• דוקאביב 2018: המלצות ואזהרות מסרטי התוכנייה
  • דדפול 2
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שלישי ואמריקאי במיוחד
  • סרטים חדשים: ״הרוכב״ של קלואי ז׳או
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 82
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח ראשון של אורון
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • ״העודף בשבילך״, סקירה
  • ״אל-שפויה״, סקירה לחדש של סטיבן סודרברג
  • ״יום נפלא״, סקירה
  • ״גבר מהסרטים״ ו״ערפל ירוק״, סקירה כפולה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת מאי 2018
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • אימת החודש - אפריל 2018

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 80: "ארץ קשוחה" (2007)

30 באפריל 2018 מאת אור סיגולי

ממש שנה אחרי שמרטין סקורסזי זכה סוף סוף באוסקר אחרי שנים של עשייה שלא תוגמלה, הגיע בשנת 2007 תורם של יוצרים אמריקאים אגדיים אחרים לכבוש את פסגת הוליווד. היו אלו האחים ג'ואל ואית'ן כהן, שאמנם כבר זכו בעבר (על התסריט של "פארגו") אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהאקדמיה הציבה אותם בראש התהלוכה עם פרס הסרט הטוב ביותר. אבל אם במקרה של סקורסזי ו"השתולים" נדמה היה שמדובר בעיקר בפיצוי מאוחר עם סרט שאיננו משקף את מיטב יצירתו, המקרה של "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men) היה שונה, מכיוון שהוא נחשב לא רק לאחד השיאים של שני היוצרים המדהימים האלו, אלא מהשנייה שנחשף בפסטיבל קאן נחגג כיצירת מופת אולטימטיבית.

ההישגים של "ארץ קשוחה" ויכולתו לבלוט באותה שנה היו מרשימים במיוחד, מכיוון ש-2007 התגלתה כאחת השנים הטובות בתולדות הקולנוע. רק תביטו על הליין-אפ של קאן באותה שנה: "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" (שזכה בדקל הזהב), "הפרפר ופעמון הצלילה", "קצה גן עדן", "פרספוליס", "אור חרישי" ו"זודיאק" הם רק חלק מהתחרות הרשמית, ובמסגרות נוספות התמודדו "ביקור התזמורת", "קליפורניה חולמת" הרומני, ו"אתם, החיים". בפסטיבל ברלין של אותה שנה נחשפה יצירת מופת אחרת, "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון, שהעניקה תחרות קשה למדי ל"ארץ קשוחה" לא רק באוסקר עצמו, אלא גם על מחמאות המבקרים בניסיון לקבוע איזה סרט טוב יותר. אפילו לפני שאר הסרטים הגדולים של 2007, רק העובדה ששני אלו הם מאותו שנתון, זה פסיכי לגמרי. יותר מזה, לשני הסרטים האלו יש הקשר נוסף – המפיק סקוט רודין, שהביא את הספר "ארץ קשוחה" לאחים כהן ובית ההפקה שלו חתום גם על "זה ייגמר בדם", ובאותה שנה היה לו הרבה במה להתגאות עם "רכבת לדארג'ילינג" ו"מרגו בחתונה".
אני בדרך כלל כותב את זה בסוף הפרק, אבל במקרה של 2007 אני מרגיש צורך לפתוח עם רשימת הסרטים הבולטים של אותה שנה: סרט הביכורים של בן אפלק "נראתה לאחרונה", "הדייט שתקע אותי", "הרובוטריקים", "בית היתומים", "שמש", "פעם אחת", "נעורים ללא נעורים" של קופולה, "סימנים של כבוד", "החיים בוורוד" על אדית פיאף, "הערפל" על פי סטיבן קינג, "רטאטווי", "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן" שהוא כולו פלא אחד גדול, "עד קצה העולם" של שון פן, "לארס והבחורה האמתית", "זהות אבודה", "אני לא שם", "שירי אהבה", "סיפור של דואי קוקס", "תשוקה, זהירות", "3:10 ליומה", "פלאנט טרור", "היירספריי", "300", "אבק כוכבים", "שוטרים לוהטים", וזו רשימה חלקית.
באותה שנה ישראל חזרה לאוסקר עם "בופור" של יוסף סידר, ששבר את הבצורת מאז "מאחורי הסורגים" (1984) והתחיל רצף מדהים של מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. אמנם הפסדנו לאוסטרים, אבל זה לא היה כוחות כי הם באו עם סרט שואה.

