתגבשת לכדי סרט נהדר, מהגדולים של שנות התשעים, לטעמי.

וגם: "אורח בחורף"

1998
"חמדת" – Beloved
ג'ונתן דמי, ארה"ב

beloved

הרבה זמן חיכו עד העיבוד הקולנועי של יצירת המופת זוכת הפוליצר של טוני מוריסון, שיצא לאור בשנת 1978. ענקית הטלוויזיה אופרה ווינפרי רכשה את הזכויות לסיפורה הטראגי של אישה אפרו-אמריקאית המנסה להשתחרר מעברה בימי העבדות, ולקחה לעצמה גם התפקיד הראשי. בסופו של דבר הביקורות תמכו בסרט הלא פשוט הזה (כמעט שלוש שעות אורכו), אבל הקהל לא הגיע והסרט נחשב לכישלון. אפילו האוסקר התעלם מהצילום המרהיב, וההופעות המדהימות של ווינפרי, קימברלי אליס ודני גלובר (שהופיע עם ווינפרי בדרמה הקולנועית הגדולה ביותר על העבדות דאז, "הצבע ארגמן") והסרט הוזכר בקטגורית התלבושות בלבד.
על אף הנוכחות הגברית של גלובר, בכנראה תפקידו הגדול האחרון, הסרט הוא כולו חוויותיה של אישה ושדיה הפנימיים (וגם החיצוניים, אבל זה סמי-ספויילר) וההתמודדות הייחודית רק לה. לא ראיתי את הסרט כבר שנים, ומעניין לדעת האם הוא עדיין בעל אפקט.

וגם: "דבר אמיתי אחד", "קול קטן"

1999
"הכל אודות אמא" – Todo Sobre Mi Madre / All about My Mother
פדרו אלמודובר, ספרד

all about my mother

אם להיות כן, זהו לא אחד מסרטיו האהובים ביותר של אלמודובר עלי (למעשה, רוב סרטיו לא נורא אהובים עלי), אבל באמת שאי אפשר שלא להזכירו ברשימה מסוג זה.
סרטו זוכה האוסקר, הבאפט"א, פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי, פסטיבל קאן, הסזאר הצרפתי, הדונטלו האיטלקי, הגויה הספרדי, פרס הקולנוע האירופאי – וזוהי רק רשימה חלקית ביותר – נותר אחד הסרטים הידועים ומהוללים ביותר בנושא אימהות ויצוגן האישי של נשים בקולנוע. אפילו הגבר המרכזי של הסרט מצא את יעודו האמיתי כאישה הרבה לפני שהעלילה התניעה. לי, כאמור, קשה לדבר בשבחיו של הסרט המהולל הזה, אבל אולי מגיעה לו הזדמנות נוספת.

וגם: "דוגמה", "טיטוס"

2000
"מרד התרנגולים" – Chicken Run
פיטר לורד וניק פארק, בריטניה

chicken run

אמנם השם שניתן לסרט בעברית נשמע טוב יותר, אך הוא לגמרי חוטא לתרגום המדויק של סרט האנימציה מבית היוצר של "וואלס וגרומיט" – "מרדף התרנגולות". ועם כל הכבוד לתרנגול הגברי והקלולס בדיבובו של מל גיבסון (שנראה כמו גרסה של באז לייט-ייר מ"צעצוע של סיפור"), המרכז של הסרט הוא דווקא הדמויות הנשיות, בין אם אלו ג'ינג'ר מנהיגת המרד, או גברת טווידי בעלת הלול האנטגוניסטית. אנחנו לא ממש רגילים לראות סיפורי כלא ובריחה המסופרים מנקודת מבט נשית, וככזה, הסרט המקסים הזה הוא בהחלט אחד הבולטים והמקוריים.

