• אוסקר 2020/21: מהמרים על הזוכים
  • לקראת טקס האוסקר: על ״ארץ נוודים״ של קלואי ז׳או
  • ״עוד סיבוב״, דעה נוספת והפעם עם ספוילרים
  • אהבה ומפלצות
  • על ״אהבה ממבט שני״ והקולנוע של מיכל בת אדם
  • סרטים חדשים: ההיסטוריה האישית של דייויד קופרפילד
  • ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 4, פרק 4: "קיד וקאסידי"

3 בינואר 2021 מאת אור סיגולי

סיכומי השנה קצת בלמו את ההתקדמות שלי עם הפרויקט (תודו שנהניתם), אבל עכשיו אפשר לחזור לאט ובחשד להמשך העונה הרביעית של סדרת הפוסטים שהתחלתי בסוף מרץ 2020, כדי להעביר את הזמן בסגר. לא המון השתנה מאז, מדכא לגלות. מצד שני, על אף שאזור התגובות סגור אני די מופתע מכמות ההתייחסות שלכם בפייסבוק ובמיילים, ואפילו כמה בוואטסאפ, אז הכי שווה את זה.
ואם כבר יחסינו לאן, מזכיר לכם שההצעות לסרטי העונה החמישית עדיין מתקבלות. אז אם יש איזשהו מפסיד אוסקר שתרצו לקרוא עליו פה (וטרם כתבנו עליו באריכות במסגרת אחרת), ספרו לי. כרגע יש שני סרטים מובילים, וברור ששניהם מהסבנטיז. תוכלו לעשות זאת דרך "צור קשר" או בפייסבוק.

כזכור, העונה הנוכחית והרביעית במספר של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, עוסקת בבלוקבאסטרים הגדולים ביותר שהיו קרובים לזהב והפסידו (ושטרם כתבנו עליהם בסריטה) על פי רשימת שוברי הקופות בארה"ב לאחר חישובי אינפלציה. עד כה היינו ב"אמריקן גראפיטי", "נמל תעופה" ו"סיפור אהבה". באמצע היה אמור להיות "קלאופטרה" אבל ויתרתי על זה, וכאמור – פיצוי יגיע גם יגיע.
לינקים לכל הפרקים עד כה, בסוף הפוסט. כרגיל.

ועכשיו אנחנו מגיעים למקום ה-40 בטבלת שוברי הקופות, מקום אחד וחמישה מיליון דולר בינו לבין "סיפור אהבה". זהו כמובן המערבון האהוב "קיד וקאסידי" (Butch Cassidy and the Sundance Kid), בקלות אחד ממקרי האוסקר המשונים ביותר אי פעם. מצד שני, 1969 הייתה שנת אוסקר מוזרה באופן כללי. נגיע לזה.

עוד לפני האוסקר…

בן 37 היה וויליאם גולדמן כשהתסריט המקורי הראשון שלו, "קיד וקאסידי", המבוסס על סיפורם האמיתי של שני מנהיגי חבורת השודדים "החור בקיר", יצא להפקה. את התסריט מכר לפוקס המאה העשרים תמורת 400 אלף דולר, שלפי מה שקראתי היה סכום שיא ב-1969. מאחוריו כבר שלושה תסריטים מופקים, כולם מבוססים על חומר קיים, וסרט שהתבסס על ספרו האוטוביוגרפי משירותו בצבא.
את גולדמן, אגב, פגשנו מספר פעמים בפרויקט הגדול הקודם שלי – פרויקט סרטי סטיבן קינג, שם הוזכר בהקשרים של ניצחונות מופלאים ("מיזרי"), כישלונות משונים ("לבבות באטלנטיס") וקטסטרופות מוחלטות ("לוכד החלומות").
המפיק של הסרט היה ג'ון פורמן, שיחד עם השחקן פול ניומן, הקים את חברת ההפקה שזו הייתה שנתה הראשונה, וכבר על ההתחלה הוציאו תחת ידיהם את "קיד וקאסידי" וסרט נוסף בשם "ניצחון", גם הוא עם ניומן בתפקיד הראשי.