באוסקר ה-80 "ארץ קשוחה" התמודד נגד "זה ייגמר בדם", "ג'ונו", "מייקל קלייטון" ו"כפרה" – ליין-אפ ששיקף את מוראל המדינה באותה תקופה של שלהי שלטון בוש ומלחמות אפגניסטן ועירק. המנחה ג'ון סטוארט אפילו התלוצץ על כך במשדר, כשהתייחס לנושאים הכבדים של הסרטים שקידמה הוליווד באותה שנה באומרו "האם העיר הזאת צריכה חיבוק? תודה לאל על מתבגרות בהיריון" בקריצה לכך שהסרט הקליל ביותר בחמישייה הוא "ג'ונו".
"ארץ קשוחה" נחשב מאז לאחד הסרטים הטובים ביותר בתולדות זוכי האוסקר, ובטקס עצמו חטף ארבעה פרסים מתוך שמונה מועמדויות, שלושה מהם לאחים כהן (הפקה, בימוי, כתיבה) ואחד מהם לשחקן המשנה חאוויר בארדם. הכהנים היו מועמדים לקטגוריה נוספת, זו של העריכה, אבל תחת השם הבדוי רודריק ג'יימס. ניצחון הסרט המשיך את הרצף המאפיין של תחילת האלף עם זוכים שהולכים נגד הקונבנציה "האוסקרית", ושאינם הפקות ענק בידוריות. אחרי "מיליון דולר בייבי", "התרסקות" ו"השתולים", קשה שלא לראות את קשר האלימות והפסימיות ששלט אז בליבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית.

הסרט נפתח במונולוג מאת השריף אד בל (טומי לי ג'ונס, שיופיע בסרט רק כעשרים דקות פנימה) המספר לנו על זיכרונות מרצח על רקע נופי טקסס המדברית. "ארץ קשוחה" אמנם לא נחשב לאחד מהמערבונים זוכי האוסקר ("סימארון", "רוקד עם זאבים", "בלתי נסלח"), אבל אין ספק שהז'אנר הזה הוא חלק מהדי.אן.איי שלו. לאחר הפתיחה הזו אנחנו נחשפים לאנטגוניסט של הסרט, אנטון שיגור (בארדם), שהסרט מעצב אותו כמו רוע אולטימטיבי. מעבר לזה שהגוונים הכהים בעיצוב הדמות בולטים על רקע השמש המסנוורת, הוא נשאר כל הסרט דמות מסתורית נטולת עבר, מלאך המוות ממש, ייצוג של כוח אפל ובלתי ניתן לעצירה. לאחר שיגור אנחנו מכירים את הגיבור המרכזי של הסרט, לואלין (ג'וש ברולין) רגע לפני ציד צבאים, וגם שם מגיע רמז ויזואלי מרהיב לנושאים שהסרט עוסק בהם – ענן שחור וגדול שמטיל צל על העמק, ולצבאים שמתחתיו אין שום יכולת לעשות דבר בעניין. "אי אפשר לעצור את מה שמגיע", מסכמת אחת הדמויות בשלב יותר מאוחר של הסרט את האופי הדטרמניסטי של היצירה.

על אף שזה איננו תסריט מקורי של האחים כהן, אלא כזה שמבוסס על ספר (הם כן עיבדו באופן חופשי בעבר, כמו "אחי, איפה אתה?" שמבוסס על "האודיסיאה", אבל אף פעם לא נתמכו כל כך בחומר קיים), זה פשוט מדהים כמה הנושאים והעולם של המקור הכתוב מתאימים לגוף היצירה שלהם, כאילו הספר נכתב במיוחד בשבילם. "ארץ קשוחה" הוא בעצם השלמת צפייה אולטימטיבית ל"פארגו", בשניהם לא רק שיש סיפור פשע שמתדרדר לאלימות קיצונית, אלא גם בשניהם אחד הגיבורים הוא איש חוק (או אשת חוק, במקרה של הסרט מ-1996), וגם סצנת הסיום של שני הסרטים האלו היא כמו תמונת מראה מרתקת אחת של השנייה. כמו ב"פארגו", "רציחות פשוטות", "יהודי טוב" ו"האיש שלא היה שם", גם פה מדובר בסרט ניהילסטי ובמרכזו דמויות שנלחמות בגורל הידוע מראש שלהן.

