אוסקר 2025/26: סקירות על כמה מתמודדים לסרט הבינלאומי – The Love That Remains, A Poet, Sirāt

את כל הסרטים המתמודדים לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי סקרתי כאן בסדרה של פוסטים, אף כי הדבר התצבע בעיקר על סמך מידע חלקי ומבלי שצפיתי ברוב הסרטים. כיום, כאשר הולך ומתקרב מועד ההכרזה על הרשימה המצומצמת של 15 סרטים עדיין לא צפיתי ברובם, אבל אני מתקרב לכך ועומד כעת על יותר משליש מהרשימה כולה. אל קו היעד של חצי כנראה לא אגיע עד ההכרזה עצמה, אז תצטמצם הרשימה. על הרבה מהסרטים כבר כתבנו כאן, בעיקר סביב הקרנות בפסטיבלים השונים בארץ (ירושלים, חיפה, דוקאביב וערבה), אבל לקראת מועד ההכרזה/סיכומי השנה, ישנם כמה סרטים בולטים ומדוברים שנותרו ללא טקסט. לכן אסקור חלק מהם בסדרה נוספת של פוסטים.

A Poet
משורר

נפתח עם נציג קולומביה, סרט שבאתי אליו עם לא מעט ציפיות עקב שילוב של ביקורות חיוביות מפסטיבל קאן ועלילה שנשמעת כמו "הגננת" של נדב לפיד, רק מזווית של גבר ובדרום אמריקה (וכמובן, בסגנון קולנועי שונה לחלוטין). למרות זאת, סרטו של סיימון מסה סיטו (״אמפארו״) הפתיע אותי לטובה והוא עשוי להתברג ברשימת סרטי השנה שלי. הדמות הראשית בסרט היא זו של אוסקר, אחד מן הגברים הכי עלובים שאי פעם ראיתי בסרט ובאותה מידה דמות שמצאתי בה לא מעט מעצמי, אולי יותר ממה שאני מוכן להודות. אוסקר הוא משורר שחי את עולם השירה ומוכן להיאבק עם הסביבה עד לרמה של השפלה לגבי החשיבות של השירה בחיים ואיזה סוג שירה צריך לכתוב או לקדם. הוא גם פרסם ספר שזכה להד מסוים בעברו, כמה עשורים לפני התקופה המתוארת. הוא ממשיך להיות נוכח באירועים ספרותיים בעיקר כטובה מצד כמה מכרים מן העבר, כולל בעל חנות ספרים ומשורר פורה ועתיר פרסים, שפרץ יחד אוסקר. הם רוב הזמן נוהגים בו בנימוס ומדי פעם מטיחים בפניו את האמת הברורה: חרף ההכרזה שהוא משורר, אוסקר טרם כתב משהו גדול מעבר לפוטנציאל שייתכן ויהיה לו בצעירותו.

בינתיים, יש לו גם צרות במשפחה. בתו המתבגרת שחיה מחוץ לביתו זקוקה לכסף עבור הלימודים, ואמו זקוקה גם היא לטיפולים רפואיים. אוסקר מחפש כל עבודה שהוא יכול ובסופו של דבר מוצא את עצמו מלמד בתיכון בשכונה ענייה בכרך הגדול של מדיין, בעודו מטיח בתלמידים מניפסטים שהם די רחוקים מהוראת ספרות או כל חינוך יעיל. הוא מבקש מן התלמידים לכתוב משהו וכך הוא מגלה שיש בכיתה תלמידה שכותבת שירה (וגם מציירת) במחברת שלה. זוהי יורליידי, שאת הרקע המשפחתי שלה ניתן להגדיר בעדינות כ"מורכב מאוד". היא כותבת כמפלט, אבל גם צריכה לתמוך כלכלית במשפחתה שדי מתקשה לשרוד.

אוסקר מזהה פוטנציאל בכתיבה של יורליידי ורוצה להפוך לספונסר שלה ודרך כך לבסס את מעמדו בעולם הספרות, מה שהוא לא ממש מסוגל לעשות דרך הכתיבה של עצמו. לקראת פסטיבל שירה מקומי במימון בינלאומי, גם חבריו המשוררים המבוססים יותר משתפים פעולה עם ההכתרה של יורליידי ככישרון יוצא דופן. הסיפור האישי שלה יעזור למממנים וייתן פרסום לענף כולו. כך, על כתפיים של תלמידה בכיתה לא הכי גבוהה בתיכון, נבנות התקוות של הפסטיבל כולו, כולל כתבות ופרסום שלא ברור עד כמה היא מודעת לו.

