״כוכבי הכלב״, סקירה

רידלי סקוט צפוי לחגוג בחודש נובמבר את יום הולדתו ה-89. לא נראה שהוא מאט את הקצב. למעשה, שמו של הבמאי האגדי קשור ללא מעט סרטים שנמצאים בשלבי פיתוח או עומדים לצאת לצילומים. בניגוד לבמאים אחרים, עושה רושם כי הדחף שלו הוא לא לביים סרט מסכם לקריירה או להקפיד כי היצירות האחרונות יעמדו ברמה של הקלאסיקות שביים בעבר ("הנוסע השמיני", "בלייד ראנר", "תלמה ולואיז", "גלדיאטור" ועוד הרבה), אלא ליצור כמה שיותר ובמגוון נושאים. הסרטים האחרונים שלו אמנם לא ברמה של מיטב סרטיו לדעתי, אבל לא עולה מהם תחושה של עייפות.
מה שכן מאפיין את סקוט בעשור התשיעי לחייו, די במפתיע, הוא מעבר לסרטים פחות מלוטשים ויותר קאמפיים, פינת הטראש. ככל שהסרטים הללו מצטברים, זה נראה יותר מכוון ופחות מקרי, אם כי המינונים שונים בין "בית גוצ'י", "נפוליאון" ו"גלדיאטור 2". כל אחד מן הסרטים הללו מוקצן, מופרך, תמוה אבל גם מהנה כמופע ביזאר בדרכו ובמינון מסוים, בעוד שעלו גם סרטים עם נושאי "רציני" של במאי שהצליח לעשות סרטים עם נטייה רצינית על נושאים דומים. ייתכן וזה רק מקצין או מדגיש אלמנט שתמיד נכח בסרטים של הבמאי: הוא מבצע תחקיר היסטורי ושחזור, אבל עד נקודה מסוימת.

על פניו, סרט פוסט-אפוקליפטי יכול לדחוף את סקוט עמוק יותר לכיוון הטראש המהנה והמודע לעצמו. החדשות הטובות עבורי הן שיש בסרט רגעים של קולנוע מסוג זה ואלו רגעים די נהדרים/צריך לראות כדי להאמין ששחקנים מוכרים ובכירים משתתפים במופע ביזאר כזה. אולם, החדשות הפחות טובות הם שרגעים אלו הם מיעוט בסרט ומגיעים בשלב מאוחר מאוד. עד אז, "כוכבי הכלב" (The Dog Stars) מנסה להיות סוחט דמעות ולספק אמירה על הטבע האכזרי של האדם וגם על היכולת שלו ליצור קהילות ולהתחבר. בכל פעם שהסרט מנסה ללחוץ על הרגש, הוא צולל לקלישאות מביכות ולא מעניינות לצפייה. האמירות שלו על טבע האנושות די בנאליות. אבל כשהווא עושה קצת אקשן? סבבה, אם כי פה ושם אפשר היה ללכת יותר רחוק. וכשהוא מגיע לשיא שלו? זו ההנאה עליה דיברתי. חבל רק שהסרט ממשיך לא מעט דקות אחרי שהוא הגיע לשיא.

הסרט מבוסס על ספר מאת פיטר הלר, שראה אור בשנת 2012 ודמיין ארצות הברית כמה שנים אחרי מגפה קשה, שהשמידה את רוב האנושות ואת הציביליזציה ברובה. מדינת קולורדו נטושה ברובה, אם כי איכשהו המסכים בעיר דנבר ממשיכים להקרין פרסומות, מה שמלמד כי המגפה אולי הייתה די מיידית. חלקים אחרים בסרט רומזים על אופציה אחרת. ייתכן ובספר זה מוסבר טוב יותר, אך מכיוון שלא קראתי אותו אני יכול רק לנחש. התסריט שכתב מארק אל. סמית', תסריטאי של סרטים שלא בהכרח מצטיניים בכתיבה ("האיש שנולד מחדש") מסגיר בכמה מקומות את מקורו הספרותי ומכניס גם דברים שהיה עדיף להותיר בחוץ ולמצוא להם תחליף. כמו שם הסרט. הגיבור של הסרט היג (ג'ייקוב אלורדי) נותן שמות משלו לקבוצות כוכבים בשמיים, אולי מכיוון שניתן לראות יותר כוכבים עם פחות אור מלאכותי שיוצרים בני אדם. יש קבוצה על שם הכלב שלו. הוא בהחלט מציין את זה בסרט פעמיים. בשני המקרים הזה לא קשור לכלום.

