אוסקר 2025/26: סקירות על כמה מתמודדים לסרט הבינלאומי – A Useful Ghost, Happy Birthday, The President's Cake, My Father's Shadow, It Was Just an Accident

ראשית, הקדמה שכבר נתתי: את כל הסרטים המתמודדים לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי סקרתי כאן בסדרה של פוסטים, אף כי הדבר התצבע בעיקר על סמך מידע חלקי ומבלי שצפיתי ברוב הסרטים. כיום, רגע לפני מועד ההכרזה על הרשימה המצומצמת של 15 סרטים, עדיין לא צפיתי ברובם, אבל אני מתקרב לכך ועומד כעת על יותר משליש מהרשימה כולה. אל קו היעד של חצי לא אגיע עד ההכרזה עצמה, אז תצטמצם הרשימה. על הרבה מהסרטים כבר כתבנו כאן, בעיקר סביב הקרנות בפסטיבלים השונים בארץ (ירושלים, חיפה, דוקאביב וערבה), אבל לקראת מועד ההכרזה/סיכומי השנה, ישנם כמה סרטים בולטים ומדוברים שנותרו ללא טקסט. לכן אסקור חלק מהם בסדרה נוספת של פוסטים.
מילים אלו נכתבו עבור הפוסט הקודם. את הפוסט הנוכחי אני כותב כמה שעות לפני פרסום הרשימה המקוצרת של 15 סרטים, אחריה אולי אכתוב עוד.

A Useful Ghost
רוח שימושית

מצד אחד, הסרט הזה לא לגמרי מתאים לפוסט. למרות שהוא נבחר כנציג תאילנד הוא נפסל מהתמודדות בגלל אי הבנה/רשלנות של חברת ההפצה בהגשת הפרטים לצרכי התמודדות. או שהוא נפסל כי מישהו באקדמיה אמר "אלוהים, הסרט על רוח רפאים שחוזרת בתור שואב אבק עלול להיות מועמד". בשנה עם חמישה סרטים שנראים מועמדים בטוחים מבלי שנכנעו לצורך להכניס סרט בנושא פלסטין, הסיכויים לכך כנראה היו נמוכים בכל מקרה. אבל אחרי הצפייה בסרט התאילנדי הם גבוהים מן הערכה הראשונית שלי בעקבות התקציר.

הסרט הוא בהחלט מועמד ראוי לכל סוג של פרס. הוא אדיר בתור סרט של קומדיה ביזארית על דברים מוזרים שמתרחשים, נגיד קרב בין שואב למקרר. אבל הוא גם נהדר בתור סרט רוחני. הוא בונה סיפור אהבה רומנטי רק על מנת לשבור אותו ולחשוף בהדרגה סיפור אהבה אחר, או למעשה שניים. יש בו ביקורת חברתית ופוליטית שנוגעת ליותר נושאים ממה שנדמה בתחילה, מבלי לאבד את כוחה. הוא לא מפחד להיות מוזר וסוריאליסטי באופן קיצוני ומשם לעבור לסצנה דרמטית שוברת לב לחלוטין. הבמאי ראצ'פום בונבונצ'צ'וק מקנה להכל תחושה אחידה, בסרט ראשון שחושף אותו כשם שהיה כדאי לנסות לזכור. או לבטא בקול רם, אם כי אני עדיין חושש לעשות זאת.

