• המתאבקים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

"נפוליאון", סקירה

14 בדצמבר 2023 מאת אור סיגולי

שביתת השחקנים השנה בהוליווד, שהחלה ביולי והסתיימה בתחילת נובמבר, הייתה אירוע משמעותי מאוד לתעשייה האמריקאית. לא רק שאיגוד שחקני המסך השיג את רוב מטרותיו, אלא גם באמת הצליח לשבש את הסדר הקיים. עם זאת, באופן טבעי, אנחנו האנשים הרגילים לא באמת הושפענו משום דבר מזה. להוציא כמה סרטים ועונות טלוויזיה שנדחו, שגם ככה לא היו בעלי חשיבות עליונה, מעט מאוד מהסערה ההוליוודית נגע בנו ישירות.
המקום שבו אולי יכולנו לשים לב שמשהו איננו כשורה – וגם זה היה כנראה מנת חלקם של מפיצים ועורכי תרבות יותר מאשר כלל האוכלוסייה – הוא שבמשך ארבעה חודשים (מבחינת ישראל אלו היו שלושה, כי באוקטובר התעסקנו במשהו אחר) אף שחקן או שחקנית לא יכלו לקדם את הסרטים שלהם. הם לא הגיעו לפרימיירות, לא התראיינו, לא צייצו, ממש נעדרו כליל ממשחק היח"צ והשיווק. הראיונות והפרופילים שכן התפרסמו היו או כאלו שנערכו לפני השביתה (בפסטיבלי החורף, למשל) או של שחקנים בסרטים מחוץ לתעשייה ההוליוודית, וגם הם לעיתים נמנעו מתוך סולדיריות.
מבחינת האולפנים זו בעיה גדולה מאוד, מכיוון שחלק משמעותי מאוד מהניסיון למשוך את הקהל לאולמות הוא דרך השחקנים. הם הפנים והקול של הסרטים, ובלעדיהם אין שום דבר סקסי כדי לייצר עניין. עם כל הכבוד למעצבי התלבושות והצלמים, הם מעניינים את בעיקר את הסינפילים, לא את הקהל הרחב. וכשהשתיקה החלה להתקרב לעונת הפרסים, שם השחקנים אפילו יותר קריטיים, זה כבר הפך לאקוטי הרבה יותר.

מבין כל האולפנים שהתפללו לסיום השביתה כדי שסוף סוף יוכלו לשלוח את השחקנים שלהם לאין ספור ג'אנקטים וראיונות, היה אחד שכל זה לא מאוד הפריע לו ברמה המיידית, כלומר הצליח להישאר בתודעה בלי השחקנים שלו – חברת ההפקה אפל, שלפני שנתיים שברה תקרת זכוכית כשירות הסטרימינג היחיד שלקח את האוסקר לפרס הסרט ("קודה"). נדמה ששביתת השחקנים לא פגמה בה במיוחד, כי לשני סרטי עונת הפרסים הגדולים ביותר שלה, "רוצחי פרח הירח" ו"נפוליאון", היו בשלוף ארטילריה נוספת.

דאבל 2023 של אפל הוא ללא ספק מהיציאות הכי עצומות ויוקרתיות של החורף. "רוצחי פרח הירח" ו"נפוליאון" הן שתי הפקות ענק שאנחנו שומעים עליהן כבר שנים, ועברו מספר טלטלות בדרכן למסך. הסיבה שבעיני שביתת השחקנים הייתה פחות נוראית בשבילן, היא קודם כל מכיוון ששני השחקנים הראשיים שלהם (ליאונרדו דיקפריו וחואקין פניקס) גם ככה לא כאלו שנורא אוהבים את הקרקס התקשורתי ולכן לא היה פה הפסד גדול, אך בעיקר בגלל שבסופו של דבר, הבמאים שלהם הם האטרקציה המרכזית. יותר מזה, אלו יוצרים שאין להם שום בעיה לחלוק את דעותיהם על פחות או יותר הכול, והקהל מתעניין בדבריהם.
למעשה, יצא שאפל התברכה בשניים מהבמאים הבודדים בהוליווד שיכולים לייצר כותרות וקליקבייטים יותר מאשר רוב השחקנים. רידלי סקוט ומרטין סקורסזה הם במאים ותיקים מאוד, מוערכים מאוד, לא נבהלים מתגובות של זילניאלז ברשתות ובעלי עמדות מאוד מוצקות על שלל נושאים. הם לא היחידים כמובן. כולנו זוכרים את מסע העיתונות המטורלל והמסחרר של ג'יימס קמרון לפני שנה, וכמוהו פול שרדר וקוונטין טרנטינו שטובים בלהאכיל את מפלצת ההקלקות.
כך יצא שבחודשים האחרונים הופגזנו בהרבה רידלי סקוט ומרטין סקורסזה שהסתערו קדימה כדי לקדם את היצירות שלהםץ במיוחד הראשון מהשניים, במאי "נפוליאון" (Napoleon), היה מתנה שלא הפסיקה לתת.

