• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – "בייבי אריזונה"

30 בינואר 2018 מאת עופר ליברגל

אני ממשיך במסע שלי לסקירת כל סרטי האחים כהן, תוך שאני שואף גם להתעכב על הדרך בה רבדים מסוימים נוכחים בכל הסרטים שלהם. אחרי ״רציחות פשוטות״ אני מגיע לסרט שני שלהם, ״בייבי אריזונה״ (Raising Arizona) שהוא אחד מן הסרטים שלהם שאני מכיר הכי פחות טוב – צפיתי בו רק פעם אחת, בתיכון, ובאותה צפייה הוא היה עבורי מהנה פחות מסרטים אחרים של האחים כהן שהכרתי (שהיו אז לא רבים).
מאז לא מצאתי את הזמן לצפייה מחודשת, בוגרת יותר, זאת למרות שהסרט הזה זכה למעמד פולחני וללא מעט מעריצים אשר מהללים אותו כאחד משיאי העבודה של האחים כהן ואחד משיאי הקולנוע בכלל. בין המעריצים, למשל, אדגר רייט וסיימון פג, שלאחר צפייה מחודשת בסרט אני יכול בהחלט לראות את הקשר הישיר בינו לבין היצירה המשותפת שלהם.

ייתכן והסרט היה חשוב יותר עבורי לו הייתי צופה בו לפני קומדיית הפולחן המצליחה השנייה שיצרו האחים כהן – ״ביג ליבובסקי״ (הם יצרו לפחות עוד קומדיה מובהקת אחת בין שני הסרטים הללו, אך דומני כי יש לה פחות מעריצים, בצדק או לא). בכל מקרה, במהלך הצפייה המחודשת הסרט הרגיש לי לפרקים כמצחיק מאוד אך פחות אחיד ברמת ההיגיון הפנימי או עיצוב הדמויות – תלונה נפוצה בהקשר של האחים כהן. אלא שמבט קרוב יותר בפרטים חושף יצירה חכמה למדי, כאשר לקראת סוף הסרט הגיעו מספר הסצנות אשר הכווינו אותי לרבדים נוספים ולהכרה כי מדובר בסרט גדול נוסף בגוף היצירה שלהם, גם אם עדיין מבחינתי הוא לא אחד מן הגדולים ביותר.

הרקע לסרט

החל משנת 1984, ״רציחות פשוטות״ עשה את דרכו בפסטיבלי קולנוע והפצות מסחריות מצומצמות, לא ממש הופך ללהיט אבל צובר מעריצים ומסמן את האחים כהן ככישרון עולה וכאנשים מוכשרים מאוד שיצרו משהו מרשים למדי בתקציב נמוך שגייסו פחות או יותר לבד. זה די הבטיח שיהיה מי שיממן את הסרט השני שלהם. הם מצדם שייפו את התסריט (וגם גנזו זמנית את מה שבסופו של דבר יהפוך לסרט ״סודות הפרברים״ של ג'ורג' קלוני). בסוף 1986 הם יצאו לצילומים של מה שעדיין היה סרט עצמאי, אך עם תקציב גדול יותר של כ-6 מיליון דולר והפצה של אולפני פוקס.

