• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

״רוצחי פרח הירח״, סקירה וניתוח

6 בדצמבר 2023 מאת עופר ליברגל

אחרי המתנה ארוכה ובעיתוי שמקשה על להתרכז בצפייה בסרטים, הגיע סוף סוף "רוצחי פרח הירח" (Killers of the Flower Moon) של מרטין סקורסזה להקרנות בבתי הקולנוע בארץ. הוא גם זמין לצפייה ביתית באפל TV+ לקנייה או השכרה, בתשלום נוסף דרך שירות הסטרימינג. לכל מי שמתלבט לגבי צפייה בקולנוע או בבית, אני יכול רק להפנות לסקר לא רשמי שאני עורך בלי הפסקה לגבי סרטו הקודם של הבמאי, "האירי". מבין מי שצפה בסרט בקולנוע, יש רוב מוחלט לאנשים שאהבו את הסרט. מקרב מי שצפה בבית, התמונה שונה ויש הרבה מסתייגים, משתעמים ושונאים.
להערכתי זה נובע מכך שהסרטים הללו דרושים התנתקות מהפרעות על מנת להיכנס לקצב שלהם ולמה שהם דורשים מן הצופה. בבידוד היחסי של הקולנוע, גם אם יציאה לשירותים באמצע, הבידוד הזה מושג. בבית, גם אם מנתקים את כל המכשירים, קשה להתנתק באותה רמה. יחד עם זאת, אני בהחלט מבין שהאורך של שלוש וחצי שעות הוא מרתיע ומאתגר, גם אם אומר לכם שכתוביות הסיום הן תשע דקות מתוך 206 (שהן בעצם מעט פחות משלוש וחצי שעות). החלטה שלכם. זה עדיין קצר יותר מסרטים כמו "לורנס איש ערב", למשל, ולא ארוך בהרבה מחלק משוברי הקופות שגם הם נמצאים במירוץ להגיע לאורך של יותר משעתיים וחצי במקרים רבים.

האורך הוא לא הדבר שהכי מאתגר ב"רוצחי פרח הירח" או "רוצחי ירח הפרחים" כפי שאולי היה ראוי לקרוא לו. הסרט, בצורה יותר מובהקת מסרטים אחרים של סקורסזה, מאתגר כי הוא דורש הרבה מחשבה מן הקהל. לשים לב להרבה אינפורמיצה שמצויה בשוליים או רק נרמזת, לחבר אחד ועוד אחד לבד ולפעמים גם לחבר תרגילים מורכבים יותר. כל זה על מנת להבין מה מתרחש בעלילה, שזה לא הדבר העיקרי שהסרט מצפה מן הקהל לחשוב עליו. הסרט מעלה שאלות לגבי הטבע האנושי וגם לגבי הדרך בה סיפורים מסופרים ומתועדים בקולנוע, באמנות ובזיכרון ההיסטורי. הוא עוסק בפרשה אמתית שהתרחשה לאורך שנות העשרים בארה"ב (והחלה עוד קודם), אבל הפרשה הזו היא גם סמלית לפשע ארוך יותר וכבד יותר של האומה האמריקאית, האדם המערבי והאנושות בכלל: היחס לאומות הילידים שכולל קיפוח והרג המוני של האוכלוסיה, בכוונה או שלא. גם הקשר בין כיבוש השממה (לכאורה) לסוגים סוגים של גזענות וקיפוח גם בתוך החברה השולטת נוכח בסרט.

אבל זהו לא רק סרט פוליטי או כתיבה מחדש של הייצוג הקולנועי, זה גם פרק חדש בקולנוע של סקורסזה ובנושאים שהעסיקו אותו לאורך הקריירה. הוא במאי שכמעט תמיד העדיף לעסוק בחוטאים יותר מאשר בקורבנות, באמונה ובשאיפות של אנשים שהם לא רק פגומים, הם גם חצו קו מוסרי שאין עליו כפרה. הדבר נכון גם לסרטי הפשע שלו, אבל גם לסרטים הדתיים שלו ולסרטים שלכאורה עוסקים בנושאים אחרים. בדרכו, זהו עוד סרט גנגסטרים של הבמאי, רק שהפעם אפילו לא כל החברים בארגון מבינים שהם גנגסטרים, או אפילו פושעים. אבל זה חלק מן הקו של כל סרטי הפשע של הבמאי: הפשע נראה אולי זוהר בעיתונים, אבל הוא עבודה מלוכלכת שיש בה מקריות, כאשר גם מי שנראה כחזק ביותר הוא לא חזק כפי שנדמה ובכל מקרה לא מקבל את כל מה שהוא שואף לו.

