• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 72: "אמריקן ביוטי" (1999)

16 במרץ 2018 מאת אור סיגולי

הסרט שסגר את הניינטיז באוסקר היה שינוי די משמעותי מאילו שאפיינו את אותו העשור. "אמריקן ביוטי" (American Beauty) בלם את הרצף הרומנטי הארוך ביותר בתולדות האוסקר, זה שהתחיל עם "פורסט גאמפ" ב-1994, וגם היה לסרט הראשון מאז "שתיקת הכבשים" ב-1991 שעלילתו מתרחשת בשנת יציאתו ולא בתקופה קדומה יותר, שעוסק ספציפית באמריקה העכשווית. אולפן הקולנוע דרימוורקס, שהוקם על ידי סטיבן ספילברג, ג'פרי קצנברג ודיויד גפן בשנת 1994, סימן עם הסרט הזה את זכייתו הראשונה בפרס הסרט הטוב ביותר, והמשיך לסטרייק מדהים שכלל גם את הזוכים בשנתיים הבאות, "גלדיאטור" ו"נפלאות התבונה", שהיה גם לזכייתו האחרונה נכון לשנת 2018.

בליבתו "אמריקן ביוטי" הוא טרגדיה עוקצנית על החברה הפרברית המודרנית של ארה"ב, העוסקת במשפחה גרעינית בת שלוש נפשות החיה בבית פרטי במרכז-צפון המדינה. זו הייתה הדרמה המשפחתית הראשונה שזכתה באוסקר מאז "איש הגשם" 11 שנים לפני כן, ונכון לרגע זה גם האחרונה.
גיבור הסרט הוא אבי המשפחה, לסטר ברנהם (קווין ספייסי), איש שיווק במשבר אמצע החיים שלא מצליח לתקשר עם בתו היחידה ג'יין (תורה בירץ'), ונאלץ לראות איך נישואיו לסוכנת נדל"ן קרייריסטית (אנט בנינג) הולכים ומתפרקים. העניינים מקבלים תפנית כאשר לבית שלידם עוברת משפחה חדשה המורכבת מיוצא צבא קשוח (כריס קופר), אשתו הסובלת מאיזושהי סוג של דפרסיה (זוכת האוסקר הטרייה אליסון ג'ני), ובנם היחיד ריקי (ווס בנטלי), בחור נאה אך מעט מוזר שהוא גם סוחר סמים שלא רק שמפתח קשר רומנטי עם ג'יין, אלא גם מעניק ללסטר השראה לשנות את חייו. השראה שתביא למותו. זה כמובן לא ספויילר, אלא האינפורמציה הראשונה שניתנת לנו בסרט.

הזוכה ה-72 באוסקר הוא סרט דטרמיניסטי, כלומר כזה שאנחנו יודעים את סופו ובמהלכו חוזים בשרשרת האירועים שמובילה לבלתי נמנע, בהקשר שלנו, מותו של לסטר. סצנת הפרולוג של הסרט בעצם לקוחה מעולם של מותחנים, בה ג'יין מתועדת במצלמתו הביתית של ריקי (אותו איננו רואים בשלב זה) ומבקשת ממנו להרוג את אביה. משם אנחנו חוזרים אחורה בזמן, ומדווחים בקול-על של לסטר על כך שזוהי השנה האחרונה בחייו.
הפתיחה הזו מזכירה בעיקר את זו של סרט מפורסם אחר הנפתח באותה האינפורמציה, "שדרות סאנסט" הפלאי של בילי ווילדר משנת 1950, ובו הגיבור מספר לנו על מותו הקרב. זהו לא הקישור האחרון ב"אמריקן ביוטי" לעבודותיו של אחד מגדולי במאי הקולנוע בכל הזמנים. לא רק שלדמות הראשית קוראים לסטר ברנהם מה שקצת מזכיר את שם המשפחה של גיבור זוכה האוסקר הראשון של ווילדר, דון בירנם מ"סוף השבוע האבוד" גם הוא גבר בשנות הארבעים המנסה למצוא לעצמו גאולה, אלא שגם משרדו של לסטר כפי שאנחנו רואים בתחילת הסרט מזכיר למדי את מקום עבודתו של זוכה האוסקר הווילדרי לשנת 1960, "הדירה". יתרה מכך, כל עבודת המשחק של ספייסי בסרט מבוססת על הופעותיו של ג'ק למון, שכיכב ב"הדירה", וגם חלק עם ספייסי זמן מסך בסרט-מקום-עבודה אחר, "גלנגרי גלן רוס" המצוין מ-1992. למעשה, את נאום הזכייה שלו באותה שנה, פתח ספייסי בלהקדיש את הפרס למי ששימש לו כחבר וכמנטור, ואפילו כאב מחליף לאחר מות אביו הביולוגי, ש"הופעתו ב'הדירה' היא אחת הגדולות שאי פעם היו".

