פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 45: שנת 2000

לא רק עשור חדש, אלא ממש אלף חדש אנחנו פותחים בפרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי, וכיאה למעמד, סידרו לנו שנה משמעותית למדי. הקטגוריה של שנת 2000 לא רק שיצרה תקדימים ושברה תקרות זכוכית, אלא גם חשפה כמה מהיוצרים הבולטים והמדוברים ביותר של עתיד הקולנוע העולמי. יש כמובן, כי הרי אי אפשר בלי, גם כמה סימני שאלה ובחירות מפוקפקות למדי שהיו מעורבות בעניין, אבל אי אפשר לנצח בכל החזיתות. על הכול נפרט ונדבר כמובן. אקדים ואומר שגם אם הקטגוריה לשמה התכנסנו הייתה אחת הבודדות בטקס ה-73 שתוצאותיה היו צפויות אפילו לפני הכרזת המועמדים, זאת שנה די מעניינת בשורה התחתונה.

את השיא הראשון שנקבע בתחום הקולנוע הלא-דובר-אנגלית בשנת 2000 אפשר להזכיר כבר עכשיו – "נמר, דרקון", נציג טייוואן, הפך להיות הסרט בשפה זרה עם הכי הרבה מועמדויות בהיסטוריה של האוסקר נכון לאותו הרגע, עם מספר מסחרר של עשרה אזכורים בקטגוריות השונות. הוא יחזיק בתואר הזה 18 שנה עד "רומא" המקסיקני (11 המועמדויות). גם השיא הזה יישבר בעתיד, שנת 2024 ליתר דיוק, עם "אמיליה פרז" הצרפתי שאיכשהו חטף 13 מועמדויות.
בנוסף ל"נמר, דרקון", מועמדויות נוספות של קולנוע הבינלאומי בלוח המועמדים הכללי היו אצל "מלנה", שלא נשלח על ידי איטליה אבל היה מועמד לפרסי המוזיקה המקורית והצילום; אליו ניתן לצרף את זוכה דקל הזהב "רוקדת בחשיכה" (מועמד לפרס השיר המקורי הטוב ביותר) שאמנם היה דובר אנגלית אבל מימונו הגיע בעיקר מדנמרק וגרמניה.

46 מדינות נרשמות לתחרות, מתוכן התקבלה חמישייה שכוללת שלוש אירופאיות, נציגות נדירה למדי ממרכז אמריקה ועוד אחת נוספת מהמזרח הרחוק – אזור שקיבל דחיפה יפה לאוסקר הבינלאומי החל מאמצע שנות התשעים.
מאלו שהסתכלו מבחוץ אפשר למנות כמה במאים ובמאיות שנכנסו לחמישיות בעבר, כמו למשל קספר רוסטופ מטעם דנמרק שהיה מועמד עם "לרקוד עם רגיצה" אך "מקום קרוב" החדש שלו נשאר רחוק, מגיאורגיה נאנה דג'ורדג'אזה לא שיחזרה את הצלחת "שף מאוהב" עם "27 נשיקות נעלמות", טראן אן האנג שהיה מועמד עם נציג ויטנאם "ניחוח הפפאיה הירוקה" לא עבר את הסף עם "סודות של אמצע הקיץ" המקסים, ומשמח יותר מכולם – הנמסיס שלי בפרויקט הזה וזוכה העבר חוסה לואיס גארסי ("להתחיל בשנית") לא הצליח להיכנס בשערי האוסקר עם "אתה האחד".
עוד שמות בולטים היו נביל עאיוש עם נציג מרוקו "אלי זאווה", מרקו טוליו ג'ורדאנה האיטלקי עם "מאה הצעדים", וגם רוי אנדרסון שייצג את שוודיה עם "שירים מהקומה השנייה" לא שכנע את המצביעים (תדהמה). ישראל שלחה את "ההסדר" ממש עם החיים החדשים שקיבל הקולנוע הישראלי בזכות חוק הקולנוע שנקבע שנה לפני כן, ופולין מבחינתי לקחה את תואר השם הטוב ביותר מבין המתמודדים: "החיים כמחלת מין קטלנית".
בין כל אלה, האקדמיה לחלוטין הצליחה לפספס יצירת מופת אולטימטיבית, מכתימה את מורשת הפרס הזה כנראה לנצח. זה קרה בעקבות השמטתו של נציג הונג קונג, סרט בשם "מצב רוח לאהבה" של וונג קאר-וואי. אמנם זהו בהחלט איננו סרט לקהל רחב במיוחד, הקצב והנראטיב שלו מאתגרים למדי, אבל בהתחשב בכמה מהמועמדים הסופיים, זה לא נראה טוב בכלל.

