פסטיבל הסרטים ערבה 2025: המלצות ואזהרות

בפעם ה-14 מאז נוסד, ייפתח מחר פסטיבל הסרטים ערבה בסמוך ליישוב צוקים. על רקע המדבר ותחת כיפת השמיים, בין ה-12 ל-22 בנובמבר אפשר יהיה לראות בכל ערב שניים-שלושה סרטים שכבר הפכו למדוברים מאוד במהלך השנה הקולנועית, לצד בכורות מקומיות לסרטי פסטיבלים מכל העולם. בערב הפתיחה יוקרנו גם סרטי קרן קולנוע נגב (המאוחדת) הקצרים, שאין תפאורה מתאימה יותר עבורם מאשר הערבה התיכונה, בלב שמורת הטבע עשוש. במקבץ יוקרנו שלושה: ״התה של דליה מטיל צל על הר פוג'י״ של אורן גרנר (זוכה האופיר לסרט הקצר העלילתי הטוב ביותר), ״המדינה קוראת לך״ של יוסרא אבו כף, ו״מה שאני רואה״ של פני בן דוד. שני האחרונים טרם נחשפו בעבר, ככל הידוע לנו.

התוכנייה מגובה גם בקלאסיקות למכביר ובתור בוגרי הפסטיבל גם בשנה שעברה, אפשר להעיד שקברניטי האירוע, אייל וטינקר שיראי, יצרו משהו באמת מיוחד. זו לא רק הזדמנות עבור שוחרי הקולנוע להשלים את המיטב השנתי אלא הקרנות מיוחדות, מעצם הרביצה על ספות או הרמת המבט לצפייה בכוכבים (אמיתיים, לא קולנועיים). אורון מבטיח להגיח גם השנה, אפילו שכפי שאפשר יהיה לקרוא בפוסט זה, את רוב הפסטיבל כבר סיקרנו מראש. לכן עופר יצטרף עם שתי המלצות משלו אבל תוכלו גם להתרשם מדעותיו בלינקים בשמות הסרטים. תודה גדולה לדורית חורדי מהיח״צ על העזרה, כמו תמיד.

מבט בתוכניה בדגש על סרטים שסקרנו

הסוכן החשאי

ברנינג מן – סרטו של איל חלפון, זוכה פסטיבל חיפה הטרי, המתרחש במדבר הישראלי.
נאנדאורי – סרטה של אתי ציקו, זוכה פרסים בירושלים ובאופיר, על רקע נופי גיאורגיה.
מכתב לדויד – התיעודי של תום שובל זוכה לסוף טוב עם שובם של דויד ואריאל קוניו משבי חמאס.

סיפורם של שני פרקליטים – סרגיי לוזניצה יתארח בפסטיבל ויציג את סרטו שכיכב בירושלים ובחיפה.
הסוכן החשאי – זוכה התחרות הבינלאומית בירושלים, ושני פרסים בקאן, מאת קלבר מנדוסה פילו הברזילאי.
בשביל אדם – דרמת בית החולים של לורה ונדל הבלגית, שכבשה את ליבנו בסרטה הקודם ״מגרש משחקים״.

ערך סנטימנטלי – סרט שאין פסטיבל בלעדיו, מקאן ועד ירושלים דרך חיפה, בבימוי יואכים טרייר הנורווגי.
הילדה השמאלית – שון בייקר כתב והפיק את סרטה הטאיווני של שי-שינג צו, משתפת פעולה קבועה שלו.
החבר השקט – אילדיקו אניידי ההונגרייה שלחה את סרטה מוונציה לחיפה, ואורון מצטרף להמלצה של עופר.
נינו – מסע ברחובות פריז בבימוי פולין לוקה ובכיכובו של תיאודור פלרין, שהחל את דרכו בקאן ומשם לחיפה.

ערך סנטימנטלי

קלאסיקות: ״סרט לבן״ של האנקה, ״צ׳יינהטאון״ של פולנסקי, ״יצרים״ של אנטוניוני, ״הבוז״ של גודאר וגם ״העוקץ״ של ג׳ורג׳ רוי היל, לזכרו של רוברט רדפורד. גם ״אחרי לוסיה״ של מישל פרנקו יכול להיחשב במשבצת זו, על אף שהוא חדש יותר גם מ״סרט לבן״, ויש עוד אחד ותיק מכולם שלא כתבנו עליהם בסריטה – ״הבהלה לזהב״ של צ׳פלין. אולי הפסטיבל יספק לנו תירוץ לעשות זאת.

