פסטיבל הקולנוע ירושלים 2026: "באריו טריסטה", "טלפון הרפאים של ריסה", "ג'ים קווין" ומבחר מסרטי התחרות לקולנוע ישראלי קצר

פסטיבל ירושלים יינעל היום אחרי שבוע וחצי של קולנוע משובח (לרוב), והאמת היא שאני עייף מכדי מנת לסכם. או אפילו לכתוב על כל מה שרציתי לכתוב וטרם כתבתי. אבל על חלק מן הסרטים יהיו הזדמנויות אחרות בהמשך. על חלק מן הסרטים אכתוב כעת, בדגש על תחרות הסרטים הקצרים ועוד מבחר אקלקטי מן התחרות הבינלאומית. כל הדיווחים שלי, וגם של לירון מאתמול, זמינים בתגית הפסטיבל.

מבחר מתחרות קולנוע ישראלי קצר

תחרות הסרטים הקצרים בפסטיבל השנה הייתה ברמה גבוהה יחסית, לפי התרשמותי. במבט כללי על היצירה הקצרה בארץ, מעניין לציין כי פחות או יותר אין עיסוק ישיר בלחימה בעזה, או במלחמה בכלל בסרטי התוכנית. גם אם המלחמה נמצאת ברקע, או כנושא משני, בכמה מן הסרטים. אולי ההיבט המעניין בהקשר הזה הוא הרצון לברוח מן העיסוק בכך, או מהזהות הישראלית והשהות בארץ בכלל.

הסרט המעניין ביותר בהקשר זה היה "פפה הגדולה" בבימוי דילן יוסף שטרית. הסרט מתמקד בצעירה השואפת להפוך לכוכבת בטיקטוק, על ידי הופעות בתחפושת בטיימס סקוור בניו יורק. לא התחברתי לסרט מיד בתחילתו, אך מן הרגע בו הזהות הישראלית והמציאות הישראלית הקשה חודרת לתוכו, בלי להרבות בפרטים, הוא הופך לאפקטיבי בהרבה ולמייצג של הדור לא רק מבחינת הרצון לתהילת רשת אליה שואפת הגיבורה, בגילומה של דר זוזובסקי, זוכת פרס בפסטיבל על משחקה.

מה שבהחלט עולה בסרטים רבים, מאת דורות שונים של יוצרים, הוא עיסוק ביחסים בין-דוריים במשפחה, הנושא המרכזי של חצי מסרטי התחרות. נושא שאפשר לראות את השיבה עליו גם כסוג של חיפוש אחר בית וזהות משפחתית במקום הנראטיב הלאומי הלא יציב, גם אם הסיפור המשפחתי קשור תמיד גם לסביבה הגדולה יותר. כל אחד מן הסרטים בנושא, באנימציה או בצילום, העניק לנושא מגע שונה, מיוחד ומרגש ובכל זאת אבחר לציין כמה שבלטו עבורי במיוחד.

"פעם ראיתי רכבת נוסעת" של בר מיסוצ'ניק מציג מצב מוקצן של צעירה שצריכה לטפל באביה כאילו הוא היה תינוק. היא משגיחה עליו ומוליכה אותו בעיר כאשר הוא בתוך לול, מילולית. במקביל, החיים האישיים שלה כוללים שאיפה לבקר בתערוכת אמנות של צייר המחזר אחריה. הצייר הוא שיקוף של אביה, שכן הוא מבוגר ממנה בהרבה בגיל וגם מזכיר את האב במראה. זה סרט על צעירה שהזהות שלה ועיקר העיסוק שלה הוא הטיפול, אבל החיפוש אחר זהות אישית ומקום בעולם האמנות קיים עבורה. ספק כאפשרות עתידית, ספק באמונה לא בהכרח אפשרית כי העולם הוא אכן גדול ופתוח.

"מבוסס על חלום אמיתי" של אורי ארתור וולף מציג קשר אחר בין ילדים להורים, סוג של מורשת תרבותית-קולנועית וניסיון לחזק את הקשר דרך יצירה משותפת. הבמאי לכאורה משחזר סיוט שהיה לו בילדותו בו אביו, יצחק וולף, מופיע כסוג של זומבי. אלא שמסתבר כי הסיוט שהבמאי זוכר דומה לסרט שביים אביו במהלך לימודי הקולנוע שלו, סרט שלכאורה אורי לא צפה בו. התוצאה היא ניסיון לעשות סוג של רימייק כשיתוף פעולה בין שני דורות ושני במאים עם דעות משלהם. האב קפדן מביים בדרכו ולא תמיד מבין את מהות הקשר ושיתוף הפעולה עם בנו, בתוך ומחוץ לעבודה על הסרט שבתוך הסרט.