האוסקר ה-73 הסתיים בניצחון של "גלדיאטור" בתום מרוץ משולש ודי צפוף אותו אזכיר יותר בפירוט בחלק האחרון של הפרק. זה כבר הטקסט הרביעי שלי על הטקס הספציפי הזה (קדמו לו פרקים על "גלדיאטור" המנצח, ועל "נמר, דרקון" ו"טראפיק" המפסידים) ועדיין יש כל כך הרבה מה להגיד עליו.

המועמדים

בלגיה – "כולם מפורסמים" (Ledereen Beroemd / Everybody's Famous)

שש שנים מאז מועמדותה האחרונה ("פרינלי") והנה חזרה בלגיה לאוסקר, לראשונה מאז מועמדותה הראשונה עם סרט שאיננו הפקה תקופתית, שאת בכורתו הבינלאומית עשה בפסטיבל ונציה. המועמדות הזו יוצאת דופן במורשת הפרס כי מדובר בקומדיה, וגם אם בהחלט היו מועמדי עבר בעלי אלמנטים הומוריסטיים בקטגוריה הזו, מעט מאוד קומדיות מובהקות מצאו את דרכן לחמישיות.

סרטו של דומיניק דרודרה, שחקן שהפך לבמאי, מתרחש בעיירה פלמית קטנה ולא מאוד מפותחת, שם חי יאן, עובד מפעל לו רעיה ובת בוגרת. יאן רוצה להבטיח לבתו חיים טובים יותר מאלו שבמקום הנחשל הזה, ולכן רושם אותה לתחרויות זמרה (קריוקי יהיה נכון יותר לומר) כדי שיגלו את כישרונה, אך אופייה הביישני והמסוגר מונע ממנה לפרוץ על הבמה על אף קולה היפה. כאשר מתגלה שהמפעל נסגר וליאן אין דרך לפרנס את משפחתו הוא אובד עצות, אבל לפתע נקרית בדרכו הזדמנות פז – הוא מחליט לחטוף את הכוכבת המקומית, דבי, ותמורתה לבקש כופר כספי. לאחר המעשה, יאן מאמין שיש לו תוכנית טובה יותר ובמקום לבקש כסף הוא סוחט מהמנהל של דבי הזדמנות להקליט שיר שהוא כותב ולתת לבתו לבצע אותו בטלוויזיה, מה שיבטיח לה תהילה וביטחון כלכלי. מכיוון שיאן לא חשב על הכול עד הסוף, הדברים מסתבכים די מהר והאירוע הופך להיות קרקס תקשורתי שיסכן את עתיד משפחתו יותר מאשר יחזק אותה.

"כולם מפורסמים" (שלמרבה השעשוע התחרה באותו האוסקר של "כמעט מפורסמים") הגיע לאוסקר ללא שום נוכחות בעונת הפרסים האמריקאית, כאשר נראה לי שהתשובה לשאלה כיצד הצליח לעקוף סרטים מדוברים וחשובים ממנו, מתגלה ממש בשניות הראשונות של הסרט עם חשיפת הלוגו של חברת ההפצה. צדקתם, מדובר במיראמקס של הארווי וויינשטין, ששלטה בקטגוריה הזו באותן השנים.
את הסרט הזה הצלחתי לראות רק בזכות מאמציו של דולב אמיתי, אז תודה יא אח.

בלגיה – "כולם מפורסמים"

מקסיקו – "אהבה נושכת" (Amores Perros / Love's a Bitch)

לעומת בלגיה שהגיעה די משום מקום, מקסיקו חזרה לאוסקר לראשונה מזה רבע מאה עם תותחים כבדים במיוחד. זה התחיל בפסטיבל קאן של אותה שנה, שם במסגרת שבוע המבקרים הוקרן סרט ביכורים מקסיקני שגרם לכל העולם להשתגע. בחור בשם אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, אז בן 37 שבמולדתו היה מפורסם כמגיש רדיו לפני שעבר לתחום הקולנוע, הגיש סרט אנסמבל ארוך ועמוס במסגרת הטרנד הקולנועי פוסט "ספרות זולה": מספר סיפורים על אלימות וגאולה משתלבים ומסתבכים זה בזה בהגשה שאיננה כרונולוגית. ראינו את זה ממש בקטגוריה הזו בשנת "ספרות זולה", 1994, עם המועמד המקדוני המעולה "לפני הגשם".

