פסטיבל אפוס 2026: המלצות ואזהרות

פסטיבל אפוס 2026 תוכנן במקור לחודש מרץ, אבל המלחמה עם איראן דחתה אותו וכעת הוא צפוי להתקיים, יש לקוות, בין ה-16 ל-19 בחודש ספטמבר, משמע בין ראש השנה ליום כיפור. כרגיל, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי אמנות ותרבות ייערך במוזיאון תל אביב, בעוד השנה חלק מהתוכניה של הפסטיבל יוצג גם ב"אפוס בגלבוע", במשכן לאמנות בעין חרוד. כבכל שנה, ניסיתי ללקט כמה מסרטי הפסטיבל, שמשלב בכורות עם סרטים ותיקים יותר ולהכין פוסט המלצות ואזהרות לכמה מן הסרטים בהם צפיתי מתוך התכניה ואכתוב עליהם בקצרה בהמשך הפוסט.

המלצה אחרת לגבי התכנית הבינלאומית בפסטיבל הזה, בניגוד לכל פסטיבל אחר של קולנוע, הוא כן לבחור סרטים על פי הנושא. התכנית הישראלית, עליה לא ארחיב, כן כוללת כמה דברים מרתקים ואיכותים כמו תחרות הקצרים, בה יש הזדמנות נוספות לראות סרטי אנימציה כמו "הציפור שרצתה" (זוכה האופיר בשנה שעברה) או "ציפיות" (מועמד לאופיר השנה), עליהם כבר כתבתי. ויש גם את הסרט שקרוי עכשיו בעברית "גם דובים אוהבים פופקורן", עליו כתבתי לקראת הפסטיבל בשנה שעברה, תחת השם "מובי מן" שהוא תרגום ישיר של שמו ״The Movie Man״. אני עדיין ממליץ על הסרט בכל שם (תמונה מתוכו בראש הפוסט). שימו לב גם להקרנה מיוחדת של הסרט "לחם" של רם לוי, מן הדרמות הריאליסטיות הכי מרשימות שנעשו עבור הטלוויזיה הישראלית, עם מסר חברתי ובעיקר הומני שנותר רלוונטי.

גוסטב מאהלר בניו יורק
Mahler in New York

סרטו של הבמאי הילן וארשו מתמקדם במוצהר בשנים האחרונות לחיים של המלחין הגדול והמשפיע שבכותרת, אם כי בסופו של דבר הוא מציג, ברמת פירוט משתנה, את כל תולדות חייו וסיפור הקשר שלו ואשתו אלמה, שהייתה מוזיקאית מוכשרת בפני עצמה אם כי גוסטב המבוגר בהרבה דרש ממנה לוותר על קריירה עצמאית עבור הנישואין. דוגמה אחת מתוך כמה לאופן בו הסרט מצד אחד מעריץ את שני הגיבורים שלו אך גם נוגע בצדדים בעייתים ואף סותרים באישיות שלהם.

ציר נוסף הוא תחושת החריגות של מאהלר: יהודי שסובל מאנטישמיות כל עוד הוא מנצח באירופה, גם אם הוא מגיע למשרות מכובדות כמנצח בווינה, עד ההגעה לניו יורק בשנת 1907, שם הוא מתקבל כמוזיקאי מבריק ועל פי הסרט אהוד יותר, אם כי תחושת הזרות נותרה. הסרט לא עוצר עם מותו ומראה כיצד מוזיקאים אמריקאים תרמו לכך כי פרסמו כמלחין חשוב ומשפיע עלה שנים רבות אחרי לכתו.

הסרט משלב ראיונות עם צילומים בזירות ההתרחשות בימינו וזמרים השרים בתפקיד בני הזוג מאהלר, באופן שלא מבליט את העשייה ונותר בהיר וקולח. הניתוח המוזיקלי לעומת זאת נותר ברמת המבוא/היכרות ראשונית, אבל לא היו לבמאי שאיפות אחרות ודומה כי הוא רוצה גם להראות כי המוזיקה הקלאסית המורכבת אינה מנותקת מן המציאות העירונית, מן ההיסטוריה ומן ההווה.