כמובן שמן הראוי להתחיל עכשיו להלל את שלושת הקודקודים המוכרים יותר של הסרט – פול ניומן, רוברט רדפורד וג'ורג' רוי היל – אבל מכיוון שהם היו אחראים לסרט נוסף, שאפילו זכה באוסקר, כבר חגגתי אותם בפרק על "העוקץ", אז אם תרצו להשלים אינפורמציה שם, אתם יותר ממוזמנים.

זה מותיר לנו זמן לדבר על כמה אנשי צוות אגדיים אחרים שהובאו לטובת המערבון יוצא הדופן הזה. מאחורי המצלמה הונח קונרד ל. הול, שכבר הספיק לעבוד עם וויליאם גולדמן ("הרפר") ופול ניומן ("המורד"), וגם להיות מועמד לאוסקר שלוש שנים ברציפות בין 1965 ל-1967. הול כמובן יהפוך לאחד הצלמים הגדולים שידענו ואת חייו יסיים ב-2003 עם קריירה של ענקים ושלושה אוסקרים על המדף. האחרון, "הדרך לפרדישן", ניתן לו לאחר מותו. הול חתום גם על "אמריקן ביוטי", "איש המרתון" ו"עיר שמנה" בין היתר.
את המוזיקה לסרט הלחין ברט באכרך, ומעצבת התלבושות היא אידית' הד, שניהם אצולה הוליוודית.

"קיד וקאסידי" מספר על שני שודדים בימיה הראשונים של המאה העשרים, שמוצאים עצמם נרדפים על ידי חבורה קטלנית למדי. לאחר שהפמלייה שלהם כמעט כולה נתפסת ומתה, מבינים השניים שנציהם לא יפסיקו עד שיהרגו אותם, ומחליטים לברוח לבוליביה בחברת אטה (קת'רין רוס, שנתיים אחרי מועמדותה על "הבוגר") אהובתו של סאנדנס, אבל גם של קאסידי. הם כולם בסדר עם זה, אל תדאגו. באמריקה הדרומית הם מנסים להתחיל חיים חדשים, אבל הטבע האמיתי שלהם לא מסכים להישאר מדוכא והתוצאה היא אחת מסצנות הסיום המוכרות בקולנוע. כמובן שלא אספיילר, הכל טוב.

המבקרים, בשעתו, לא עפו במיוחד על המערבון המסוגנן, ששאב לא מעט מהגל החדש הצרפתי, ולא ממש הבינו מה רצו מהם. אבל זה לא מנע מהקהל לנהור לאולמות, הופך את "קיד וקאסידי" לסרט המכניס ביותר של 1969. בארה"ב עשה מעל 102 מיליון דולר, מתקציב של שישה, וכאמור עדיין ניצב במקום ה-40 ברשימה העל-זמנית. הוא אפילו זכה לפריקוול – "קיד וקאסידי: השנים הראשונות" מ-1979.
גם שיר הנושא, "טיפות גשם ממשיכות ליפול על ראשי" היה ללהיט. למה? אל תשאלו אותי. לאוזני הוא כמו חריקות ציפורניים על לוח.
כנראה שיש סיבה למה אני לא כתב מוזיקה.

מסלול ההפסד של "קיד וקאסידי"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של הטקס ה-42 היו:
"אן של אלף הימים", הדרמה התקופתית מאנגליה, הובילה עם 10 מועמדויות, כולל תסריט ושלוש קטגוריות משחק, אך ללא הבימוי.
"קיד וקאסידי" ו"קאובוי של חצות" היו מועמדים ל-7 כל אחד, כולל הבימוי והתסריט. המערבון לשמו התכנסנו, עם זאת, לא הופיע בקטגוריות המשחק.
"הלו, דולי" המוזיקלי גם הוא היה מועמד ל-7 פרסים, אבל בשונה מהאחרים הוא נשאר מחוץ לקטגוריות הבימוי, המשחק והתסריט.
"Z", המותחן הפוליטי המפואר, קיבל חמש מועמדויות – סרט, בימוי, עריכה, תסריט וסרט בינלאומי.