מה שמעניין הוא שהשירה שכותבת יורליידי נראית טבעית לנערה בגילה עם עין אמנותית. היא בהחלט מעניינת ויכולה לעבור בערב הקראה, אך באותה מידה אין בה מהפכנות או כישרון חד-פעמי. דומה כי גם הנערה לא רוצה להיות כישרון כזה ויותר נוח לה לכתוב עבור עצמה מאשר לנסות לספק שירה באופן שיעזור לקידום הפסטיבל, או יקסום לבעלי ממון מחו"ל שמחפשים את הגרסא שהם יכולו לעכל של פלא תרבותי משכונת העוני. ככל שהיא זוכה ליותר תשומת לב, כך הם פחות ופחות רואים אותה, את השאיפות שלה וכיצד ניתן באמת לעזור לה מעבר לתמיכה כספית ונתינת מזון למשפחה.

"משורר" הוא בחלקו סאטירה ארסית על עולם השירה והתרבות בכלל, באופן כללי ובנקודת הזמן הזו. בו בזמן, אני מצאתי בו גם דרמה מרגשת על אדם שפספס את החיים אבל עדיין מחפש גדולה ואישור לאמונות שלו לגבי אמנות, בעודו מבין לפרקים עד כמה הוא נראה עלוב. כפי שהוא מבין לפרקים כי יש דברים חשובים יותר מהאופן שבו הוא רואה את השירה, אבל הנזק שנוצר מרגעי ההתלהבות הוא לפעמים גדול מדי. הבמאי לא מנסה להיות "פואטי" ביצירת סרט על שירה, במקום זאת הוא נותן לנוף העירוני של האזורים הפחות פוטוגניים של מדיין להוביל למיזנסצנות מעניינות.

The Love That Remains
האהבה שנשארת

מסרט על משורר לסרט שמייצר בחלקו האחרון סוג של שירה באמצעות דימויים. נציג איסלנד הוא סרטו הרביעי של הלינור פלמאסון, במאי שכתבנו על כל סרטיו הארוכים הקודמים ("אחים בחורף", "יום לבן, לבן", "ארץ אלוהים") והוא בהחלט אחד מן הקולות המיוחדים בקולנוע הנורדי. כזה שתמיד יוצא מסיפור העלילה למקומות שנוגעים לחוויה הנפשית של הדמויות. אחרי שסרטו הקודם היה אפוס היסטורי יומרני, מרהיב ובסופו של דבר מרשים ואפקטיבי, סרטו החדש הוא על פניו צנוע יותר. סרט מהז'אנר הדי-נפוץ של "סרטי גירושין", מעקב על משפחה אחרי פרידה מן ההורים. על פניו, ייתכן שאין עוד הרבה עלילה מעבר להסתגלות לחיים שאחרי, או יותר עלילה שאני רוצה לחשוף בשלב זה. בפועל, יש בסרט הרבה יותר בכל שלב, עד לשליש האחרון שלו שהופך יותר למשהו שכאמור מזכיר שירה, מטשטש גבולות בין התרחשות שהן אולי בזמנים שונים, אולי בראש של אחד הגיבורים, ואולי מתרחשים בעולם שהסרט מתאר, גם אם חלק מן האירועים נראים לא סבירים.

המשפחה שבמרכז הסרט חיה בחווה באזור שליו ולא מאוד מאוכלס באיסלנד ודומה כי מבחינה כלכלית אין לה בעיות. האם, אנה, היא אמנית מספיק מוכרת על מנת שבעל גלריה משוודיה יבוא לבחון עבודות שלה, אבל לא מספיק מוכרת על מנת שהן בהכרח יוצגו איפשהו; האב מגנוס (או מאגי בקיצור) הוא דייג בספינת דייג, מה שאומר שגם בלי הפרידה הוא עוזב את הבית לתקופת ארוכות. לזוג בת מתבגרת, שני ילדים תאומים קטנים יותר וכלבה בשם פנדה (זוכת פרס הפאלם-דוג בפסטיבל קאן). שני בני הזוג לוקחים את הפרידה בצורה שונה – מאגי סבור שיש סיכוי לקאמבק, אנה פחות. אף כי השניים נשארים ידידים וכאמור נשארה גם אהבה. אם כי גם רגשות אחרים מרחפים בין בני הזוג ולפעמים הפער בין אהבה לשנאה קטן למדי.

החומרים מהם מורכב הסרט מוכרים כאמור, אבל פלמאסון אינו במאי שגרתי. אף כי עיצוב הדמויות אמין, הוא מרבה להשתמש בעריכה בצורה יצירתית על מנת להכין אותנו לכמה מקרים מופשטים או מוזרים יותר בחלק המסיים של היצירה – מחלום סוריאליסטי המבטא רגשות אשמה על יחס כלפי תרנגול, ועד לדמות של דחליל בלבוש ויקינגי שנבנה כשעשוע עבור הילדים וכולל ירי בחץ וקשת. הכל מוביל לסיטואציות מורכבת שכפי שכתבתי, לא תמיד ברור היכן עובר הגבול בין התרחשות לבין לחוויה אישית של הדמויות ואיני בטוח כי יש דרך לדעת, או שיש חשיבות למה שקורה ב"מציאות" לעומת המצב הפנימי של הגיבורים. הבמאי מגלה הבנה לכולם: לאישה שרוצה להמשיך לכיוון חדש ולגבר שעדיין צף במחשבה כי הזהות שלו קשורה לתא המשפחתי שנשבר.