"אמריקן ביוטי" היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, וזכה בחמישה. הוא ניצח את "גרין מייל", סרט האימה הקופתי והמוערך יתר על המידה "החוש השישי", "תקנות בית השיכר", והסרט שבעיני היה אמור לזכות – "המקור" המעולה של מייקל מאן. זו הייתה קבוצה די חזקה של מועמדים, אם כי יצירות המופת הגדולות של השנה בכלל לא התקרבו לקטגוריה (רשימה מפורטת תוכלו למצוא, כמו תמיד, בפסקה החותמת את הפרק).
הסרט נכתב על ידי תסריטאי הטלוויזיה האמריקאי אלן בול, בהתחלה כמחזה לפני שהוא ירד מהקונספט והעביר אותו למסך. לאחר זכייתו בפרס התסריט המקורי של 1999, בול בן ה-42 לא המשיך לכתוב סרטים (להוציא את "ערבושית"), אלא חזר חזרה אל הטלוויזיה, שם עשה חיל ביצירת אחת הסדרות הטובות ביותר אי פעם "עמוק באדמה", בזכותה זכה בפרס האמי לבימוי הטוב ביותר, ולאחר מכן את אחת הסדרות המהנות ביותר אי פעם "דם אמיתי".

הגה הבימוי לסרט ניתן לסם מנדס הבריטי, שהגיע מעולם התיאטרון וזו הייתה הפקת הקולנוע הראשונה שלו. מנדס, אז בן 34, היה מפורסם במולדתו כבמאי מחזות זמר עצומים כמו "קברט" ו"אוליבר!", והוא הביא לא מעט מהרגישויות הבימתיות אל סרט הביכורים שלו, בעיקר בכל מה שקשור להעמדה ושימוש בתאורה אקספרסיבית שאמנם מרגישה כמו חלק מהעולם המציאותי, אך מייצרת גם תחושה מועמדת וציורית מאוד. הוא היה לראשון מאז קווין קוסטנר ב-1990 שסרט הביכורים שלו סיים את השנה כזוכה האוסקר. לאחר "אמריקן ביוטי" ביים מנדס את "הדרך לפרדישן" ו"ג'ארהד", חזר אל הפרברים האמריקאים שוב עם "חלון פנורמי" שזכה להצלחה פחותה בהרבה, המשיך עם "יוצאים לדרך" המקסים, ואז החזיר את ג'יימס בונד לימיו הגדולים עם "סקייפול" שרבים מחשיבים אותו כסרט הטוב ביותר של המותג. הוא הוביל את 007 גם לסרט הבא, "ספקטר", שרבים מחשיבים אותו כסרט הרע ביותר של בדיוק אותו מותג.