הסרט הנוכחי לא בהכרח מכיל אמירות ישירות על הנושאים הללו. הוא מציב סיפור בפני הקהל, גם דרך רמיזות ובחירות המדגישות את המימד המלאכותי בעריכה ובעיצוב הפריים. יש בו צילומים מרהיבים ומהלכי עלילה שיכולים להיות מותחים ומבדרים, אבל עבור סקורסזה, בשלב הזה של הקריירה, זו כבר לא עדיפות ראשונה. הסרט אולי מבין מראש שהוא פונה רק לחלק מן הקהל וגם קהל היעד שלו לא בהכרח יקלוט את כל הרבדים, אבל הוא מנסה ומצליח להעניק חוויה מורכבת בתוך תחומי העיסוק.

זה לא שסקורסזה לא מעוניין בבידור ולא הסרט לא מבדר, אבל דומה כי הבמאי נמצא בשלב הסיכום בקריירה שלו. רק לפני עשור, "הזאב מוול סטריט" דיבר בשפה של קומדיה עדכנית ומהירה. סקוסרזה בוחר כעת בקצב איטי יותר, החל מ"שתיקה". סרטיו המאוחרים הם סוג של חשבון נפש לגבי חטאים, אמונה ונקודת המבט של הבמאי. "רוצחי פרח הירח" הוא במידה רבה הכי פחות איטי מן הסרטים של סקורסזה בתקופה הנוכחית ולמעשה הוא כולל כמות גדולה של מונטאז'ים וקפיצות בזמן לרגעים ספורים, אבל הוא גם לוקח את הזמן בהרהור שלו על המציאות ומספק פחות משפטים כמו "תמיד רציתי להיות גנגנסטר" על מנת שנוכל להבין את הדמויות. בין היתר, לקיחת הזמן שלו היא הרהור על דברים שלא ניתן באמת להבין עד הסוף, אך הסרט בהחלט מציע אופציה לפירוש גם למה שנראה כמו החלטה בלתי נתפסת של חלק מן הדמויות. הוא מותיר לא רק חומר למחשבה, אלא גם אפקט רגשי הנובע מהזדהות עם הקורבנות שמקבלים בסרט הזה זמן מסך רב יחסית לסקורסזה. אבל אצל הבמאי הזה, חלק ניכר מן הדגש וגם חלק מן ההזדהות הוא עם הדמויות הפגומות יותר, אלו שמבצעות את החטאים.

ייתכן והנטייה הטבעית של סקורסזה להתמקד בחוטאים היא חלק מן הסיבה לביקורת שנשמעות כלפי הסרט מצד חלק מן הילידים האמריקאים. אף כי הסרט נעשה עם אישור ושיתוף פעולה של שבט האוסייג', שעל הסיפור האמתי שלו הסרט מתבסס ומנהיגי הקהילה שלו שיבחו את הסרט, קולות אחרים ביקרו אותו. לא את כל הטענות הבנתי, אך איני יכול לפסול אותן. טענות עיקריות הן שהסיפור מתמקד במוות של ילידים ובהיותם פאסיבים מול המוות, וכן בכך שהמבט הוא בסופו של דבר ולאורך רוב הסרט יותר על הלבנים המנצלים את הילידים. דומני כי חלק מן הטענות יוצאות כנגד הסרט מפני שהוא מצליח לייצר שיח בזרם המרכזי, ולמרות המגבלות שלו כן זוכה לקהל גדול. זאת בעוד סרטים אחרים על ילידים אמריקאים בעבר ובהווה כמעט ולא נעשים או זוכים לחשיפה גדולה, תהליך שמתחיל להשתנות.