ספר אסור, ספר מותר
The Librarians

מאחורי הכותרת העברית היצירתית, נמצא הסרט הארוך הטוב ביותר שראיתי מתכניית הפסטיבל, או לכל הפחות הסרט הכי מעורר השראה. גם אם הוא לא בדיוק אופטימי. סרטה של הבמאית קים א. סניידר עוסק במאבק מסובך שהגיע לכותרות כמה פעמים בארה"ב וברחבי העולם בשנים האחרונות – המאבק להוצאות ספרים מספריות בתי הספר ברחבי ארה"ב מטעמים שונים, פופוליסטים ושמרנים ברמות שונות. מספרים שניתן להבין למה הם שנויים למחלוקת ועד לדברים שנראים בלתי מתקבלים על הדעת כמשהו שצריך לעבור צנזורה או קבלת חשיפה לתלמידי בית ספר בגילאים שונים, מבית הספר היסודי ועד התיכון.

הטענות כנגד הספרים עוסקות בתכנים לגבי זהות מינית, מיניות או עירום בכלל (כולל עירום של עכברים מובלים לתאי הגזים ברומן הגרפי המהולל "מאוס", או פסלים ברקע בגרסת הרומן הגרפי של דוד פולונסקי וארי פולמן ל"יומנה של אנה פרנק") או ספרים שמציגים תמונה מעוותת לגבי גזע. תחת זה מעודדי החמרות מכניסים כל ספר שנכתב או עוסק בזהות אתנית לא וואספית, על מנת לגרום לילדים ממוצא אירופאי לחוש אשמה לגבי היותם "לבנים" – האשמה וחוסר מציאת מודלים של השראה נותרת לילדים בני הגזעים האחרים.

מול המציאות הזאת, מתייצבות ספרניות שמוצאת את עצמם בחזית בגלל היושרה המקצועית שלהן, שכוללת קוד אתי שנועד לקדם ידע ולאפשר גישה לידע ולספרים מגוונים כחלק מן הבסיס של המקצוע. הסרט הוא לפרקים שיר הלל לתפקיד ולשליחות החינוכית שלו – שכוללת גם הבנה אילו ספרים מוקדם מדי לחשוף לילדים בגיל מסוים, אבל גם דרך לקרוא לא רק ספרים אלא גם ילדים ונערים. כלומר לעמוד על הזכות שלהם לקבל מידע מגוון וספרות שמתאימה לטעם שלהם ותעזור להם להשלים את החינוך מעבר לתכנית הלימודים, וגם לגדול כצרכני תרבות. חלק מן הספרניות בוחרת לעמוד בקול גדול ותוך סיכון אישי מול פוליטיקאים חזקים וארגוני הורים שמובילים לא בהכרח בידי הקהילה המקומית, אחרות מוצאת את עצמן בלב המאבק בלי תכנון.

הבמאית מראיינת גם אנשים אחרים שמצויים בלב המאבק, כולל פעילה בארגון שמוביל חלק מן הקריאה להחרמת הספרים, באופן שמסביר את המניעים שלה וגם מראה שהעמדה שלה היא לא תמיד בינארית ושיש באירוע הזה, שמעצב את עתיד החברה ומשקף מדינות רבות בעולם ולא רק אזורים שמרנים בארה"ב, הרבה רבדים. השיא של הסרט מגיע לקראת הסוף ובלי לחשוף יותר מדי, הוא כולל עימות בין בני משפחה שמביאים עמדות שונות לגבי אפשרות של חשיפה רחבה של סוגי תוכן לעומת צמצום ההיבטים והזהויות בכל רבדי החיים. הסרט בנוי כקולנוע תיעודי מסורתי, בלי ניסיון להרהיב בעשייה, אבל עם לכידת האנושיות של הדמויות וחומר למחשבה שהוא לא רק (אבל גם) הטפה לעמדה של הספרניות.

על הצ'לו: ז'קלין די פרה
Jacqueline du Pré: Genius and Tragedy

הבמאים מתיו פרסיוול וכריסטופר ניופן מציגים דיוקן שובר לב של הצ'לנית ז'קלין די פרה, שנחשבת לאחת מן הגדולות אי פעם בעולם המוזיקה הקלאסית, למרות שהקריירה שלה הסתיימה בגיל 28 בעקבות מחלת טרשת נפוצה. מדובר בכוכבת שנעשו עליה כתבות וסרטים רבים בימי חייה (לפני ואחרי המחלה), כך שיש להם שפע רב של חומרי גלם, גם שלה וגם של אנשים מדברים עליה, לצד ראיונות חדשים עבור הסרט. הסרט ערוך היטב ומתמקד קודם כל במוזיקה, אחר כך באישיות רבת החן של הצ'לנית ואז גם בסיפור חייה, כולל ראיון בו היא מדברת על השהות בישראל סביב מלחמת ששת הימים וההחלטה להתחתן בירושלים עם דניאל בארנבוים (שהיה גם שותף מוזיקלי) מיד עם תום המלחמה.