ג'ואל ואית'ן כהן אחראים גם על "צומת מילר", "הקפיצה הגדולה", "בייבי אריזונה" ו"בתוך לואין דייויס" (סרטם האהוב עלי), ככה שאין פה שאלה על כך שמדובר בשניים מהיוצרים החשובים והטובים ביותר בתולדות הקולנוע. סרטם הראשון שהגיע לאוסקר היה "ברטון פינק" בקטגוריות שחקן המשנה והעיצוב (הסרט זכה בדקל הזהב של פסטיבל קאן ב-1991), אבל הכהנים עצמם היו מועמדים לראשונה רק עם סרטם השישי "פארגו". שניהם צברו 14 מועמדויות, האחרונה על כתיבת "גשר המרגלים" של סטיבן ספילברג.
הספר עליו מבוסס "ארץ קשוחה" נכתב על ידי קורמק מקארתי, שאחד מכתביו כבר עובד לפני זה לקולנוע – "כל הסוסים היפים" שביים בילי בוב תורנטון ב-2000. מאז האחים כהן, עוד שלושה מספריו עובדו לקולנוע, אם כי בהצלחה פחותה בהרבה. הראשון היה "הדרך" האפוקליפטי ב-2009, לאחר מכן ג'יימס פרנקו ביים עיבוד כמעט בלתי צפי ל"בן האלוהים", ובאותה שנה גם רידלי סקוט ניסה להתמודד עם מקארתי ב"היועץ", שנחשב לאחד הסרטים הגרועים של השנים האחרונות, ובזמן שקשה לי באמת להתווכח עם זה, אני חושב שיש בו דברים מבריקים.

אחרי כל מה שנאמר ונכתב על "ארץ קשוחה" בעשר השנים האחרונות, אתם ממש לא צריכים אותי כדי לספר לכם שמדובר באחד הסרטים הטובים והמעניינים ביותר שנעשו. אבל, תראו איזה קטע, אני הולך לעשות את זה בכל מקרה – "ארץ קשוחה" הוא אחד הסרטים הטובים והמעניינים ביותר שנעשו. הוא לא רק סרט חכם ועמוק שאפשר להפוך מכל זווית ומכל כיוון ולמצוא בו דברים מרתקים על טבע האדם ועל גבריות, אלא גם עבודה קולנועית ללא דופי, סרט שהוא בו בזמן גם מהנה, מצחיק ומותח.
הצלם רוג'ר דיקינס, בשיתוף הפעולה התשיעי שלו עם הכהנים, נותן פה את אחת מעבודותיו הגדולות ביותר, וזה לא עניין פעוט בהתחשב בעובדה שהוא האחראי על המראה הויזואלי של "חומות של תקווה", "קונדון", "בית של חול וערפל", "ג'ארהד", "אסירים", "סיקאריו" ו"סקייפול". בשנת 2007 היה דיקינס מועמד פעמיים לאוסקר, על "ארץ קשוחה" ועל עבודתו עוצרת הנשימה ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס", אך חזר הביתה בידיים ריקות. היה אפשר לרתוח על העובדה שהפסיד, אבל המנצח של אותה שנה היה רוברט אלסוויט על "זה ייגמר בדם", אז מה נגיד? דיקינס זכה באוסקר הראשון שלו רק כעבור עשר שנים בזכות "בלייד ראנר 2049", ששבר רצף של 13 הפסדים. "ארץ קשוחה" הוא זוכה האוסקר השני שצילם, אחרי "נפלאות התבונה".

