דאבל פיצ'ר: "חלום אמריקאי", "אוגוסט: מחוז אוסייג'", "סיפור משפחתי"
1 בינואר 2014 מאת אור סיגוליפינת הדאבל-פיצ'ר הראשונה של 2014 . הידד.
כפי שקורה בכל שנה, חודש ינואר עמוס בסרטים אמריקניים בעלי פרופיל גבוה, רובם שחקנים משמעותיים באוסקרים. זה אומר סרטים ארוכים שלוקחים את עצמם נורא ברצינות, שמקימים תילים של אוהבים ושל מתנגדים. זו תקופה של השוואות סרטים שאנחנו עושים כמעט בלי לשים לב. אנחנו משווים לפרוייקטים הגדולים האחרים של הבמאים/שחקנים, לסרטים החזקים משנה שעברה ולסרטים החזקים שרצים במקביל.
השבוע יש לנו שניים כאלה, ועוד אחד שלגמרי פה במקרה. "חלום אמריקאי" הוא סרט הנוכלים עמוס השחקנים, התלבושות, הפאות והשירים מבית היוצר של דיויד או .ראסל, עליו כתבתי בהרחבה בסקירה בסוף השבוע הקודם, והוא נראה כמו אחד המתמודדים הרציניים למועמדות לאוסקר הסרט, הבימוי, התסריט, המשחק ולא מעט מהקטגוריות הטכניות; "אוגוסט: מחוז אוסייג'" אליו לא התייחסנו בבלוג בעיקר בגלל פקק סיכום השנה, הוא דרמה משפחתית שמאיימת על קטגוריות המשחק הנשיות של האוסקר (אם כי העובדה שהארווי ווינשטין עומד מאחוריה עלולה להכניס אותו גם לקטגוריות אחרות); והאחרון הוא הכי רחוק שאפשר לחשוב – "סיפור משפחתי", סרט עצור ומקסים מבית היוצר של אחד הבמאים היפנים המוצלחים שפועלים כיום. עופר כתב עליו בהרחבה, ואני זרקתי עליו משהו בתקופת פסטיבל חיפה.
"חלום אמריקאי" הוא ללא ספק המהנה מבין השלושה, ואחד כזה שעלול לגרום לכם לשבת לעוד סרט ממש אחריו. שני האחרים קצת פחות, אבל זה לא יעצור אותנו. הרי אף פעם אי אפשר לדעת.
ושום מילה על "החבר'ה הטובים".
הסרט המרכזי: "חלום אמריקאי" (American Hustle)
כיף קולנועי מסחרר תוצרת כמה מהאנשים הכי מוכשרים שהוליווד מפרנסת כיום. דיויד או. ראסל (במאי שיש לי רגשות מעורבים כלפיו) הצליח להשלים את הסרט בכנראה חמש דקות, אם מתחשבים בכך שסרטו הקודם "אופטימיות היא שם המשחק" יצא לקולנועים ממש לפני שנה, ובואו נגיד ש"חלום אמריקאי" הוא לא בדיוק פרוייקט קטן שעושים בין לבין.
כריסטיאן בייל הבלתי נלאה, ברדלי קופר, ג'רמי רנר, זוכת האוסקר ואחת מאנשי השנה שלנו (לא פחות חשוב) ג'ניפר לורנס, איימי אדמס, לואיס סי.קיי ואפילו רוברט דה נירו, חוברים לסרט על קבוצת פושעים שמתכננים מעשי נוכלות שנדמה שמעניינים את כולם חוץ מאת הבמאי. זה סרט על נוכלים במהותם שמנסה להתרכז בדינמיקה ובדמויות יותר מאשר בעלילה. לי זה עבד, ואני חוויתי הנאה גדולה וצרופה מהסרט. אבל זו ממש לא נחלתם כולם.