"אהבה נושכת" שכתב הסופר גיירמו אריאגה, מחולק, בנוהל, לשלושה סיפורים. הראשון "אוקטביו וסוזאנה" מספר על אוקטביו (גאל גרסיה ברנאל, בן 22 בהופעות בכורה וקראש קולנועי מוחלט מהשנייה הראשונה שלו על המסך) שמאוהב באשתו של אחיו הגדול והפושע. על מנת להרשים אותה ולצבור כסף כדי להימלט איתה לעתיד טוב יותר, הוא רושם את הרוטוויילר שלו לקרבות כלבים – מה שאגב הופך אותו, בשבילי, לחלאה העלובה, המזופתת והדוחה ביותר בתולדות הפרויקט הזה, ואני מחשיב את כל הנאצים שפגשנו פה במרוצת השנים. הסיפור השני הוא "דניאל ו-ואלריה" ובו דוגמנית מצליחה שזה עתה עברה לגור עם אהובה נפצעת בתאונת דרכים שמסכנת את הקריירה שלה. אם זה לא מספיק, הכלב האהוב שלה נופל אל חור ברצפה של הדירה החדשה מבלי שאפשר להוציא אותו משם. הסיפור השלישי הוא "צ'יבו ומארו", במרכזו חסר בית שהוא גם מתנקש המנסה ליצור קשר עם בתו לאחר מות אמה, ובינתיים צריך להוציא לפועל עבודת רצח בין שני אחים. כל הסיפורים האלה יצטלבו – או יותר נכון יתנגשו – בתאונת דרכים במרכז העיר.

"אהבה נושכת" זכה בפרס שבוע המבקרים (מביס ששה סרטים שאיש לא זוכר כיום) ומשם סחף את העולם שחיפש את הטרנטינו או הפול תומס אנדרסון הבא, והנה קיבל את מבוקשו. הוא הפך לסרט דגל של הקולנוע המקסיקני החדש ולשיחת היום, קיבל את חיבת הקהל ואהדת המבקרים, ובדרך לאוסקר צבר עשרות מועמדויות ופרסים ביניהם זכיות בבאפט"א וב-NBR, ומועמדויות לגלובוס הזהב, לתא המבקרים של ניו יורק ולפרסי הספיריטס לקולנוע עצמאי.
הוכחה להתלהבות ממנו היא שבסך הכול שלוש שנים לאחר מכן, איניאריטו ואריאגה כבר הובאו להוליווד ועשו שם את "21 גרם", שהיה בעצמו מועמד לשני פרסי אוסקר (שחקנית ראשית ושחקן משנה).

צ'כיה – "עזרה הדדית" (Musíme si Pomáhat / Divided We Fall)

השם העברי שנתתי איננו רשמי מכיוון שהסרט לא הופץ בישראל, ולמיטב ידיעתי לא הוקרן פה בשום קונסטלציה (ייתכן ואני טועה). אמנם יש מספר לא מבוטל של מועמדי אוסקר בינלאומי שלא הופצו בישראל, אבל המקרה של הצ'כי מאוד משונה בהקשר הזה. זאת לא רק כי הוא עוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה ורדיפת היהודים, אלא שבפס הקול שלו משולבים שני שירים של חווה אלברשטיין, שאוזניים ישראליות פשוט לא יכולות לפספס. מאוד מעניין המקרה הזה עם סרטו של יאן יהרבייק, שהביא את צ'כיה לאוסקר ארבע שנים לאחר זכייתה עם "קוליה".