2001
"האחרים" – The Others
אלחנדרו אמנבר, ספרד

the others

סרט הרוחות הנפלא של הבמאי הספרדי זוכה האוסקר אלחנדרו אמנבר ("הים שבפנים") מספר על גרייס, אמא מגוננת (ניקול קידמן, שיחד עם "מולין רוז'" באותה שנה פתחה את השלב המשמעותי ביותר בקריירה שלה), החיה עם שני ילדיה באחוזה מבודדות וגותית. מכיוון שהם סובלים ממחלה מסתורית ההופכת אותם לרגישים לאור, התא המשפחתי הנשלט על ידי גרייס חי בחושך מוחלט, כאשר אמנבר וצלמו המהולל חאוויר אגירסארובה, הופכים את האור לדמות של ממש, שלא נאמר האויב. אבל גרייס איננה האישה היחידה שמובילה את העלילה, כי אם גם מנהלת משק הבית החדשה שלה, ברטה (פיונולה פלאנגן המעולה), שהופכת להיות הקונטרה לגרייס, וחושפת להם בסופו של דבר את הסוד המפתיע.
הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה והיה לאחד מחביבי הביקורת של 2001. בנוסף היה מועמד לפרס הקולנוע האירופאי, וזכה בשמונה פרסי הגויה הספרדי בינהם פרס הסרט, הבימוי והתסריט.

וגם: "הצד העמוק", "המורה לפסנתר"

2002
"השעות" – The Hours
סטיבן דאלדרי, בריטניה

the hours

חלק מהטריפל המנצח של ניקול קידמן (יחד עם "מולין רוז'" ו"האחרים") שגם העניק לה את האוסקר, הוא אחד הסרטים היותר שנויים במחלקות מהצד הזה של המיינסטרים. יש כאלו שחושבים שהוא סרט רגיש ומרגש שיכול להחזיק גם 100 צפיות (כמוני, למשל), וכאלו שחושבים שהוא קיטש סנטימנטלי ויומרני. וזה בסדר, פה אנחנו מקבלים את כולם.
סרטו של דאלדרי, המבוסס על ספרו של מייקל קאנינגהם, מספר את סיפורן של שלוש נשים שונות בפרק משמעותי בחייהן הסובב סביב ספרה של וירג'יניה וולף, "מרת דאלווי". האחת היא וולף עצמה (קידמן), השנייה היא עקרת בית בשנות החמישים שקוראת את הספר (ג'וליאן מור), והשלישית היא גרסה מודרנית של דאלווי (מריל סטריפ). על אף שהסרט כולו הוא תוצאה של שלושה גברים – דאלדרי, קאנינגהם והתסריטאי דיויד הייר – הוא מתעסק אך ורק בחוויה הנשית כאשר ארבעת הגברים של העלילה אמנם כוח משמעותי אבל משניים לגיבורות, והסרט כולו שלהן. מעבר להופעות המחץ של שלושת האמזונות, הסרט עמוס בהופעות נוספות ומדהימות לא פחות ביניהן של אד האריס (בעיני תפקידו הטוב ביותר), סטיבן דילן (שלאחרונה קיבל מקום של כבוד כסטאניס ב"משחקי הכס"), אליסון ג'ני, טוני קולט, מירנדה ריצ'רדסון, ג'ף דניאלס וקלייר דיינס.

וגם: "הרדוף לבן", "מים אפלים", "החתונה היוונית שלי", "כנפיים שבורות"

2003
"מאז שאוטר עזב" – Depuis qu'Otar est parti / Since Otar Left
ג'ולי ברטוצ'לי, צרפת

since otar left

שמו של הסרט מעיד יותר מהכל על העולם בו הוא מתרחש. אמנם נוכחת בו דמות, של גבר, אך הוא איננו בסביבה, וכבר בתחילת הסרט נבין מדוע. את עול היעדרותו תסחובנה שתי נשים, אם וביתה, וינסו לגונן על הסבתא המבוגרת, שמעבירה את זמנה בלחכות לאוטר, בנה, אותו לא ראתה שנים.
ברטוצ'לי הייתה במאית של סרטי תעודה לפני שעברה לבימוי קולנוע בדיוני ב-2003 עם הסרט המהולל שלה, שזכה בפרס שבוע המבקרים בפסטיבל קאן. לפני חמש שנים הגיעה לפסטיבל חיפה כאורחת עם סרטה השני, "העץ", שם ראיינתי אותה. ב"אוטר" המקסים, שמצטיין גם בהופעות נפלאות של שחקניותיו, היא בנתה תא משפחתי קטן של שלוש נשים שבו הגבולות בין תומך ותלותי משתנים כל הזמן.