כבר בשלב התסריט, האחים כהן כתבו את התפקיד הנשי הראשי עבור הולי האנטר, אשר פרשה מ״רציחות פשוטות״ לפני הצילומים אבל המליצה על חברתה הקרובה פרנסס מקדורמנד לתפקיד. למקדורמנד נכתב גם תפקיד מיוחד בסרט זה, שכן היא כידוע הפכה גם לבת הזוג של ג'ואל כהן. המעבר לתקציב גדול יותר גם גרם לכך שהאחים כהן לא היו אחראים על העריכה בעצמם ומי שערך את הסרט הוא מייקל ר. מילר, שהיה עורך הסאונד ב״רציחות פשוטות״ ועבד כעזור עריכה בכמה סרטים, כולל ״השור הזועם״. אחרי ״רציחות פשוטות״ הוא הפך להיות עורך ראשי בעוד פרויקטים עד לסרט הזה.
מילר עדיין עובד כעורך בקולנוע האמריקאי, אם כי נדמה ששיתוף הפעולה שלו עם האחים כהן (שהמשיך גם ל״צומת מילר״) נותר כשיא של הקריירה שלו, למרות שיש עוד כמה סרטים חצי-עצמאיים טובים מאוד, דוגמת ״העולם שבפנים״. שני משתפי פעולה חשובים אחרים חזרו לצד הטכני – בארי זוננפלד צילם וקרטר בורוול הלחין את הפסקול בסגנון שונה לחלוטין משיתוף הפעולה הקודם שלו עם האחים – הפעם הוא מעצים את הפן הקומי הפרוע של הסרט ושם את הדגש על מוזיקת הקאונטרי, כולל חיזוק מכמה שירי פולק שלוקטו לסרט.

הסרט יצא במרץ 1987 בארה"ב ומאוחר יותר הוקרן מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן. בסופו של דבר הוא הרוויח מעל ל-29 מיליון דולר בקופות בעולם. בארצות הברית בלבד, 22.8 מיליון דולר הפכו אותו לסרט ה-51 מבחינת הכנסות לשנת 1987, לא בדיוק להיט אבל הצלחה גדולה ביחס לתקציב הצנוע. הסרט עדיין ממוקם במקום התשיעי בהכנסות של סרטי האחים כהן, גם בלי חישובי אינפלציה.
בנוגע לשם בעברית, כל תרגום של הכותרת ״Raising Arizona״ לא ממש ישמע טוב בעברית, אבל לתרגם מילה אנגלית אחת למילה אנגלית שונה, נראה עילג ולא מתאים. יחד עם זאת, "בייבי אריזונה" הוא שם די קליט וגם הולם יחסית את הסרט בעיניי.

העלילה והז'אנר

הומור תמיד היה ויהיה חלק מן היצירה של הכהנים, אבל הסרט הוא אחד מן המקרים של קומדיה מובהקת, כולל מאפיינים סגנוניים של שימוש באמצעי הקולנוע דוגמת עריכה ומוזיקה על מנת להעצים את האספקט הקומי (כאמור, השפעה בולטת על סרטי אדגר רייט). אבל קומדיה היא לא ממש ז'אנר בפני עצמו והסרט גם מתכתב עם מסורת של סרטי הפשע, באופן ספציפי סרטי כלא וסרט שוד. מבחינה חזותית מיקום העלילה באריזונה ובעיקר בשטחים הלא עירוניים של המדינה, יוצר גם לא מעט הקבלות למערבון. בנוסף, יש כאן סוג של קומדיה רומנטית אשר מתעמתת עם הז'אנרים האחרים וחלק ממטרתו של הגיבור היא לבחור בין העולמות הקולנועיים: האם הוא שייך לסיפור אהבה או לתרבות ממנה הוא בא, כלומר תרבות של פשע וכלא.

הסרט מסופר ברובו מנקודת המבט של ה.י. (H.I) מקדונה (ניקולס קייג', בתקופה שהיה שחקן מרתק) שודד סדרתי שבפרולוג הארוך של הסרט מוצא את עצמו נעצר ונזרק לכלא בסוג של רוטינה צפויה, שיש בה גם עונג הנובע מן המפגש המחודש עם חבריו לבית המעצר ובעיקר המפגש אשר כולל רגע המעצר עצמו. זאת בזכות הצילום הקבוע של אחרי המעצר שמבוצע בידי השוטרת אד (הולי האנטר), ששמה הוא קיצור לאדווינה אבל הקשיחות של שם קצר וגברי הולמת את הייצוג הראשוני שלה בסרט. ה.י. מתאהב בייצוג הזה עד שבמהלך אחד מן המעצרים הוא מעניק לאד טבעת, תוך שהוא מכריז כי אותה הוא לא גנב. כאשר הוא משתחרר, השניים מתחתנים והגיבור מוצא עבודה חוקית. כל זה לא לוקח הרבה יותר מחמש דקות עמוסות בבדיחות, ובנייה של ראיית העולם של מקדונה דרך הווייס-אובר, אשר מקבע את אוצר המילים שלו וגם רומז שהוא לא תמיד מהימן, הן בגלל שהוא מסתיר חלקים מן האמת שאנו רואים והן בגלל שהוא מוגבל עקב החינוך החלקי לו הוא כנראה זכה.