הסרט, ממש כמו המועמד הבלגי, לא הגיע עם פסטיבלים גדולים לשמו או פרסים משמעותיים מחוץ למולדתו, אבל נכנס בחסות ההפצה של האולפן סוני שכנראה ניגנו על חיבת האקדמיה לסרטי מלחמת העולם השנייה והשואה, והמומנטום שיצר "החיים יפים" שנתיים לפני כן. הפעם הנראטיב הוא לא של היהודים, אלא של זוג נוצרי בצ'כוסלובקיה של 1939. השניים, יוזף ואשתו מארי (הכניסו כאן רפרנס של הברית החדשה להנאתכם), מנסים לשרוד לא רק את המלחמה והמחסור, אלא גם את הנאציפיקציה של קהילתם, כזו שהלשינה על וגירשה את כל היהודים שגרו לצדם בשכנות נעימה עד שהכול התהפך. בערב רגיל של ביזת אחד מבתי יהודים הנטושים, יוזף נתקל בדיויד, יהודי שהצליח לברוח ממחנות המוות. יוזף ומארי מחליטים להגן על דיויד ולהחביא אותו בחדר סודי בדירתם. זה כמעט הופך את הסרט הזה לסיטקום סטייל "שלושה בדירה אחת", במיוחד כאשר הורסט, חברו של יוזף ומשת"פ נלהב של הנאצים, מגיע תכופות לדירה ללא התראה. יוזף מבין שכדי להסיר מעצמו חשד הוא צריך להתחנף למפלגה הנאצית ונתפס כמשתף פעולה, דבר שעלול לעלות לו במחיר כבד כאשר המלחמה תסתיים. ויש גם קטע עם זה שמארי לא יכולה להיכנס להיריון ואז דיויד נכנס לתמונה, לא משנה, עדיף שתראו בעצמכם.

צרפת – "על אהבה וטעמים אחרים" (Le Goût des Autres / The Taste of Others)

מועמדותה ה-31 של צרפת – שיאנית המועמדויות אז כמו היום – הייתה איזושהי סטייה מהקו האוסקרי שלה בשנים האחרונות. לראשונה מאז "בטי בלו", כלומר שש מועמדויות על פני 14 שנה, הצליחה מעצמת הקולנוע להיכנס לאוסקר עם דרמה קומית קטנה ואינטימית, בשונה מרצף הפקות הענק התקופתיות שלה ("להתראות ילדים", "קמיל קלודל", "סיראנו דה ברז'רק", "הודו-סין" שגם זכה, "משהו מגוחך" ו"ממערב למזרח"). עוד דבר יוצא דופן בעולם האוסקר הבינלאומי הוא שמדובר בסרט ביכורים של במאית.
זוהי אנייס ז'אווי, שחקנית שבשנת 2000 החליטה לעבור לצד השני של המצלמה, ויחד עם בעלה השחקן ז'אן-פייר בכרי כתבו סרט אנסמבל בפריז המודרנית, בו קבוצה של בני המעמד הבינוני מתחבטים בענייני אהבה, זוגיות, קריירה, פוליטיקת זהויות ואומנות. בכרי וז'אווי גם היו חלק מצוות השחקנים.
הדרמה הקומית הקלילה ניצחה את הסזאר באותה שנה עם פרסי הסרט, השחקן ושחקנית המשנה, והתסריט לז'אווי ובכרי (הם הפסידו את פרסי המשחק עליהם היו מועמדים בעצמם). התסריט זכה גם בפרסי הקולנוע האירופאי, אך על אף אלו הסרט לא נכח בפרסי הקולנוע האמריקאים.

צרפת – "על אהבה וטעמים אחרים"

הזוכה

טייוואן – "נמר, דרקון" (Crouching Tiger, Hidden Dragon)

את זה לא היה לנו מאז זוכה 1995, הנציג ההולנדי "שושלת אנטוניה", אבל הנה מגיע עוד סרט שכבר קיבל ממני טקסט בפני עצמו עוד לפני הפרויקט הנוכחי. זה קרה אי שם במהלך פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, ואני שמח לבשר שכל מה שאתם צריכים לדעת נמצא שם. ברור לי שזה לא מגניב להפנות אתכם לטקסט ארוך כהשלמה לטקסט עוד יותר ארוך, אבל מקווה שתחסכו לי להיכנס בפעם השנייה לכל הפרטים.
בקצרה מאוד: הבמאי הלוהט של הרגע אנג לי, שכבר הביא את טייוואן לאוסקר פעמיים לפני כן עם "מסיבת נישואים" ו"אוכל שתייה גבר אישה" (הוא היחיד אי פעם שהצליח לסדר מועמדויות למדינה), עבר לארה"ב שם הקריירה שלו חוותה פסגות ("על תבונה ורגישות"), תהומות ("לרכוב עם השטן") או משהו באמצע ("סופת קרח"). לי בחר לחזור לטייוואן ולביים אפוס תקופתי רומנטי פנטסטי, וזה הפך לאחד מאירועי הקולנוע האולטימטיביים של שנת 2000.
הסרט מספר על שני סיפורי אהבה גדולים מהחיים בסין של המאה ה-19, להם משותפת חרב הגורל העוצמתית. בסרט כיכבו שניים מהשמות המוכרים ביותר של הקולנוע האסייתי, צ'או יאן פאט ומישל יו (22 שנה לפני האוסקר שלה על "הכול בכל מקום בבת אחת"), ותגלית שהפכה ליקירת תעשיית הסרטים לכמה שנים, זיי ז'אנג. הסרט היה להצלחה קופתית חסרת תקדים ולאחד הסרטים המשפיעים של תקופתו, נישא על המומנטום העצום של אהדת סרטי פנטזיה/אומנויות לחימה פוסט "מאטריקס". כאמור, הכול נמצא כאן.