הסרט נפתח עם דמות שמכנה את עצמה "ליידיבוי אקדמאי", למרות החזות הגברית שלה. סקרנות ורצון לבחון את הדברים בצורה מעמיקה אכן קיימת, כמו גם רצון להיפטר מבעיית האבק. לכן הדמות רוכשת שואב אבק, רק שזה משתעל בלילה. שיחה למוקד השירות של החברה מוביל לאיש תיקונים שמגיע בהתראה מיידית ומעלה את התיאוריה של רוח רפאים הכלואה במכשיר. הוא מתחיל לספר סיפור על רוח רפאים אחרת על מנת להראות כי זה אפשרי.
הסיפור הזה מתרחש במפעל למוצרי חשמל, בו פועל מת במהלך העבודה והוא עובר לרדוף את המקום, אם כי בעלת המפעל טוענת כי המוות לא נגרם מרשלנות של המפעל, אלא ממחלה קודמת. יש לה גם צרות משפחתיות: אשתו של בנה נפטרה וגם היא חוזרת בתור רוח רפאים, שואב אבק ליתר דיוק. היא לא מתכוונת לאשר את הקשר הזה, היחסים עם הכלה היו מתוחים בכל מקרה גם בעודה בחיים, אבל מדובר בשואב אבק שלא מוכנה לוותר על האהבה שלה וגם להיות יעילה. כולל עבור פוליטיקאי מקומי שמשנה את דעתו על רוחות רפאים בעקבות המפגש, שכן לא כל הרוחות מנסות להיות שימושיות או יעילות.

כל זאת רק ההתחלה בסרט שמשחק לא רק עם אירועים, אלא גם עם זהות המספר ובנייה של נרטיבים. דרך כך הוא עוסק גם בהכלת האחר, כולל במובנים המוכרים בעולם בו אולי אין רוחות רפאים, כמו פערים כלכלים, מעמדיים או מגדריים. הסרט גם משחק על פלואידיות מגדרית וגם עם רוחות שמשנות את המגדר שלהם, או את האופן בו הם ממשיכות לשהות בעולם. באותה נשימה יש בו שורה של סצנות בלתי נשכחות שמעלות את השאלה מהי סצנת הסקס הכי טובה של השנה: זו שמראה איך שואב אבק מממש תשוקה, או זו שכולה היכרות ראשונית והכרה בכאב של האחר, דרך עונג מיני שהוא סיפור אהבה שלם במפגש אחד כואב ויפהפיה.

Happy Birthday
יום הולדת שמח

מצרים מעולם לא הייתה מועמדת לפרס האוסקר והסיכוי שהסרט שביימה שרה גוהר ישבור את הרצף לא גבוה בהרבה מהסיכוי שהסרט יוקרן בישראל. יחד עם זאת, הסרט הוא סוג של פנינה נסתרת, גם בתת-קטגוריה הדי-עמוסה השנה של סרטים אודות ילדים אבודים בעיר במזרח התיכון. 

שם הילדה שבלב הסרט הוא טודה. היא לגמרי ילדה בגיל בית ספר היסודי, אבל לא לומדת אלא עובדת כעוזרת בבית של משפחה ממעמד גבוה יותר. היא חברה של נלי, בת גילה החיה בבית שיש בו רק נשים: הסבתא היא המעסיקה, האם נפרדה מאביה של נלי לא מזמן. זהו בית מרווח שמעסיק עוזרת, אבל המצב הכלכלי לא הכי טוב ובבוקר יום הולדתה של נלי, עושה רושם כי הוחלט לוותר על המסיבה. טודה בדיוק שמעה על משאלות יום הולדת, וקיבלה הבטחה מנלי שזו תביע משאלה בשמה. לכן היא נחושה לארגן בכל זאת מסיבה ומצליחה, מה שמוביל לקניות במרכז מסחרי של חנויות מפוארות יחסית. הוא נראה דומה למרכזי קניות מיוחצנים באירופה, בארץ או בכל מקום (מזכיר את המתחם בגלילות, למשל). 

אולם יש בעיה: ההורים בבית הספר אולי לא ישמחו שגם ילדה מן המעמד של טודה תהיה במסיבה. לכן בעלות הבית המבוגרת מנסות למצוא תירוץ לשלוח אותה לחיק משפחתה בצד העני של העיר, על פניו בגלל אירוע חירום, העיקר שתהיה בסביבה אחרת בערב המסיבה. לטודה נאמר כי אמא שלה חולה, אך מסתבר כי האם בסדר והיא שמחה להיעזר בטודה באופן הפרנסה האחר של המשפחה, מכירת דגים שנלכדים בנילוס. לא מדובר בילדה שתוותר על המסיבה, גם אם זה כרוך במציאת דרך תחבורה בסביבות אותן היא מכירה היטב.