וגם: "החיים בלעדי", "שלוש עשרה", "רסיסי אפריל", "מונסטר", "חיוך של מונה ליסה"

2004
"מדורת השבט"
יוסף סידר, ישראל

CampFire

הכניסה הישראלית גם היא סובבת סביב שלוש נשים, אך לא שלושה דורות. מדובר בשתי אחיות צעירות (חני פירסטנברג ומאיה מרון) החיות בקהילה דתית יחד עם אמן השתלטנית (מיכאלה עשת), כאשר ברקע העולם הדתי-לאומי משתנה ומסתבך, והוא כולו מורכב מגברים בעלי נוכחות אינטנסיבית שמנסים להשתלט ולנתב את חייהן של הגיבורות. בתוך זה יצר הבמאי והתסריטאי יוסף סידר, בסרטו השני, את המובלעת הזו שמנוהלת ביד רמה על ידי האם שמנסה לגונן על בנותיה אך גם מרחיקה אותן.
הסרט היה הזוכה הגדול של פרסי האופיר באותה שנה, עם זכיות בקטגורית הסרט, הבימוי, התסריט, שחקנית המשנה (פירסטנברג) והעריכה. הוא הועטר בפרסים גם בפסטיבלי ברלין ושיקאגו.

וגם: "הלב בוגדני יותר מכל דבר", "ורה דרייק", "להרוג את ביל 2"

2005
"מסכת המראה" – MirrorMask
דייב מקיאן, בריטניה

mirrormask

הסרט שביים מקיאן ("לונה"), על פי תסריט של ניל גיימן, ידוע למדי בקהילות הפנטזיה, אבל פחות מחוצה להן. במרכזו נערה צעירה המוצאת את עצמה בעולם מקביל הנשלט על ידי מלכה מרושעת, משהו בין "המבוך", "הסיפור שאינו נגמר" ו"קורליין" המזכיר את הסרט הזה בהתעסקותו בדופלגנגרים, גם הוא מבית היוצר של גיימן.
סטפאני לאונידס וג'ינה מקי מגלמות תפקידים כפולים בשני העולמות, אחת חיובית ואחת שלילית. עיצוב העולם שלו מעט התיישן בעשור האחרון, אבל כסיפור על נערה המוצאת את הדרך להילחם את דרכה הביתה הוא עדיין יפה מאוד.

וגם: "פשוט מאוהבת", "קרוב לבית"

2006
"השטן לובשת פראדה" – The Devil wears Prada
דיויד פרנקל, ארה"ב

devil wears prada

לא אחד הסרטים האהובים עלי ביותר מהרשימה, אבל הדרמה הקומית הזו שכבר קיבלה מעמד של קאלט, מתאימה בדיוק לנושא. מריל סטריפ, בתפקיד משנה שהביא לה מועמדות לאוסקר בקטגוריה הראשית, מגלמת את מירנדה פריסלי, בת דמותה של עורכת "ווג" המיתולוגית אנה וינטור. בסרט החניכה בכיכובה של אן הת'וואי, שאני מצאתי סכמתי והוליוודי מדי, יש לא מעט אלמנטים גואלים, כמו ההופעה גונבת ההצגה של אמילי בלאנט שמינפה את תשומת הלב שקיבלה בסרט הזה לקריירה נהדרת, וכמובן אותו מונולוג חריף של סטריפ/פריסלי על השפעות מכתיבי האופנה על חיינו.
גם בסרט הזה הגברים הם משניים לחלוטין, כאשר עתידם ומעמדם נקבעים בראש ובראשונה על ידי הנשים ששולטות בעולם מגזיני האופנה. פריסלי מעורבת בכל דבר שקשור לעולם שנמצא תחת ידיה, והיא זו שקובעת את הכללים. ועם זאת, דווקא הצעירה הקלולסית היא זו שתלמד איך לשלוט בגורלה שלה, ושתיהן משלמות מחיר לא פשוט על בחירותיהן. תחשבו על זה כמין גרסה מולבשת היטב של "וול סטריט".