רידלי סקוט כבר בן 86, וגם אם כבר שנים לא עשה משהו מהדהד ומגדיר תקופה כמו אלו של תחילת הקריירה שלו ("הנוסע השמיני", "בלייד ראנר", "תלמה ולואיז"), הוא לא מפסיק לעבוד וכל פרויקט חדש שלו מעורר סקרנות וציפייה. "נפוליאון" הוא סרטו השמיני בעשר השנים האחרונות, כשסקוט עצמו כבר עמוק בעבודה על הבא שלו, סרט ההמשך ל"גלדיאטור" זוכה האוסקר, כנראה הסרט השני שלו שאני הכי אוהב. סקוט הוא יוצר קולנוע בכל מהותו, זה כל מה שהוא נועד להיות, ואת זה הוא ימשיך לעשות עד פעימת לבו האחרונה (שבתקווה תגיע רק עוד שנים רבות).

ככזה, סקוט לא רואה בעיניים ומרשה לעצמו להגיד מה שהוא רוצה. במסע היח"צ של "נפוליאון" הוא תקף את אלו שמצאו אי דיוקים היסטורים בנראטיב ("שיימצאו חיים", רטן לעבר המנטפקים), ביטל היסטוריונים כ"משעממים" ואפילו על סקורסזה היה לו מה להגיד – "מאז שסקורסזה התחיל לעבוד על 'רוצחי פרח הירח' אני הספקתי כבר ארבעה סרטים", ענה לשאלה האם גם הוא מוטרד משעון החול האוזל שלו כמו שהתבטא מרטי בכנות נוגעת ללב. אולי כדאי לציין בספקנות ששניים מהסרטים עליהם סקוט מדבר הם "הדו-קרב האחרון" שזכה לכתף קרה במיוחד, ו"בית גוצ'י" שאמנם היה הצלחה קופתית אבל גם מאוד מפלג (אני מאוהביו), אז קצת בית מזכוכית ואבנים.

הפתיחה הכל כך ארוכה הזו לסקירה על "נפוליאון", שבטח רבים כבר נטשו בשלב הזה, רלוונטית בעיני משתי סיבות. הראשונה היא שבאמת כל דבר שקשור למסביב של הסרט הזה מעניין יותר ממה שקורה בו בפועל, וגם כי הדברים עליהם התבטא סקוט מעידים על כמה מהדברים שהשתבשו בו.

התמונות באדיבות פורום פילם

דמותו של המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרטה היא לא רק אחת השנויות במחלוקת והמסקרנות של ההיסטוריה, אלא כזו שרבים ניסו להביאה למסך במרוצת השנים. הגרסה הקיימת הידועה ביותר היא זו של אבל גאנס מ-1927 ואורכה מעל לחמש שעות, וכמובן מוכרות הידיעות על הפנטזיה של סטנלי קובריק להרים גם הוא גרסה משלו אך מעולם לא זכה לעשות זאת. האמת היא שזו משימה באמת קשה מנשוא. לא רק שההיסטוריה מסוכסכת מאוד בדעתה לגבי הגנרל והקיסר המפורסם, אלא גם שששים שנות חייו כל כך עמוסות ומלאות אירועים (וקורבנות), שלצמצמן לזמן סביר של סרט קולנוע מצריך פשרות ו-ויתורים כואבים.
אבל סקוט לא התייאש. בעזרת אורך הרוח שלו, כמו גם הכסף של אפל והתמיכה של חואקין פניקס כמפיק ושחקן ראשי, הושלם סרט עצום מידות בתקציב שייתכן והגיע ל-200 מיליון דולר על פועלו של נפוליאון בונפרטה. התוצאה היא, בעיני, סך כל הבעיות שסרט כזה יכל לארגן לעצמו. ואם זה לא מספיק, סקוט בעצמו אמר שקיימת גרסה הרבה יותר ארוכה לסרט, שאולי כן ואולי לא תגיע גם היא לשרתי אפל. כלומר, היוצר עצמו טוען שמה שאנחנו מקבלים במחיר הכרטיס ושעתיים וחצי מזמננו, הוא גרסת התקציר לבגרות של החזון המקורי שלו.
וכאן עולה שאלה נוספת לגבי סקוט, שידוע כמי שכמעט לכל סרט שלו יש "גרסת במאי" משודרגת (למעשה, המונח "גרסת הבמאי" נוצרה בעקבות סקוט ו"בלייד ראנר") – האם בשלב הזה, אחרי כמעט שלושים פיצ'רים, הוא לא יודע מה אורך של סרט שמגיע לקולנוע? האם הוא באמת מופתע כל פעם מחדש אחרי שיצא לצלם תסריט של ארבע מאות עמודים שחלק משמעותי ממנו ייפול? אין אופציה לתכנן דבר כזה מראש?