"אף פעם, לשום מקום", שכתבה טליה ברטפלד וביימה הגר בן-אשר מציג דינמיקה מורכבת בין צעירה (ברטפלד) העומדת לעזוב את בית אמה כדי לחיות עם בת זוג, לבין האם (נועה קולר) שהדבר מטלטל אותה נפשית עד למצב של ספק סכנה וקבלת עזרה רפואית. צוות מד"א בחר, אולי לא בחוכמה, להתחפש לקראת פורים. המסכות של הצוות המטפל גורמת גם להסרת המסכות בין האם לבת, או לבנייה מחדש של האינטימיות המחבקת. הסרט מאפשר לשנות את הדעה כלפי הסיטואציה מספר פעמים ומציג בדרכו גם את מלאכת החינוך והטיפול ככזו שעברה החלפה בין הדורות. המצב שלה הוא דינמי בסרט זה.

סוגיות של טיפול עלו גם בסרטים אחרים בתחרות, בלי הקשר משפחתי. בנושא זה בולטים בעיניי שני סרטים. "בי מיי אייז" של רועי נגן, שגם כתב את התסריט עם שירה נגן, עוסק בעיוור המנסה לשוב לצלם כפי שעשה בעבר בתור חובב קולנוע. הוא עושה זאת דרך עזרה של אפליקציה בה אדם רואה שמצוי עימו על קו הטלפון מתפקד כעיניים של האדם אשר אינו רואה עוד. מה שחיבבתי בסרט הוא שבעוד בחזית העיסוק הוא באפליקציה ובצילום, למעשה זה סרט רומנטי על סוף של מערכת יחסים. בדומה לסרט הקודם שציינתי, הערכת הרגשית מצליחה להיבנות במספר רבדים ולהרגיש שלמה למרות האורך הקצר.

טיפול הוא גם אלמנט מרכזי בזוכה המוצדק של המסגרת, "הגוף האחר" של התסריטאי-שחקן דני גרמייז והבמאית אורית פוקס רותם. הסרט עוסק באדם משותק ובקשר הנרקם בינו לבין מטפל סיעודי פיליפיני, המחליף ליום אחד את המטפלת הקבועה שלו. הסרט נראה תחילה כמו קולנוע תיעודי, אבל הוא מתגלה כבעל תסריט מדויק הנבנה באיטיות ועוסק ברגישות ובישירות בצדדים הלא-מדוברים על הגוף בעל המוגבלות, הזקוק לסיוע. כולל המיניות שקיימת גם בגוף זה, כמו גם עולם פנימי ורצון שהקשר עם האחר יהיה לא רק טיפולי, אלא גם כזה הנותן קרדיט לאדם שלא צריך להיות מוגדר או לזכות ליחס רק בגלל מצבו הפיזי, שהוא יוצא דופן מול רוב החברה. זהו סרט רגיש, מחושב ומרגש שמוסיף להדהד זמן רב אחרי הצפייה.

באריו טריסטה
Barrio Triste

קשה לדעת מאיפה להתחיל לכתוב על החוויה המשונה הזו. סרט שהוא שילוב של כמה דברים שלא אמורים ללכת ביחד, לא בהכרח יבדרו או יעניינו את רוב הקהל, אבל עדיין יוצרים תמהיל קולנועי שעובד בצורה מרתקת. לפחות חלק מן הזמן זה קורה גם בגלל השילוב המוזר: סרט בסגנון פאונד-פוטג׳ שלכאורה עוקב אחר פשע שהשתבש, אבל סרט שהוא גם שיטוט איטי בעיר בסגנון קולנוע איטי. סרט תקופתי המתרחש על פניו בשנות השמונים אבל גם מרגיש כמו תיעודי ועכשווי, בשילוב אלמנטים של מדע בדיוני רוחני.

הסרט מתרחש בעיר הקולומביאנית הגדולה מדיין, שהמיקום שלה בעמק גבוה הופך אותה בשנים האחרונות לאתר צילום מרתק בכמה סרטים. זה מתחיל בדיווח טלוויזיוני על אורות חשודים ועל-טבעיים לכאורה, אבל הדיווח נקטע שחבורת צעירים חוטפת את המצלמה ולא מצליחה לכבות אותה. המצלמה מצטרפת איתם להמשך המסע, בשוד אלים יותר, כאשר ברדיו יש שיחה עם רוצח סדרתי. מד פעם הצילום שובר את התבנית של מצלמה שאנשים לא יודעים איך לתפעל, לפעמים חוזר אליה.

כאשר הסרט מגיע לשכונת העוני בה גרים הגיבורים, הדגש הופך להיות אחר. מסרט פשע לפסדו-חברתי בשילוב קטעי ראיונות שהופכים לעצובים יותר יותר. הבמאי סטילז (במאי הקליפים של באד באני, כפי שמצוין בתוכניה) מאט את הקצב יותר יותר. לעתים נראה שהמבט שלו אקראי, אבל אז הוא מתגלה כמחושב מאוד.