יש בכך משהו מעט מגביל בשיח על הסרט, שקשה לראות בו אחראי על מיעוט ייצוגים ביצירות אחרות, גם אם "רוצחי פרח הירח" כן כולל אלמנטים של התנצלות היסטורית מצד כל תעשית הבידור. אני רואה בכך קריאה ליצירת סרטים אחרים – חלקם כבר נעשים, כולל על ידי שחקנים מהסרט הזה והיוצרים אשר ביקרו את הסרט – ופחות פגם של הסרט הנידון. הוא המשך הדיון של סקורסזה בחטאים ובפגמים של כוח ותאוות שליטה דרך דמויות פגומות עד אכזריות אבל אנושיות. לצד זאת, יש  בסרט גם לא מעט מבט על הקורבנות כבני אדם מורכבים, ויותר מסרטים אחרים של הבמאי, יש בו גם את נקודת המבט של המנוצלים ואת אחת מן הדמויות הנשיות הכי מורכבות, ועם זאת לא בהכרח הירואיות, שנכחו בסרטי הבמאי. הוא לא העמיד בסרטיו אישה בתפקיד הראשי הבודד מאז "אליס לא גרה כאן יותר", לפני חמישים שנה. גם אם לא פעם נשים קיבלו קול בולט בסרטיו והיו הדמות השנייה או השלישית בחשיבות והראשונה מבחינת יצירת הזדהות רגשית, לפעמים הם זכו להצלחה כמו ב"ניו יורק ניו יורק", ולפרקים הם היו קורבן מורכב לחטאים וקיפוח מצד גברים כמו ב"פסגת הפחד", "קזינו" ואפילו "החבר'ה הטובים" – סרטים שיש להם הד בסרט הנוכחי". במקביל הוא הפיק הרבה סרטים לבמאיות ברחבי העולם, גם לפני שזה היה נושא אופנתי לדיון.

הסרט עוסק ברציחות של ילידים אמריקאים בני שבט האוסייג', שנעשו במטרה להשיג את הכסף שהיה שייך לאנשי השבט בגלל מצוברי נפט שנמצאו על האדמות "שלהם", כלומר האדמות אליהן גורשו במהלך המאה ה-19. הוא מתמקד בסיפור אחד, של נישואין בין מולי משבט האוסייג' (לילי גלדסטון) לארנסט ברקהארט (ליאונרדו דיקפריו), חייל שהתשחרר ממלחמת העולם השנייה ומגיע לעבוד באזור בו התעשר דודו, וויליאם ״קינג״ הייל (רוברט דה נירו). זה איחוד בין משפחה של נשים ילידות שירשו כסף ולמשפחה של (בעיקר) גברים לבנים שהגיעו לטריטוריה על מנת להתעשר והמתיחות הזו והאופציה לניצול היא דבר מודע בסרט מן ההתחלה. יחד עם זאת, זה גם סיפור שיש בו לא רק פשע, אלא גם אהבה. ייתכן והסמיכות הזו מאפשרת לסרט לתאר גם את הטבע הבעייתי של רומנטיקה ונאמנות בזוגיות, דרך מקרה קיצון שדרכו נחשפות חלק מן הרציחות, אך לא כולן. על כך אפרט בניתוח בהמשך הפוסט, אחרי אזהרת ספוילרים כללית מנקודה זו, אף כי לא בהכרח מדובר בהפתעות של ממש. למרות אורך הפוסט, זהו ניתוח חלקי שכולל רק כמה כיוונים לגבי חלק מן ההיבטים של הסרט. לקריאה נוספת, יש את הדיווח של אורון מפסטיבל קאן.

פוסט מורטם

הסרט מתחיל ומסתיים עם טקסים של בני אומת האוסייג'. בכך, הסרט מזכיר לנו כי הם הסיפור הגדול יותר, גם אם הם לא תמיד מה שנראה על המסך. הסיפור הגדול הוא מה שנמחק, מה שהוסתר, עוד לפני שהסרט החל. לכן, הסרט מתחיל בהלוויה מסורתית. גם הלוויה של אדם ספציפי, כמתח לטקסי הלוויה צנועים יותר עם מסורת מעורבת במהלך הסרט, אבל בעיקר הלוויה לאמונה עצמה, לדרך החיים. הלוויה הזו היא הלוויה לשבט, לכל מה שנלקח ממנו, לייחוד שלו. הטקסט מדבר על הכרה בכך כי צאצאי הילידים כבר ידברו בשפה אחרת, יהיו בעלי שמות אחרים שבסרט משתמשים כמעט רק בהם ולא בשם הילידי. כל זה מתרחש לפני מציאת הנפט, בשלב כלשהו בנדודים הכפויים של בני אומת האוסייג' עד למיקום הסופי שלהם במה שהפך להיות מדינת אוקלהומה, אזור בו הלבנים לא רצו להתיישב עד לשלב מאוחר במאה ה-19 והפכו אותו לרווי בשמורת ילידים.