אחד האלמנטים המרתקים בסרט הוא השימוש בסאונד ובמוזיקה. אמנם המלחין הקבוע והמבריק של הכהנים קרטר בורוול חתום על הלחנת הסרט, אבל האמת היא שרוב עבודתו מסתכמת בקרדיטים של הסיום, ובמהלך הסרט עצמו אפשר לשמוע רק כמה תווים מאוד עמומים ברקע. הכהנים בחרו ללכת על עולם מוזיקלי מצומצם ככל האפשר, בלי פסקול שיגדיר לצופים מה להרגיש, ובנו את המתח והקצב עם עולם מדהים של עיצוב סאונד מדויק ומדוקדק להפליא. זה יוצר מצב שלכל חריקת דלת ולכל צעד מגף יש תפקיד מכריע בסרט הזה, כך אפילו עטיפת חטיף מקומטת הופכת להיות מורטת עצבים. הקו הסגנוני הזה הוא אחד הדברים שעושים את "ארץ קשוחה" לכזו יצירה גדולה – הרוב מאוד מרומז, נותן לצופים לחשוב ולהבין. יש למשל רגע שבו אנחנו מבינים שדמות נרצחה רק בגלל שדמות אחרת בודקת את סוליות הנעליים שלה, מה שמחזיר אותנו לשוט קודם הרבה יותר בסרט, בו אחת הדמויות מזיזה את רגליה מפני שלולית דם שהולכת ומתרחבת. עוד בחירה רדיקלית ונפלאה היא שאחת הדמויות המרכזיות מוצאת את מותה אחרי פייד-אאוט, בלי שיא רגשי שיוביל לכך, בהחלטה שהולכת כנגד כל מה שאנחנו מכירים מעשייה קלאסית. קשה לתאר כמה זה אפקטיבי.

בגלל נוכחותו של "זה ייגמר בדם" היה קשה לדעת מה יהיו תוצאות האוסקר ה-80, אבל "ארץ קשוחה" היה ההימור המרכזי – שלא נאמר היחידי – לפחות בקטגוריה אחת, זו של שחקן המשנה. במהלך כל העונה חאוויר בארדם (שהיה מועמד בעבר על "לפני שהלילה יורד" והפך להיות אחד משחקני האופי המחוזרים ביותר בהוליווד) גרף פרס אחרי פרס, משאיר אבק לכל הופעת משנה אחרת שאתרע מזלה לצאת בשנת 2007. בארדם זכה במעל 20 פרסי משחק באותה שנה, ופתח רצף של שלושה זוכי שחקני משנה בזה אחר זה שמגלמים את הרוע המוחלט (2008 – הית' לדג'ר ב"האביר האפל", 2009 – כריסטוף וולץ ב"ממזרים חסרי כבוד"). בשנת 2010 יהיה מועמד שוב על הופעה שכמעט כולה בספרדית, בסרטו העוצמתי של אינייריטו, "ביוטיופל".
בארדם שחקן ענק, ובאמת בורא דמות בלתי נשכחת, אבל אני חייב להודות שאני לא לגמרי הבנתי את ההתלהבות המוחלטת ממנו, שלדעתי הייתה קצת מוגזמת. מבחינתי הזוכה של אותה שנה היה בכלל צריך להיות קייסי אפלק ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס". יותר מזה, בעיני שחקן המשנה הטוב ביותר של "ארץ קשוחה" הוא טומי לי ג'ונס בתפקיד השריף בל (דמות שבספר הייתה משמעותית יותר מאשר בסרט), וצר לי שכל תשומת הלב נגזלה ממנו, אבל את הרכבת של בארדם אי אפשר היה לעצור. אין מה לבכות, לי ג'ונס בכל זאת היה מועמד באותה שנה, בקטגורית השחקן הראשי על הופעתו המעולה בסרט האיום ונורא "בעמק האלה", שהיה אמור להחזיר את פול האגיס לאוסקר אחרי "התרסקות", אבל בשלב הזה כבר הבינו שמדובר בבלון נפוח והתעלמו ממנו סוף סוף. ג'ונס יהיה מועמד שוב בשנת 2012 על "לינקולן".

