פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 44: שנת 1999

זה לא רק עשור שאנחנו סוגרים עכשיו עם הפרק ה-44 של פרויקט הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אלא גם חצי מאה. 219 סרטים ממעל ל-40 מדינות. האמת שאני מופתע כמה מהר זה עובר.
אל חלקן של הניינטיז בפרויקט נכנסתי ממקום מסוקרן וחושש. מסוקרן – כי העשור הזה כמעט כולו הורכב מסרטים עליהם שמעתי אבל לא ראיתי ועוד רגע יהפכו משם או פוסטר לסיפור שלם, או מסרטים שראיתי לפני שנים רבות ותהיתי עד כמה הם מחזיקים בקונטקסט הספציפי הזה; וחושש – כי על אף שכמה שמות מפורסמים מאוד שובצו בפרס במהלך השנים, התחושה הכללית היא שרוב המועמדים והזוכים די נעלמו במרוצת הזמן ואין פה קאנון משמעותי במיוחד.

בסופו של דבר, אני חושב שבהסתכלות מאוד רחבה, הניינטיז הפתיעו לטובה. נכון, היו נפילות קשות (אם כי פחות ממה שציפיתי) ונכון שלא היו המון קלאסיקות מוחלטות, אבל קומץ ראוי בהחלט היה גם היה, יחד עם עוד תגליות נחמדות. מוזר גם לי לכתוב את זה, אבל בהקשר של הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, הניינטיז בעיני היו טובות מהסבנטיז.
כמיטב המסורת בסיום עשורים, הנה השיאים החיוביים והשליליים של העשור לפני שאנחנו מתחילים מאה חדשה, ולמעשה מילניום חדש:
הזוכה הטוב ביותר של העשור: רוסיה – "שמש בוגדנית" (1994)
המועמד הטוב ביותר של העשור: הונג קונג – "שלום לפילגש" (1993)
הזוכה הגרוע ביותר של העשור: ספרד – "הפיתוי היפה ביותר של חיי" (1993)
המועמד הגרוע ביותר של העשור: ספרד – "הסבא" (1998)

1999 הייתה כמובן הטקס של "אמריקן ביוטי" שסחף את פרסי הסרט, הבימוי, התסריט המקורי, השחקן הראשי והצילום. על הסרט כתבתי בפרויקט הזוכים, אבל עוד שניים ממועמדי הסרט הטוב ביותר זכו שאתעכב עליהם: "המקור" בפרויקט המפסידים, ו"גרין מייל" בפרויקט סטיבן קינג. שני המועמדים הנוספים היו "תקנות בית השיכר" ו"החוש השישי".
במסגרת הבינלאומית, שנת 1999, כמו קודמתה, מפורסמת בעיקר בזכות הזוכה הוודאי שהגיע מפסטיבל קאן. פרטים כמובן בהמשך. מעבר אליו, ארבעת המועמדים התגלו במרוצת השנים כסרטים יחסית זניחים בהסתכלות היסטורית, אבל למרבה השמחה אף אחד מהם איננו סרט רע. כמובן שלא כולם באותה הרמה, וחלקם בהחלט מעלים שאלות כיצד הגיעו למעמד הזה, אבל לצורך העניין אין פה אחד שהיה מקבל ממני פחות משלושה וחצי כוכבים. עוד חדשות מרעישות הן שב-1999 נבלם הטרנד הקיצוני של הקטגוריה להעמיד סרטי התבגרות או סרטים על פעוטות חמודים. טוב שהמשכנו הלאה מזה.

ועם זאת – ובעצם כמו תמיד – אי אפשר להגיד שהאקדמיה קלעה במאה אחוז אם מסתכלים על הסרטים שהוגשו ונותרו מחוץ לרשימת המועמדים. 47 מדינות הגישו נציגים לאוסקר באותה השנה, ובין המוכרים והמוערכים שנותרו בחוץ אפשר למנות את זוכה דקל הזהב "רוזטה" (בלגיה) ו"השיר האחרון של מיפונה" (דנמרק). שמות אחרים שצצים במבט על רשימת הנציגים הם זוכה פרסים מטעם סאנדנס והספיריטס "שלוש עונות" (וייטנאם), "לונה פאפא" (טייג'יקיסטן), העיבוד למרקס "אף אחד לא כותב לקולונל" (מקסיקו) ו"צבע גן עדן" (אירן). ישראל שלחה את "החברים של יאנה".

בריטניה – "סולומון וגיינור"

המועמדים

בריטניה – "סולומון וגיינור" (Solomon & Gaenor)

שש שנים אחרי מועמדות הבכורה שלה על "הד ווין" דובר הוולשית, סגרה הממלכה המאוחדת את העשור עם מועמדות שנייה במספר, וכמו הראשונה, גם היא מציבה במרכזה בחור צעיר, לבנבן, חתיך ורומנטיקן באופן שיביא עליו צרות. ההבדל הוא שהפעם הנציגות לא דוברת רק וולשית, אלא גם יידיש ואנגלית. למעשה, אני חושב שזה הסרט עם הכי הרבה אחוזי אנגלית שראיתי בפרויקט הזה. לא לזלזל חלילה באנשי האקדמיה שאמורים לבדוק את כשירות הסרטים, אבל אני הייתי מערער.

