אימה לנשמה, יוני-יולי 2025: ״התכריכים״, ״ליצן בשדה התירס״, ״חיות מסוכנות״, Chime

הייתי נורא עסוקה ביוני, בדגש על המילה "נורא". בקטנה ככה, אפשר לחשוב מה כבר קרה פה בתוך הרצף הלא-נגמר, תכף שנתיים של התבוססות בחוסר התוחלת של מלחמה, ואם אמשיך לכתוב את דעותיי עליה הטקסט הזה יהפוך לארוך מדי אפילו ביחס אליי. ואז הגיע יולי וקרה דבר מופלא ושמו פסטיבל ירושלים. אותו אחד שמגיע עם דיסקליימר כי אור סיגולי הוא המנהל האמנותי שלו, וההתרגשות והגאווה פה עולות על גדותיהן. וזכיתי לבלות שם מעט וזה היה אינטנסיבי ונהדר. הפסטיבל הזה הוא הצהרה, באמת, הם הוציאו הצהרה לעיתונות שהתפרסמה באתר התעשייה הגדול Deadline, שמכירה במצב המחריד שלנו כאן, מתמרדת לו, ומתעקשת לייצג ולדבר אמנות כהתנגדות. וכך, עם הטוב הזה, לצד כל הרע והאימה שיש לנו, המדור החודשי שלי התעכב, אבל הנהו כאן.

נעדרים ממנו "28 שנים אחרי" מפצל הדעות, שיקבל טקסט משלו גם אם הוא כבר סוף הזמן שלו באקרנים, "מייגן 2.0" שיגיע בהמשך כי הוא פחות מסקרן מקודמו ואולי כי נראה שמדובר יותר בקומדיה מאשר באימה לשמה, "צמודים" המסקרן על זוג (גם בחיים עצמם) שמשהו מסבך אותם זה בזו, גם פיזית ו"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" מודל 2025, עליו מתבשלת סקירה של רוי ברגעים אלו ממש. כן נוכחים במדור ״אימה לנשמה״ שמייצג את יוני-יולי יחד: כרישים תמימים, פעמונים חשודים, תכריכים מדווחים וליצנים מצחיקים. לא באמת, ליצנים הם תמיד מחרידים. תמיד.

התכריכים
The Shrouds

דיוויד קרוננברג איבד את אשתו. הבמאי המפואר לא צעיר בעצמו, מעל 80, עיבד את האבל שלו בצורה שהולמת אותו: הוא עשה סרט בו תכריכים, כן, אלו מהקבורה היהודית, הופכים לאפליקציית הייטק מורבידית באמצעותה האבלים יכולים לראות את האהובים עליהם בעודם מתפרקים לאיטם באדמה, מופשטים מבשר, עד שרק העצמות נשארות. בסרט מי שאחראי לחידוש הקבורתי הוא אלמן (ונסן קאסל) שפיתח את הרעיון לאחר שאיבד את אשתו (דיאן קרוגר) לסרטן והכאב על לכתה היה כל כך גדול, שהוא הרגיש שהוא רוצה להיות שם איתה בקבר. ההתבוננות בגופה המתפרק חזרה אל האדמה מאפשרת לו לדבריו, וכך גם לאבלים אחרים, להתמודד עם האובדן, להתרגל אליו בהדרגה, לשמר את המתה בנוכחותה הדיגיטלית מהקבר, ולהיפרד יום אחרי יום, להכיר בכך שהגוף שלה כבר איננו. להתנחם בגשמיות הנגישה ממרחק בטוח שמאפשר לעשות זום אין על עצמות האף והלחיים שמתריסות ביחס למשהו שפעם היה פנים.

האלמן שבמרכז הסרט הפך את התכריכים לבדים מפוארים, בניגוד לתפיסה היהודית המנוגדת שמדברת על ביגוד פשוט למתים כדי להדגיש את השוויון בין בני אדם וגם מעשית כדי להפסיק את מנהג העבר הקדום של קניית בגדים יקרים למת, ומי שידו אינה משגת היה נכנס לחובות או משאיר את הגופה מאחור בלי יכולת לקבור אותה כלל. יש כאן מוטיב ברור של הקפיטליזם של המוות, כשהאלמן הוא גם בעלים של מסעדה יוקרתית בשם "תכריכים", בה הם מוצגים לתפארת, והיא צופה על נוף פסטורלי של הקברים עם מסכי המגע. 