האוסייג', שלא נחשבו לאחד מחמשת השבטים ה"מתורבתים" (עבור המתיישבים האמריקאים היו אלו שתקשרו טוב יותר עם האדם הלבן וקיבלו קודם את מנהגיו), קיבלו אדמה פחות טובה, שהתגלתה כברכה כלכלית וקללה נוספת. פתיחת הסרט לפני האירועים הללו מזכירה כי כל הסרט הוא סוג של פוסט מורטם לתרבות שנגדעה, כמעט נרצחה, עוד קודם. הסרט עוסק בפשעים ספציפיים של המאה ה-20, אבל פשע של רצח-עם כלפי שבטים רבים ותרבויות רבות נעשה במהלך המאות הקודמות, במהלך "כיבוש השממה". הסרט מתרחש כולו אחרי מוות מסוים, הוא מציג פרשה שהיא סוג של סוף דבר, המייצגת עוול כבד יותר, שנמשך לא על ידי תכנון אחד, אלא על ידי המחשבה כי יש תרבות מנצחת. לכן, הסרט גם כולל אקורד סיום של טקס שבטי אחר, חגיגי ושמח יותר. הכל נעשה אחרי המוות, אבל השוט האחרון של הסרט מזכיר כי פעם היו חיים ומשהו מתוכם עוד השתמר בקרב הצאצאים ומונצח כאן בדרכו.

חלק ממכלול

חמשת מקרי הרצח הראשונים שמוצגים בסרט לא בהכרח קשורים להליך המשפטי המתנהל בסיומו. ארנסט ברקהארט לא מעורב בהם וגם ספק אם דודו וויליאם קינג הייל היה מעורב. מעבר למזימת ההתעשרות גם במחיר של רצח המשפחה הזו, היו עוד הרבה אנשים אחרים, לבנים ולא-לבנים, שניסו לנצל ולהתעשר. זה חלק מן השיטה, מה שנחשף הוא רק חלק מן הדרכים בהם היא נוצלה. הסרט מציג זאת דרך מונטאז' של חמישה מקרי מוות חשודים. הראשונים לא נחקרו, האחרון נראה על המסך כרצח והוכרז כהתאבדות. גם מבחינה קולנועית, הסרט כולו משתמש בעריכה מהירה יותר ובפרטים שלכאורה לא קשורים לסיפור הראשי. הקטעים שיכולים להיות המלהיבים ביותר בסרט הם סוג של הערת אגב.

הסרט לא ממש מתענג על קטעי פעולה או וירטואוזיות קולנועית על רגעי הרג, בניגוד לחלק מן הסרטים המצליחים של סקורסזה. אלמנט זה עדיין נוכח בסרט, אבל בצורה שהיא לפעמים מנותקת מן העלילה ולפעמים מובאת דרך קפיצות בזמנים, כך שמבינים את ההרג בהקשר גדול יותר וטרגי. הסרט מתמקד בסיפור המפורסם יותר וזה שבסופו של דבר כלל משפט, אבל הוא מזכיר כי הוא עושה זאת רק כי קל יותר דרמטית ללכוד כמות קטנה של דמויות. יש עוד עשרות קורבנות, כל אחת היא עולם ומלואו. יש גם כוחות אחרים מלבד ויליאם קינג הייל ומשפחתו שמנסים להשתלט על כסף הנפט בדרכים הללו, מה שניכר למשל בדמותו של ביל סמית' – הוא מתחתן עם שתיים מאחיותיה של מולי וכנראה פחות יעיל, מהיר או אכזרי בצבירת הכוח שלו.