היופי של הסרט הוא היכולת להוסיף עוד פרטי מידע ומורכבות לשתי המשפחות המאוד שונות שבמרכז הסרט וביכולת לבנות ביקורת חברתית על פערי המעמדות והצביעות, אבל גם לשרטט דמויות שניתן להבין מה הסיבות שלהן. אף כי די ברור לאן הוא מתקדם, הוא מכיל מספיק הפתעות קטנות ובעיקר שומר על רמה גבוהה של ביצוע בכל סיקוונס.

The President's Cake
העוגה של הנשיא

אם כבר הזכרנו את ז'אנר הילדים בעיר במזרח התיכון, נעבור לנציג עיראק, שייתכן שהסיכויים שלו להיכנס לרשימה המקוצרת אינם רעים כלל. הוא משלב קצת יותר פוליטיקה וגם את היותו סוחט דמעות באופן קונבנציונלי מעט יותר.

עלילת סרטו של חסן האדי מתרחשת בשלהי מלחמת המפרץ בשנת 1991. בכל המדינה ניכרים חוסרים מהותיים בחומרי גלם, אולם למרות הקריסה, כל בתי הספר במדינה מצווים לחגוג את יום ההולדת של סאדאם חוסיין, וכל כיתה צריכה לשלוח עבורו עוגה ייצוגית. זה נעשה על ידי בחירת הנציג להכנת עוגה בהגרלה בין ילדי הכיתה. מי שזוכה ב"כבוד" להכין עוגה היא לאמיה בת ה-9, עבורה הפרס הזה הוא סיוט. אם היא לא תכין עוגה או שהעוגה שלה לא תהיה טובה, התוצאה יכולה להיות עונש קשה עבור בני משפחתה. והמשפחה שלה היא רק סבתא בשם ביבי, אישה מבוגרת ולא בריאה במיוחד. להכין עוגה יכול להיות קשה בכפר בו הילדים שטים לבית הספר בסירות קיאק, ומצרכים כגון קמח וביצים קשים להשגה.

ביבי אומרת ללאמיה כי עליהן לנסוע לעיר הלא-ממש גדולה אבל כן יחסית קרובה, על מנת להשיג את המצרכים. בפועל היא מתכננת להיפרד ממנה לזמן קצוב או קבוע. הסבתא לא ממש במצב בריאותי של גידול ילדה והשגת המצרכים ואפיית עוגה נראים כמו משימה בלתי אפשרית. כאשר הילדה מבינה זאת, היא בורחת, נחושה להשיג את המצרכים בעצמה. כך נוצר סרט מסע כפול: לאמיה חוברת לילד מכיתתה שעוזר לאביו בעבודה בעיר והשניים מנסים לקבל את המצרכים הדרושים, בעוד סבתא ביבי מחפשת אחר הילדה שהלכה לאיבוד, תוך חרטה על האופן בו היא נהגה. זה גם החלק בסרט בו הוא מזכיר במיוחד את "הים" הישראלי.

זה גם החלק הבעייתי בסרט, שכן בניגוד ל"יום הולדת שמח", אני לא יכול להגיד שרמת הביצוע אחידה. יש בסרט חלקים מאולצים וחלקים שנראים כמו ניסיון מעט מלאכותי לרגש. רוב הסצנות עדיין עובדות, כולל סיום מוצלח, אם כי הפתיחה לדעתי טובה אף יותר. למרות החריקות, מדובר בעוד סרט ראוי שהוא גדול יותר מן הנושא הפוליטי בו הוא עוסק.

My Father's Shadow
הצל של אבא שלי

מתברר כי ילדים במסע בעיר יש לא רק במזרח התיכון, אלא גם בניגריה! ספציפית בסרט ניגרי המייצג את בריטניה, מאת הבמאי אניקולה דיוויס ג'וניור, שנע בין המדינות. הסיפור של הסרט שלו הוא די פשוט: שני ילדים צעירים בכפר קטן מעבירים את היום עם אביהם, שבדרך כלל נעדר מהבית תקופות ארוכות ומבין כי הוא צריך להיעדר שוב. בהחלטה של רגע, הוא מחליט לקחת את שני הילדים לעיר הגדולה לאגוס, לשם הוא חייב להגיע במטרה לקבל כסף שהובטח לו.