רומן בין פושע לשוטרת הוא לא בדיוק נקודת הפתיחה הכי מקורית לתסריט, אבל עוד בפרולוג אנו זוכים לסוג של טוויסט קטן. הוא מגיע כאשר אד מגלה כי אינה יכולה להיכנס להריון – אז היא פורשת מן המשטרה במשהו שמתגלה כיותר מסמלי. מכיוון שהזוג לא מקבל אישור לאימוץ בגלל עברו של הבעל, השניים מחליטים לחטוף את אחד מן התינוקת של "חמישיית אריזונה" – חמישייה שנולדה לאישה בשם פלורנס אריזונה, הנשואה לנייתן אריזונה, בעל רשת חניות ריהוט לחדר השינה והאמבטיה. אריזונה מקדם את העסק שלו בעזרת פרסומות אשר הופכת אותו לדמות מוכרת במדיה ששמה כשמו. דווקא אד היא זו אשר נחושה יותר בביצוע הפשע למען השגת ההורות, מתוך המחשבה כי בני הזוג אריזונה לא יכולים לגדל לבד חמישה תינוקות אבל גם מתוך נחישות להפוך לאם. ודווקא הפושע רואה בעיה מוסרית בביצוע הגניבה, אבל מעדיף קודם כל לא לאבד את אשתו.

נייתן מציע פרס כספי למוצא התינוק בעוד המשטרה לא בדיוק אוגרת רמזים לגבי מבצעי החטיפה, אבל אנשים אחרים עולים על העקבות של בני הזוג מקדונה. גייל ואיוויל (ג'ון גודמן ו-וויליאם פורסיית') הם חברםי של ה.י מימי המעצר והם בורחים מן הכלא ומזמינים את עצמם לשהייה בבית האיש שהם מכירים, רואים את התינוק החדש ובשלב מסוים מחברים את הרמזים. גלן ודוט (סם מקמוריי ופרנסס מקדורמנד) הם הניסיון של אד לייצר קשרים חברתיים עם אנשים הגונים, אלא שגלן הוא גם המעסיק של ה.י וכאשר השניים רבים, הדבר מאיים לא רק על היכולת של בני הזוג מקדונה להתקיים כלכלית אלא גם עלול לגרום לחשיפת מקור התינוק החדש במשפחה. האיום המרכזי על המשך הקיום של המשפחה החדשה מגיע מכיוון "האופנוען הבודד של האפוקליפסה", דמות של גבריות קשוחה ומאיימת שמופיעה בסיוטים של ה.י, אבל מתגלה כאדם בשר ודם בשם לאונרד סמולס, פושע אשר צד פושעים ומצליח די מהר לגלות של זהות החוטפים אבל בוחן כיצד יוכל למקסם רווחים.