וגם: "לחזור", "המלכה", "ארבע דקות"

2007
"היירספריי" – Hairspray
אדם שנקמן, ארה"ב

hairspray

העיבוד הקולנועי למחזמר שמבוסס בעצמו על סרט (של ג'ון ווטרס), מביא התנגשות של שלושה עולמות, כולם מובלים על ידי נשים אסרטיביות שחושבות שיודעות יותר טוב מכולם מה יותר טוב לכולם. העולם הראשון הוא של הצעירות המתבגרות טרייסי ופני הכפופות לאמותיהן השתלטניות (ג'ון טרבולטה בשמלה וחליפת שומן, ואליסון ג'ני, בהתאמה), השני הוא של תכנית הטלוויזיה הפופולרית הקובעת את מה שנכון אשר נשלט ביד רמה וגזענית למדי על ידי ולמה וון טאסלר (מישל פייפר המושלמת), והקהילה השחורה של בולטימור בהנהגתה של מוטורמוות' מייבל (קווין לאטיפה).
מבחינתי מדובר באחד ממחזות הזמר הקולנועיים הטובים ביותר בתקופת פוסט-"שיקאגו" והוא מצחיק נורא עם פסקול אדיר. לצערי הסרט לא תפס לעצמו מקום של כבוד משנת יציאתו ועד היום, אבל אולי יום אחד זה יקרה.

וגם: "מרגו בחתונה", "בפנים", "מדוזות"

2008
"מרטירים" – Martyrs
פסקל לוז'ייר, צרפת

Martyrs

מה שנחשב לאחד מסרטי האימה המטרידים ביותר שנעשו אי פעם, הוא תוצר של "הקיצוניות הצרפתית החדשה", המורכבת ממספר לא מועט של סרטי אימה צרפתיים המאופיינים באימג'ים מעוררי חלחלה ששורשיהם נטועים עמוק במצב החברתי המודרני של מולדתם.
"מרטירים" מעט מתעתע, כי הוא מסוג הסרטים האלה שמחליפים טון בערך כל עשרים דקות. הוא מתחיל כסרט רוחות, הופך להיות פורנו-עינויים, ומסתיים כמעשייה פילוסופית. מעבר לכך שלסרט יש גיבורה משמעותית שאת האימה אנחנו חווים דרכה, בחלקו האחרון של הסרט, כאשר אנחנו נחשפים לכוחות האיומים שהניעו את העלילה מרחוק, מתגלה כי הם נשלטים על ידי אשת ברזל אחרת (קתרין בג'ין), מה שגורם לכל האימה והגאולה הפאטאלית של הסרט להיות נשיים מעבר לכל דבר אחר.
הסרט נראה מדהים ובאמת מספק חוויה מטלטלת למדי, וחוץ מזה, אם יש פה בקהל כאלו שמתעבים את ילד הפלא הקנדי קסאבייה זולן ("מאמי"), אולי תוכלו ליהנות מאחת הסצנות הראשונות בסרט בה הוא איננו מאריך חיים.

וגם: "נהר קפוא", "ספק"

2009
"חומר לבן" – White Material
קלייר דני, צרפת

white material

סרט צרפתי שני ברצף, והפעם מתודעתה של הבמאית הידועה קלייר דני ("ממזרים"). אני אישית אינני מחסידיה הגדולים, אבל הסרט הזה הוא בהחלט יצירה מרשימה שמאוד כדאי לראות.
איזבל הופר מגלמת את הכוח מאחורי משפחה צרפתית לבנה אשר בבעלותה מטע קפה במדינה אפריקנית, המוצאת את עצמה במרכזה של מלחמת אזרחים אכזרית. שלא כמו הסרטים האחרים, הסרט לא עוסק רק בנשים, והמבע הקולנועי שלו איננו תוצאה ישירה של הגיבורה שלו, אבל דמותה של הופר היא ללא צל ספק זו שהסרט נרקם סביבה והיא מובילה אותו בידה הרמה.