די פרה נראית בקטעי הארכיון כנגנית חייכנית, רבת כריזמה ובעלת יכולת בידורית מעבר לכישרון מוזיקלי יוצא מגדר הרגיל. זהו דיקון אוהד ונקי שבא להעניק לה כבוד ולמקם אותה, גם עבור קהל צעיר יותר, כאגדה. גם בעזרת קריינות של איקון הצ'לו המוכר ביותר כיום, יו יו מה, שמלבד הקריינות גם מנגן בצ'לו שהיא הורישה לו ומספר על שיעורים שהעניקה לו כשכבר הייתה חולה. הסרט נכנס מעט מאוד לרכילות או לחיים האישיים ולכן מהווה תמונה משלימה ושונה מאוד של הכנרית למי שזוכר את הסרט העלילתי "הילרי וג'קי", שהתבסס על ספר זיכרונות מאוד שנוי במחלוקת שפרסמה אחותה (שכמעט ואינה מוזכרת בסרט החדש).

לקח את הכסף וברח
Take the Money and Run

סרט הפתיחה של הפסטיבל אינו רימייק לסרט הביכורים של וודי אלן, אלא דיוקן של האמן הדני ינס הונינג שמתחיל בעקבות היצירה שלו שנתנה את שמה לסרט. הונינג הוזמן להציג יצירה אחרת שלו במוזיאון לאמנות של קופנהגן, לצורך כך נמסרו לו שטרות בסכום של כחצי מיליון קרונות, שנועדו להיתלות על שני משטחי תצוגה. בפועל, המוזיאון גילה שהוא החזיר שני בדים ריקים, כינה את היצירה "קח את הכסף וברח" ולכאורה, אכן ברח. או השתמש בכסף למשהו שהסרט מציג כתעלומה, אם כי הוא פותר אותה אחרי דקה בערך. התשובה לשאלה האם זו יצירת אמנות או פשע הונאה היא גם די פשוטה לדעתי, כאשר התשובה היא גם וגם, אבל זה מכניס את היצירה לדיון מעניין על חשיבות האמנות החברתית כאשר היא גם עוברת על החוק, כמו גם הקשר בין חוק וצדק, כאשר ניתן להציג את הונינג כסוג של רובין הוד. הוא לא בדיוק נותן לעניים, אבל כן חושף את הפערים הכלכליים בעולם האמנות, גם כאמן שהיצירות האחרות שלו עסקו בדרכים שונות בפערים חברתיים וחוסר הצדק בעולם.

בניגוד להונינג עצמו, איני בטוח כי הסיפור שלו יכול או צריך להפוך לסרט הוליוודי. כגיבור כסרט תיעודי הוא בהחלט מעניין, גם בגלל שיש לו, לצד מצפון חברתי וחשיבה אמנותית מקורית לפרקים, גם חוסר מודעות עצמית שלפרקים עוזר ולפרקים פוגע ביצירה שלו, כמו גם ביצירה של אולה יונקר, שביים את הסרט הזה. סרט שרובו דיוקן הנע בזמן וחלקו גם סוג של דרמה כלכלית ומשפטית, סביב המאבק המשפטי שמתפתח מול המוזיאון סביב הכסף הנעלם.

הסרט נמצא בצד של הונינג ותמיד יש מה להעריך באישיות שלו, אבל ניתן להבחין שיש לו כישרון נוסף, כזה להרס עצמי, גם אם לא כל הצרות שלו הן אשמתו הישירה והמחאה שלו מוצדקת במידה רבה, גם אם לא כל היצירות שלו שמוצגת בסרט נטולות בעיות אתיות אחרות, למשל הזזה של חיות ממדינה למדינה זה גם שינוי של המערכת האקולוגית ולא רק מראה ליחס להגירה. אם כי הסרט לא מבצע כל שיפוט בעצמו והדיון שלו בעבודות הוא בעיקר תיאור שלהם, לא פעם דרך דיווחי חדשות אחרים. כך שהקהל צריך לחשוב בעצמו, שזו חלק מן המטרה באמנות קונספטואלית. הרובד הנוסף הוא מבט על אמן שמסוגל להיות בעל שגעון גדלות והקטנה עצמית בו זמנית, דמות מעוררת רחמים, הזדהות וביקורת בו זמנית.