על אף זרותו ושפתו היה ברור ש"נמר, דרקון" יהיה חלק אינטגרלי מעונת הפרסים האמריקאית. למעשה, הוא צבר כל כך הרבה פרסים ואהדה בדרך (קצרה היריעה, אבל זכיותיו המשמעותיות היו באפט"א, גלובוס הזהב כולל פרס הבימוי, איגוד הבמאים, פרסי הספיריטס, ותאי המבקרים של לוס אנג'לס וניו יורק), שלא מעט הימרו שייקח אפילו את פרסי הבימוי והסרט בטקס ה-73.
זה לא קרה בסופו של דבר, אבל "נמר, דרקון" ממש לא הלך בשקט אל תוך הלילה. מטקס האוסקר אליו נכנס עם עשר מועמדויות (פחות או יותר כל קטגוריה מלבד פרסי המשחק, האפקטים והסאונד) הוא יצא עם ארבעה פרסים: לסרט הבינלאומי כמובן, אבל גם לעיצוב האומנותי (טים ייפ), לצילום (פיטר פאו) ולמוזיקה (טאן דאן).
"נמר, דרקון" הפך לסרט האסייתי הראשון שלוקח את האוסקר הבינלאומי, אך הוא עדיין (נכון ל-2026) הפעם האחרונה בה טייוואן התקבלה לפרס הזה. באופן כללי המזרח הרחוק כולו יזכה בפרס הבינלאומי רק שלוש פעמים נוספות עד 2026: "פרידות" ו"הנהגת של מר יוסוקה" (יפן) ו"פרזיטים" (דרום קוריאה).

המרוץ ומי היה צריך לזכות

זאת כבר השנה השלישית ברציפות בה קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר היא אחת הצפויות של הטקס, אם לא הצפויה ביותר. מה שקצת יוצא דופן בהקשר הכללי של האוסקר לשנת 2000 זה שאפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל צפוי הוא לא היה. כל קטגוריה וקטגוריה הייתה פתח לדיון ומאבק בין שני סרטים או יותר, להוציא חמישה: פרס שחקן המשנה (בניסיו דל טורו על "טראפיק"), השחקנית הראשית (ג'וליה רוברטס על "ארין ברוקוביץ'"), התסריט המעובד (סטיבן גייגן על "טראפיק"), האפקטים ("גלדיאטור") וכמובן הסרט הבינלאומי.
הניצחון הצפוי והמוחלט של "נמר, דרקון" משאיר אותנו עם שתי שאלות שבשבילן אנחנו פה: האם הסחף היה מוצדק או שמא העולם התעורר עם האנג-אובר מוזר לאחר מכן; ומה היה קורה אם "נמר, דרקון" לא היה חלק מהמרוץ, כלומר, מי היה במקום השני?
לאחת מהשאלות האלו יש תשובה מוחצת, השנייה באופן טבעי קצת יותר מסתורית. נתחיל איתה.