"סולומון וגיינור" (לא להתבלבל עם נציג גרמניה של אותה שנה, "אמה ויגואר" שהיה מועמד לגלובוס הזהב) ממשיך את המומנטום של "החיים יפים" שזכה שנה לפני כן, בסיפור שעוסק גם ברדיפות היהודים באירופה, שלי עשה אסוציאציות עגנוניות מובהקות. הפעם זו לא מלחמת העולם השנייה אלא סתם אנטישמיות שגרתית וספונטנית באיים הבריטים של תחילת המאה העשרים.
בעמק נאה ולא מאוד מפותח בוויילס חי לו העלם סולומון לווינסקי עם משפחתו היהודית-אורתודוקסית. חלומו הוא לפתוח חנות תפירה, המשך לעסקי החנוונות של משפחתו, ומדי פעם הוא יוצא לכפר למכור בדים לנשים מדלת לדלת. גורלו של סולומון משתנה כאשר את אחת הדלתות פותחת עלמה צעירה ויפה להפליא, גיינור ריס, בת למשפחה נוצרית אדוקה. המום לחלוטין מכל דבר בה, סולומון מתחיל לחזר אחריה, אבל גם יודע שעליו להסתיר את זהותו היהודית, ומציג את עצמו כסם ליווינגסטון. גיינור לא חושדת בדבר, ובעצמה מתאהבת בבחור המקסים שהגיע לפתחה. היא לא כל כך מבינה למה הוא לא מסכים להכיר לה את הוריו או להתחייב על איזשהו עתיד, היא גם לא ממש מתחקרת למה הפין שלו נראה קצת אחרת מהגברים שהכירה, אבל כפי הנראה לאהבה חוקים משלה. כמיטב הסרטים על אהבה אסורה, היריון לא רצוי גם נכנס לתמונה, מכה קשה לגיינור ומשפחתה, במיוחד כאשר האב נעדר. מורחקת ומוחרמת מקהילתה, גיינור מצליחה לאתר את בחיר ליבה, מגלה את האמת עליו, ויחד הם מתכננים לברוח לעתיד טוב יותר. למרבה הצער, שביתת עובדים מכה באיזור והאשם נופל על היהודים, מה שמשבש את תוכניותיהם.

על אף שזה ממש מרגיש ככה, "סולומון וגיינור" איננו מבוסס על מקור ספרותי, אלא תסריט מקורי של פול מוריסון, שגם ביים (סרטו הראשון למסך הגדול), מוקף בצוות נשי שכלל את המפיקה שריל קראון, הצלמת נינה קלגרן והמלחינה אילונה סקאץ'.
ההפתעה הגדולה ביותר שלי עם הסרט הזה הגיעה עם השחקן הראשי המגלם את סולומון ההורס. זהו לא אחר מאשר יואן גריפית' הוולשי (וכראוי לוולשי שם המשפחה שלו מאוית אחרת לגמרי), אז בן 26. גריפית' כבר היה שחקן טלוויזיה מוערך בבריטניה אז, עם מותג סרטי טלוויזיה רחב משלו (מותג שימשיך הרבה אל תוך האלף החדש) אבל בארה"ב רק התחילו לגלות אותו והוא הפך להיות מאלו שהוליווד מתעקשת להפוך אותם לכוכבי ענק אבל עושה הרבה טעויות בדרך.
נתעלם רגע מהופעת המצמצת-פספסת שלו בסרט קטן בשם "טיטניק", אבל בתחילת האלף הוא לוהק לסרט ההמשך של "על כלבים וגנבים", לסרט המלחמה העצום "בלק הוק דאון", וב-2005 תפס לעצמו את לא פחות מהתפקיד של ריד ריצ'ארדס, האיש החכם ביותר בעולם, בעיבוד הקאנוני הראשון של "ארבעת המופלאים". הוא חזר לתפקיד הזה גם בסרט ההמשך ב-2007. משם הקריירה הקולנועית שלו לא בדיוק התפוצצה אבל הוא מצא נישה ראויה בטלוויזיה – זו האמריקאית וזו הבריטית.
את גיינור גילמה נינה רוברטס המקסימה, שגם היא בעיקר עובדת בטלוויזיה, אבל כמה מסרטיה הוזכרו בסריטה בעבר, בעיקר באימת החודש עם "הסעודה" ו"המתקן".

הסרט הגיע לאוסקר ללא פסטיבלים גדולים לשמו, וגם בעונת הפרסים שקדמה למועמדות לא היה לו זכר. את בריטניה נמצא שוב באוסקר הבינלאומי רק בעוד 24 שנים, אז גם תזכה.

נפאל – "הימלאיה" (Himalaya, l'enfance d'un chef / Caravan)

כמו וייטנאם וגיאורגיה לפניה, גם נפאל נכנסה לאוסקר הישר עם נציגותה הראשונה, ומאז לא נשמע ממנה וכל נציגיה מאותו הרגע נותרו בחוץ. עוד משותף להן הוא שמועמדותן היחידה הגיע בעיקר עם כסף צרפתי.
כדי לא להשחיר סתם אגיד ש"הימלאיה" בהחלט צולם כולו בנפאל, הוא סיפור על דמויות מנפאל עם שחקנים מקומיים, ושהבמאי, אריק ואלי, חי במדינה הזו כ-15 שנה לפני צילומי הסרט.
ובכל זאת, כן צריך להזכיר שההפקה אותה הגישה נפאל היא בעיקר צרפתית (השם הרשמי של הסרט הוא בצרפתית), עם במאי צרפתי, ושמות צרפתיים חזקים שגיבו אותה כמו המפיקים-שחקנים איב רובר וז'אק פרין (הזוכה "Z") והעורכת מארי-ז'וזף יויוטה ("400 המלקות"). יותר מזה, נפאל במקום הרביעי ברשימת המדינות האחראיות על ההפקה אחרי צרפת, שווייץ ובריטניה.