הדאבל-פיצ'ר: "מתנה משמיים"
צפייה כפולה של סרטי נוכלים יש בלי סוף. "העוקץ" (The Sitng) כמובן, אבל גם "הנוכלים בלום" (The Brothers Bloom), "ירח נייר" (Paper Moon) ו"שם המשחק" (House of Games) אם לזרוק כמה שקופצים לראש אוטומטית. אבל על אף שכולם סרטים שמתעסקים בבגידות ומזימות, אני לא חושב שיש להם הרבה קשר עמוק ומהותי לסרט כמו "חלום אמריקאי". דווקא הסרט הישראלי "מתנה משמיים" של דובר קוסאשווילי, בעיניי אחד הכי מושמצים שלא בצדק בקולנוע הישראלי, יושב איתו לא רע.
הסיבה הראשונה בעיניי היא שכמו ראסל, קוסאשווילי ממש לא מתעניין בפשע עצמו, אלא רק בספירלה שהיא גיבוריו. שניהם דרמות קומיות של אנסמבל רחב, ושניהם נעים על הקו שבין הריאליזם לקריקטוריסטי. בנוסף, אין לנו המון סרטי נוכלים ישראלים, אז למה לא ללכת על זה כשיש הזדמנות.
"מתנה משמיים" הוא הסרט האהוב עלי של קוסאשווילי, על אף שזו לא חכמה גדולה, ובכלל סרט טוב מאוד בלי קשר. מה שכן, אחד הפוסטרים המכוערים ביותר, אפילו בתעשייה שאיכשהו מקדשת פוסטרים איומים לסרטים.
הסרט המרכזי: "אוגוסט: מחוז אוסייג'" (August: Osage County)
לאחר שבוורלי ווסטון (סם שפרד), משורר מבוגר, אהוב על הבריות ודי אלכוהוליסט, נעדר מבית החווה שלו ושל אשתו החולה בסרטן ויולט (מריל סטריפ), מתכנסת כל המשפחה המורחבת לכמה ימים שיעשו בכולם שפטים ויזכירו לנו כמה המשפחה היא הגיהנום וכמה כיף לראות שחקנים שאנחנו אוהבים מתפלשים בזה.
מעבר לשתי אגדות המסך שהוזכרו כבר, הסרט מתהדר בקבוצת שחקנים מצויינת. הנה הם מהתפקיד האהוב עלי ביותר לפחות: ג'וליאן ניקולסון, ג'וליה רוברטס, מרגו מרטינדייל, כריס קופר, אביגייל ברסלין, ג'ולייט לואיס (עם משפט אחרון מעולה), בנדיקט קמברבץ' (אחד מאנשי השנה שלנו!), דרמונט מולרוני ויואן מקגרגור.
אני מזהיר מראש שהסרט הזה מכה ללא רחם, הוא מדכא מאוד, וכנראה יוציא אתכם לאוויר הקריר של הערב בתחושה קשה למדי. מה שכן, נדמה שמריל סטריפ מבצעת את תפקידה בהשראת אל פאצ'ינו, שזה די מעניין. או מוזר.
לא משנה מה, אל תראו אותו עם ההורים שלכם.
הדאבל-פיצ'ר: "קילר ג'ו" (Killer Joe)
הקשר בין הסרטים האלו, לפני הכל, הוא טכני: טרייסי לץ.
לץ הוא המחזאי שכתב את המחזה עליו הסרט מבוסס, וזה שעיבד אותו למסך. לץ ידוע גם כשחקן ("הומלנד", למשל) וזוהי ההצגה השלישית שהוא מעבד לקולנוע. הקודמת היא הדאבל פיצ'ר שלנו.
"קילר ג'ו" לא הופץ בבתי הקולנוע בארץ, אבל הוא כן שודר ב-yes ואורון אפילו כתב עליו לעכבר העיר בעבר. לי היה ממש קשה איתו – אפילו יותר קשה מאשר עם "אוגוסט" – אבל אני חושב שזה מעיד עליי יותר מאשר על הסרט, כי הוא באמת מוערך מאוד.