שני אנשי צוות גדולים נוספים של "אמריקן ביוטי" שצריך להזכיר לפני שצוללים פנימה, הם המלחין והצלם. את המוזיקה לסרט כתב תומס ניומן הענק, גדול הלוזרים האוסקריים, שהיה מועמד כבר פאקינג 14 פעמים ולא זכה אפילו פעם אחת, גם לא על הסרט הזה, למרות שבעיני מדובר באחת המוזיקות היפות ביותר של הקולנוע העכשווי. אתוודה, גם בתור מעריץ של ניומן אני יכול להודות שהוא ממחזר את עצמו לא מעט, ברמה שכבר אפשר לזהות שהוא עומד מאחורי התווים מהשנייה הראשונה, אבל לי ממש לא נמאס מזה. שתי מועמדויותיו הראשונות היו שתיהן ב-1994 ("נשים קטנות" ו"חומות של תקווה") והוא חתום גם על "ניחוח אישה", "הלוחש לסוסים", "גרין מייל", "ארין ברוקוביץ'", "בחדיר המיטות", "הדרך לפרדישן" (הפסקול האהוב עלי ביותר שלו), "מוצאים את נמו", "ג'ארהד", "מלון מריגולד האקזוטי", "גשר המרגלים", "סקייפול" ועוד ועוד.
צלם הסרט הוא בכלל אגדה. מדובר בקונרד ל. הול, שהיה אז כבר בן 83, וזו הייתה זכייתו השנייה אחרי "קיד וקאסידי" ב-1969. הול אחראי גם על הצילום של "בדם קר", "עיר שמנה" ו"איש המרתון". הוא צילם את סרטו הבא של מנדס, "הדרך לפרדישן" ומת באותה שנה, מה ששכנע את האקדמיה לתת לו אוסקר נוסף, ומוצדק בהחלט. זכייתו של הול על "אמריקן ביוטי" סימנה את הפעם הראשונה מאז "מפגשים מהסוג האישי" שנעשה 22 שנים לפני כן, שבה זוכה עבודת צילום בסרט עכשווי, ולא תקופתי. ובאמת, עבודת המצלמה והתאורה של הול בסרט הזה היא נפלאה. השימוש בצבעים הוא יוצא מגדר הרגיל והפריימינג מצליח להפוך את הסטינג המוכר והידוע של פרבר אמריקאי מודרני למקום מנקר עיניים. בעיני הוא גם אחת ההשפעות הגדולות על העולם הויזואלי של "מד מן", אבל אין לי יכולת לגבות את התיאוריה הזו.
הנה טריווית אוסקר מעניינת בהקשר של הול: "אמריקן ביוטי" היה זוכה פרס הסרט האחרון שגם זכה בפרס הצילום עד "נער החידות ממובאי" ב-2008. כלומר תשע שנים בהן היה פיצול בין שתי הקטגוריות. יותר מזה, בעשור שיתחיל שנה לאחר מכן, בין השנים 2003 ל-2006, כל זוכי הסרט בכלל לא היו מועמדים לצילום.

ובחזרה ל-1999. הפקת "אמריקן ביוטי" תוקצבה ב-15 מיליון דולר, ובארה"ב לבדה הסרט הרוויח מעל 130 מיליון בקופות, ועוד כמעט כפול מזה ברחבי העולם. בטבלת שוברי הקופות של 1999 הוא ניצב במקום ה-13. אבל מעבר לכך, ההתלהבות מהסרט הייתה עצומה, והוא זכה לביקורות נלהבות ולחיבה גדולה מאוד, שהבטיחה את זכייתו בפרס הסרט הטוב ביותר, כך שלא היו הפתעות גדולות באותו הטקס. כיום, "אמריקן ביוטי" נחשב לאחד מהסרטים היותר מפצלי דעת קהל שיש. הוא מככב תדיר ברשימות הסרטים האמריקאים הגדולים בכל הזמנים, הוא הפך לתופעה שזוכה למחוות ופארודיות בסרטים ובסדרות, והביא לא מעט ציטוטים מוכרים כמו "לעולם אל תקטעי אותי, מותק", "חייכו, אתם אצל מיסטר סמיילי", "זה ההיילייט של היום שלי", וכמובן "לפעמים יש כל כך הרבה יופי בעולם, אני מרגיש שאני לא יכול להכיל את זה, והלב שלי עומד לקרוס". לעומת זאת, מתנגדיו של הסרט הכריזו עליו כשטחי, רדוד, ארכאי וצעקני.
לקראת הפרק המוקדש לו בפרויקט צפיתי בו בפעם השנייה, ואני חייב לומר לצערי שאני נוטה יותר לכיוון המחנה השני. אם כי לא באופן נחרץ לחלוטין.