"הימלאיה" – שעד הפרויקט הזה ההיכרות שלי אתו הייתה כשהגעתי לראות אותו בבית הקולנוע בטבעון באיזה יום שישי ב-1999 אבל ההקרנה בוטלה כי המזגן לא עבד – הוא סרט מסע מרהיב שצולם בדולפו, מערב נפאל, מקום שאני בהלם שבכלל מישהו אישר לתת לצוות ביטוח להיות שם. בחיי שאין לי מושג איך מעמידים מצלמות בלוקיישנים האלה, איך דואגים לצוות, ובאופן כללי מאוד מעוניין במייקינג-אוף על מה שהיה בסט הזה ואיך אף אחד לא מת.
"הימלאיה" ("שיירה" על פי השם הבינלאומי, ו"הימלאיה – בנו של המנהיג" בתרגום חופשי מצרפתית) נפתח כאשר אל שבט נפאלי אי שם בדולפו חוזרת משלחת מהמסע למכירת מלח עם חדשות איומות: לאקפה, מנהיג השבט, מצא את מותו כשניסה למצוא דרך חדשה בהרים. או לפחות כך טוען קארמה, סגנו של המנהיג. מי שמאוד מפקפק באמינות הדיווח הזה הוא אביו של לאקפה, טינלה הקשיש, שחושב שקארמה הרג את בנו כדי להפוך למנהיג החדש. הכעס שלו מפצל את השבט לשניים, וכאשר קארמה מתארגן על משלחת חדשה, טינלה מחליט לצאת במשלחת נפרדת שכוללת את אשתו, את כלתו שכעת אלמנה, נכדו החמוד, ובנו השני נורבו שהפך לנזיר (קארמה טנסינג ניימה לאמה, אחד הדברים הכי יפים שראיתי בחיי).
במסע המסוכן דרך איתני הטבע, שתי המשלחות יתפצלו ויתאחדו, בדרך שהיא לא רק פיזית אלא גם נפשית למסלול של נחמה וגאולה, מוות והתחלה חדשה.

"הימלאיה" הוקרן לראשונה בפסטיבל לוקרנו ולאחר מכן בטורונטו. בעונת הפרסים האמריקאית הוא לא היה נוכח במיוחד, אבל בפרסי הסזאר של התעשייה הצרפתית הוא ניצח בפרסי המוזיקה והצילום.

נפאל – "הימלאיה"

צרפת – "ממערב למזרח" (Est-Ouest / East-West)

הטקסט הזה נכתב במהלך של עונת הפרסים של סרטי 2025, בסופה ייתכן וצרפת תזכה באוסקר הבינלאומי בזכות סרטו של האירני של ג'פאר פאנהי "It Was Just an Accident"', זוכה דקל הזהב (אם כי נראה שהסיכוי נמוך ממה שחשבנו בתחילת הדרך). אם כך יהיה, זה יהיה ניצחונה הראשון של מעצמת הקולנוע מזה 32 שנה. עדיין מוזר לי לכתוב את זה.
אני מזכיר את העובדה הזו כי הזכייה האחרונה של צרפת הייתה "הודו-סין" בשנת 1992, סרט בבימויו של רז'י וארניה, שהנה הוא חוזר בשנית.
ב-1999, שבע שנים אחרי אותו ניצחון, המדינה שלחה סרט נוסף שלו, "ממערב למזרח", שוב הפקה תקופתית מרהיבה על תולדות המאה העשרים עם נוכחותה של קת'רין דנב (שהייתה בעצמה מועמדת לאוסקר על "הודו-סין"). הפעם צרפת נשארה על הספסל. וארניה עדיין חי ופעיל כיום, אבל זו הייתה הפעם האחרונה שנשלח כנציג לאוסקר.

הפקת הענק הנוכחית של וארניה מתפרשת על פני מעל לעשור ממש באמצע המאה העשרים, ומתחילה בספינה שעושה את דרכה לרוסיה, עליה גולים שברחו ממנה במהלך המהפכות הבולשביקיות, וכעת חוזרים בעידוד סטאלין. ההתרגשות מהשיבה למולדת נבלמת באחת עם עגינת הספינה כאשר הנוסעים מגלים שרוסיה לא באמת השתפרה, למעשה כל הסיפור הזה היה די מלכודת. סיטואציה מפחידה במיוחד היא זו של מרי הצרפתייה, שנטשה את חייה הקודמים לטובת הגירה עם בעלה הרוסי אלכסיי ובנם הקטן. הרשויות בטוחות שהיא מרגלת, ולכן כולאים אותה ומענים אותה. אחלה דרך להתחיל חיים חדשים.
מרי מבינה שצריך לברוח משם כמה שיותר מהר, אבל אלכסיי לא רק שנראה מתעלם לחלוטין מהסכנה ומתעקש להאמין באמא רוסיה, גם הולך ומתקרב לשלטון, משאיר את אשתו הצעירה לגמרי לבדה. שני אנשים שייכנסו לחייה של מרי – שחקנית תיאטרון צרפתייה (דנב) ושחיין תחרותי צעיר – יביאו כיוון חדש לחייה וינסו לעזור לה להימלט מהמדינה הדיקטטורית.