הכנות של ארנסט

אם השם ארנסט ברקהארט לא היה אמתי, סקורסזה ושותפו לתסריט אריק רות' היו שמחים להמציא אותו. פירוש השם ארנסט הוא רציני וכנה באנגלית, ועל פניו הגיבור פועל בצורה הפוכה לשמו: הוא משקר ואומר אמת חלקית, לוקח חלק במעשים אלימים, כולל נגד חוקר פרטי שאשתו שוכרת, ומזמין הרג של בני משפחתה של אשתו, משמע משפחתו. אולם, דומה כי לפחות בעיניי עצמו, הגיבור נותר כנה. הוא מאמין כי הוא פועל לטובת הכלל בכל פעולה שלו, או לפחות לטובת האנשים שעוזרים לו. בכל פעם שהוא מזריק אינסולין למולי, הוא מאמין שהוא מרפא אותה, גם כאשר נאמר לו להוסיף חומר נוסף לתרכובת. כאשר בסוף הסרט הוא אומר שהוא התחתן עם מולי כי היא עלתה למונית שלו והם התאהבו, הוא מאמין בכך. הוא אדם פשוט וכאשר הוא נכנס למשהו, הוא מקבל את התפקיד במלואו. נוח לו לשכוח דברים או לבנות מחדש את הנרטיב בעיני עצמו. הוא אמת הוקסם ממולי גם לפני שדודו שאל אותו ישירות לגביה.

אולם, אותו דוד שלח דווקא את חברו הנרי, שהוא בעלה הראשון של מולי, לאסוף את ארנסט מתחנת הרכבת. לתת לו את העבודה בה הוא יפגוש במולי. הוא לא ידע איך בדיוק ארנסט ירגיש, אבל הפתיחות והכנות של ארנסט לא רק עוזרת לו להתחבב על מולי, אלא גם להיות הבעל המושלם למשימה: הוא אוהב אותה במלוא הכנות, כפי שהוא מסתיר ממנה מידע ונוהג באכזריות כלפי משפחתה במלוא הנאמנות לדוד שלו. אותו דוד שפוגש אותו לראשונה ואומר "הנה גיבור המלחמה שלנו", משפט שלכאורה מתייחס להיותו טבח צבאי במלחמת העולם הראשונה, אבל ייתכן ובפועל מנבא את היותו חייל במלחמה הסמויה, המלחמה להעברת ממון של אומת האוסייג' לידיים של הייל. ארנסט הוא גיבור משום שהוא לא ממש מבין את גודל הסכנה וגדול הפשעים שהוא מבצע, גם כאשר מדובר בהזמנת רצח ואלימות שהוא בעצמו מבצע. הגבורה שלו אירונית. הוא לא כשיר לשירות קרבי, אבל הוא חייל ממושמע וטוב מטבעו. בכך אגב הוא דומה לדמות הראשית ב"האירי" – הוא חושב שהוא מרכזי ומוערך ובעצם רוב הזמן הוא מנוצל.

מולי

כאמור, אחת מן הסיבות שמולי נענית לחיזורים של ארנסט היא הכנות שהיא מוצאת בו: הוא לא מסתיר שהוא מעוניין בכסף, לא מסתיר את הקשר לדוד שלו, מדבר הרבה אבל גם מוכן להקשיב כאשר היא כבר אומרת משהו. הדבר נותן לה תחושה שהיא תוכל לסמוך עליו. היא רואה בו זאב ערבות, סוג של זאב קטן יחסית שלא מסוכן לאדם, כך שהיא מזהה ולא מזהה את הזאב בתמונה, אם לחזור לקטע קריינות של דיקפריו המקריא מספר על אוכלוסיית המקום. בשיחה עם אחיותיה, מולי גם מציינת את המראה שלו כסיבה למשיכה, ברמיזה גם לכך שהוא יכול להיות צייתן והוא פחות מהיר תפיסה ממנה. אך דומה כי היא נכנסת לנישואין לא רק מתוך אהבה: זה גם יהפוך אותו לאפוטרופוס שלה, מה שיאפשר לה גישה קרובה יותר להוצאת כספה ויחסוך ממנה שיחות נזיפה על בזבוזים מצד הבנקאי, כמו בתחילת הסרט. כמו כן, הקרבה לקינג הייל אותו הכירה כל חייה היא נכס ויש לציין כי הייל מינף את עצמו כמלך גם על ידי מראית עין גלויה של קבלת הקהילה ותמיכה בה.