לכל המשפחה: ״תפוס ת׳גלים״ המונפש בסגנון מוקומנטרי, על פינגווינים חובבי גלישה, וגם ״שועל וארנבת מצילים את היער״, מונפש אף הוא ומלא בחיות מדברות וענייני מים, שהוקרן בפסטיבל הקולנוע של חיפה דאשתקד ומגיע מהולנד.

עוד לא כתבנו: ארבעה סרטים עונים לקטגוריה הזו, שניים מפסטיבלים אחרים וצמד בכורות. ״להזיז הרים״ (DJ Ahmet במקור) הוקרן לא מזמן בפסטיבל חיפה, שם ניתן היה להתרשם מסיפור ההתבגרות הצפון-מקדוני שביים גאורגי אונקובסקי. ״מטאורים״ של הובר שרואל, שהוקרן לראשונה בישראל בירושלים, הוא דרמת פרברים צרפתית על צעירים מתוסבכים. ״תוצרת אירופה״ של סטפן קומנדרב, בכורה ראשונה של פסטיבל ערבה לפוסט זה, מגיע מבולגריה ומתמקד בעובדת טקסטיל שחייה מסתחררים כשהיא מאובחנת כחולת הקורונה הראשונה בעיירה. ״בעבודה״ של ולרי דונזלי, בהקרנה ראשונה בישראל אחרי זכייה בפרס התסריט בוונציה, מספר על קשייו של כותב מול משפחתו הנוטשת ומצבו הכלכלי המתדרדר. על כל שאר הסרטים שיוקרנו בערבה ועוד לא צוינו, נכתוב בהמשך הפוסט – בקצרה או בהרחבה יחסית.

המלצות אורון

האחות הקטנה

האחות הקטנה | The Little Sister

דרמת ההתבגרות הקווירית של השנה, או לפחות הכי בולטת מאז פסטיבל קאן. אפשר היה לתפוס אותה כבר בפסטיבל ירושלים, כעת זו הזדמנות להשלים את סרט הביכורים כבמאית של השחקנית הצרפתייה הפסיה הרזי, שהתגלתה ב״הגרגר והדג״ ונעשתה לכוכבת בקולנוע הצרפתי, למשל ב״היפרדות״ מהשנה. מוצאה התוניסאי-אלג׳יראי של השחקנית נוכח גם בסרטה כיוצרת, בו משפחתה הצפון-אפריקאית של הגיבורה מצד אחד חמה ומחבקת ומצד אחר כובלת מבחינת המסורת ודרכי המחשבה. התנגשות ערכית מתרחשת כאשר פטימה, זו הדמות הראשית בגילומה זוכה פסטיבל קאן של נדיה מליטי הצעירה, מבינה לפתע את זהותה המינית.

היא כנראה האחרונה להבין זאת, לבטח אחרי הקהל שיכול לנחש שהיא מעדיפה נשים דווקא משום שהיא מסתובבת עם הבנים בתיכון ואוהדת כדורגל. זה מספיק לגרום לשאר הילדים בתיכון לקרוא לה ״לסבית״ ועבורה להיעלב, אולי כי זה קצת נכון. אישור מגיע בדמות סטודנטית מהאוניברסיטה אליה התקבלה פטימה, אישה קוריאנית-צרפתיה (פארק ג'י־מין של ״בחזרה לסיאול״) שתסחרר את ראשה ותעמת אותה מול ערכי המשפחה השמרניים. גם הסגנון הקולנועי לא בדיוק שובר מוסכמות אבל זה כדי לא להסיט מהופעות המשחק הטובות והמאבקים הפנימיים והחיצוניים של הדמויות.

לעזוב יום אחד | Leave One Day

את סרט הביכורים של אמלי בונן הצרפתייה אפשר היה לראות בפסטיבל חיפה, או בפתיחת פסטיבל קאן אם יצא לכם ולכן. שם ראיתיו, בלי שום ידע מוקדם, לכן הכל הפתיע אותי אפילו שמדובר בעלילה שנשמעת כמו סך כל הנוסחאות של הקולנוע הצרפתי העכשווי. זה מתחיל כאשר שפית פריזאית נאלצת לעזוב את ההכנות הקדחתניות לפתיחת המסעדה החדשה שלה, כדי לשוב לכפר הולדתה עקב אירוע לב של אביה. הרופאים מצווים על האב לנוח וכך הבת הנוטשת שנהייתה למסעדנית מהוללת הופכת שוב לטבחית במסעדת הפועלים של הוריה, מקום של לקוחות קבועים ומנות לא מאוד חדשניות. בין ריב משפחתי לניסיונות להתחבר מחדש אל אמא שלה, הגיבורה מגלה שגם אהבת נעוריה נשאר לגור באיזור ואנחנו בצרפת אז זה לא ממש משנה אם מחכה לה בן-זוג בבית או לא.