החוט המקשר העיקרי, שמרמז מראש על המקומות היותר פרועים לכאורה אליהם הולך הסרט, היא המוזיקה שהלחינה ארקה. מוזיקה שיש בה מרכיבים אלקטרוניים שנשמעים כמו מעולם אחר, לצד לווי מסורתי יותר ברקע. בחלקו הראשון של הסרט, היא לא פוסקת ואף עולה על הדיאלוג לפרק זמן ארוך, אולם בשלבים שונים היא נעלמת למסך דקות ואז שוב מגיחה.

אני לא שלם עם השימוש במילה ״פרועים״ בפסקה הקודמת, או ״משונה״ בפסקה הראשונה. הסיפור של הסרט נשמע מופרך וקיצוני לו הייתי כותב את כולו בתקציר, אבל גם האלמנטים הכי ביזאריים ולא מציאותיים בו מגיעים בצורה שלווה. כמעט כמו המשך של תנועת המצלמה או התרבות של שולי העיר, בשכונה קשה המשקיפה מגובה רב על הכרך שנמצא בעמק מתחת לעננים. מסוג הסרטים שאי אפשר להצדיק כל החלטה בו וצופים רבים יחושו מולו תסכול, אבל יש לו קסם ייחודי וצריך פסטיבלי קולנוע בדיוק עבור דברים כאלו.

טלפון הרפאים של ריסה
Risa and the Wind Phone

סרטו של חואן קרבאל עוסק בילדה בת 10 והוא מתאים לצפייה לכל אחד, מהגיל הזה ומעלה. הגיבורה שלו היא ריסה, שמעולם לא פגשה את אביה. הוא אחד מן הקורבנות של שריפה גדולה שפקדה את העיירה בה היא חיה בארץ האש שבדרום ארגנטינה. השריפה עדיין נוכחת בעיר גם אחרי עשור ותושבים רבים פוקדים טלפון ציבורי מנותק, מעמדים פנים שהוא מאפשר לתקשר עם הרוחות של קורבנות השריפה.

ריסה לא יודעת בדיוק מה לומר לאב שהיא לא הכירה בעוד אמה לא מספקת לה פרטים נוספים. אבל יש לריסה כישרון מיוחד: בניגוד לאחרים, היא שומעת את הטלפון מצלצל בלילה. וכאשר היא עונה, המתים משוחחים עמה ומעבירים הודעות לעולם החיים. רק שאביה של ריסה עדיין רחוק ממקומו בתור. בעודה מחפשת אותו, ריסה עוזרת לאחרים בעיירה לחזור לחיים. היא אולי לא מדברת עם אביה, אבל מוצאת תחליף אב דרך שכן מוזנח ואלכוהוליסט שמתבקש להיות הבייביסיטר שלה. בסופו של דבר היא נותנת לו את מה שהוא צריך לא דרך אלכוהול וצפייה בשידורי ספורט.

הסרט בהחלט אינו מורכב מדי בניסיונות לרגש, אבל הוא מטפל בבני אדם בעדינות ותוך מודעות לז׳אנר. זה סיפור על ילדים שלומדים על הצדדים האפלים של החיים ומבוגרים שצריכים להתבגר לא פחות מהילדים. הסרט שואב ממסורת של ריאליזם מאגי בתרבות של אמריקה הלטינית. התוצאה היא סרט שיש בו משהו שקפא זמן, עם טלפון ציבורי כשריד מעידן אחר המאפשר תקשורת, עם ציוד אלקטרוני ישן יחסית בשימוש, אך גם עם ציור קיר של מסי. סרט צפוי ומעט קליל גם כאשר הוא מטפל בנושאים כבדים, אבל הוא מבצע זאת באלגנטיות כובשת.

ג׳ים קווין
Jim Queen

זה לא ממש פוסט סיכום, אבל די ברור לי שאין סרט ראוי יותר לסגור איתו את הדיווח שלי מן הפסטיבל. גם אם לא ממש ברור לי מה אני יכול לכתוב עליו, מעבר לכך שצפייה בסרט האנימציה הזה עם קהל הייתה חוויה מרימה ומהנה, אף שבתור סטרייט אני לא הקהל האידיאלי לסרט שהוא חגיגה צרפתית גאה.

סיפור האהבה בין משפיען רשת שרירן ומתנשא, לבין טווינק שצריך למצוא את הביטחון בתוך גופו הצנום (שיש עוד משהו שמסתתר בו), נע בין שלל תתי-קבוצות ובדיחות פנימיות בתוך הקהילה הגאה. הכל בסרט מרדף וחיפוש אחר מדען מטורף, בריחה מפוליטיקאית מטורפת (או בקיצור: פוליטיקאי/ת) ובעיקר מווירוס שגורם לאנשים על הקשת הקווירית להפוך לסטרייטים ואפילו לדעת מה זה נבדל בכדורגל. סרט אנימציה צבעוני מאוד ובעיקר מצחיק מאוד וייתכן שיהפוך לסרט פולחן. אולי הייתי יכול להרחיב יותר, אבל אין צורך.