המצוקה הכלכלית מובילה לעוד שורה של מקרי שוד בגדלים שונים אשר נכנסים לעלילה, בצורה המשלבת פעולה עם מגע קומי, כך שזה בהחלט גם סרט שוד כשם שמדובר בסרט אשר הולך לכיוון הרומנטי. מה שחותר נגד הרומנטיקה הוא הבדלי האופי בין ה.י. לבין אד, אשר המצוקה בהשגת תינוק ובשמירה עליו חושפת גם כשלים אחרים בזוגיות שלהם. מדובר בסרט בעל טון אחיד מאוד, אשר נקבע בעיקר בידי הקצב המהיר והמהווה ניגוד מסוים לאיטיות של ״רציחות פשוטות״, אך זהו גם סרט אשר משחק עם הציפיות של הקהל בעודו שובר בין ז'אנרים שונים ובין מציאות לחלום ואפילו לראייה לעתיד. זוהי דרך נוספת של הסרט לייצר דינמיות, פרט לקצב המהיר: יש משחק עם הציפיות של הקהל, גם בדרך בה שוט לא מוביל לשוט הנגדי הצפוי לפי כללי העריכה, וגם במקומות בסרט בהם מופיעים לפתע קטעי פעולה, או לחלופין קטעים רומנטיים יותר. הסרט גם עתיר בפרטים אשר נותרים בגדר רמיזות בלבד, מה שפותח צוהר לתיאוריות מעריצים.

האם יש משמעות?

בסרט הזה האחים כהן מתחילים לעבוד עם כלי אשר יהפוך למהותי ולא תמיד מוערך ביצירה שלהם: משחק עם שמות הדמויות, אשר משמש גם ככלי קומי וגם כאמצעי לבחינת הקשר בין שפה (כלומר הגדרה מילולית של הדברים, בין היתר באמצעות שם) לבין תפיסת המציאות ודירוג של ערכים. זה גם עובד בתור סוג של תחליף לדת, או סולם ערכים: כאשר הכל אקראי, מה שקובע את הערך הוא השם. הדבר הזה בולט בדמותו של נייתן אריזונה, אשר סיסמת הפרסומות שלו, שהופכת אותו לדמות שה.י. סבור כי כל אחד מן המאזינים/צופים בסיפור מכיר, היא "או שהשם שלי אינו נייתן אריזונה", משמע השם הוא ההגדרה של האדם וגם ההוכחה לאמינות שלו.

כמובן, הוא לא נולד בשם נייתן אריזונה, כפי שאנו מגלים כאשר המשטרה חוקרת אותו, אף על פי שהוא סבור כי היא צריכה לחקור חשודים אמיתיים. דרך השאלות, אנו מגלים כי שמו המקורי הוא נייתן הפאנייס, וכי הוא שינה את השם מסיבות שיווקיות של העסק. כך למעשה סיסמת האמינות שלו מבוססת על סוג של שקר, גם אם הוא שינה את שמו כחוק. חוסר המהימנות של נייתן, גם אם מוגבל רק להחלפת השם המקורי שלו לטובת שם אשר יהפוך לזהות שלו וכלי המכירה שלו, גם משליך על ה.י. עוד דמות אשר מתגלה לפרקים כלא מהימנה וגם עוד דמות אשר בוחרת לצמצם את שמה לראשי תיבות בלבד, כלומר מסתירה את מלוא האמת. כמובן שגם בחירה בראשי תיבות במקום שם היא הסתרה של חלק מן האמת וזהו רק שלב אחד בקיצור שמו של הגיבור, אשר הופך מראשי התיבות ל"היי" כלומר שמו מבוטא כמו המילה לגבוה, או למצוי תחת השפעת סמים. הכינוי ״הי״ הופך אותו לקליל יותר, גם באופן שבו החברה תופסת את ההתנהגות שלו, אלא שיש בו צד אפל ורדוף לאורך כל הסרט.