וגם: "הזדמנות שנייה", "אמא", "מקום מקלט", "טריאנגל"

2010
"הסערה" – The Tempest
ג'ולי טיימור, ארה"ב

the tempest

בחירה קשה הייתה לי לנציג 2010 מכיוון ששני הסרטים המטריארכליים הבולטים ביותר בו הם "הסערה" ו"הילדים בסדר" של ליסה צו'לדנקו, שני סרטים שאין לי חיבה אליהם כלל. בסופו של דבר הכרעתי לטובת סרט הפנטזיה, בעיקר בגלל היומרה שלו (על אף שהיא מגיעה בלי כיסוי), בגלל עיצוב העולם האקסצנטרי, ובגלל שלג'ולי טיימור הבמאית מגיע שידברו בעבודתה בהקשרים האלו, ופסחתי מעל סרטיה הטובים יותר, "טיטוס" ו"פרידה".
הרעיון מאחורי "הסערה" הוא לקחת את מחזהו של שייקספיר, ולשנות את מין הגיבור שלו לאישה. מהמכשף פרוספרו שהוגלה לאי רדוף שם הוא מגדל את בתו היחידה, נוצרה המכשפה פרוספרה. כל השאר נשאר פחות או יותר אותו הדבר. טיימור, עם זאת, לא מצאה לנכון לעשות שום דבר מעניין עם המהפך הזה בזמן שההתפרעות הויזואלית מרחיקה למדי, ובסופו של דבר המחזה – שהוא אחד האהובים עלי של המחזאי הנודע – נותר ללא חידוש. הבחירה בהלן מירן לתפקיד הראשי בכל זאת מקלה מעט, על אף ששאר הקאסט הנרחב מאכזב למדי, להוציא את בן ווישו כאריאל השד. אני לא זוכר הרבה ניסיונות להפוך גיבור של מחזה קלאסי לנקבה (לאחרונה נעשה ניסוי קולנועי-בימתי ובו המלט גולם על ידי מקסין פיק), וככזה "הסערה" הוא בהחלט עולם מטריארכלי משמעותי, לא משנה כמה השאר לא עובד.
יכול להיות שבכלל הייתי צריך לבחור ב"פלונטר" של דיסני…

וגם: "הילדים בסדר", "רחם", "העץ", "בבקשה תני", "ממלכת החיות"

2011
"מלנכוליה" – Melancholia
לארס פון טרייר, דנמרק

melancholia

סרט שנוי במחלוקת של אחד הבמאים הכי שנויים במחלוקת בהיסטוריה של הקולנוע, לארס פון טרייר. לשמה של היצירה הזו נקשרה גם הסנסציה בפסטיבל קאן של אותה שנה, בה פון טרייר דיבר שטויות כהרגלו, הפעם על הזדהותו עם הנאצים, ונבעט מכל המדרגות. עם זאת, בסופו של דבר, הסרט זיכה את קירסטן דאנסט בפרס השחקנית, אז אולי זה נחשב סוף טוב ל"מלנכוליה".
הסרט מחולק לשני חלקים, כל אחד על שם שתי גיבורותיו, האחיות ג'סטין (דאנסט) וקלייר (שרלוט גינסבורג), שעומדות בפני סוף העולם, זה האישי וזה הכללי.
המטאור שעומד להרוס את כדור הארץ ולהשמיד את כל החיים בו, שהסרט נושא את שמו, הוא כמובן לא יותר מדימוי למצב נפשי רעוע ולתקופה ברת החלוף בה בני האדם מבלים על פני האדמה. שתי האחיות בו מבטאות את הצדדים השונים, של הכניעה והדיכאון אל מול המלחמה והסיזיפיות. יכול להיות שיש שיטענו שמדובר ביצירה הנוגעת במיזוגניות (ושלא כהרגלי אני עלול להסכים הפעם), אבל הוא מרהיב לעין, ומחולל עולם פנימי של שתי נשים שקיום הסרט נברא סביבן.