טייוואן – "נמר, דרקון"

על פניו, נראה שהמקום השני הקל היה נציג מקסיקו "אהבה נושכת". הוא הביא אנרגיה חדשה לקולנוע, הדביק בהתלהבות את הצופים ברחבי העולם, והיה ברור שהוא מצית שלוש קריירות שיהדהדו שנים קדימה (אניאריטו, אריאגה, ברנאל). הסרט המקסיקני היה הזייטגייסט, ממשיך כאמור את הקו של סרטי הפשע האלימים והאנרגטיים של המעבר לאלף החדש ("ספרות זולה", "רקוויאם לחלום", "לילות בוגי", "ראן לולה ראן", "גו", "פושר", "צ'נקינג אקספרס", "החשוד המיידי", "פארגו", "מועדון קרב", "משחקי שעשוע", "ממנטו", "טריינספוטינג" והרשימה ממשיכה עד פחות או יותר "עיר האלוהים"). אבל יותר מזה, גם הייתה לו כביכול אמירה על החברה המודרנית, בעיקר המקסיקנית, שהפכה אותו גם למוצר אקזוטי ואינטלקטואלי.
עם זאת, הסיבה שלא הייתי ממהר להכריז עליו כמקום השני, היא למעשה בדיוק כל מה שכתבתי למעלה. אם מסתכלים על ההיסטוריה של הקטגוריה הזו, אין אפילו משהו שמתקרב ל"אהבה נושכת" ברמת התכנים וההגשה, לפחות מאז "Z" ו"חקירתו של אזרח מעל לכל חשד" ממש כשנולדו שנות השבעים. עבר המון זמן מאז. בהתחשב בתמהיל של מצביעי האקדמיה, קשה לי לראות סרט אכזרי ואלים כמו "אהבה נושכת" לוקח את הפרס הספציפי הזה.

למעשה, אם מסתכלים על העדפות האקדמיה באותן שנים, בלתי נמנע להכריז על "עזרה הדדית" הצ'כי כזה שהיה הכי קרוב להזדנב מאחורי "נמר, דרקון". זו דרמה תקופתית היסטורית שעוסקת בזמנים אפלים אבל גם מובאת באופן נגיש שיכול להתחבב על קבוצה גדולה של מצביעים, משלבת בין היסטוריה, סולידריות, רגש והומור. בהקשר הספציפי הזה אני ממש לא כותב את הדברים לשלילה. "עזרה הדדית" הוא לא בדיוק הסרט הכי מיומן ומשויף שיש, אבל הוא עובד מעולה. המשחק מצוין ובעזרתו כל הדמויות – השליליות והחיוביות – מקבלות מורכבויות רבות, העלילה מתקדמת רוב הזמן די טוב, הדילמות מרגשות ומעוררות הזדהות, והדקות האחרונות שלו מה שנקרא brings it home.
אני שוב אחזור לתהייה שלי בפסקאות המוקדשות לסרט הזה בחלק הקודם – אין לי שמץ של מושג למה בישראל הסרט הזה לא קיים כלל. הוא בהחלט משהו שכדאי להכיר, וההצלחות שלו הן כבירות, בטח ביחס להרבה סרטים שניסו להתמודד עם התקופה הזו.
שני המועמדים הנוספים, נציג צרפת ונציג בלגיה, כנראה היו הרחק מאחור מבחינת ההצבעות. אני מאמין שהטון הקליל יחסית שלהם, יחד עם העובדה שאין להם מטען פוליטי או חברתי משמעותי מדי (לשניהם אפשר לקרוא "סאטירה חברתית" אבל היא מאוד עדינה-שלא-נאמר-מתחנפת) כנראה לא הפכו אותם לאיום על טייוואן, מקסיקו או צ'כיה.