אריזונה הוא גם שמה של המדינה בה מתרחש הסרט. כך שנייתן אריזונה מייצג לא רק את עסקיו, אלא גם את התרבות המקומית כולה והתינוקות שלו הם "חמישית אריזונה" כלומר סוג של גאווה לאומית. אריזונה היא מדינה בדרום מערב ארה"ב, אחד מן האזורים במערב אשר נותר פרוע הרבה אחרי המעבר למודרניות של יתר המדינות, אזור שהוא עדיין ספר, למרות האזכור בסרט לערים היחסית גדולות בו (בהן לא מתרחש רוב הסרט). אבל בעוד נייתן אריזונה מייצג לכאורה את הקשר לתרבות האמריקאית השורשית ביותר, כסוג של קאובוי שהפך בעולם המודרני לאיש מכירות (שורשית במובן של גזלת את האדמה מן האינדיאנים), השם של אשתו חושף גם קשר לתרבות האירופאית המפוארת והשונה יותר – שמה הוא פלורנס אריזונה, כלומר פירנצה-אריזונה, פאר הרנסנס ששועבד לשממה האמריקאית.

עניין חשוב נוסף באופן בו השמות מתפקידים קשור לזהות התינוק הנחטף. ההנחה היא כי מבין החמישייה, התינוק החטוף הוא נייתן ג'וניור, למרות שאיש (כולל ההורים הביולוגיים) לא ממש יכול להיות בטוח איזה תינוק אכן נחטף – היה בלאגן לא קטן אשר ה.י. ניסה לחטוף תינוק אחד. בכל מקרה, הכינוי ג'וניר הופך להיות חלק מהותי מן ההגדרה של התינוק – הוא הדור הצעיר, ממשיך הדרך של מי אשר מטפל בו, כך שבמהלך הזמן הוא הופך להיות ה.י. ג'וניור, אד ג'וניור או גייל ג'וניור. מעניין לציין כי כל אחד מבני הזוג מקדונה קורא לתינוק על שם השני, כלומר הוא רוצה כי הזהות של האחר תהיה זו אחר תישמר. במקרה של ה.י. ייתכן והוא מעוניין כי השם יהיה אד בגלל שהוא חש כי אשתו קשורה הרבה יותר לשליחות ההורית, בעוד הוא בעיקר ממלא את הפקודות שלה כאמצעי לשוב לתוך מה שהוא כינה "ימי הסלט", הימים בהם הזוגיות הייתה טובה. אבל גם התינוק לא הופך את הקשר לחם יותר. למעשה הוא שב ומציב אותם במערך כוחות בו ידה של אד היא העליונה, גם כאשר טיב העלילה לקוח מן העולם של ה.י., כלומר עולם הפשע.

גם קיצור השם אדווינה לאד משנה את הזהות של הגיבורה והופך אותה לספק פחות נשית בתפיסה של הסביבה. שינוי השם גם מייצר מציאות, שכן היא מתגלה כפגומה בנשיות שלה מן הבחינה המסורתית – לא יכולה ללדת ילדים. אולם הסרט, כבר מן הדקות הראשונות שלו, משחק עם התפיסה המוכרת של היחסים בין המינים והקשר בין קשיחות לגבריות – אחד מן הגברים הכי קשוחים בכלא מרגיש כמו אישה הלכודה בגוף של גבר, בגלל שהוא סובל מכאבי מחזור עזים במיוחד. הדבר מטיל ספק בכלל בשאלה איזה גוף יש לו, אם הקשר שלו לנשיות הוא דווקא דרך הגוף הפיזי אשר לכאורה אין לו. בנוסף, אד מוגדרת גם בידי המדים שלה ויש לה אופי קשוח ואסרטיבי יותר כאשר היא לובשת אותם – ומתברר כי היא לובשת אותם גם אחרי שפרשה מן המשטרה, כלומר גם היא מעמידה פנים ועוברת על החוק.