כתבתי בהתחלה שהטקס ה-42 היה מבלבל מהרגע הראשון, וזה היה עוד משלב המועמדויות. התדהמה הראשונה הייתה ש"הם יורים גם בסוסים" הצליח לצבור 9 מועמדויות כולל כל הקטגוריות החשובות (ביניהן בימוי ושלושה פרסי משחק) אך נשאר מחוץ לפרס הסרט. מי שהחליפו אותו היו "הלו, דולי", המחזמר שאף אחד לא מאוד התרגש ממנו וצבר רק מועמדויות טכניות, ו"Z", המועמד הראשון מזה 31 שנה שאינו דובר אנגלית (הקודם היה "האשליה הגדולה").
עוד מוזרויות הן שהסרט עם הכי הרבה מועמדויות, "אן של אלף הימים" לא היה מועמד לבימוי, והסרט שהיה שם במקום, "המסעדה של אליס" של ארתור פן, לא היה מועמד לשום דבר אחר. קצת כמו שקרה אחר כך ב-2001 כש"מולין רוז'" היה מועמד ל-8 פרסים בלי בימוי, בזמן ש"מלהולנד דרייב" היה מועמד לבימוי וזהו.

וזה מביא אותנו כמובן לזוכים. על המנצח יוצא הדופן של 1969 כתבתי בפרק על "קאובוי של חצות", שצבר בסך הכל שלושה אוסקרים (סרט, בימוי, תסריט מעובד). זהו אחד מהמקרים של מה שנקרא באופן לא רשמי "אוסקר פרוגרסיבי". כידוע וכזכור, האוסקר הוא מוסד די שמרני עם זוכים די שמרנים, ולכן כאשר סרט שמייצג קדמה או שבירה של החוקים והנורמות זוכה, כולם בהלם. ובצדק, זה כאילו נגד הדי.אן.איי של האוסקר. אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שזה קרה מחוץ לשיטת ההצבעה החדשה שנכנסה ב-2009. "קאובוי של חצות" בהחלט אחד מהם, אבל גם "שתיקת הכבשים", "טום ג'ונס", "כחום הלילה" ו"ארץ קשוחה" (השיטה הפריפריאלית המודרנית הפכה את כל מה שאנחנו יודעים על האוסקר עם זכיות כמו "אור ירח", "צורת המים" ו"פרזיטים").
אלו גם הזוכים שתמיד הכי קשה – וכמובן הכי מעניין – לנסות להסביר. לכן, לרוב, צריך ללכת לרמה של אלימינציה, ולבדוק לאו דווקא בהכרח מישהו ניצח, אלא יותר למה האחרים הפסידו. בואו נעשה זאת גם עכשיו.

על פניו, "אן של אלף הימים" היה כנראה האוסקרי ביותר מבין החמישייה, בתור דרמה תקופתית המבוססת על סיפור אמיתי עם מבטא בריטי, וגם לקח את פרס הדרמה בגלובוס הזהב. אבל לפחות אז, לזכות בלי מועמדות על בימוי היה מאוד קשה. שלא נאמר בלתי אפשרי. למעשה, זה לא קרה מאז "גרנד הוטל" – בשנת 1931, והפעם הבאה שזה יקרה תהיה ב-1989. זה גם כמובן מייתר את "הלו, דולי" שממש לא ברור מה הוא עושה שם מלכתחילה.
את "Z" אפשר גם להסיר מרשימת ההימורים, כי זכייה של הפקה חוץ-הוליוודית שאינה דוברת אנגלית היא משהו שהיינו צריכים לחכות 92 שנים בשביל שיקרה. "Z" ידע שהוא יסתפק רק בפרס הסרט הבינלאומי של אותה שנה (הוא נשלח כנציג אלג'יר, מה שאפשר לצרפת לקבל מועמדות עם "הלילה שלי אצל מוד"… היו ימים באוסקר), למרות שהצליח הרבה יותר מששיערו.