הדבר המצטיין ביותר ב"אמריקן ביוטי", בעיני, הוא הבימוי של סם מנדס, בגיבוי עבודת המצלמה של הול. מנדס ממש מתפוצץ בסרט הזה, בורא עולם ויזואלי מרהיב, ובונה היטב את הקצב לקראת השיא הטראגי שלו. יש משהו מאוד מיוחד במראה ובתחושה של הזוכה ה-72, כזה שמבדיל אותו מרוב הסרטים האמריקאים שנעשו. לעומת זאת, התסריט של אלן בול הוא… טוב, נו, אני אגיד את זה – לא מאוד טוב.
זה מתחיל בדמויות אבל מחלחל לכל דבר בסרט. לסרט הזה יש עומק של מפית נייר, הדמויות רחוקות מלעורר חיבה ולכן השאירו אותי רחוק ומנוכר, ובעיני המקרים שבהם כן יש לפתע איזשהו רגע של הזדהות רגשית מגיעים בזכות ההופעות, ולא בזכות הכתיבה. "אמריקן ביוטי" הוא סרט מילולי נורא, נטול סאבטקסט, שבו הדמויות פשוט אומרות הכל ובצורה ישירה. ונכון שיש כמה דיאלוגים טובים וכאמור משפטים מפורסמים ויפים שמטשטשים את זה, אבל זה מרגיש בעיקר כאילו התסריטאי לא באמת מכיר אנשים, אלא כותב רק ייצוגים ושיקופים של בני אדם. בנוסף לכך, התהליך שעובר לסטר הגיבור מלוזר כפוף לאיש שעומד על שלו, הוא מהיר נורא, לא לגמרי אמין, מרגיש יותר כמו פנטזיה מאשר מהלך רגשי ריאליסטי ומקפץ רחוק מדי ממה שיהיה אפשר לקנות. אבל יותר מהכל, "אמריקן ביוטי" – שוב, לא חייבים להסכים אתי, מדובר בחוויה אישית – הוא סרט ציני מדי, שבעיקר רוצה לגרום סבל, מבוכה וחוסר נעימות לצופה בלי לתת משהו מעבר, בלי באמת להגיד משהו. האם זה סרט על מחיר שהאדם צריך לשלם בשביל להיות חופשי? יכול להיות, אבל בהרגשתי זה נותר בגדר סיסמא.
הרגעים היפים ביותר בסרט, אלו שכן מייצרים תחושת התעלות, מגיעים כולם בזכות מנדס הבמאי, שהצליח לאפיין את הפריים הרבה יותר ממה שהתסריט הצליח לעשות עם הסיטואציה או הדמויות השטוחות שבמרכזו.