וגם: "מרגרט", "חייבים לדבר על קווין", "טומבוי", "ילנה", "הנותנת", "עמק תפארת"

2012
"הקיר" – Die Wand / The Wall
ג'וליאן פולסר, אוסטריה

Die Frau (Martina Gedeck) bei der Ackerarbeit

על אף שמדובר בסרט קטן שלא זכור לי שעשה גלים גבוהים מדי, יצא שכתבתי עליו לא מעט מאז ראיתי אותו לראשונה. זה התחיל בפסטיבל חיפה 2012, משם כאשר היה נציג אוסטריה לפרס האוסקר, ואז שוב כדאבל-פיצ'ר לסרט "הכל אבוד".
הסרט, המבוסס על רב מכר, גם הוא סימבולי יותר מאשר ריאליסטי, אבל מציג את עולם נשי בצורה הכי מזוקקת שיש – זאת מכיוון שרק אישה נוכחת בסרט. קשה לקרוא לו הצגת יחיד, מכיוון שהקולנוע שנברא בו משחק תפקיד לא קטן, אבל הוא בהחלט מתקרב להגדרה הזו.
מרטינה גדק ("חיים של אחרים") מגלמת את הדמות היחידה בו, כאישה המוצאת את עצמה לבדה בבקתה קטנה ומבודדת בהרים, כאשר חומה בלתי נראית מונעת ממנה לצאת משם, ונדמה שהקפיאה את כל החיים שמחוצה לה. גדק לא מוציאה מילה במהלך הסרט, אך קולה מלווה אותו בפס הקול לכל אורכו ומייצר היכרות פואטית ואינטימית עם הגיבורה ועם ניסיונות ההישרדות שלה בסיטואציה המוזרה אליה נקלעה. מה שיכל להיות מעשיה יומרנית ומתחכמת, הפך פה לסיפור יפה על הפיכתה של אישה רגילה לשורדת.

וגם: "Higher Ground", "ביזאנטיום", "גן עדן: אהבה", "למלא את החלל", "טאקא מאמע"

2013
"המכשפות ביער" – Las Brujas de Zugarramurdi / Witching and Bitching
אלכס דה לה איגלסיה, ספרד

witching and bitiching main

נדמה שבשנים האחרונות המכשפות חזרו לאופנה, ואין ספק שזה קשור לתהליכים חברתיים שקורים בעולם, בוודאי כתמיכה או אפילו כריאקציה לקול הנשי שהופך להיות חזק יותר ויותר בשיח התרבותי והכללי. אני לא בטוח שאפשר להלביש על קומדיית האימה של המאסטר הספרדי אלכס דה לה איגלסיה יותר מדי תאוריות פמיניסטיות, אבל סרטו המטומטם והנפלא בהחלט ניצב בראש טרנד המכשפות לאחרונה, וככזה מראה לנו עולם סגור והיררכי של נשים, למרות שגם הוא חוטא לא מעט כאן בסטריאוטיפיות וארכיטיפיות שאולי היה אפשר לעדן.
גיבורי הסרט הם אולי שלושת שודדי הבנק הלא יוצלחים, אבל קשה לערער על מקומן של אגודת המכשפות אליה הם נקלעים, וממנה הם צריכים להימלט. בהנהגתה של גרסינה (קרמן מאורה האגדית, שחקנית קבועה של אלמודובר), ובהשתתפותן הבולטת של המכשפות בגילומן של טרלה פאבז (שהייתה מועמדת לפרס הגויה על הופעתה) וקרולינה בנג (אשתו של דל לה איגלסיה), הסצנות המתארות את עולמן של המכשפות בינן לבין עצמן הן ללא ספק המצטיינות של הסרט, שלא נדבר על סיקוונס הפולחן עם השיר הבלתי נשכח שהן שרות.