זה משאיר בעצם שני סרטים שהתמודדו באמת על פרס הסרט הטוב ביותר של 1969, שניהם אנומליה מוחלטת לזוכי שנות השישים (להוציא את הסנונית שהיא "כחום הלילה"). האחד הוא סרט אורבני, מחוספס, נטול רומנטיקה לחלוטין, שעוסק באנשים מפוקפקים מוסרית (אנחנו לפני הבום הגדול של שנות השבעים); והשני הוא מז'אנר המערבון, שממש לא זכה לחיבת האוסקר עד כה (בכל 42 שנות האוסקר עד כה זכה רק אחד, "סימארון" והוא היה אפי להדהים), ועשוי באופן משוחרר ויוצא דופן. באותה השנה הוליווד הרימה עוד שני מערבונים מפורסמים, "חבורת הפראים" ו"אומץ אמיתי", שאמנם הנכיחו שני קצוות עשייה מרוחקים של הז'אנר, אבל אפילו הם לא היו דומים בכלל ל"קיד וקאסידי".
סרט שודים שבאמצע נעצר לרגע מוזיקלי עם שיר שבכלל לא מתאים לתקופה, ואז לפתע נבלם לטובת מוזיקת וודוויל בזמן שהשחקן הראשי עושה סוג של מופע סלאפסטיק, היה הכל חוץ מנורמלי.

מה שכן, שני הסרטים עוסקים בזוג גברים – שאפשר להתווכח על איזה סוג של אהבה יש ביניהם – שמוצאים את עצמם נגד העולם, נזרקים ממקום למקום בלי בית ובלי יכולת לבנות חיים שגרתיים. וכן, נראטיבים על גברים תמיד מקבלים תיעדוף באוסקר.

"קיד וקאסידי" הגיע לטקס, שהתקיים באפריל 1970, אחרי שהפסיד את כל המועמדויות לגלובוס הזהב להוציא את המוזיקה הטובה ביותר, הפסיד את פרסי איגוד העורכים, את פרסי איגוד הבמאים ובפרסי המבקרים הוזכר רק בקטגורית השחקן הראשי לרוברט רדפורד – וגם זה בשיתוף עם סרט אחר שלו מאותה שנה, "דאונהיל רייסר". רק איגוד התסריטאים נעמד לצד המערבון והעניק לגולדמן את פרס הדרמה המקורית. מצד שני, גם "קאובוי של חצות" זכה באותו האיגוד ממש (בקטגוריית הדרמה המעובדת). ההבדל הוא שלסרטו של ג'ון שלזינגר היה ניצחון בפרס איגוד הבמאים.

על פי הנתונים האלה, והגיבוי מעולם הביקורת, ההימור הנכון – עד כמה שזה נשמע מוזר – היה תמיד "קאובוי של חצות", אבל אם לשפוט לפי מהלך הערב, בכל זאת היה מתח. וזה מביא אותנו לשלב הבא של המוזרות הגדולה של האוסקר ה-42 – הזכיות. זה התבטא בכך שאף אחד מארבעת הזוכים בקטגוריות המשחק לא עשה זאת בזכות סרט המועמד לפרס הגדול ("אומץ אמיתי", "האביב של מיס ג'ין ברודי", "הם יורים גם בסוסים", "פרח הקקטוס"); וש"Z" לא זכה רק בפרס הסרט הבינלאומי, אלא גם חטף את פרס העריכה הישר מידיהם של "קאובוי של חצות", "הלו, דולי", "הסוד של סנטה ויטוריה" ו"הם יורים גם בסוסים".
גם "הלו, דולי", הסרט שנראה שהגיע בטעות, סחף שלושה פרסים לטובתו, ניצב במקום השני של זוכי הערב, בתיקו עם "קאובוי של חצות".