אבל הציניות היא לא המרכיב היחיד במרק האבלות של קרוננברג, שהוקרן בישראל בפסטיבל ירושלים הקודם. יש בו גם חלומות עצובים, סקס לפעמים-תמוה אבל סך הכל די שמח, כנות ופגיעות מצד אחד, וערימות של תיאוריות קונספירציה מהצד השני. כי מתברר שיש מי שלא מרוצה כל כך מהרעיון של הגישה הדיגיטלית אל גופם המתפורר של המתים. האלמן מנסה להבין מי מתנכל לסטארט-אפ העגמומי שלו ופוגע בקברים ובחיבור לאפליקציה. בחקירה העצמאית שהוא מנהל כי לדבר עם המשטרה יפגע ביח"צ ויבריח משקיעים הוא מפגיש אותנו עם גיסו הנוירוטי הפרנואיד, שמבין משהו בפריצה למחשבים (גאי פירס). הוא נעזר גם בגיסתו (שוב דיאן קרוגר), נוירוטית למדיי בעצמה, אבל גם חברה קרובה, אולי קצת יותר מדי, ובבת-זוג מסתורית של משקיע חדש ונוטה למות.

יש כמובן גם עוזרת וירטואלית שהיא כנראה לאן שכולנו הולכים עוד מעט עם התקדמות הבינה המלאכותית לעבודה עם סוכנים אוטומטיים שינהלו לנו את החיים. הסרט מעלה מגוון סיבות לנזקים, כל אחת קצת יותר מופרכת מהשנייה, בזמן שהאלמן ממשיך לחיות בלי אשתו, מעז ליהנות קצת מהחיים שוב, ומציע לנו התבוננות פגיעה, כנה, ולא פעם משעשעת למרות הנושא הקודר ופס הקול הכבד, על המצב האנושי. זה סרט איטי למדיי, והנגיעות שלו באימה קשורות יותר בתמה שאופפת אותו ובכמה תקריבי עצמות ורעיונות לא נעימים, אבל הוא יצירה שאיכשהו נעים לבלות זמן בחברתה, אם נסכים להישיר מבט אל התהום.

כמה הוא מפחיד: זה לא סרט מפחיד, זה סרט לא כל כך נוח. כי עצם הרעיון, והוא מוצג היטב, של התבוננות יסודית, קצת אובססיבית, בגוף שממחיש לנו את מעפר באת ואל עפר תשוב, פשוט מספיק כדי שתהיה לך צמרמורת. יש בו עוד קצת ייצוגים של גוף פגוע, שמפחיד יותר בגלל ההבנה כמה אנחנו פגיעים, וכמה שסרטן הוא מחלה קשה.
כמה הוא לנשמה: יש בסרט כמה רבדים, שכבות של ציניות וסרקזם, של קצת בוז לעיסוק האנושי ברווח כדי להראות שיש לך משהו להיאחז בו, וקצת התבדחות על חשבון מערכות יחסים מתוחות בין גיסים. הוא גם מתהדר בתחילתו בהסבר מהדת היהודית (המתה השתייכה אליה) שהנשמה משתהה ומתקשה להיפרד מהגוף, ולכן צריך לקבור אותו בתכריכים כדי שהיא תוכל להבחין בהתפרקות שלו, בהתאיינות ההדרגתית וכך להתרגל לרעיון שהוא איננו ולהמשיך הלאה. חייבת לומר שלא מצאתי את ההסבר הזה ברחבי הרשת, אלא יותר את נושא השימוש בבד התכריכים כדי שיהיה עלינו משהו למקרה שתחיית המתים היא דבר, אבל גם כי זה בד פשוט שמשווה את כולנו, כי באמת היה עניין כלכלי בעייתי עם קבורת אנשים בבגדי פאר פעם, וגם כדי שנחזור לאדמה כמה שיותר מהר, עיינו ערך עניין השיבה לעפר. בין אם הרעיון של השתהות הנשמה קיים או הומצא, הוא נוכח בסרט כדי לאפיין את הגיבור וגם כדי לשאול קצת מה מניע אותנו, וממה לא נוכל להשתחרר לגבי האהבה שלנו גם כשהיא כבר לא כאן. הסרט מציג את האבל בצורה כנה, על כל קטנוניותו לפעמים, ולכן יש בו משהו מעורר הזדהות, גם אם מעט מגוחך.