בשלב מסוים, נרקמת אהבה חזקה ובעייתית בין מולי וארנסט, שמתעצבת גם בשנים עליהן הסרט מדלג בקפיצות זמן לא מורגשות. המשיכה המינית קיימת גם בזמן חולי (מה שקינג הייל הפרקטי לא מצליח להבין), מה שמוביל לכאורה את מולי לחוסר יכולת לראות את ארנסט כסכנה או כפושע. אם כי המצב הנכון יותר הוא חוסר יכולת לתת עדיפות לחלק שבה שרואה בו את הדברים השליליים, שכן היא תמיד מודעת לכך שייתכן והוא מנצל אותה. היא חשדנית כלפי כולם כשם שהיא אמיצה לצאת לוושינגטון בעודה חולה. באחת מן הפעמים בה הוא מזריק לה, היא אומרת לו שהוא הבא בתור -משמע היא חושבת שהוא חלק מן הקנוניה נגד משפחתה והיא גם חושבת שזה יגיע עד עליו. ברגעים אחרים היא נאמנה להחלטה שלקחה בעבר ונאמנה לכנות שלו, כך שכמעט עד הסוף וכנגד כל היגיון, היא סומכת עליו יותר מעל כל אדם לבן אחר, או אפילו כל אדם אחר. היא מראה כלפיו חיבה וקירבה פיזית גם כאשר היא מאשימה אותו. יש משהו רומנטי באופן בו היא רואה אותו, דבר שגם מצביע על הבעיות בתפיסה הרומנטית. בייחוד כאשר השוט הרומנטי שלהם בלב השדה מגיע בשלב שכבר ברור (גם לה) שהוא הורג את בני עמה, משפחתה ואפילו אותה. רק שבעיניה האוהבות, היא רואה אולי בצדק שהוא איכשהו לא ממש מתכוון לזה, או מבין את גודל הנזק. עיניים אוהבות יכולת להאיר את הצד שלו, אב טוב לילדים.

אף כי רוב הסרט לא מסופר מנקודת המבט של מולי, כאשר היא מופיעה היא לרוב מרכז העניין וגם השפה הקולנועית תורמת לכך. מעבר לצילומי התקריב הרבים על לילי גלדסטון, שדומה כי היא מביעה את עצמה בשתיקה לא פחות מאשר כאשר היא מדברת, העריכה לפעמים מדגישה את מצבה הנפשי. למשל, בסצנה בה היא מסרבת לקבל אינסולין מידי הרופאים, הסיקוונס נפתח עם ג'אמפ-קאט לצילומים שלה מזוויות שונות. זו לא הפעם היחידה בסרט בה הסרט עורך בין שני צילומים רציפים שלה, מדגיש את הלבטים שלה ואת תחושת החרדה וחוסר המוצא. היא לא ממש מפחדת מן המוות הצפוי, רק לא יודעת כיצד לעמוד על שלה או לחשוף את האמת, עד לנקודה בה היא לא יודעת מה אמתי ומה לא. הדבר מגיע לשיא בשיחה בינה לבין קינג הייל, בה היא שואלת אותו אם הוא אמתי והוא אומר "אני יכול להיות אמתי". תשובה לא חד משמעית למי שהוא גם המוטיב וגם האיום המרכזי בשלב הזה. בחלק מן השוטים באותו סיקוונס, נראה כאילו היא כבר איבדה את רגליה למחלת הסכרת, דבר שהוא בהחלט אפשרות בשלב זה, אבל לא משהו שקרה. בחרדות שלה ובשיא החולי, גם זה אמתי. אך גם כאשר היא לא צלולה, משהו בה נותר צלול ובהיר, שקט ומחושב.

אנה

אחותה של מולי, אנה, מאבדת את היכולת להיות מחושבת. סמוך למותה, היא מוצגת כמי שאיבדה שליטה על חייה ונכנעה לאלכוהוליזם. אך יש לציין כי היא לא במצב זה מן ההתחלה. כאשר כל אחיותיה בחיים, אנה מצויה בשליטה וגם במצב בו הוא מטילה ספק בדברים של אחרים, כולל הזיהוי של ארנסט כ"נחש". זה אולי לא זיהוי מדויק, אבל הוא מדויק עבורה. ארנסט הוא לא חלקלק, אבל הוא כן חלק מן המהלך אשר מכיש אותה, ביחד עם אחיו ביירון. גם הוא אינו נחש, שכן הוא החזות המהוגנת והרגועה, זאת שפועלת רק מאחורי הקלעים. ואם היא מכניסה להריון, זה מחוץ לנישואין. אנה היא סוג של קורבן כפול: קורבן של אבל, קורבן של רצח, וגם קורבן של איבוד טוטאלי של המסורת ושל הדעת סביב הפיתויים שהאדם הלבן שם מולה. אבל היא בעיקר קורבן הרצח שנראה בצורה כואבת. תחילה אנו נחשפים למה שקדם לו, למה שקרה אחרי גילוי הגופה, בדיעבד אחרי קפיצה של כמה ימים. בסוף הסרט לפתע אנו חוזים ברגע הרצח עצמו – נצלני, כמעט אקראי, סוג של משפיל. אבל גם בשכרות, אנה לא לגמרי מושפלת וסוג של עומדת על הנאה מן המצב, גם אם הנאה דרך עוד אלכוהול. זה הדבר שנשאר בחייה.