שני הסרטים האלו, הנציגויות של צרפת ובלגיה, הן בעיני גם החלשים ביותר מהחמישייה, אם כי יש פער גדול בין השניים.
את "על אהבה וטעמים אחרים" הצרפתי התחלתי לראות לא בחשק גדול, סתם כי זה לא בדיוק סוג הקולנוע שמלהיב אותי לאחרונה. סרט דברני על דמויות שאני לא מוצא שום דבר משותף עמן בשלב זה של חיי גרם לי להתייחס אל הצפייה בו כמטלה. ואכן בדקות הראשונות די גלגלתי עיניים אבל אז דווקא קרה הבלתי צפוי והסרט הזה לאט לאט גדל עלי. לא אומר שבסופו הרעתי ומחיתי דמעה, אבל גיליתי שאני נהנה להיות בחברת האנשים האלה, כשאין ספק שיש הרבה רגישות ואלגנטיות בתסריט ובבימוי. מבחינתי "מצב רוח לאהבה" ו"ההסדר" הישראלי היו ראויים ממנו לחמישייה, אבל הוא חביב למדי, ובעיקר מרענן קצת את הקטגוריה מכיוון שסרטים כאלה די נדירים פה. גם מועמדים של במאיות צעירות זו חיה די נדירה בפרס הבינלאומי, אז טוב שמצאו לזה מקום.
"כולם מפורסמים" הבלגי, לעומתו, סיקרן אותי למדי כי זה בדיוק מסוג הסרטים שקיימים רק בגבולות הקטגוריה הבינלאומית. אין אף אחד בעולם שהרהר או נזכר בסרט הזה מאז הטקס, ומבחינת הזיכרון של עולם הקולנוע הוא נמחק לחלוטין. זה לא בהכרח אומר כלום, במהלך הפרויקט גיליתי מספר סרטים נעלמים שהדהימו אותי לחלוטין ("ימי ראשון וסיבל", "ארבעת הימים של נאפולי", "פגשתי צוענים מאושרים" ועוד ועוד), ולכן ניגשתי אליו בראש פתוח לחלוטין. ראש פתוח שנסגר לחלוטין כאשר גיליתי שמדובר בסרט בו הגיבור חוטף אישה צעירה שמפתחת תסמונת שטוקהולם (ספציפית על דמות אחרת).
כמו הרבה קומדיות, גם "כולם מפורסמים" התיישן רע למדי. כמה בדיחות כן עובדות, ויש בו רגעים מרגשים פה ושם (בעיקר בזכות הדמות של אשתו של יאן, אותה מגלמת באופן נהדר גרט פורטייל), אבל הוא בסופו של דבר סרט שלם על גברים מגעילים ונשים פתיות שנופלות קורבן להם, וזה לא עובר טוב. אני באמת מאמין שהסיבה היחידה שהצליח להיכנס היא בגלל הדחיפה של הארווי וויינשטין כי הנוכחות של בחמישייה מאוד בולטת לרעה. למעשה, בלגיה עד כה הביאה כמה מועמדים ראויים למדי, וזה ללא ספק החלש ביותר מהם.

אגיע אל שני הסרטים הכבדים של התחרות עוד רגע, אבל לפני זה אני רוצה לחזור ולהדגיש כמה "עזרה הדדית" הצ'כי היה הפתעה משמחת (אגב סרטים שאיש לא עוסק בהם). כתבתי על זה לפני כמה פסקאות אז הנקודה הובהרה, אבל בשבילי הוא הטוען לכתר לא רק בהקשר של הימורי הזכייה, אלא גם בהעדפה שלי בדירוג החמישייה. ועכשיו לסרטים שכנראה מסקרנים יותר מכולם.

מקסיקו – "אהבה נושכת"

את "אהבה נושכת" המקסיקני ראיתי בקולנוע בשנת יציאתו. הייתי בן 16 ולחלוטין נדבקתי בהתלהבות הכללית ממנו. אפילו לא זכרתי שהוא שעתיים וחצי. מאז לא צפיתי בו, אבל בגללו, "21 גרם" ו"האיש שנולד מחדש" הפכתי להיות מגן איניאריטו נלהב, גם כשנדמה שהעולם שינה את עמדתו ביחס ליוצר המקסיקני. נכון, "בירדמן" הוא בעיני אחד מזוכי האוסקר החלשים ביותר אי פעם, "בארדו" שיעמם אותי למדי וצפייה שנייה ב"ביוטיפול" חשפה כמה הסרט הזה מציק, ועדיין. מה גם שבזכות "אהבה נושכת" נסללה הדרך של הקולנוע המקסיקני לקונצנזוס – בהובלתם של שלושת האמיגוס: איניאריטו, גיירמו דל טורו ואלפונסו קוארון (גם אם הפריצה שלהם התרחשה לפני איניאריטו) – והוא היה על המפה אחרי שנים קשות של מאבק התעשייה בממשלה. קשה מאוד להקל בחשיבות הסרט הזה בנוף הקולנוע הבינלאומי של תחילת האלף.
הסתקרנתי מאוד מהמפגש המחודש עם "אהבה נושכת" וקיוויתי שיעורר בי את אותן תחושות מסעירות שעשה לפני 26 שנה.