לכן קרדיט ענק צריך גם להגיע לשחקנים בסרט, שחלקם מצליח בכל זאת לסחוט משהו מהמצב. בראש ובראשונה כמובן קווין ספייסי בתפקיד הראשי, שלעיתים מצליח להעביר אנושיות גדולה במבט אחד. ספייסי פרץ לתודעה בשנת 1995 בזכות הופעותיו המצמררות ב"שבעה חטאים" וב"החשוד המיידי" עליו זכה באוסקר המשנה. הזכייה שלו כראשי ב-1999 הייתה יוצאת דופן, כי האקדמיה לא ממהרת להעניק לשחקנים אוסקרים בסמיכות נמוכה, אבל על אף תחרות קשה (גם במקרה הזה הייתי מצביע בעד "המקור", או יותר נכון, ראסל קרוא) הופעתו בהחלט מצדיקה את הפרסים והשבחים לו זכה. לאחר מכן כיכב באחת מסדרות הדגל של נטפליקס, "בית הקלפים", אך לקראת העונה השישית נחשף כי ספייסי היה מטרידן מיני שיטתי, ועל פי כמה מעובדי הסדרה יצר "סביבת עבודה רעילה", ונטפליקס החליטו לסיים את הסדרה ולפטר את ספייסי עוד לפני תום העונה. התלונה הראשונה כנגד ספייסי הייתי מפי השחקן אנתוני ראפ ("רנט") שטען כי ספייסי תקף אותו מינית כאשר ראפ היה רק בן 14. זה גורם ל"אמריקן ביוטי" להפוך לצפייה מאוד לא נעימה, ואני סמוך ובטוח שהסרט הזה לא ייקנה בקרוב על ידי רשתות הטלוויזיה. ספייסי ניסה להסיט את האש מההאשמות על ידי יציאה מהארון, אבל זה היה רעיון כל כך מטומטם, שזה עשה הרבה יותר נזק מתועלת.
משם הדברים רק הלכו והתדרדרו. עוד ועוד עדויות על התנהגות מחרידה של ספייסי נחשפו, והשיא היה כאשר רידלי סקוט, שביים את ספייסי ב"כל הכסף שבעולם", הבין שנוכחותו של המטרידן הנאלח תהרוג את הסרט בקופות והחליט לצלם את כל הסצנות שלו מחדש שבועות בודדים לפני הפרימיירה. כריסטופר פלאמר הגיע להשלמות, וסקוט לא רק שעשה את הבלתי יאומן, גם גרף על כך שבחים ופלאמר עוטר במועמדות לאוסקר המשנה הטוב ביותר. זה אומר שסרטו האחרון של ספייסי היה "בייבי דרייבר", וסביר שזה יישאר המצב לעתיד הנראה לעין.
כך הגיעה מפלתו של זוכה שני פרסי האוסקר קווין ספייסי.

כשזה מגיע להופעות הראשיות ב"אמריקן ביוטי", אנט בנינג כאם המשפחה בעייתית קצת יותר מספייסי. רוב הזמן הדמות שלה צעקנית ומונוטונית, וככזו גם מעייפת למדי ולא מעוררת חיבה גם ברגעים בהם היא נשברת, אך מדי פעם, בקומץ רגעים קטנים ואנושיים, יוצאת ממנה עוצמה שקטה שמפוצצת את המסך. זו הייתה מועמדותה השנייה של בנינג, אז בת 41, אחרי "הנוכלים". היא הפסידה להילארי סוואנק ("בנים אינם בוכים"), בדיוק כפי שיקרה חמש שנים לאחר מכן כשתהיה מועמדת על "להיות ג'וליה". מועמדותה האחרונה עד כה הייתה על "הילדים בסדר", ובשנת 2016 נחשבה בתחילת העונה להימור הבטוח לזכות באוסקר על "נשות המאה ה-20", אבל באחת ההפתעות הגדולות ביותר של הכרזת המועמדים של אותה שנה, שמה הושמט מהרשימה. היא כיום נחשבת לאחת השחקניות שהכי מגיע להן אוסקר ומעולם לא זכו, כך שאני לגמרי מאמין שיום אחד זה יקרה. אם הייתה זוכה על "אמריקן ביוטי", היא הייתה מצרפת את הסרט ל"זה קרה לילה אחד", "קן הקוקייה" ו"שתיקת הכבשים" שזכו בכל חמשת האוסקרים הגדולים, אבל לאקדמיה היו תכניות אחרות.
בעלה של בנינג, וורן בייטי, זכה ב-1999 בפרס מפעל חיים. זאת הייתה יכולה להיות תמונת ניצחון נפלאה, של הזוג המלכותי הזה עם אוסקרים ביד. זה, כאמור, לא קרה.

באופן מפתיע למדי, אף אחד משחקני המשנה של הסרט לא זכה למועמדות, בראשם כריס קופר הענק בתפקיד השכן המצ'ואיסטי – והרי איך לא, הקרוע מבפנים בבעיות זהות והוא כולו תופעת הדחקה של פרויד בשקל – שאצלו נמצא ההבדל הכי גדול בין דמות והופעה. הוא באמת מדהים בסרט הזה למרות התסריט. אבל אין מה לדאוג לו, הוא יזכה באוסקר שלוש שנים לאחר מכן על "אדפטיישן" (למרות שבאותה שנה ספציפית האוסקר היה צריך ללכת לאד האריס ב"השעות") ומאז הפך לאחד השחקנים המבוקשים והמחוזרים בהוליווד. בתפקיד אשתו, מכונת האמי וכאמור זוכת האוסקר הטרייה אליסון ג'ני ("אני, טוניה"), עוצמתית למדי בקומץ סצנות בהן היא בקושי פוצה את הפה. אולי בגלל זה היא אחת הדמויות היותר זכורות מהסרט.