את מארי גילמה סנדרין בונייר, אבל אלו הגברים לצדה שהפכו את הצפייה הזו למעניינת בשבילי, כי זה בעצם איחוד של שחקני מועמד רוסיה משנת 1998, "האסיר מההרים" – אולג מנשיקוב (שהדהים גם בזוכה רוסיה של 1994, "שמש בוגדנית") וסרגיי בודרוב הבן. אין לי ברירה אלא להזכיר את הטרגדיה הנוראית שקשורה לשמו של בודרוב, ששלוש שנים לאחר "ממערב למזרח" ימצא את מותו במפולת שלגים והוא בן 30. התפקיד שלו פה הוא הוכחה נוספת לכישרון ענק שאבד.
את התסריט כתב וארניה יחד עם אביו של בודרוב, סרגיי בודרוב האב כמובן, בשיתוף עם לואי גארדל ורוסטאם איברגימבקוב (שכתב גם את סרטי האוסקר של רוסיה "ארגה – מקום לאוהבים" ו"שמש בוגדנית"). את המוזיקה הלחין פטריק דויל (משתף פעולה די קבוע של קנת' בראנה), צילם לוראן דיילאן וערך הארב שנייד ("אמלי", "שנים של אירוסין").
ממש כמו הסרט הצרפתי הנוסף בחמישייה, "הימלאיה", גם "ממערב למזרח" הוקרן בלוקרנו ובטורונטו. בארה"ב הוא היה מועמד לגלובוס הזהב והוזכר ברשימת ה-NBR. את הסזאר, פרס התעשייה הצרפתי, הפסיד ל"ונוס ביוטי".

שוודיה – "תחת השמש" (Under Solen / Under the Sun)

שלוש פעמים שלחה שוודיה נציגות שביים הבמאי הבריטי קולין נאטלי: "בית המלאכים" (1992), "הריקוד האחרון" (1994) ו"תחת השמש" (1999). זה האחרון הוא היחיד שהצליח להכניס אותו לחמישייה.
כמו צרפת, גם שוודיה לוקחת אותנו אל אמצע המאה העשרים, אבל עם עלילה קטנטנה בהרבה. אולי אחת הקטנות שראינו בפרויקט הזה. בחווה שנמצאת בשולי עיירה מרוחקת חי לו בגפו אולוף, בבית בו נולד וגדל. לאחרונה איבד את אמו האהובה, וכעת הבדידות מתחילה להציק לו, ובגילו המבוגר ובלוקיישן המבודד הזה קצת קשה למצוא קשר אנושי משמעותי. הוא מחליט לפרסם מודעת דרושים בעיתון למציאת עוזרת במשק הבית, ולא מאמין למזלו הטוב כאשר מי שעונה על המודעה היא אלן לינד, מישהי שמתעלה מעל כל חלומותיו – צעירה, מנומסת, חכמה ובעיקר יפה בקטע סופר מוגזם. אלן משתלבת בחייו של אולוף, ולהפתעת כל אדם עם עיניים אפילו נראה שמתאהבת בו. מי שכל הסיפור הזה בכלל לא מסתדר לו הוא אריק, בחור צעיר שעל פניו הוא החבר היחיד של אולוף אבל למעשה מנצל את תמימותו ונאמנותו של החוואי. לא רק שמשונה לו שאלן רוצה להיות עם מישהו כמו אולוף, הוא גם מבין שהיא עומדת להיכנס לו לעניינים וזה בכלל לא מקובל עליו.

את התסריט כתב נאטלי יחד עם יוהאנה האלד ודיויד ניל, על פי הספר "החווה הקטנה". את אולוף מגלם השחקן העסוק רולף לאסגארד (אובה מ"איש ושמו אובה" שיככב גם במועמד העתידי של דנמרק, "אחרי החתונה"), הלנה ברגסטרום היא אלן כאשר מחוץ לפריים היא גם אשתו של הבמאי, ואריק הוא לא אחר מאשר יוהן וידרברג, בו נתקלנו כגיבור של המועמד השוודי הקודם, "על אהבה וחולשות אחרות". זה די הדהים אותי כי בחיים לא הייתי מזהה אותו. שחקן מעולה.
"תחת השמש" הגיע לאוסקר בלי יותר מדי תארים או הישגים להוציא פרס מיוחד על משחק מטעם פסטיבל סאן סבסטיאן.

צרפת – "ממערב למזרח"

הזוכה

ספרד – "הכל אודות אמא" (Todo Sobre Mi Madre / All About My Mother)

חיבת האקדמיה לקולנוע הספרדי הבהירה שזה רק עניין של זמן עד שתצטרף לצרפת, איטליה, שוודיה והולנד כמדינות היחידות שזכו בשלושה ומעלה אוסקרים בינלאומיים (אפשר גם להכליל את רוסיה, אם מצרפים לה את זכיות ברית המועצות). בעוד כמה שנים בודדות ספרד אפילו תשאיר מאחור את שוודיה והולנד כאשר תזכה ברביעית אבל בואו לא נקדים את עצמנו, יש מספיק על מה לדבר בהקשר של הזכייה הנוכחית הזו.
האוטר הספרדי פדרו אלמודובר, אז בן 60, כבר הביא לספרד מועמדות בדמות "נשים על סף התמוטטות עצבים" ב-1988, ומאז נשלח על ידה לאוסקר עם "עקבים גבוהים" ו"פרח הסוד שלי" אך הם נותר מחוץ לחמישייה. ב-1999 פסע לאוסקר עם פער כל כך עצום משאר המתחרים האחרים, שלא היה ספק מי עומד לנצח.