אבל אלו עוד פירורים אל מול הסיפור של כל הקאובויים – אלו של חצות ואלו מבוליביה – שדהרו אל קו הסיום. מתחילת הערב "קיד וקאסידי" הראה נוכחות מרהיבה. הוא זכה בפרס השיר המקורי, בפרס המוזיקה, בפרס הצילום (כנראה בלי תחרות) ובפרס התסריט המקורי, אותו חטף מ"אן של אלף הימים", "הפרחח", "הסוד של סנטה ויטוריה" ו"חבורת הפראים".
כלומר עד קו הסיום, ההפסד היחיד שלו היה בפרס הסאונד הטוב ביותר, שהלך ל"הלו, דולי". רק בישורת האחרונה ממש, ל"קיד וקאסידי" נגמר הסוס והוא הפסיד את שני הפרסים האחרונים של הערב, הבימוי והסרט, ל"קאובוי של חצות". ועדיין צבר כמות גדולה יותר של פסלונים, ולפחות באספקט הזה הוא ניצח.

האם ההפסד היה מוצדק?

"קיד וקאסידי" איננו רק אחד הסרטים המצליחים ביותר אי פעם, אלא גם אחד הסרטים האמריקאים האהובים והמוערכים ביותר. הוא גם אחת מיצירות הדגל של הוליווד החדשה, וככזה הצלחת האוסקר שלו היא הכל חוץ ממובנת מאליה, כשזו שהגיעה בזכות הדרך שסללו לו "בוני וקלייד", "הבוגר", "טום ג'ונס" ו"מי מפחד מווירג'יניה וולף?".
ג'ורג' רוי היל לקח כמה סווינגים די גדולים עם הסרט הזה. את סצנת האופניים כבר הזכרתי, אבל גם זה שתשע הדקות הראשונות של הסרט צבועות בספיה קונטרסטית על מנת לשוות לו מראה של פילם ישן, וכמובן הקפאת התמונה בסוף, הוא לא עשייה סטנדרטית בשום אופן. אפילו לא היום.

ככזה, ל"קיד וקאסידי" כבר יש מקום בתולדות הקולנוע האמריקאי, אבל איכשהו זה לא נשאר רק ברמה האקדמית. כי מהרגע שהוא מתחיל ולכל אורכו, הוא בערך ההגדרה של קסם קולנועי. יש בו אלמנט של נוסטלגיה נעימה, שאני בטוח שהייתה קיימת כבר בסוף הסיקסטיז, לעולם שלטוב ולרע כבר התפוגג, הנוכחות של פול ניומן ורוברט רדפורד היא חייזרית בעוצמות שלה, והעשייה כולה טובלת במשהו חמקמק כזה של כל מה שאנחנו אוהבים בקולנוע.
הסרט הזה, אם לא הבנתם את הניסוחים המעודנים שלי עד כה, הוא נפלא. ובתור מישהו ש"העוקץ" איננו אחד מהחביבים עליו, יש לי איזושהי צביטה בלב על כך שדווקא הטוב מבין שיתופי הפעולה של היל-ניומן-רדפורד הפסיד – על אף שהיה כל כך כל כך קרוב לזכייה.