דווקא הדור הצעיר של הסרט נתקל בקשיים לאחר הצלחת "אמריקן ביוטי", ואף אחד מהם לא הצליח לתפוס את המומנטום לטווח ארוך. מנה סובארי, בסרט מגלמת את אנג'לה הפתיינית – והרי איך לא, בעצם ביישנית ומפוחדת, והיא כולה בעצם קורבן של הביטחון העצמי שלה כי נו – כיכבה באותה שנה בשלושה סרטי "אמריקן": ביוטי, וירג'ין וכמובן פאי. היא ממשיכה לשחק באופן תדיר ומרשים, אבל לא עשתה שום דבר שיחזיר אותה חזרה למרכז תשומת הלב, להוציא הופעת אורח מוצלחת בסדרה של בול, "עמוק באדמה".
ווס בנטלי היפיוף, מעולה ויותר מזה בתפקיד ריקי השכן, בחר בפרויקטים די איומים לאחר מכן ורק ב-2012 היה נוכח בסרט מדובר כסנקה קריין ב"משחקי הרעב", אבל זה גם לא עזר יותר מדי. הוא לאחרונה נלקח על ידי ריאן מרפי לאנתולוגיה הטלוויזיונית שלו "אימה אמריקאית" אז ישנה עוד אופטימיות. בנטלי הוא בעיני אחת הקריירות המבוזבזות ביותר של שחקן צעיר מהשנים האחרונות.
אבל הכי צורב הוא הסיפור של תורה בירץ' הנפלאה בתפקיד ג'יין. שנתיים לאחר מכן היא כיכבה ב"העולם שבפנים" המשובח והנוגע ללב כמתבגרת אאוטסיידרית בעיירה קטנה, והדרך לכוכבים הייתה סלולה בשבילה. אבל הסוכן שלה, שהיה גם אביה וגם כוכב פורנו לשעבר, הרס את הקריירה שלה בשתי ידיו, כאשר איים על מפיקים ומנע מבתו להגיע להפקות עד לרמה שבה הפסיקו ללהק אותה כי הסיכון היה גבוה מדי. היא בת 34 היום ולפי דף ה-IMDB שלה כבר רשומה לכמה פרויקטים, אז אולי עוד נזכה לראות אותה משחקת שוב.