"הכל אודות אמא" סימן כיוון חדש לאלמודובר, אז משיל מעצמו את תואר הילד הרע של הקולנוע הספרדי, אחרי שהתחיל מהשוליים ופילס את דרכו אל תוך המיינסטרים, עד שפסטיבל ונציה קבע את זה כעובדה עם פרס התסריט ל"נשים על סף התמוטטות עצבים". אחרי רצף מצליח של סרטים שלא התביישו ממיניות וקאמפ אקסטרווגנטי ("אהבת בשר ודם", "פרח הסוד שלי", "קיקה", "עקבים גבוהים", "קשור אותי אהוב אותי", "חוק התשוקה", "מטאדור"), אלמודובר נכנס לטריטוריה קצת אחרת, כזו שיכולה להיות מאומצת גם על ידי קהל מבוגר ושמרני יותר. עם "הכל אודות אמא" שערים חדשים נפתחו לבמאי הספרדי האהוב ומעמדו בשמי הקולנוע הבינלאומי התחזק ונקבע די לנצח.

"הכל אודות אמא" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן שם זכה בפרס הבימוי, וקצת במפתיע הפסיד את דקל הזהב ל"רוזטה" של האחים דארדן. משם נראה שקם מאבק בעולם הביקורת למצוא סופרלטיבים חדשים ליצירה הזו, וכשהגיע הזמן לתת פרסים נדמה שלא היה ארגון מבקרים אחד שהעז לתת את פרס הסרט הבינלאומי למישהו אחר. "הכל אודות אמא" ניצח את הבאפט"א (כולל פרס הבימוי), את פרס המבקרים האמריקאי, את הסזאר הצרפתי, הרוברט הדני, האריאל המקסיקני, הלולה הגרמני, האריה הצ'כי, הדונטלו האיטלקי, פרסי הקולנוע האירופאי (כולל שחקנית ובימוי), גלובוס הזהב, פרסי הביקורת של לוס אנג'לס וניו יורק, וכמובן פירק את פרסי הגויה הספרדים. המקום היחיד שבו הפסיד הוא בפרסי הקולנוע העצמאי האמריקאי, שם הלך פרס הסרט הבינלאומי ל"ראן לולה ראן", הנציג של גרמניה לשנת 1998. ההתלהבות מ"הכול אדות אמא" הייתה כל כך עצומה שאפילו הפוסטר שלו הפך לאיקוני.

עלילת הסרט נפתחת במדריד, שם מנואלה (ססיליה רות'), אמא יחידנית ארגנטינאית שעובדת כמתאמת של השתלות איברים בבית חולים, חווה טרגדיה בלתי נתפסת: בנה האהוב אסטבן נדרס למוות ביום הולדתו ה-17, אחרי שניסה לקבל חתימה משחקנית הבמה המפורסמת הומה רוחו (מריסה פרדיס). שבורה ואבלה, מנואלה מחליטה לחזור לברצלונה, אותה נטשה כאשר גילתה שהיא בהיריון, כדי לספר על המקרה לאביו של אסטבן, שכעת הוא אישה טרנסית. בחיפושים אחריו מנואלה מחדשת את הקשר עם חברה ותיקה, אגראדו (אנטוניה סן חואן), טרנסית שעובדת בתעשיית המין, ומפתחת חברות עם שתי נשים חדשות: רוסה הצעירה שעובדת עם נשים במעגל הזנות (פנלופה קרוז), ועם השחקנית הומה בכבודה ובעצמה, איתן היא יוצאת למסע רגשי שיאפשר לה להתמודד עם האובדן הנורא.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

זאת כבר שנה שנייה ברציפות שקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר הייתה כנראה הפרס הצפוי ביותר של הטקס. אחרי הניצחון המוחלט של "החיים יפים" ב-1998, קשה לי להאמין שהיה מישהו שלא חשב שספרד הולכת לנצח עם "הכל אודות אמא". עם זאת, כשמסתכלים על הזכייה הזו ברצף של הפרס עד כה, נראה שאין פה שום דבר מובן מאליו. כלומר מבחינת הנתונים היבשים, זה אחד הזוכים הכי יוצאי דופן אי פעם.
האלמנט הראשון שמבדיל אותו מכל מה שקרה לפניו הוא הרגישויות הקוויריות שלו. זה נכון שהגיבורה של "הכל אודות אמא" היא אישה סיסנג'נדרית סטרייטית – מה שכנראה עזר לקהל הרחב להתחבר אליו – אבל דמויות המשנה המשמעותיות בסרט הן טרנסיות או לסביות. היו לא מעט סרטים עם מוטיבים להטב"קים בדברי ימי הקטגוריה הזו, אבל אף אחד מהם לא זכה. למעשה, המנצחים היחידים מהמאה העשרים שהיו בהם דמות בולטת מהקשת הגאה הם "הפיתוי הכי יפה של חיי" ב-1993, גם הוא, כמובן, מטעם ספרד, "שושלת אנטוניה" ההולנדי ב-1995, ו"מדיטרנו" ב-1990 – כולם סרטים עם גיבור או גיבורה סטרייטים. אבל זה לא רק הדמויות עצמן שהופכות את "הכל אודות אמא" לסרט שמשתלב בנראטיב הגאה, אלא כל האווירה של הסרט, מהעיצוב דרך המוזיקה, וכמובן האישיות הצבעונית של הבמאי עצמו. אלו מבדילים את הסרט הזה מכל ארבעים וקצת הזוכים לפניו, והרבה מאלו שהגיעו אחריו.