גזענות כסביבה, מושיעים לבנים

הגזענות נמצאת בסרט כל הזמן ולא רק כלפי הילידים. היא חלק מן התרבות. רוצח שכיר מכנה פעמים את ארנסט ״יהודי״ בלי קשר למוצא או לדת שלו, פשוט בגלל שתוואת הכסף שלו גלויה. מהומות גזע בעיר הקרובה טולסה הם חלק מן העלילה ובני אומת האוסייג' חוששים מאפריקאים-אמריקאים, עד למצב בו הקו קלאקס קלאן מתקבל בברכה בעיירה, ומוזכר ישירות בדיאלוג על ידי מולי. כאשר מולי רוצה להוציא את הכסף על חקר האמת, מוצע לארנסט לממן מופע "מינסטרל" שלועג לאפריקאים אמריקאים במקום. המצב בתחילת הסרט בו לבנים עובדים בשדה או כנהגים עבור בני גזע אחר מוצג כמעוות. זה חלק מן המציאות בסרט, חלק מן התפיסה האמריקאית שהופכת כל דבר למשחקי כוח. משחקי כוח מעוותים בהם טובת הכלל הולכת לאיבוד כאשר כל אחד הוא מקופח.

מול זאת, ה-FBI מגיע במהלך שהוא כמעט דאוס אקס מכינה, בעיקר דרך הסוכן שמגלם ג'סי פלמונס, תפקיד משני שבגלגול מוקדם של הסרט היה ראשי. אבל הסרט מדגיש כי ה-FBI נקרא למצב אחרי פעולה של מולי וכי ההצלחה שלו היא בסופו של דבר גם בגלל שארנסט נשבר בגלל טרגדיה משפחתית ולא רק עקב שיטות החקירה, שעיקרן רצון לשים בגלוי את הסוד שאף אחד לא רצה לומר בקול רם, ומחילה ולפושעים על מנת שיסגירו פושעים אחרים, על פניו גדולים יותר. יש בצוות החקירה גם חוקר סמלי שהוא יליד-אמריקאי, אבל דומה כי הוא רק מדגיש כי במציאות של הסרט, כולם יודעים שגזענות היא פסולה על פניו ועם זאת כולם נוהגים בגזענות. יש צורך בהכרעה על ידי החוקרים ועורכי הדין הלבנים, שבסופו של דבר משחקים עם ההרשעה שפותרת חלק מן הרציחות, אבל לא את כולן. בעיקר דומה כי היא לא מסייעת למנוע את תהליך המחיקה התרבותית ולא מוציאה את הצדק לאור בצורה מלאה. רק מספקת סוג של בלימה ותחושה כי אקלוהומה היא כבר לא המערב הפרוע, אלא חלק ממדינה שיש בה סוכנות פדרלית שיכולה לחקור ולהרשיע גם מלכים ששמו את עצמם מעל לחוק.

אפילוג

לאורך הסרט, אנו רואים כיצד דברים צולמו בשנות העשרה והעשרים של המאה שעברה, בין אם בתמונות סטילס ובין אם בקולנוע האילם. אנו רואים את הפער בין הדימויים שתועדו ונשארו, הפכו להיסטוריה, לבין מה שלא תואר. רואים צילומים של הקורבנות מחייכים ושומעים על המוות בגיל צעיר שלא נחקר. בכך, הסרט מזכיר שהוא חלק מן התקופה בהיסטוריה בה הבידור המודרני כבר הגיע לאוקלהומה, תקופה בה חדשות יכלו לנוע ולמעשה סרט ראשון על הפרשה נעשה כבר בימי הקולנוע האילם. אך בסופו של דבר, התיעוד היה חלקי ואף כי הפרשה זכתה לפרסום, יותר ממנה נותר נסתר וגלוי. לכן, האפילוג בשידור הרדיו לא מגיע משום מקום. הוא נובע מן העיסוק של הסרט במה שנרשם ומה במוסתר, בדיווחי חדשות ובבידור באופן בו מתקיים טשטוש בין השניים.