1999 הייתה שנה מדהימה. אני, לצורך העניין, עדיין לא התאוששתי מכך ש"מועדון קרב", "עיניים עצומות לרווחה", "הכישרון של מר ריפלי" ו"מגנוליה" לא היו מועמדים לפרס הסרט, אבל זה באמת היה צפוף מדי. סרטים רציניים אחרים של אותה שנה שטרם הוזכרו היו "מטריקס" ששינה את פני האקשן בקולנוע, "פרויקט המכשפה מבלייר" ששינה את פני עולם האימה, "הכל אודות אמא", "התקרבות", "רוזטה", "הקדושים מבוסטון", "יד רצחנית", "פייבאק", "להיות ג'ון מלקוביץ'", "הרוח תישאנו" הפלאי של עבאס קיארוסטמי, "סיפור פשוט" שגרם לכל מעריצי לינץ' לחשוב שהם נזרקו לעולם מקביל, "נערה בהפרעה", "נוטינג היל", "בחירות או לא להיות", "לוק סטוק ושני קנים מעשנים", "דוגמה", "המומיה", "טייטוס" ו"סאות'-פארק: הסרט". זו רשימה חלקית.
ישראל שלחה לאוסקר את "החברים של יאנה" מאת אריק קפלון, שלא זכה להיכלל ברשימת המועמדים הסופיים.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-72:
הסרט הטוב ביותר: ברוס כהן ודן ג'ינקס – "אמריקן ביוטי"
הבימוי הטוב ביותר: סם מנדס – "אמריקן ביוטי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: קווין ספייסי – "אמריקן ביוטי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: הילארי סוואנק – "בנים אינם בוכים"
שחקן המשנה הטוב ביותר: מייקל קיין – "תקנות בית השיכר"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אנג'לינה ג'ולי – "נערה בהפרעה"
התסריט המקורי הטוב ביותר: אלן בול – "אמריקן ביוטי"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ג'ון אירווינג – "תקנות בית השיכר"
הצילום הטוב ביותר: קונרד ל. הול – "אמריקן ביוטי"
העריכה הטובה ביותר: זאק סטיינברג – "מטריקס"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ריק היינריקס ופיטר יאנג – "סליפי הולו"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: לינדי המינג – "טופסי טרווי"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ון קוריליאנו – "הכינור האדום"
השיר הטוב ביותר: פיל קולינס – "טרזן" (את תהיי בלבי)
הסאונד הטוב ביותר: ג'ון ט. רייז, גרג רודולף, דיויד קמפבל ודיויד לי – "מטריקס"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: דיין דייויס – "מטריקס"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ון גטה, ג'נק סירס, ג'ון ת'ום וסטיב קורטלי – "מטריקס"
האיפור הטוב ביותר: כריסטין בלנדל וטרפור פרוד – "טופסי טרווי"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: פדרו אלמודובר – "הכל אודות אמא" (ספרד)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ארתור כוהן וקווין מקדולנד – "יום אחד בספטמבר"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: סוזן האנה הדרי ו-וויליאם וויטפורד – "קינג גימפ"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: אלכסנדר פטרוב – "הזקן והים"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ברברה שוק וטמי טייהל – "אמי חולמת את שליחי השטן בניו יורק"
פרס מיוחד: אנדז'יי ואיידה
פרס מפעל חיים: וורן בייטי

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "מה יפית עמק נוי" (1941)
19. "צלילי המוסיקה" (1965)
20. "בן-חור" (1959)
21. "מעתה ועד עולם" (1953)
22. "רוקי" (1976)
23. "פלאטון" (1986)
24. "אנשים פשוטים" (1980)
25. "כחום הלילה" (1967)
26. "אמדאוס" (1984)
27. "פורסט גאמפ" (1994)
28. "אוליבר!" (1968)
29. "רבקה" (1940)
30. "כנפיים" (1927)
31. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
32. "איש הגשם" (1988)
33. "רשימת שינדלר" (1993)
34. "גבירתי הנאווה" (1964)
35. "הקיסר האחרון" (1987)
36. "סיפור הפרברים" (1961)
37. "קרמר נגד קרמר" (1979)
38. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
39. "אדם לכל עת" (1966)
40. "כל אנשי המלך" (1949)
41. "הפצוע האנגלי" (1996)
42. "סוף השבוע האבוד" (1945)
43. "גברת מיניבר" (1942)
44. "אמריקן ביוטי" (1999)
45. "רוקד עם זאבים" (1990)
46. "טיטניק" (1997)
47. "טום ג'ונס" (1963)
48. "לב אמיץ" (1995)
49. "תנאים של חיבה" (1983)
50. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
51. "העוקץ" (1973)
52. "גראנד הוטל" (1932)
53. "מרטי" (1955)
54. "שייקספיר מאוהב" (1998)
55. "ג'יג'י" (1958)
56. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
57. "המרד על הבאונטי" (1935)
58. "הדירה" (1960)
59. "גנדי" (1982)
60. "המלט" (1948)
61. "פאטון" (1970)
62. "מרכבות האש" (1981)
63. "סימארון" (1931)
64. "תהלוכה" (1933)
65. "זיגפלד הגדול" (1936)
66. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
67. "ברודווי מלודי" (1928)
68. "החיים של אמיל זולא" (1937)
69. "אמריקאי בפריז" (1951)
70. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
71. "הולך בדרכי" (1944)
72. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)