כמו כל סרטי איניריאטו, גם "אהבה נושכת" מאוד מרשים, ולצופים שאוהבים קולנוע ובמיוחד לאלו ששואפים ליצור, די ברור למה הוא עובד כל כך טוב. יש לו אנרגיה משוגעת, קאסט שחקנים יוצא דופן, והפיתולים התסריטאים שלו מרשימים לתקופתם. עם זאת, לפחות בשבילי כיום המצב נראה קצת אחרת.
האורך המוגזם שלו, ההתפלשות שלו בטינופת וזעם אנושי, האמירות חסרות העומק, כולן יחד מייצרות חוויה די מתישה שמתחילה חזק אבל הולכת ודועכת. מה גם שהדמויות עצמן לא בדיוק מעוררות חיבה יתרה, במיוחד הגיבור הרומנטי, שעל אף שהוא נראה כמו גאל גרסיה ברנאל, כזכור בוחר להתעלל בכלב שלו בשביל כסף וזה בעיקר גרם לי להעביר דקות ארוכות בייחול למותו בייסורים. בהקשר הזה, אולי החטא הכי גדול של "אהבה נושכת" היא היחס שווא הנפש לקרבות כלבים – בשבילי קונספט שנמצא בטופ פייב של הסיבות למה האנושות לא ראויה להתקיים. קשה לומר שהסרט מנרמל את זה, בכל זאת המעורבים בעניין הם אנשים מפוקפקים במילים עדינות, אבל מכיוון הגיבור "החיובי" הוא חלק מזה, לי יש עם בעיה עם היחס הכללי לנושא. אבל גם אם על כל אלו אפשר להתווכח, מה שצורם אובייקטיבית זו העזרה של הסרט בקיבוע הסטריאוטיפים על רוטוויילרים ואמסטפים כיצורים רצחניים, ולא ככלבים חמודים ולא מזיקים שמי שהופך אותם למפלצות הם בני האדם ולא מזגם הטבעי. על זה קשה לי לסלוח. כן אכתוב שהדיבור הוא שבזכות הסרט הזה הפכו קרבות הכלבים ללא חוקיים במקסיקו, אז אם זה נכון לפחות יש נחמה במשהו.
אז בזמן שקל להבין ולשחזר את ההתלהבות המקורית מהסרט בעת יציאתו – שכזכור הייתי חלק ממנה – כיום הוא מרגיש כמו הסתערות חסרת פרופורציות של יוצר שרוצה להרשים יותר מאשר לומר משהו. אך כדי שלא יובן אחרת: אין ספק שטוב עשתה האקדמיה שנתנה מועמדות לסרט הזה, שבאמת היה אירוע מהדהד עם תוצאות משמעותיות לקולנוע המקסיקני, ואולי הלטיני בכלל. אחת מהפעמים הבודדות שהאוסקר היה עם האצבע על הדופק. את זה אי אפשר לקחת.

נסיים עם הזוכה הגדול "נמר, דרקון", סרט שגיליתי מחדש לאחרונה ומאז אני נשבע בו. בגלל (סליחה שאני מזכיר שוב) הטקסט המוקדש לו בפרויקט המפסידים לא אשטח שוב את כל הסיבות למה מדובר ביצירת מופת על זמנית, אבל כן אכתוב בהקשר של מורשת זוכי האוסקר הבינלאומי שמדובר באחד הזוכים הטובים ביותר אי פעם. חומר של העשירייה הראשונה לצד "מעיין הנעורים", "שמש בוגדנית", "זיכרונות" ו"הקרב על אלג'יר". אני מפקפק שבעשור הבא עלינו (לטובה?) אמצא זוכה טוב ממנו, אבל אני מוכן להתבדות. זו אחת הזכיות המוצדקות ביותר בתולדות הקטגוריה, ובאמת שאף מועמד מאותה שנה לא התקרב לגבהים של הנציג הטייוואני.

בפרק הבא דווקא הסרט הגדול והמוכר שצובר מועמדויות לרוב הוא זה שהולך הביתה בידיים ריקות, הודו חוזרת עם סרט שייקח כמעט ארבע שעות מהחיים שלי, וישראל שולחת את הנציג הכי חזק שלה מזה שנים אבל נשארת בחוץ בגלל קומדיה נורבגית שאף אחד לא מכיר. זה האוסקר, חברים.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-2000:
צרפת – 31 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 26 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 18 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 13 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 12 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 11 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 5
הולנד – 5 (מתוכן 3 זכיות)
מקסיקו – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ארגנטינה – 4 (מתוכן זכייה אחת)
ברזיל – 4
יוון – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
נורבגיה – 3
בריטניה – 2
הודו – 2
הונג קונג – 2
צ'כיה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
קנדה – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
אוסטריה – 1
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1
קובה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,