לשני המחזות/סרטים יש פחות או יותר את אותה ליבה: משפחה במרכז של אזור נחשל בארצות הברית שעד סוף הסיפור תתפורר לרמה שאיש לעולם לא יוכל להרכיב מחדש לאחר מכן. הסרטים האלו דנים ביחסים בעיתיים מאוד בין בני משפחה, ובאלו שנכנסים מבחוץ לערער אותה עוד יותר. שניהם מראים אמריקה שכולנו מכירים וכולנו מתכחשים אליה.
"קילר ג'ו" של וויליאם פרידקין ("מגרש השדים") הוא סרט מאוד לא נעים עם סצנת קנטאקי-פרייד-צ'יקן אחת בלתי נסבלת שלא תניח לכם, שמגובה בכמה הופעות טובות, וגם הוא נצמד מאוד למקורותיו התיאטרליים. אגב, המחזה הראשון שלץ עיבד מעצמו היה "באג" שטרם ראיתי אבל הוא מאוד מסקרן, ובו אשלי ג'אד ומייקל שאנון סוגרים את עצמם בחדר מוטל ומשאירים את השפיות שלהם בחוץ.
(ותודה לאידן סגל על הרעיון)
הסרט המרכזי: "סיפור משפחתי" (Like Father Like Son)
הירוקאזו קורה-אדה כתב וביים את הסרט הבאמת מקסים הזה על זוג הורים צעיר ורב אמביציה שמגלה כי בנם בן השש, איננו בנם הביולוגי אלא ילד שהוחלף בלידה בעקבות טעות בבית החולים. הם מאתרים את בנם האמיתי שגדל בשמחה אצל זוג נחמד אחר, שלא יכול להיות שונה מהם.
על אף הקווים המאוד ברורים ודיכוטומיים בהם קורה-אדה מעצב את שתי המשפחות, הוא הצליח להמנע מכל דרמה או קיטש שהסרט הזה עלול לחולל, ויצר סרט כל כך עדין ורגיש שממש גורם להתאהב בכל אחד שנמצא על המסך. קורה-אדה הוא גם, בעיניי, במאי הילדים הטוב ביותר שפועל כיום בקולנוע, והסרט הזה פשוט מציף את הלב.
הדאבל-פיצ'ר: "פגיעה" (Affliction)
זה כנראה הצימוד הציני ביותר שעשית בחיי.
סרטו של פול שרדר משנת 1997 הוא א) אחד הסרטים האמריקניים הכי טובים שנעשו בניינטיז, ו-ב) הסיפור הכי אכזרי ומדכא על היחסים בין אב ובנו. כתבתי עליו מעט ב"20 שנים – 20 יריבויות בלתי נשכחות" כאשר היללתי את הדמויות וההופעות של ניק נולטי, כנראה בתפקידו הטוב ביותר אי פעם, ושל ג'יימס קובורן שזכה על כך באוסקר המשנה.
אם "סיפור משפחתי" מדבר על הקשר הקיים-או-שלא בין ביולוגיה ואהבה, ומראה את הטעויות-בתום-לב שעושה אב צעיר לגבי בנו האהוב ואיך כולם מתמודדים עם כך ביחד, "פגיעה" הוא מה שקורה בין אב ובן כשלושים שנה לאחר מכן, אם היו לוקחים את הצלולואיד של הסרט, שורטים אותו, משהים אותו בבור זפת וניקוטין, נוטשים אותו בשלג ומקרינים אותו באולם הכי טחוב בעיר.
הסרט מבוסס על ספרו של ראסל בנקס שאני חייב להספיק לקרוא יום אחד, והוא לא באמת קיבל את היחס המגיע לו. כשזה מגיע לסרטי אבות ובנים, אין שני סרטים כה רחוקים וכה קורבים זה לזה כמו שני אלו.
שם המשחק נקרא באנגלית House of games