אבל יותר מזה, מה שמאוד יוצא דופן בזכיית "הכל אודות אמא" הוא שאם מסתכלים על כל הזוכים מאז תחילת שנות השמונים, יש שני מאפיינים בולטים בכולם: הפרס הספציפי הזה הלך או לסרט תקופתי או לסרט פוליטי (חלק משמעותי מהזמן שילוב של שניהם). אז נכון ש"הכל אודות אמא" יכול להזמין קריאה פוליטית – הוא עוסק ביחס לנשים, מערכות מטריאכליות, טרנסקסואליות, איידס ואמהות בין היתר – אבל הוא לא סרט פוליטי, והוא בטח לא סרט תקופתי. העניין המשעשע הוא שהזוכה הקודם שאי אפשר לשייך לו את שני האפיונים האלו הוא "להתחיל בשנית" שזכה ב-1982. גם הוא היה ספרדי.
"הכל אודות אמא" הביס ארבעה סרטים אחרים, כולם תקופתיים (אם כי קשה למקם את "הימלאיה" בנקודת זמן מסוימת), כאשר נציגי צרפת ובריטניה גם הם עוסקים באופן ישיר בדיונים חברתיים ולאומיים. ובכל זאת, באמת שלא היה איזשהו איום עליו בדרך לפסלון המוזהב.
אם אנחנו מחפשים עוד הוכחה לניצחון הצפוי, אפשר ללכת לטקס עצמו. מארגני המשדר כנראה הבינו מה הולך לבוא, ונתנו את משימת הגשת פרס הסרט הבינלאומי לאנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז, שני שחקנים שבגדול חייבים לאלמודובר את הקריירה שלהם. אני לא חושב שאי פעם נראתה מישהי כל כך שמחה על במת האוסקר כמו קרוז צועקת "פדרו!" אחרי שהציצה בתוכן המעטפה.

העוקבות והעוקבים אחרי הפרויקט הזה כבר מכירים בשתי אמיתות שאין ברירה אלא להתייחס אליהן שוב בשלב זה: הראשונה היא שכל המועמדים הספרדים מאז שנות השישים היו כולם שנואים עלי (להוציא את "סודות של הלב" המקסים ב-1997), והשנייה היא שאלמודובר ואני לא בדיוק החברים הכי טובים. אמנם "דבר אליה" הוא בעיני אחד הסרטים היפים של האלף החדש, אבל למרות שראיתי את רוב הפילמוגרפיה של האוטר המהולל, אני לא מצליח להתחבר לסגנון שלו, ומעולם לא הבנתי את ההתלהבות ממנו.
את "הכל אודות אמא" ראיתי לראשונה כשהוקרן בבתי הקולנוע, ואני לא בטוח אם זה האלמודובר הראשון שראיתי (יכול להיות שתפסתי את "חוק התשוקה" לפני כן בטלוויזיה), אבל זה הסרט שקיבע את החשדנות שלי כלפיו. מאז לא חזרתי לצפות בו עד ההכנה לפרויקט, וכמובן שהשתדלתי לבוא בראש פתוח ולאפס את הציפיות שלי. להפתעתי התגלה שזה קל מהצפוי, אז הנה אני הולך להגיד את זה: "הכל אודות אמא" הוא סרט מצוין. לא שיש לי טינה לאור בן ה-16 שישב בקולנוע ולא הבין מה רוצים ממנו, אבל אין ספק שפספסתי את הרכבת הזו. אגיד יותר מכך: אני חושב שזה הסרט היחיד של אלמודובר שלא תהיה לי בעיה לראות שוב.

ועדיין, גם אם מחמאות רבות יש לי לחלוק לזוכה של 1999 (ואת רובם אכתוב עוד רגע), אני גם צריך לומר שאני לא רואה את "הכל אודות אמא" כאיזו עבודה של מאסטר קולנועי שאין שני לו. זה בעיקר סרט מעודן יחסית של במאי עם רגישות מרשימה לאסתטיקה, לא יותר מזה מבחינתי. בעיני אין פה קולנוע גדול, אלא קולנוע שעובד. חלילה לא מזלזל בזה, אלוהים עדי שעברתי אפילו בפרויקט הזה סרטים שאפילו לא מגיעים לזה, אבל להציב אותו כמאסטרפיס מודרני… לא בטוח כמה הייתי חותם על זה.

מעבר לעיצוב המופלא של הסטים ובחירת התלבושות – באמת חגיגה מפוארת – "הכל אודות אמא" מצטיין בעיקר בשני אלמנטים אחרים: המשחק והמוזיקה.
אלברטו איגלסיאס הוא לא מישהו שצריך עוד מחמאות, בטח לא ממני, אבל עדיין יש קייס שהוא המלחין הכי פחות מוערך מאלו שעובדים לקולנוע כרגע. לאוסקר היה מועמד על "אמהות מקבילות", "החפרפרת", "רודף העפיפונים" ו"הגנן המסור", את כולם הפסיד. הוא חד משמעית היה גם צריך להיות מועמד על שאר שיתופי הפעולה שלו עם אלמודובר, כאלו שהביאו לו פרסים בקאן ("כאב ותהילה") ובפרסי הקולנוע האירופאי ("חיבוקים שבורים", "לחזור") בין היתר.
האוסקר לפרס המוזיקה המקורית הטובה ביותר ב-1999 כלל את "אמריקן ביוטי", "האפר של אנג'לה" שנכנס על הטיקט האוטומטי של ג'ון וויליאמס, "תקנות בית השיכר", "הכישרון של מר ריפלי" והזוכה "הכינור האדום", סרט שתאכלס לא קיים ורק מראה כמה האקדמיה מצביעה אוטומטית כשהיא רואה סרט שעוסק במוזיקה. "הכינור האדום" הוא הזוכה היחיד בפרס המוזיקה המקורית מאז סוף האייטיז ועד ימינו (2026), שלוקח את הפרס הזה בלי אף מועמדות נוספת.