המדים של אד מייצגים שאיפה לכוח וניסיון לשמור על הסדר, אבל הם גם עוברים השפלה בסרט – כאשר שוטרים מתבלטים מול סוכני ה-FBI אשר לוקחים בעלות על החקירה וגם מול לאונרד סמולס, פושע אשר טוב יותר במציאת פושעים מאשר אנשי החוק. בני הזוג מקדונה מצליחים להתעמת עמו ולנצח בין היתר אחרי שאד לבשה את בגדי השוטר – כלומר צברה כוח וגם עברה על החוק. בסופו של דבר אד מבינה כי היא בגדה במדים שלה ובשבועה שלה לחוק, אבל גם בגדה בדחף האמהי אשר מנחה אותה דווקא בדרך בה בחרה להפוך בסופו של דבר לאמא. הזהות שלנו מוגדרת בידי השם והלבוש, אך היא גם תמיד מורכבת יותר מן ההגדרה ומן המאפיינים החיצוניים. למעשה, הזהות אשר אד מבקשת לעצב לעצמה היא זהות של הורה, אולם בסופו של דבר, המעשה האמהי ביותר שהיא מצליחה לעשות אינו קשור בגידול התינוק, אלא בוויתור עליו. תוצאה שולית של המעשה הזה היא הוויתור של ה.י. על הדבר שהוא מקדיש לו את חייו – אד. אף כי סצנת הסיום ספק רומזת אחרת, בכל מה שקשור לעלילה עצמה אד וה.י. חשים כי הנישואין שלהם יוכלו להחזיק מעמד רק במידה ויהיה להם תינוק. בלי זה, הדבר שהדביק ביניהם תחילה דעך.

הורות הוא הדבר אשר יכול להעניק לחיים של אד תכלית, והקשר בין הורים לילדים הוא עוד נושא בו דן הסרט, בין היתר במחשבה כי הגורל של ההורים יכול לקבוע את עתיד הילדים. אנו מקבלים רק רמיזות לגבי ההורים של ה.י. ואד, אבל מובהר כי חיי הפשע במשפחה של הגבר הם עניין של דורות ואביה של האישה הוא זה אשר עזר לו לעבור לצד השני של החיים, כלומר לעבודה הגונה וחוקית. כלומר, סביבת הגדילה קובעת את עתיד האדם וברגע שג'וניור הופך להיות גם בנו של ה.י., גם הוא זוכה להיות מכונה "פורע חוק" כלומר יש בו את המימד הפראי. בסיום הסרט, בספק חלום ספק נבואה של ה.י., התינוק מנצל את הממזריות והצד הפראי של החיים לעבודה בתור שחקן פוטבול, כלומר תיעול מקובל חברתית של יצר האלים. גם השאלה מהו הדבר המהוגן והנכון בחברה אינו חד משמעי בסרט, שכן הבוס בעבודה ההגונה מציע לה.י. חילופי נשים, דבר אשר הגיבור רואה כמעליב כלפי אד ואולי גם כלא מוסרי. בנוסף, לה.י. יש סולם ערכים בפשע שלו – לכאורה הוא לא משתמש לעולם בתחמושת חיה על מנת שלא לקבל ענישה כבדה, אבל ייתכן וגם בגלל שפגיעה באחרים אינה ערכית עבורו. הוא גם מרגיש שלא בנוח עם חטיפת התינוק ובניסיון הראשון הוא אף מוותר על החטיפה לאחר שהוא לא מצליח להשתלט על המצב – אלא שהתירוץ שהוא מוסר לאד אינו מדויק (מציין כי התינוקת בכו, אך לא היה בכי) ויכול להתפרש כניסיון לסגת. אך נסיגה מן הפשע הזה תהיה ויותר על התכלית של חייו – להיות בעל לאד, לנחם אותה על הכאב.