הבוז שסקוט הפגין כלפי כל מה שקשור לתחקיר, יחד עם ההתרברבות המשונה שלו על זה שבעצם אנחנו רואים רק חלק מהסרט שהוא צילם, הופכים את "נפוליאון" לסך החולות הרעות של הביוגרפיות הקולנועיות, אלו שנפלתי עליהן בעוצמה ממש לפני כמה ימים בסקירה שלי "המאסטרו": הפקה מנופחת ומרהיבה למדי שמדלגת באופן מגושם מרגע אחד דרמטי בחייו של אדם למשנהו, לא מאפשרת פענוח אמיתי של אישיות שעיצבה את ההיסטוריה, ונותרת רצף סנסציוני של סצנות, במקרה הזה גם מומצאות כפי הנראה. לא שיש לי בעיה עם כיפוף ההיסטוריה – זה סרט, לא תכנית לימודים – אבל אם כבר, אז לפחות שימציאו משהו עם קצת יותר עומק ומורכבות.

הפערים בין סצנה לסצנה בהם עוברות תקופות זמן לא ברורות והתרחשויות חשובות נשמטות, כשדמויות באות והולכות בלי שנדע מה עלה בגורלן ולכן מרגישות פונקציונליות וכתובות באופן דל, גורמים לכך שבכל כך הרבה סצנות בסרט העברתי שניות לא מועטות להבין איפה אנחנו ואיך הגענו מהקודמת לזו הנוכחית. הרבה פעמים כשלתי בניסיון.
בזמן ש"נפוליאון" נראה באמת מדהים דרך עדשת המצלמה של דארויש וולסקי וצוות אנשי אפקטים מהמעלה הראשונה, זה מחזיק עד גבול מסוים. כל הפאר בעולם לא ישנה את העובדה שהסרט נשען על דמות לא מעוררת חיבה כלל שנשארת סתומה למשך כל אורכו, כי לא היה זמן לתת לנו את הרגעים הקריטיים לכל דרמה בהם הגיבור מתעצב כבן אדם בשונה מאך ורק כלי בקידום עלילה. מה גם שהליהוק של חואקין פניקס בעייתי מאוד, גם כי הוא מבוגר מדי לגלם את נפוליאון ברוב חלקי הסרט, וגם כי הוא לא מצליח להעביר את הסערות הנפשיות שבדרך כלל הוא כל כך מצטיין בהן.
אמנם ב"נפוליאון" יש ניסיון להראות את צדדיו הקוטביים של האיש, שהיה גאון קר ומחושב בשדה הקרב אבל חסר ביטחון וחלש בביתו ומול אשתו, אבל אי אפשר להחזיק סרט של שעתיים וחצי רק על זה. בעיני מדובר גם בשירות מאוד רע לתסריטאי של הסרט, דיויד סקארפה, שכנראה השקיע הרבה יותר והדברים נחתכו לטובת הפצה מסחרית. אבל זה לא הקרב שלי.

שמעתי על כאלו שמבחינתם "נפוליאון" סיפק להם בדיוק מה שהם רצו כספקטקל היסטורי מושקע. לא נותר לי אלא לקנא בהם, ולהתנחם כמה שניתן ברגעים היפים עם נוכחותה של ונסה קירבי הנהדרת בתפקיד ג'וזפין, אהובתו של נפוליאון. היא היחידה בסרט שנראה כאילו הצליחה להתעלות מעל השטחיות והקצרנות של הסרט, ולשכנע שהיא באמת מישהי שהייתה באמת בעולם הזה, ולא ערך באנציקלופדיה.