השנה היא 1993 ובדיוק הסתיימה מערכת בחירות שיש בה הבטחה לעתיד חדש למדינה, מעבר לכך כי לאב הובטח כסף עבור עבודות שונות שביצע, בין היתר באותן בחירות. אולם הבטחות ומציאות הם דברים שונים, כפי שכל בני המשפחה לומדים במסע בו הילדים מגלים את העיר, את העבר של הוריהם, וגם את המצב הכלכלי הקשה.

ההשפעה של "גונבי האופניים" ניכרת במספר סרטים השנה ובאופן הכי בולט בסרט הזה. אולם הבחירה בשני אחים במסע מוסיפה עוד רבדים לדינמיקה, בסרט שהוא מסע עם תחנות של אכזבה והנאה, כולל מפגש עם לונה פארק, ים, ועוד דברים שהכרך גדול מציע. מעבר לסכנה ולהבנה כי האב נמצא במקום נמוך בחייו ובשרשרת החברתית, אף כי לפני שנולדו הילדים, הן לאב והן לאם היו פוטנציאל לעיסוק אחר. 

מה שמעניין הוא שהסרט לא נפסל מהתמודדות לאוסקר הבינלאומי, למרות התנאי לפיו רוב הדיאלוגים צריכים להיות בשפה שאינה אנגלית. הסרט בהחלט כולל כמה סצנות בהם האב מדבר בשפה שהילדים לא מבינים, אבל רוב הזמן הם מדברים במה שנשמע לי כמו אנגלית. ובכן, הטענה היא שהם מדברים גם אנגלית וגם פידג'ין ניגרי – שפה שהתפתחה מאנגלית והיא משהו בין דיאלקט לשפה מקומית/משותפת. אני צפיתי בסרט עם תרגום לאנגלית ולא שמתי לב למקומות רבים בהם התרגום שונה ממה שנאמר על המסך, אבל אני מניח שזה תופס ויש בלשנים שייבחנו בהבדל. בכל מקרה, הסרט לא נפסל מהתמודדות והוא כן מועמד שרבים חוזים שייכנס לרשימה המקוצרת, גם אם קשה לראות זאת בשדה צפוף.

It Was Just an Accident / Un simple accident
רק תאונה

את הפוסט הזה מסתבר שאני כותב במגמת עליה בסיכויים למועמדות. כלומר, התחלתי מן הסרט שלא יכול להיות מועמד ואני מסיים עם הסרט שדומה כי אין תרחיש בו לא יהיה מועמד, למספר פרסי אוסקר. סרטו של ג'אפר פנאהי האיראני החל את דרכו השנה בזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן ולאחרונה זכה במספר רב של פרסי מבקרים, כולל לבמאי הטוב ביותר בלי קשר לשפה או מדינה. באוסקר הסרט ייצג את צרפת שמימנה את ההפקה שצולמה במחתרת, שכן על הבמאי נאסר לעשות סרטים ולמעשה כעת הוא ניצב בפני עונש מאסר בפועל, אם וכאשר ישוב למולדתו. לא דבר חדש עבור הבמאי מתנגד המשטר שכבר שהה בכלא בעבר ועסק בעונש הקודם, כלומר העובדה שאסור לו לעשות סרטים, במספר סרטים שבכל זאת צילם והפיץ.