התפקיד הראשי ב"ארץ קשוחה" שייך לג'וש ברולין בתפקיד לואלין, גם הוא אדיר, וב-2007 חווה שנה מעולה עם הופעות לא רק בזוכה האוסקר, אלא גם ב"בעמק האלה", "גנגסטר אמריקאי" וההופעה הכי טובה שלו באותה שנה – כדוקטור וויליאם בלוק הפסיכופט ב"פלאנט טרור". ברולין לא היה מועמד על אף אחד מאלו למרבה הצער, אבל התקבל למועדון האוסקר שנה לאחר מכן, כשחקן משנה ב"מילק", למרות שדווקא על הופעתו שם אני לא בטוח אם הגיע לו. ברולין לא חזר לאוסקר מאז למרות שהוא נתן לא מעט הופעות מבריקות, כפי שיכולנו לראות מאז ב"סיקאריו", "מידות רעות", ושיתוף הפעולה הנוסף שלו עם הכהנים "יחי הקיסר!". באופן משעשע למדי, בשנת 2012 יצרה הוליווד בטעות רפרנס ל"ארץ קשוחה" מהמקום הכי פחות צפוי, כאשר ליהקה את ג'וש ברולין לתפקיד טומי לי ג'ונס הצעיר ב"גברים בשחור 3". כיום ברולין קיבל סוג של מעמד הרשע הרשמי של מארוול עם הופעותיו כת'נוס ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף" (הוא היה מדהים שם) וכקייבל ב"דדפול 2".

שלושת הגברים האלו הם בהחלט אחת הסיבות ש"ארץ קשוחה" הוא סרט כל כך מהנה, אבל גם לשחקני המשנה של הסרט מגיע קרדיט רב. הגבר הרביעי פה הוא וודי הארלסון, שהסרט הזה סימן את שובו לעניינים. עברו 11 שנים מאז שהיה מועמד לאוסקר על "לארי פלינט – האיש והסקנדל", ורוב הסרטים שעשה ביניהם לא היו מרשימים במיוחד. אבל לאחר מכן התאפס על עצמו, הועמד בשנית לאוסקר (והיה צריך לזכות לדעתי) על "השליח" והמשיך ל"רמפרט", "אחים בדם", "משחקי הרעב" וכמובן הסדרה "בלש אמיתי".  הוא היה מועמד לאוסקר בפעם השלישית בזכות "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי".
הנציגות הנשית בסרט היא קלי מקדולנד, שעדיין בעיקר מפורסמת בזכות הופעתה ב"טריינספוטינג". היא השילה פה את המבטא הסקוטי שלה לטובת מבטא טקסני, כך שבקושי היה אפשר לזהות אותה. שלוש שנים לאחר מכן תלוהק לתפקיד מרכזי בסדרת הטלוויזיה היוקרתית "אימפריית הפשע" עליה תהיה מעומדת לאמי.
עוד פרצופים שצצים בסרט הם של גארט דילהאנט ("לופר"), טס הרפר וסטיבן רוט.