עד כאן מיטב הלהיטים הסיפוריים של ארץ הבגט והחמאה, כמובטח, אבל עכשיו דמיינו שמדי פעם הדמויות פוצחות בשיר – כי זה סרט מוזיקלי. מהסוג שמכונה ג׳וקבוקס מיוזיקל, כי השירים בו גם הם להיטים מכל מיני תקופות ולא מקוריים, רק הביצוע המחודש שלהם. לכן את הגיבורה מגלמת הזמרת ז'ולייט ארמאנה, שמוסיפה טאץ׳ משלה לקולנוע הטבעי של הבמאית ולשירים שאני לא הכרתי את רובם, אבל הקהל הצרפתי עימו צפיתי בהחלט כן. הסרט כנראה לא ישנה את חייכם או חייכן, אבל בתור מתאבן לפני ״צ׳יינהטאון״ הוא משובץ נכון בעיניי.

מחנה קיץ | Summer Beats

אם תזכרו את הסרט הצרפתי ״הכי גרועים״, שהוקרן בישראל גם בפסטיבל הסרטים ערבה לפני שלוש שנים, ודאי תסמנו בלהט את הסרט החדש של הבמאיות ליז אקוקה ורומן גרה. כך עשיתי אני בפסטיבל קאן האחרון, על אף שהסרט שובץ במסגרת משנה, ולא התאכזבתי לגלות את אותן איכויות שמצאתי בסרט הקודם שלהן – גישה כמו-תיעודית שמחלצת הופעות משחק אדירות מפרצופים צעירים עד צעירים מאוד, בדגש על מעמד הפועלים הצרפתי. הפעם הן לקחו על עצמן לעסוק בשתי קבוצות גיל דרך התפאורה של מחנה קיץ אחד. המדריכות והמדריכים הם בני ובנות נוער בעצם, כאשר בתחילה המיקוד הוא בשתי בנות 19 שיוצאות להדריך כחברות וילמדו דבר או שניים זו על רעותה. הפוקוס משתנה ומתרחב אל כל צוות ההדרכה, כמעט ללא מבוגרים אחראים של ממש, מה שמציב קשיי התבגרות גם למי שאמורות להתמודד עם אחריות אמיתית אולי לראשונה בחייהן.

גם ענייני אהבה ומריבה הולכים ותופסים מקום של קבע בעלילה, אבל מה שמבריק למדי בנראטיב שבונות הבמאיות כאילו באקראי הוא השיקוף של חיי ה״מבוגרים״ דרך התמקדות הולכת וגדלה בחניכים. גילאי 6 עד 10 הם טווח רחב מבחינת יכולות הבעה עצמית ושלל רצונות, אבל הוא מאפשר ליוצרות להראות איך כבר בגילים הצעירים עד זעירים הללו פורחים או מלבלבים כל הרגשות האנושיים בדיוק כמו בבגרות, פשוט בלי פילטרים או בולשיט. בשלב מסוים הבנתי שזה הסרט האמיתי והעדפתי את השיחות של הזאטוטים או הילדים על פני המתבגרות, כבודן במקומן. זה סרט הרבה יותר מהנה לצפייה ממה שחשבתי בתחילה והרבה יותר מרגש ממה שיש לו זכות להיות.

המלצות עופר

המבט המסתורי של הפלמינגו

המבט המסתורי של הפלמינגו | The Mysterious Gaze of the Flamingo

סרטו הארוך הראשון של הבמאי הצ'ילאני דייגו סספדס הוא בעיניי לא רק מועמד לתואר הסרט עם הכותרת הכי מוצלחת של השנה, אלא גם בכורת בימוי מרשימה וייחודית. זו דרמה צנועה, על פניו פשוטה ובכל זאת יש בה עולם עשיר וסיקוונסים מגוונים: מופע דראג מרשים בקצה העולם, סצנות על אהבה מסוגים שונים, ובשלבים מסוימים פרצי אלימות שלא משלטים על הסרט. אך יש בו תמיד גם תחושה פואטית מבלי שהוא גולש לקצב איטי מדי.