ליצן בשדה התירס
Clown in a Cornfield

חיפשתי את שם הסרט כדי לבדוק אם הוא יוצא בשירותי סטרימינג כלשהם וגיליתי שלפני חודש הייתה לו הקרנה בסינמטק תל אביב במסגרת סופ״ש גאווה, אז עם כולנו הסליחה על הגילוי המאוחר, עכשיו הוא כבר בספריות של יס. מדובר בעיבוד קולנועי לראשון בסדרת ספרי אימה "צעירים" (Young Adults) מצליחה שכתב אדם סיזר, שעוסקת בנוער משועמם ופה ושם למוד טראומות בעיירה קטנה במיזורי, שהסמל שלה הוא ליצן מקריפ, כי הוא ליצן, בשם פרנדו. הליצן הוא הסמל של מפעל סירופ התירס שעלה באש בשריפה גדולה ופגע בפרנסה של העיר, כי הסירופ המדובר הוא מקור ההכנסה המרכזי שלה. זה רק עניין של זמן שמישהו בחליפת ליצן יחליט לעשות משהו.

בסרט, שסיזר שותף לכתיבת התסריט שלו יחד עם קארטר בלאנשרד ואלי קרייג שגם ביים, מי שמגיעה יחד איתנו אל העיירה המנומנמת והשמרנית משהו היא קווין (קייטי דאגלס), הבת של הרופא החדש בעיר (ארון אברהאמס), שניהם זקוקים לדף חדש אחרי שאיבדו את אשתו ואמא שלה. קווין מוצאת קצת עניין בשיממון עם חבורה מקומית שנהנית לעשות סרטוני יוטיוב אימה בזמנם הפנוי, בהם הם מותקפים ונרצחים על ידי, איך לא, פרנדו הליצן. כל זה טוב ויפה, רק שבשל כך הם נחשבים לחברה רעה, אפילו שאחד מהם (קרסון מקורמק) הוא הבן של מי שמנהל את העיירה פחות או יותר (קווין דוראנד) צאצא ישיר של מי שייסד אותה לפני שנים רבות. תוך כמה זמן וכמה משקאות אלכוהוליים זולים בכוסות פלסטיק, נערים יתחילו למות באמת, ופרנדו יהפוך מבדיחה שחורה לאימה ברורה? די מהר. 

הסרט מצליח לשמור רוב הזמן על איזון די נאה בין רציחות מדממות לבין הומור שחור או סתם הומור בין בני נוער. מה שעובד בו הוא שלמרות שהנוער בעיירה שכוחת האל לא נראה כל כך שכוח, וכמעט כולם נראים די מפונקים, השיחות ביניהם והמצבים אליהם הם נקלעים נראים די משכנעים. החבורה מבינה שפרנדו מנסה לחסל נוער חצוף שלועג לסמל העיר, בדיוק כמותם, ויש משהו שעובד בקצב שזז בין התגובות המבוהלות שלהם, לתגובות המצחיקות שלהם, כולל הבחור המוזר (וינסנט מולר), כי תמיד צריך בחור מוזר, שבמקרה הזה הוא נער עם חיבה מוגזמת לציד ורובים שמתואר כחריג, לצד הנוער ה"מתורבת" יותר. אבל כשיש מולך ליצן רצחני, בחור שקט עם רובה גדול זה משהו די יעיל.

אין פה חיבה גדולה לכל הדמויות, וזה בסדר כי אי אפשר שכולן ישרדו, אבל כן יש טוויסטים פה ושם, את חלקם ניתן לזהות ממרחקים, כולל המתח ההתחלתי לגבי מי מסתתר מאחורי המסיכה, הפאה והנעליים המטופשות. מה שמפצה על הרגעים הצפויים הוא ההתמודדות של החבורה כשהם מבינים שהם לבד במערכה ממגוון סיבות. ברגע שזה הם נגד פרנדו ורוב האקספוזיציה נגמרת, הסרט נכנס לקצב מבדר, ואפשר לסלוח לו על החיבה היתרה לציידים עם רובים, כשיש לו עוד דבר או שניים לומר על הנוער של ארצות הברית.