כשזה מגיע להופעות המשחק של "הכל אודות אמא" אני באופן אישי הייתי עם הלסת על הרצפה, וכותב את זה מישהו שלא הכי משתגע על מה שאלמודובר עושה עם שחקנים בדרך כלל. זה מתחיל בליהוק עצמו, אבל משם נוסק לגבהים משוגעים. ססיליה רות' נדרשת לעשות הרבה פה – כמו למשל לספר שלוש פעמים במשך פחות משעה את אותו סיפור על המוות של הבן שלה – ומצליחה לא לשעמם כשהיא חוזרת על אותם טקסטים. איזו בחירה מושלמת למנואלה. גם פנלופה קרוז, אז בתקופה שלה שלא מאוד הרשימה אותי (הבנתי כמה היא מדהימה רק ב"ויקי כריסטינה ברצלונה") מביאה את התמימות שהסרט כל כך צריך למרות שהיא די משחזרת את התפקיד שלה מהזוכה הספרדי "הפיתוי היפה ביותר של חיי", ומולה הר הגעש המרהיב שהוא מריסה פרדיס. עם זאת, אם הייתי מתבקש להעניק מועמדות להופעת משנה בסרט, הבחירה שלי הייתה ללא ספק אנטוניה סן חואן. כמו השאר גם היא מקבלת משימה קשה לביצוע, אבל בעיני היא לוקחת את הסרט הזה כבן ערובה כל רגע שלה על המסך.

אז הנה אני פה מגיש מנחת שלום ופיוס לאלמודובר, שאותו אנחנו אמורים לפגוש בהמשך הפרויקט עם "כאב ותהילה" אם נצליח להגיע לשם, אבל יש פה גם טוויסט שרק מעיד על כמה 1999 הייתה שונה טובה. "הכל אודות אמא" הוא ניצחון ראוי, חשוב ואפילו הכרחי בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (כל זכייה אחרת הייתה נראית רע מאוד גם באותו הרגע וגם היסטורית), אבל מבחינתי יש אחרים שהייתי מצביע להם לפניו. ההבדלים לא מאוד קיצוניים בהקשר של ארבעה מסרטי 1999, כשאחד מהם נשרך קצת מאחור אבל גם לא בפער גדול מדי.

נציג שוודיה, "תחת השמש" הוא זה שאני לא כל כך מבין מה הוא עושה פה, וכאמור מוזר לכתוב את זה בהתחשב בזה שהוא באמת סרט יפה שעובד מצוין. העניין עם "תחת השמש" שהוא מאוד צפוי עם סיפור מוכר מדי, ויש מעט מאוד דברים שמתרחשים בו שאי אפשר לזהות בערך מהשנייה שהוא מתחיל. היה לי נחמד לצפות בו, הוא מרגש, המשחק מוצלח והצילום עושה שימוש מרהיב בנופי שוודיה, אבל קשה לומר שהוא מדביק למסך ולכן אני בטוח שהאקדמיה יכלה לתת את המקום שלו לסרט יותר מעניין שהוגש באותה שנה. אני הייתי ממקם אותו במקום החמישי, כשמעליו באמת שכל אחד מהסרטים היה נרשם כזוכה סביר ואף למעלה מזה.
"הכל אודות אמא" יהיה כנראה המקום הרביעי שלי, אבל אדגיש שוב שהפערים קטנים עד בלתי נראים. נציגי בריטניה, צרפת, ספרד ונפאל בעלי חוזקות גדולים משלהם, וגם אם בעיני אין פה צפיית חובה כלשהי, הם באמת טובים מאוד.

האמת היא שגם על עלילת "סולומון וגיינור" הייתי יכול להכיל את אותן מילים בדיוק כמו "תחת השמש". בשורה חדשה אין פה, אבל העשייה שלו גם היא באמת מעולה, ובעיקר הכימיה בין שני השחקנים הראשיים, יואן גריפית' ונינה רוברטס, היא לספרים. הסרט מהמר הרבה על האינטרקציה בין שני השחקנים, למעשה כמעט כל המשקל שלו על כתפיהם. צילום וסטים יפים בצד, אם אנחנו נפקפק אפילו לשנייה בקשר שנרקם בין הנאהבים הצעירים כל הסרט הזה יכול ללכת לעזאזל. זה רחוק מלהיות המקרה פה. לא רק שבאמת שניהם מקסימים כל אחד בפני עצמו או עצמה, השילוב שלהם הוא כזה שעושה ניצוצות. תוך דקה וחצי אתה לגמרי בעדם, מקווה שהעתיד עוד עלול להאיר להם פנים בידיעה די מוחלטת שזה לא הולך להיות המצב. זה הופך את המהלכים הרגשיים של נציג בריטניה לאפקטיבים להפליא. כשזה מגיע להתמודדות מול צרפת, ספרד ונפאל, אין ספק שניצחון של הבריטים היה נרשם כבחירה לא נכונה, אז טוב שזה לא קרה, אבל זה לא לוקח דבר ממועמדות מוצדקת בהחלט.