היג הוא מכונאי לשעבר ובתקופה בה מתרחש הסרט, מספר שנים אחרי המוות של רוב האנושות / אוכלוסיית קולורדו שלא יכולה ליצור קשר עם שאר העולם, יש לו מצרך נדיר: מטוס קל שעובד. במטוס הזה הוא טס ממקום מגוריו, שהיה פעם העיירה אירי, למצוא שלל בדנבר. כמו בקבוקי שתייה קלה שאיכשהו לא התקלקלו עם השנים. מי שמלווה אותו בטיסות הוא כלבו הנאמן ג'ספר, ובעיר הגדולה הוא נתקל בעיקר בכלבים ומדי פעם בעוד כמה בוזזים שהמפגש עמם יכול להיות אלים.

יש לו גם קשרים אנושים בחייו. היג מביא ציוד גם לקהילה של נוצרים מנוניטים המונהגת בידי בנדיקט וונג ודומה כי יש בה כמות גדולה של ילדים, איכשהו הקהילה הזו מוגנת מן הסכנות והאלימות של שאר הסביבה. מי שנוקט בגישת ״הקם להורגך או סתם מכוון לכיוונך נשק השקם להורגו״ הוא השותף של היג להישרדות/מגורים בשדה תעופה קטן, בנגלי, בגילומו של ג'וש ברולין הכריזמטי מתמיד. מבחינת בנגלי, כל אדם אחר חוץ משניהם הוא קודם כל סכנה, עד שיוכח אחרת. הוא לא בהכרח טועה. מה גם שיש שמועה על כנופיה של שורדים שאיבדו צלם אנוש והפכו להיות משהו פראי ואכזרי יותר מאנשים רגילים, סוג של שבט שנראה שנדד מהסט של "מקס הזועם" אבל המכוניות לא עברו במכס.

בכל מקרה, מדי פעם היג שומע בקשר קריאות ממגדל בפיקוח בגרנד ג'נקשן, כלומר במערב קולורדו. לא בטוח אם מדובר בהקלטה מהעבר שמנוגנת בלופ. יש לו מספיק דלק לנסוע לשם, אבל לא מספיק על מנת לחזור. לכן הוא דוחה את הנסיעה, עד שעוד מפגש עם כאב טרי ועוד פלאשבק לכך שאשתו הייתה פעם בהריון ליד החלון בחדר השינה שולח אותו למסע נוסף. אלא שבדרך, המטוס שלו מתרסק והוא מוצא את עצמו ליד חווה נוספת של שני שורדים. פאפס (גאי פירס) די מזכיר את בנגלי בגישה והוא לא שש לעזור לטייס החדש בסביבה. הבת שלו, בעלת השם המקסים סימה (מרגרט קוואלי) כן מגישה עזרה.

סימה הייתה בהתמחות כרופאה בזמן שפרצה המגיפה וזה מן הסתם יהיה מהותי לעלילה בשלב כלשהו. אם כי סקוט מדגיש בצילום שהיא גם אישה מושכת מינית. לא שחסר משהו לאלרודי, גם אם המראה שלו וסגנון המשחק שלו בסרט נראים לפרקים כניסיון לחקות את המראה וסגנון המשחק של פול מסקל, שלוהק לתפקיד במקור ופרש ברגע האחרון. בכל מקרה, מן הסתם יש ניצוצות רומנטיים בין שני האנשים הצעירים והיפים שנותרו בעולם הסרט, אם כי גם יש עדיין טראומה ותהליך התאבלות שלא הושלם, לצד הרצון של היג להשלים את הטיסה מערבה. שם הרי אולי יש מגדל פיקוח וראינו בקרדיטים שגם אליסון ג'ני בסרט. כך או אחרת, הסרט בהחלט משתפר קלות אחרי שקוואלי מופיעה והמפגש עם ג'ני הוא השיא של הסרט שכאמור היה מהנה עבורי.

אבל זה לא רוב הסרט, שיש בו מצד אחד ניסיון להיות פרוע וצעיר ומצד שני משהו מיושן, דבר שבולט בעיקר במוזיקה הבנאלית של הארי גרגסון וויליאמס, מלחין עם לא מעט ניסיון מוצלח בהוליווד בכלל ועם רידלי סקוט בפרט. אבל העבודה שלו נשמעת צפויה להחריד ונטולת סיכון או מקוריות. אולי זו גם תוצאה של קצב העבודה של סקוט והרצון להשלים עוד ועוד סרטים בעודו בחיים. המוזיקה, כמו הסרט, לא ממש מוצאת את הטון הייחודי שלה רוב הזמן. אבל אפשר לקוות כי הסרט הבא של סקוט, שיכול להיות הביוגרפיה של הבי-ג'ייז שהוא מנסה להפיק מזה זמן, לא יתבייש ללכת עד הסוף לכיוון של הקאמפ. אז היצירה תהיה סוחפת ומהנה לכל אורכה ולא רק עם הבלחות בחלק מרגעי השיא.

/// תודה ליח״צ על התמונות באדיבות פורום פילם