כמה הוא מפחיד: יש דם, יש ליצנים, הכל בהומור בגדול, אבל יש ליצנים.
כמה הוא לנשמה: מדובר בצפייה קלילה ביותר, ויש בה כמה נקודות חביבות ואף אופטימיות במידת מה לגבי מה דור ההמשך חושב על דור המייסדים. כולל מידע מסוים שלא סיפרתי כי בכל ספוילרים.

חיות מסוכנות
Dangerous Animals

סרטי כרישים זו בעיה, כי הם לנצח יצטרכו להימדד ביחס ל"מלתעות", שחוגג כעת 50 שנה והוא סרט שאי אפשר להשתוות לו. מה עשו הבמאי שון ביירן והתסריטאי ניק לפרד? הפכו את הכרישים לתירוץ, או יותר נכון לסוג של מתאבן וכלי נשק בשביל רוצח סדרתי בשם טאקר (ג'יי קורטני). הוא הצליח לשרוד מתקפה של כריש כשהיה ילד, ומאז, או שמא הרבה קודם, משהו בו השתבש. הוא מתפרנס מאירוח קבוצות לשחייה עם כרישים בים בספינה שלו, תפאורה מושלמת לכך שכשהוא מאתר את הבחורה שמתחשק לו לחסל, הוא הופך את הרעיון של מפגש ימי עם כרישים למשהו אחר לגמרי.

טאקר מחליט להתעלל בזפיר (האסי האריסון) שנקראת ככה כי היא גולשת חיננית עם עבר לא מזהיר. למזלה, היא בדיוק פגשה את בחור חלומותיה (ג'וש יוסטון) שגם מכין לה ארוחת בוקר של פנקייקים אחרי מה שהיא חשבה שיהיה רק סטוץ, והוא מוכן שיהיה תחילתה של מערכת יחסית (בריאה! נורמלית! מכבדת! הבחור לא מקריפ, רק מאוהב). וכך, כשהיא נעלמת – יש מישהו יחיד ואחד שאכפת לו מספיק כדי לחפש אותה. השאלה אם יגיע אליה לפני שהיא תהפוך להיות מנה עיקרית בבילוי החולני שטאקר מבשל לעצמו בים שורץ כרישים, והאם הסרט יהיה מותח עד אז, או רק יתנהל בעצלתיים.

התשובה היא שהסרט מחזיק ככה-ככה. כי יש כאן רעיון מלהיב בסך הכל, קורטני סוחב חלק ניכר מהסרט עם כריזמה של פסיכופת שכיף לשנוא, והאריסון משיבה לו עם אנרגיה משלה שהיא מעט גנרית, אבל בסך הכל עובדת. אלא, שלוקח הרבה יותר מדי זמן עד שדברים הופכים להיות מסוכנים ממש, וגם אז – יש, סלחו לי, דברים יותר איומים שהנחנו שנראה את הרוצח עושה לבחורות עם כרישים. לא שציפיתי להתעללות גרפית לשם התעללות גרפית, אבל אחרי ששליש סרט הוא מעריץ כרישים ואת כישוריהם, היה ניתן להניח שהוא יעביר אותנו ואת הגיבורה, ובחורה נוספת שחטף עוד קודם, התעללות מנטלית ופיזית קשוחה יותר. ושייקח יותר זמן לדברים מסוימים לקרות, במקום כל הזמן שלקח עד שהגענו אליהם. ועם זאת, כשהסרט כבר מתניע, ושוב זה קורה בעיקר אחרי החצי ויותר לקראת השליש האחרון שלו, הוא הופך לאקשן ברוטאלי ומותח עם שימושים יצירתיים שונים בציוד ימי. יש בו גם הרבה מטאפורות, דימויים ובאופן כללי דיבורים על דיג, טרף וחכות, לפעמים ברמה של די כבר, הבנו את הפיתיון, סליחה הרעיון, כי הדגה פה היא אמצעי ולא הנבל הראשי.