וגם: "בן יחיד", "עונג אחר הצהריים", "אוגוסט: מחוז אוסייג", "כנס העתידנים"

2014
"הבאבאדוק" – The Babadook
ג'ניפר קנט, אוסטרליה

babadook

סרטה של קנט, אותה זכיתי לראיין לבלוג לקראת השידור ב-yes, ישאר כנראה סרט האימה המהולל ביותר של 2014, אם כי היו לא מעט אנשים שלא הבינו על מה המהומה. זה הגיוני בהתחשב בבניית הציפיות המאוד קיצונית שנעשתה לסרט, שהגיעה כנראה לשיא כאשר וויליאם פרידקין, במאי "מגרש השדים", טען שזה הסרט הכי מפחיד שנעשה אי פעם. הוא לא.
ובכל זאת, בזמן שהשאלה לגבי רמת ההפחדה של הסרט היא חשובה ובעלת משמעות (בכל זאת, סרט אימה), היא יכולה להדחק הצידה לרגע לטובת שיח כללי יותר על הסרט, ושם אני חושב ש"הבאבאדוק" מרוויח המון נקודות, אפילו בלי קשר לכך שמדובר בסרט ביכורים.
מה שתמיד הפתיע אותי בשיח הנרחב על הסרט הוא שכמעט באופן מוחלט מתייחסים אל עלילתו – בו אם חד הורית ואלמנה מגלה שהיא ובנה נמצאים תחת האיום של שד אפל שהגיע מספר ילדים מסתורי – כדימוי להתמודדות עם אבל, בזמן שאני חשבתי שהקריאה היותר חזקה שלו היא על אמהות. גיבורת הסרט (אסי דיויס בתפקיד נפלא) צריכה להתמודד לא רק עם הפחדים והכאבים שלה, אלא גם עם גידול ילדה הקטן והבעייתי, ואם מסתכלים על הבאבאדוק כייצוג של הפחד מצאצאך שלך, והפחד להרע לו כאשר המים הגיעו עד נפש, אני חושב שהוא אומר משהו מאוד מעניין ואפילו רדיקלי.
הפחדים של האמא הם אלו שמניעים את "האבאדוק" וככזה הוא סיפור משובח על עולמה של אישה שמקבל טיפול של סרט רוחות, אבל יש פה הרבה יותר מזה.

וגם: "52 ימי שלישי", "הדוכס מבורגונדי", "מליפיסנט", "בכל מקום אחר"

2015

עוד צריך לחשוב על זה…

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    "מרטירים" היה מרתק,אבל ממש קשה לצפייה.
    בתור בוגר סרטי שנות השבעים\שמונים חשבתי
    שאני חסין …לא חסין ולא בטיח…
    לקח לי זמן להתאושש אחרי הקרדיטים.

  2. zozco הגיב:

    "השעות" הוא אולי אחד מסרטי הארס-פואטיקה הכי יפים שאני מכיר, וג'וליאן מור שברה לי בו את הלב. מה שכן, באותה השנה יצא "שיקגו" (הסרט זוכה האוסקר האהוב עלי), ואם אגף-הרוצחות-של-מחוז-קוק הוא לא עולם מטריארכלי בלתי נשכח קשה לי לחשוב מה כן. שניהם סרטים שאני מטורף עליהם.

    אני לא יכול שלא להסכים לגבי "היירספריי", שהוא ככל הנראה אחד הסרטים הכי מרימים בתולדות הקולנוע. ניקי בלונסקי, אליסון ג'אני, מישל פייפר, אמנדה ביינס, קווין לאטיפה, ג'ון טרבולטה בהופעה הכי טובה שלו מאז "ספרות זולה" – כולן דמויות נשיות נפלאות, ואני מאמין שאם כל שנה יצאו 10 סרטים כמו "היירספריי", העולם שלנו יוכל רשמית להיות מקום טוב יותר. הסרט הזה כל כך מלא בחיוביות ואמירות נפלאות על ייצוג שווה ואהבת אדם – הראיתי אותו שנה שעברה לחניכים שלי, שרובם דומים יותר לקווין לאטיפה מאשר למישל פייפר, ובנאמבר האחרון הם – I shit you not – קמו ספונטנית והתחילו לרקוד עם הדמויות.

  3. רנדל הגיב:

    איך "אפס ביחסי אנוש" לא נכנס לרשימה? אומנם הם צריכות להגיש קפה לגברים בדרכים קצת משפילות אבל בתוך השלישות עצמה יש בהחלט מערכת והיררכיה שנשלטת ע"י נשים.

  4. אלון הגיב:

    פרוזן!

השאר תגובה