העלילה מתרחשת בראשית שנות השמונים בצפון צ'ילה, באזור מרוחק בו רוב התושבים עובדים במכרה הסמוך ואין ממש משפחות. חוץ מן המשפחה הלא-שגרתית של לידיה, המצויה ממש בראשית גיל ההתבגרות. היא חיה עם סבתא וקבוצה של נשים טרנסיות שאותה סבתה אימצה ונתנה להן שמות חלופיים, על פי שמות של חיות. יוצאת דופן בתוך הקבוצה היא פלמינגו – האמא של לידיה (היא נולדה כנראה מן הזרע שלה, לא רואים את האמא השנייה). פלמינגו גם נותנת את אחד מן המופעים הכי טובים במועדון אליו מגיעים חלק מן הכורים לצפות בסוג הבידור היחיד שאפשרי במקום, מופע דראג בסביבה ובתקופה בה דיבור על מיניות חריגה אינו בהכרח חלק מן הזרם המרכזי. לכן, כאשר מחלה מסתורית מתחילה לפגוע בקהילה, השמועה מאשימה את הנשים הטרנסיות שמעבירות אותה במבט, ברגע ההתאהבות.

כורה חולה המאוהב בפלמינגו מאשים אותה בזעם ומבקש, לפעמים בצורה מאיימת, שתשחרר אותו מן הקללה. אבל היא לא יודעת איך וההבנה כי מדובר באיידס שמתפשט (יותר בקרב הכורים מאשר בקרב הנשים) מייצרת איום בסרט שמתרחשים בו בהחלט דברים מאיימים. הוא לא חדל להיות גם סיפור ההתבגרות של לידיה, שצריכה לבחון את חייה ולעמוד יותר על שלה, אחרי שהיא סובלת גם מבריונות מצד נערים שהם הדבר הכי קרוב אליה בגיל בסביבתה.

ישנן כמה תפניות בעלילה ודמויות משנה שהופכת למהותיות, ודומה כי הבמאי מגלה הבנה ואהבה כלפי כל אחת מן הדמויות, גם אלו שחולפת לרגע, מגיעות בשלב מאוחר, או בפועל מהוות סוג של נבל או פועלות בניגוד לערכים הומניסטיים. מאידך, הכל מובן בתקופה בה העולם רק החל להבין את המגפה. מן הסתם, בסביבה יותר ענייה ומרוחקת הידע לגביה מוגבל עוד יותר, גם אם הרגשות עשירים באותה המידה.

קוקוהו

קוקוהו | Kokuho

תיאטורן קבוקי כנראה יישאר צורת אמנות מוקפדת שהבנה מלאה שלה תהיה קשה למי שלא באו מן התרבות היפנית. אולם, סרטו של לי סאנג־איל מצליח להסביר את האמנות וגם לספר דרכה סיפור דרמטי מרגש ועשיר, בסרט שהיה להיט ביפן ובשום שלב בו לא הרגשתי שאינני מבין מה קורה, או שהעשייה הקולנועית לא טובה. זה נכון הן מבחינת היופי החזותי והן מבחינת המורכבות של הסיפור הדמויות, גם אם בפועל מדובר במלודרמה שלא מנסה לחמוק מקלישאות. בכל זאת, קבוקי היא גם צורת אמנות שמאדירה קלישאות ומפגש עם המוכר.

סמוך לתחילת הסרט, הבמאי מראה שהוא יודע לביים גם סצנת יאקוזה מרובת משתתפים, הכוללת רמז לסיפור נקמה, אבל כעבור דקות ספורות הכיוון הזה ננטש. במקום זאת אנו עדים לסיפורו של נער שהוא בן למשפחת פשע, שכישרונו כשחקן חובב צד את עיניו של מאסטר שהוא יורש של תואר מכובד בעולם הקבוקי. מכיוון שמשפחת הנער כבר לא מסוגלת לטפל בו, המאסטר לוקח אותו תחת חסותו ומתחיל לאמן אותו יחד עם בנו, במה שהופך לחברות ארוכות שנים וגם לשותפות על הבמה, בתור צמד שזוכה לתהילה. יש גם מופעי יחיד ורק אחד יכול לרשת את שמו של המאסטר ולהוביל את בית התיאטרון המכובד – מה שמייצר גם מתח.

יש עוד לא מעט עלילה וגם יחסים עם נשים, חלקם מורכבים וחושפים גם את הצדדים הבעייתיים במסורת היפנית. למשל אישה שמכונה מראש להיות פילגש כי היא לא ממעמד שיאפשר לה להיות האישה החוקית. שלא לדבר על כך כי הגיבורים זוכים לתהילה כי הם מצטיינים בגילום דמויות של נשים. לא תמיד הבנתי את החשיבות של כל אות כבוד בתיאטרון, ושלוש השעות של הסרט הן בהחלט יותר מדי כי יש בו מימד של חזרה. אבל בסופו של דבר, יש בו גם הרבה כבוד לאמנות וניסיון לשלב בינה לבין קולנוע מסחרי יותר.