Sirāt
סיראט

התלבטתי האם לכתוב על נציג ספרד, שכן להסביר את ההסתייגויות שלי ממנו מבלי לגלוש לספוילרים זה חתיכת שדה מוקשים. אבל דומה שלא ניתן להתעלם מסרט שהוא אחד הפייבורטים, שעשוי ביום בהיר להיות מועמד לא רק לסרט בינלאומי, אלא גם לקטגוריות נוספות. העניין הוא שיש יותר מדי סרטים כאלו השנה, בין הנציגים של נורווגיה, צרפת, דרום קוריאה וברזיל, כל זאת מבלי להתייחס לאפשרויות הקשורות לפלסטין. אבל ל״סיראט״ יש קייס אמיתי: בגיבוי של פדרו ואוגוסטין אלמודובר כמפיקים, עם פרס מפסטיבל קאן ורגעים שיספקו לקהל חוויה רגשית חזקה, גם אם חלק ממנה היא מהסוג שניתן להתייפח בהתרגשות ממנו או לשנוא בגלל מניפולציות, ואני לא אגיד שאין באמצע כי…אני סוג של באמצע. או לפחות אמביוולנטי מאוד לגבי חלק מן הבחירות האמנותיות.

בצד החיובי, אין לי ספק כי אוליבר לקס ("מימוזות", "אש עוד תבוא") הוא חתיכת במאי. הוא גם בונה עולם עם מספר דמויות אמינות ומשלב היטב בין רגעי מתח, דרמות שקל להבין, קטעי פיוט בנוף, והצגת המון אנשים במסיבת טבע. הבעיה היא סוג הסיפור שהוא מספר, יחד עם התסריטאי סנטיאגו פייוול, סיפור המשלב בין הסמלי לבין הריאליסטי עם כותרת הקשורה לגשר שהוא מעבר צר לגן עדן באיסלם. אבל זה לא המקום הבעייתי, הדבר הבעייתי הוא משהו בנקודת המוצא של הסרט ואני לא יכול להיכנס לזה בטקסט קצר וכי אני מניח כי רוב הקהל בארץ שיצפה בסרט יעשה זאת בעתיד. בזמן הצפייה, אין לי ספק כי הצופים ינחשו על איזה רגע אני מדבר. מבחינת הבימוי גם הוא נהדר, אך האפקטיביות שלו נובעת גם מסיבה אחרת והיא נראית לי פתרון קל.

הסרט עוסק בחיפוש אחר בחורה צעירה. לואיס (סרג׳י לופז) הוא גבר ספרדי די מבוגר שמחפש אחר בתו אותה לא ראה מספר חודשים. הוא שמע שהיא אולי ברייב במרוקו ולכן הוא שואל אודותיה ברייב, בלי תוצאות. הוא גם מלווה על ידי בנו הצעיר, אסטבן, הקטן משמעותית בגיל ולא בטוח שכדאי יהיה לקחת למסע החיפושים אחר מי שהיא בגירה וככל הנראה בחרה להתנתק מרצון. הילד אף יותר נמרץ ונחוש למצוא את האחות מן האב.

ברייב הם פוגשים קבוצה של ספרדים שנמצאים בדרכם לרייב נוסף בדרום המדינה, ולואיס ואסטבן מחליטים להצטרף למרות שיש להם את כל הסיבות והאזהרות לא לעשות זאת. הרכב שלהם לא מתאים למסע במדבר בדרכי אפר (במקרה הטוב), אין שום סימן ממשי לכך כי מי שהם מחפשים בכלל תהיה ברייב הנוסף. כמו כן, עושה רושם שיש מלחמה כוללת ברקע.

כל זה רמז לכך כי הסרט אכן ישנה כיוון בשלב מסוים, ואז לדעתי משנה כיוון פעם נוספות. לכל דבר יש רמזים מטרימים באווירה או בספק-סמליות, כמו העובדה שבקבוצת הדמיות הראשיות יש יותר מגידם אחד. בסופו של דבר "סיראט" הוא סרט מרשים, אבל גם קצת צקעני ועל סף הבנאליות בחלק מן המקומות בהם הוא מנסה להרשים. כל זאת לצד מקומות בהם הוא בהחלט עובד, לפחות עבורי.