שני האחרונים בהם טרם נגעתי, צרפת ונפאל, מצטיינים ממקומות קצת שונים. אתחיל במשותף להם – ערכי ההפקה הפסיכיים. את זה בהחלט אפשר לומר על כל חמשת המועמדים אבל, במקרה של השניים האלו העניין קיצוני.
"הימלאיה" הנפאלי הוא באמת, כמו שכתבתי בפסקה שהוקדשה לסרט בחלק הקודם, הפקה שאני לא מבין איך הצליחו להרים ומי אישר. זה הזכיר לי את נציג נורבגיה מ-1957 "תשע נפשות" ונציג שוודיה מ-1982 "מעוף הנשר" כסרטים שאני בהלם שכולם שרדו את מהלך הצילומים שלהם. סצנת טיפוס ההר של "הימלאיה" היא לבדה לא הגיונית, אבל כמובן שאהיה חייב לומר שאני לא מאוד הערכתי את השימוש ביאקים האומללים שמצאו את עצמם בצילומי הסרט הזה. שימוש בחיות בסרטים הוא משהו שאני באופן כללי מתנגד לו, וגם אם אין התעללות על המסך במקרה של הנציג הנפאלי, המחשבה על מה שהיו צריכים לעבור שם זה לא מגניב.
"הימלאיה" מרגיש מאוד כמו סרט לעיניים מערביות שמתלהבות מהבהייה בתרבות רחוקה על מנהגיה הזרים, אז גם אם גם פה לא הייתי הולך לכותרת של "ניצול" עדיין יש משהו שקצת מרחיק לרגעים. ועדיין, זכייה נפאלית – בעולם שטרם העניק למזרח הרחוק אוסקר (זה יקרה לראשונה שנה לאחר מכן) – היה יכול להיות רגע יפה. גם אם נאום התודה יהיה בצרפתית.

ואם כבר צרפת, זה לגמרי עוד חוזר הניגון. שוב המדינה עם תעשיית הקולנוע המתקדמת והעשירה ביותר מחוץ להוליווד מגישה הפקת ענק היסטורית, ושוב מפסידה לסרט קטן יותר שצבר חיבה משמעותית ותחושה של "הסרט של הרגע" עד לשלב ההצבעות. "הודו-סין" כזכור ניצח, אבל נראה לי שכבר אפשר לומר בפסקנות שזה קרה בעיקר בזכות תחרות מאוד חלשה ב-1992.
להוציא את המקרה הספציפי הזה, כל הפקות הענק של צרפת הפסידו ("משהו מגוחך", "סיראנו דה ברז'רק", "קאמיל קלודל") ולרוב בצדק. במקרה הספציפי הזה, אני חושב שהאקדמיה יכלה לזרוק לה איזה אוסקר.
כל מועמדי 1999 נראים נהדרים, אבל "ממערב למזרח" זו ליגה אחרת, תוצר כמובן של השקעה כספית מרשימה. לא כותב את זה לגנות. להפך. כל מדינה שמשקיעה כסף בקולנוע שלה מגיעים לה שבחים ועידוד, ואני כמובן לא רומז פה כלום למה שתחשבו דבר הזה.

"ממערב למזרח" הוא רק שעתיים (אחד המועמדים הקצרים של צרפת באותה תקופה) והאמת היא שיכולתי להיות אתו עוד קצת. יותר מזה, בחצי השעה האחרונה יש קפיצות זמן די קיצוניות שנותנות תחושה שמישהו מיהר לסגור את הסרט, חותך בבשר החי שלו. ועדיין, המהלך של הדמויות מנומק ומרשים (סנדרין בונייר קצת פחות הרשימה אותי, אבל בודרוב ומנשיקוב משדרגים כל רגע), הצילום והסטים מפוארים, ותחושת המתח שבסוף היא עשייה קולנועית שבאמת אין לקחת כמובן מאליו. אם הייתי חושב שבן אפלק צופה בקולנוע זר הייתי אומר שאולי הייתה פה השראה ל"ארגו". אבל אני לא, אז לא חשוב.
זה מבאס אותי לכתוב את זה, כי זה מעיד על איזושהי בורגנות שבעה מצדי, אבל כנראה הייתי מצביע לצרפת. אני בטח אשנה את דעתי בהמשך, אבל כרגע אתוודה שזה המצב. אני גם יכול להודות בכך שזכייה של צרפת – ממש כמו שוודיה או בריטניה – לא הייתה נרשמת טוב בדברי הימים אז אני שמח על התוצאה. פרס הסרט הבינלאומי של 1999 הוא כמעט כולו חדשות טובות.

בפרק הבא פותחים אלף חדש עם היסטוריה שנעשתה שם, ומקבלים בזרועות פתוחות את אחד הבמאים המדוברים ביותר של תקופתנו, כזה שחייב לקטגוריה הבינלאומית הרבה מאוד מההיסטוריות האוסקריות שיעשה בעתיד.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1999:
צרפת – 30 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 26 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 18 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 13 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 12 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 11 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
הולנד – 5 (מתוכן 3 זכיות)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ארגנטינה – 4 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 4
ברזיל – 4
יוון – 4
מקסיקו – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
נורבגיה – 3
בריטניה – 2
הודו – 2
הונג קונג – 2
טייוואן – 2
קנדה – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
אוסטריה – 1
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1
צ'כיה – 1 (שגם זכתה)
קובה – 1