כמה הוא מפחיד: אמנם הקלתי ראש באופן ההתעללות, אבל הרעיון מחריד דיו. האלימות והדם עצמם, לא יפעילו את מי שרגילה לז'אנר.
כמה הוא לנשמה: הוא בסופו של דבר סרט רומנטי, עם נבל שונא נשים שכל כך נרצה שיקבל את מה שמגיע לו, ושמצליח בסך הכל לא להפוך את הגיבורה שלו לחסרת אונים, וזה ייאמר לזכותו.

Chime
צלצולי פעמונים

הסרט בן 45 הדקות של הבמאי היפני האהוב קיושי קוראסאווה ("תרופה" מ-1997 על רציחות מסתוריות שמתכתב עם הסרט הזה עד מאוד, ועוד רבים וטובים) הוא בונוס למדור, מהשנה שעברה. הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין ולאחר מכן היה זמין אונליין לרכישה או השכרה באופן ישיר דרך אתר או אנשים שונים שרכשו אפשרות לצפות בו. וכך הוא עבר מפה לאוזן לעין, ומדובר ביצירה קצת שונה – לא רק בגלל האורך שלה שהוא לא בדיוק סרט קצר אבל גם ממש לא סרט ארוך, אלא בגלל שהיא מעוררת תחושת אי נוחות ואפילו חרדה, ואני די בטוחה שקפצתי פעם או פעמיים – אבל היא מתמקדת באווירה, ולא מוכנה לפתור עבורנו שום דבר. זה נשמע כמו סרט איטי ויומרני, אבל יש בו יכולת מרשימה להעביר תחושה מאיימת בתוך עולם שנראה ריאליסטי לגמרי, רגיל לגמרי, שמופיעות בו חריקות וחריגות שהופכות אותו למטריד עד מחריד.

מה שקורה כאן הוא שיש שף (מוטסו יושיאוקה) שאמור להיות מוערך אבל הוא בעיקר מלמד, ומנסה להתקבל לעבודה במסעדה. בשיעורי הבישול שלו יש תלמיד אחד תמוה במיוחד, שבוהה יותר מדי, שאומר דברים מטרידים מדי שנשמעים כאילו שצריך לשלוח אותו לקבל עזרה נפשית דחופה. אבל השף ממשיך בשיעורים כרגיל, גם כשהתלמיד שואל אותו אם גם הוא שומע את הדנדון הזה, ואחר כך חושב שהצלצול נשמע כמו צעקה, ואחר כך שהוא מדבר אליו וקורא לו. זה לא הולך לשום מקום טוב, אבל זה גם לא הולך למקום שתצפו שאליו משהו כזה יילך, או לפחות לא מתי שתחשבו שדברים יקרו. ככל שהמתח גובר, וקורים אירועים מחרידים, בין לבין אנחנו מקבלות את חייו של השף, בארוחה עם אשתו ובנו בבית, בראיונות עבודה. כלום לא עצוב, הכל כרגיל, והכל ירד מהפסים. כאילו שיש משהו חולה באוויר, שמעכיר אווירה ומבשר רע. הצלצולים אגב, מיוצגים באופן יחסית מעודן לא רק עם סאונד אלא גם עם תאורה. אלו ניואנסים מרתקים, שמוסיפים לתחושת אי הוודאות והאימה.

כמה הוא מפחיד: זה לא סלאשר או סרט הקפצות, ועדיין, היו בו שני רגעים שהבהילו אותי. הוא יותר בונה על תחושה כוללת שהכל לא בסדר סביב הדמות הראשית ובעולם בכלל.
כמה הוא לנשמה: זה סרט עוכר שלווה אבל הוא גם מעט סתום בכוונה, מה שיכול להתיש אם לא תבואו במצב רוח מתאים. הוא כן מעורר לא מעט תחושות של הזדהות כרגע, עם ההרגשה שהכל יצא משליטה, שאנשים מורעלים בתוך הראש והנפש שלנו בגלל משהו שאין באפשרותנו לתפוס בכלל, אבל שצובע את המעשים והתגובות שלנו באופן שלא מאפשר לנו למצוא שום נחמה.