כל זה מייצר הנרטיב של פרסים לסרט כהצדעה ליוצר אמיץ, שסיפור חייו הוא סוג של סרט בפני עצמו. מה גם שהסרט הנוכחי שלו עוסק בהתנגדות למשטר והוא בצד "הנכון" מבחינה פוליטית עבור חברי אקדמיה. הנרטיב הזה קצת עושה עוול לסרט, שהוא יצירה קולנועית עשירה ומרתקת גם בלי הסיפור האישי של הבמאי. זהו אולי הסרט הכי טוב של פנאהי, במאי שהיה מרתק גם לפני המאסרים והאיסורים. בניגוד לרוב סרטיו האחרונים, "רק תאונה" הוא פחות סרט מטא-קולנועי ויותר סרט שמספר סיפור על התנגדות למשטר וההשלכות לכך, אבל יוצא מן הנושא למבט הומניסטי רחב יותר. הוא מתפקד גם כדרמת מוסר וגם כסרט מתח.

הסרט מתחיל בהצגה של משפחה הנוסעת ברכב בלילה: זוג הורים (האישה בהריון) ילדה מלאת חיים. התאונה הפשוטה היא פגיעה בחיה חולפת, דבר המצריך טיפול דחוף במוסך הכי קרוב. במוסך עובד מכונאי אזרי, ששם לב לצליל הליכה של הגבר, צליל של רגל תותבת אותו הוא זוכר היטב – זה נשמע כמו הסוהר שהתעלל בו כאשר היה אסיר פוליטי. הוא מעולם לא ראה את פני האיש, אך הוא לא מסוגל לשכוח את הצליל. הוא ממתין להזדמנות בו יוכל לנקום במתעלל.

אולם, רגע לפני השלמת התוכנית, עולה בו ספק אם אכן מדובר באיש. לכן הוא מנסה לאתר אנשים אחרים שסבלו מהתעללות אותו אדם, מה שרק מרחיב את הספק שלו ושל גלריה הולכת ומתרחבת של דמויות שצמאות לנקמה אפילו יותר ממנו. המתח של הסרט נודד מן השאלה האם הוא באמת האיש, לשאלה האם הנקמה היא מוצדקת מוסרית, האם תוביל להקלה או לפתרון של משהו, או איך להמשיך בחיים.

דומה כי עד למפגש, חלק מן הדמויות המשיכו בחיים ובנו אותם מחדש. אנו פוגשים בכמה מן הדמויות בסרט לראשונה בסשן צילומים לקראת חתונה, אבל דומה כי ההתעללות נשארת לטווח ארוך ואין באמת בריחה מהכאב, כאשר יצר הנקם הממלא את הדמויות הופך אותן לאכזריות וגם הוא סוג של התעללות ממנה אין מפלט. גם אם הנקמה הופכת לרגע לאפשרית, לא ניתן לבטל את הספקות מסוגים שונים. 

פנאהי יצר סרט בקצב המתגבר בהדרגה: כל סצנה חושפת עוד פן רגשי בדילמה, גם אם במידה רבה ההשלכות של המעשה ידועות למן הפתיחה, כולל הקשר למשפחה של הקצין המתעלל/משפחות אחרות של גיבורי הסרט, הדנים בגורלו של האדם שהוא אולי האכזר מכל, אבל בסרט הוא רוב הזמן בפוזיציה של חטוף וקורבן. הדיון על האכזריות של המשטר והמצב הפוליטי הופך גם לדיון על האכזריות הנוכחת בכל אדם, בהינתן נסיבות וסיבות. וכפי שנאמר פעם בסרט אחר, הצרה הגדולה היא שלכל אחד יש את הסיבות שלו. לכל דמות בסרט יש גם סיבות טובות לא רק לנקום, אלא גם לשכוח מן הנקמה ולהמשיך הלאה.

אבל אי אפשר להמשיך, הזיכרון החושי לא מרפה בסרט שיש בו אקורד סיום שממשיך להדהד. הסרט הוא זוכה ראוי בכל הפרסים, אבל הוא גם סרט שראוי לחוות אותו במנותק מהם, כחוויה קולנועית שמראה כיצד עשייה בתנאים קשים וסיפור פשוט יכולה להיות מלווה בשימוש חכם במיזנסצנה בכל רגע, ובכתיבת שורה של דמויות שכל אחת מהן היא פן אחר של משבר רגשי וערכי, אבל גם דמות רבת ייחוד ורבדים.