על פניו, האפילוג הוא צילום של תסכית רדיו בשידור חי, בידור פופולרי החל משנות העשרים שהיו לו שרידים גם בשנות החמישים, בהן הוא יכל להתרחש במציאות של הסרט. אלא שהתסכית, שאנו עדים לכאורה רק לסיכום שלו, נפתח במילים "פשע אמתי", מה שזורק אותנו לפודקאסטים וסדרות בהווה. לצד הדגשת אמצעי הסאונד ברדיו, הסרט מתרפק על הזיוף שבעבר, אך גם מודה שהוא מבצע זיוף מסוים בהווה, באפקטים ובשחזור. האופציה לקריאה של התסכית כמשהו שהיה בהיסטוריה ולא בצורה רפלקסיבית מתבטלת כאשר דברי הסיכום על מולי לא נאמרים על ידי אחד מן השחקנים על הבמה, אלא על ידי הבמאי עצמו. סקורסזה אומר כי דבר על הרציחות לא הוזכר בהספד, בקול שדומה שיש בו לא מעט האשמה עצמית, כנציג של תעשיית הבידור האמריקאי, שבדרכה גם לקחה את הכסף והעלימה חלק מן המסר של הסיפור האמתי.

בעברה של ארה"ב יש שני פשעים כבדים: העבדות, ורצח-העם שלווה בקיפוח המתמשך של השורדים בקרב הילידים. הסיום של הסרט יכול להיקרא כסוג של התנצלות מאוחרת או עדות נוספת לכך שזהו המצב. זה גם חובר לדרך בה ארה"ב נראית מבחינה כלכלית לאורך כל סרטיו של סקורסזה: חברה בה לכאורה החזק שורד, אך בפועל גם החזק מובס בידי תאוות הבצע שלו. חברה ללא מנצחים, פרט למערכת שמציגה מראית עין של הצלחה, או של בידור.

תגובות

  1. the real bronson הגיב:

    הסרט מביא נושא חשוב וכואב,אבל הוא ארוך מידי,משעמם,
    עם משחק רע של דה קפריו…בלי להיות פוליטיקל קןרקט-הסרט
    היה חייב להיות מנקודת המבט של האשה.
    אהבתי שבכמה תפקידים חשובים מופיעים מוזיקאים מעולים.

  2. עדי הגיב:

    תודה על הסקירה.
    אני לא יודע אם נהוג להזהיר אבל התגובה שלי מכילה ספויילרים:

    בסצנה שמתרחשת בבית המעצר, ובה הסוכן הפדרלי בגילום פלמונס מגיע להודיע לארנסט על מות בנו הקטן, הייתה לי הרגשה שהסוכן מביע יותר אמפתיה והזדהות עם כאבו של ארנסט הלבן, ובאופן כללי מביע יותר רגש מאשר לאורך כל החקירה שלו עד אותה נקודה, שבה נחשף למקרי מוות אלימים ולפשעים נוראים כלפי בני אוסייג'.
    גם אם שני הגברים עומדים משני צידי המתרס של החוק, שוררת ביניהם אחווה מסויימת שאפשר לכנות גזעית.
    זאת יחד עם העונשים שמוטלים לבסוף על מבצעי הפשעים, שבעין הבלתי מקצועית שלי נראים כעונשים מקלים להדהים, גורמים לי לחשוב שגם אנשי החוק והמשפט שאמורים לייצג בפרשה הזו את הילידים, נשארים למעשה נאמנים לבני גזעם, הפושעים הלבנים.

    ולעניין אחר לחלוטין, אני לא זוכר שאי פעם את ראיתי דיקפריו, ללא עוררין אחד הגברים היפים שחיים היום (אבל אני בטח מסתכן כאן בלהגרר לקרבות מקלדות מרים), כל כך דוחה וחולני למראה. זה הכה בי ממש בסצנה הראשונה בהשתתפותו, ואני לא יודע אם זה יותר פרס לאיפור או למשחק, אבל זה הישג מרשים.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.