ובכל שנה אחרת (או לפחות בסביבתו הקרובה) הייתי אומר שהפסד של מערבון כה נהדר ומשפיע הוא בושה לאקדמיה. אבל 1969 איננה שנה רגילה. הזכייה של "קאובוי של חצות" לא רק משמחת כי היא הייתה עוד דחיפה של הוליווד לעידן חדש ומסעיר ומטונף ושונה מכל מה שידענו, אלא גם כי הוא באמת אחד הסרטים החזקים והטובים שנעשו.
כלומר, כמובן שאפשר להתווכח על איזה סרט יותר טוב. זה חד משמעית עניין של טעם אישי ותו לא. אני ספציפית חושב ש"קאובוי של חצות" מתעלה על "קיד וקאסידי" מבחינת ההשפעה הנמשכת על הצופה, וזה לא לקחת מההנאה המוחלטת מסרטו של היל. אם "קיד וקאסידי" היה זוכה זו גם הייתה שמחה לדורות, אבל בעיני האקדמיה בחרה נכון כששברה את ההגה לכיוון "קאובוי של חצות".

עם יד על הלב, האוסקר היחיד שאני לא לגמרי מצליח להבין הוא דווקא זה של התסריט. אני לא אומר שמלאכת הכתיבה של וויליאם גולדמן רעה. כמובן שלא. אבל מכאן עד האוסקר… אף פעם לא לגמרי הצלחתי להבין את זה. אמנם הדיאלוגים משובחים ("אתה חושב שהשתמשת במספיק דינמיט" או "אני רווקה, בת 26 ומורה בבית ספר. אני בתחתית") אבל המבנה של הסרט מאוד לא אחיד ומרגיש כאילו הוא מומצא תוך כדי (אולי זה חלק מהקטע), והאמת היא שכך גם עיצוב הדמויות. אני חושב שאם באמצע הסרט היו מחליפים בין ניומן ורדפורד, וזה היה מגלם את סאנדנס וזה היה מגלם קאסידי, לא היינו שמים לב. אולי זה אפילו קרה.
התחרות של גולדמן באותה שנה, או היעדרה יותר נכון, כנראה זו שאפשרה לו לזכות אבל בחוויה שלי זהו סרט של בחירות בימוי נפלאות הרבה יותר משל בחירות תסריטאיות מבריקות. אבל בסדר, בהתחשב בכך ש"קיד וקאסידי" הוא חמישים אחוז (השני היה "כל אנשי הנשיא") מכל האוסקרים שלקח האיש שכתב את "הנסיכה הקסומה", "מיזרי" ו"איש המרתון", אני מניח שאפשר להתנחם ולהמשיך הלאה.

ג'ורג' רוי היל, כאמור, יחזור לאוסקר ארבע שנים לאחר מכן בליווי רדפורד וניומן, והפעם כמנצח הגדול. "העוקץ" יהיה גם המועמדות היחידה של רדפורד לפרס משחק (משהו שאני תמיד מופתע ממנו מחדש). היל ימשיך לביים עד 1988 אבל לאוסקר הוא לא יחזור. את עולמנו יעזוב ב-2002 והוא בן 81.
פול ניומן גם הוא כבר נטש, כשהופעתו האחרונה בסרט קולנוע היא ב"הדרך לפרדישן" ב-2003, עליה גם יהיה מועמד לפרס שחקן המשנה. לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל שניים מהאלמנטים החשובים ביותר של "קיד וקאסידי" – ניומן והצלם קונרד הול – חתמו את הקריירה המפוארת שלהם עם אותו הסרט.
רוברט רדפורד ימשיך להיות אליל, ויקים את פסטיבל סאנדנס לקולנוע עצמאי. בחיים לא תנחשו מה נתן לו את ההשראה לשם. הוא יזכה באוסקר כבמאי על "אנשים פשוטים" הנפלא וימשיך לעבוד עד עצם היום הזה. בבקשה, אלוהים, שמור אותו איתנו לעוד הרבה מאוד זמן.

בפרק הבא אנחנו נשארים בשנות השישים, אבל מזנקים עד למקום ה-27 בטבלת שוברי הקופות עם אחד המפסידים האהובים ביותר בתולדות הקולנוע. עד אז אזכיר לכם להגיד לנו אילו סרטים תרצו שיככבו בעונה החמישית.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"