מאז ניצחונם, האחים כהן הפכו להיות אורחים קבועים בטקס האוסקר. כאשר הפכה קטגורית הסרט לכזו שמכילה 10 סרטים במקום חמישה, הבדיחה הייתה שמעכשיו יישמר מקום אחד לסרט של פיקסאר, ומקום אחד לסרט של האחים כהן, ואז נתחיל לדבר על שמונת המועמדים האחרים. זה נאמר בעקבות שתי מועמדויותיהם גב אל גב עם "יהודי טוב" ו"אומץ אמיתי" (הסרט השלישי, והאחרון שלהם לעת עתה, שאיננו מבוסס על תסריט מקורי), אך לאחר מכן דווקא שניים מסרטיהם הטובים יותר – "בתוך לואין דייויס" ו"יחי הקיסר!" לא זכו לחיבוק מהאקדמיה. הראשון היה מועמד רק לפרסי המיקס והצילום (בו הוחלף דיקינס בצלם ברונו דלבונל), והשני הוזכר רק בפרס העיצוב האומנותי. ג'ואל השנה בן 63 ואית'ן בן 60, כך שסביר להניח שעוד יחזרו לאוסקר, ואפילו יזכו שוב. זה רק עניין של זמן.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-80:
הסרט הטוב ביותר: סקוט רודין, ג'ואל כהן ואית'ן כהן – "ארץ קשוחה"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ואל כהן ואית'ן כהן – "ארץ קשוחה"
השחקן הראשי הטוב ביותר: דניאל דיי-לואיס – "זה ייגמר בדם"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: מריון קוטיאר – "החיים בוורוד"
שחקן המשנה הטוב ביותר: חאוויר בארדם – "ארץ קשוחה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: טילדה סווינטון – "מייקל קלייטון"
התסריט המקורי הטוב ביותר: דיאבלו קודי – "ג'ונו"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ג'ואל כהן ואית'ן כהן – "ארץ קשוחה"
הצילום הטוב ביותר: רוברט אלסוויט – "זה ייגמר בדם"
העריכה הטובה ביותר: כריסטופר רוז – "זהות אבודה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: דנטה פרטי ופרנצ'סקה לו סקיאבו – "סוויני טוד"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אלכסנדרה ביירן – "אליזבת: תור הזהב"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: דאריו מאריאנלי – "כפרה"
השיר הטוב ביותר: גלן הנסרד ומרקטה יירגלובה – "פעם אחת" (נופל לאט)
מיקס הסאונד הטוב ביותר: סקוט מילאן, דיויד פארקר וקירק פרנסיס – "זהות אבודה"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: קארן בייקר לאנדרס ופר האלברג – "זהות אבודה"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: מייקל פינק, ביל ווסטנהופר, בן מוריס וטרוור ווד – "מצפן הזהב"
האיפור הטוב ביותר: דידייה לאוורן ויאן ארצי'בלד – "החיים בוורוד"
סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא: בראד בירד – "רטטאווי"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: שטפן רוזוויצקי – "הזייפנים" (אוסטריה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: אלכס גיבני ואווה אורנר – "מונית לצד האפל"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: סינתיה ווייד ו-ונסה רות – "פריהלד"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: סוזי טמפלטון ויו וולצמן – "פטר והזאב"
הסרט הקצר הטוב ביותר: פיליפ פולט-וילאר – "מוצארט של הכייסים"
פרס מיוחד: רופרט פ. בויל

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "ארץ קשוחה" (2007)
18. "הקשר הצרפתי" (1971)
19. "גלדיאטור" (2000)
20. "מה יפית עמק נוי" (1941)
21. "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003)
22. "צלילי המוסיקה" (1965)
23. "בן-חור" (1959)
24. "מעתה ועד עולם" (1953)
25. "רוקי" (1976)
26. "פלאטון" (1986)
27. "אנשים פשוטים" (1980)
28. "כחום הלילה" (1967)
29. "אמדאוס" (1984)
30. "פורסט גאמפ" (1994)
31. "אוליבר!" (1968)
32. "מיליון דולר בייבי" (2004)
33. "רבקה" (1940)
34. "כנפיים" (1927)
35. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
36. "איש הגשם" (1988)
37. "רשימת שינדלר" (1993)
38. "השתולים" (2006)
39. "גבירתי הנאווה" (1964)
40. "הקיסר האחרון" (1987)
41. "סיפור הפרברים" (1961)
42. "קרמר נגד קרמר" (1979)
43. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
44. "אדם לכל עת" (1966)
45. "כל אנשי המלך" (1949)
46. "הפצוע האנגלי" (1996)
47. "סוף השבוע האבוד" (1945)
48. "גברת מיניבר" (1942)
49. "שיקגו" (2002)
50. "אמריקן ביוטי" (1999)
51. "רוקד עם זאבים" (1990)
52. "טיטניק" (1997)
53. "טום ג'ונס" (1963)
54. "לב אמיץ" (1995)
55. "תנאים של חיבה" (1983)
56. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
57. "העוקץ" (1973)
58. "גראנד הוטל" (1932)
59. "מרטי" (1955)
60. "שייקספיר מאוהב" (1998)
61. "ג'יג'י" (1958)
62. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
63. "המרד על הבאונטי" (1935)
64. "הדירה" (1960)
65. "נפלאות התבונה" (2001)
66. "גנדי" (1982)
67. "המלט" (1948)
68. "פאטון" (1970)
69. "מרכבות האש" (1981)
70. "סימארון" (1931)
71. "תהלוכה" (1933)
72. "זיגפלד הגדול" (1936)
73. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
74. "ברודווי מלודי" (1928)
75. "החיים של אמיל זולא" (1937)
76. "אמריקאי בפריז" (1951)
77. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
78. "הולך בדרכי" (1944)
79. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)
80. "התרסקות" (2005)