דבר נוסף אשר נראה זניח תחילה אבל מקבל משמעות חשובה בסרט הוא הקעקוע של ה.י., קעקוע אשר נראה בהתחלה ילדותי ולא קשור לדמות – קעקוע של נקר. הדבר אשר נראה תחילה כמגע קומי אשר מייצר סתירה בין הצבעוניות של הקעקוע הקטן והילדותי לבין חיי הכלא מתגלה גם כרובד המקשר בין ה.י. לאיש אשר מהווה עבורו אפוקליפסה, לאונרד סמולס. ברמה הבסיסית, יש קשר בינו לבין הדבר שהכי מפחיד אותו, דבר שהוא חלק ממנו. ברמה הפרקטית, הקעקוע כנראה מסמן חברות בכנופיה, בה חברים גם גייל ואוויל (גייל מכנה את ה.י. "נקר" כאשר הוא מופיע בביתו בלילה. החברות בכנופיה היא גם הסבר חלקי לסיבה שה.י. לא ממש יכול לסרב להצעה לאירוע). הוא גם לומד על השותפות באותה כנופיה רק אחרי שהוא מנתק רימון, כלומר בדרך להרוג חבר אחר, מקריב את עולמו הישן באופן סופי לטובת העולם של אד – אחרי שאד אמרה שבכל מקרה אין להם עתיד בתור זוג. אני גם קשרתי בין המראה של הקעקוע לבין הסמל של קבוצת הפוטבול "אריזונה קרדינלס" במה שיכול להיות רמז מתרים לעתיד הצפוי לג'וניור כפי שה.י. הוזה אותו בסיום, אבל מסתבר כי הקבוצה עברה לאריזונה רק בשנת 1988, כלומר מעט אחרי יציאת הסרט. ניתן גם לקשר בין הכנופיה בסרט לכנופיות דומות בעלות השקפת עולם גזענית. ה.י. בהחלט נהנה מן השהייה עם חבריו בכלא אך מתייחס לשהות בתא עם אסיר שחור כחוויה מאוד בודדת, אבל דומה כי הסרט נזהר מלעסוק בסוגיות של גזע בצורה ישירה מדי, אף על פי שזוהי עוד דרך להעניק ערך לדברים על ידי הגדרה שיש בה מימד אקראי, כמו שיפוט לפי צבע עור או מוצא.

כאשר אני שואל בפוסטים הללו האם יש משמעות, אני גם שואל האם יש אלוהים, או סוג של כוח עליון השולט באקראיות. אצל האחים כהן קיים לא פעם נתק בין קיומו של הכוח העליון הרוחני לבין היכולת של הדמויות להבין אותו או לקשר בינו לבין מוסר. אולם בסרט הזה, ללא ספק לה.י. יש יכולות נבואיות. מעבר לכך שהוא שולט בסיפור מהיותו המספר (לפרקים), יש לו חלום אשר מתגלה כי הוא מכיל פרט מן המציאות. כפי שהוא חוזה מהו האיום הכבד והבלתי נמנע על החטיפה שלו, ודרך החזון הזה גם רואה את הדרך הלא הסבירה בה בני הזוג אריזונה גילו כי חסר להם תינוק – לילה שלם הם לא בדקו מה שלום התינוקות. אף תינוק לא התעורר או בכה בלילה והתינוקות נרדמו לבד. אני מניח כי לבמאים לא היו ילדים בשלב זה. הוא אמנם לא מבין מיהו בדיוק אותו אופנוען אכזרי של מוות, אבל מבין כי הוא מעניש אותו על חטא. באותו אופן, המעשה הטוב שלו בסיום, אשר משיב את הדברים לסדר, מאפשר לו לראות הצצה לעבר עתיד אופטימי במה שיכול היה להיות רק חלום, אבל מרגיש אמתי.

העתיד הזה גם מסתיים בכך שיש לו ילדים ונכדים עם בת זוגו. אפשר לפרש את החלום הזה כנס אשר קרה לה.י. ואד, אבל הנס הזה צריך לכלול לא רק לידה או שינוי מדינות לא צפוי בתחום האימוץ, אלא גם התגברות על מה שנרמז לנו שהוא פרידה בלתי נמנעת. לכן סביר כי מדובר באישה אחרת, שפניה לא נראים. כלומר, יש אפשרות כי האהבה המוחלטת יכולה לעבור להיות אהבה למישהי שונה מאד, או שהזוגיות מנותקת מן האהבה החזקה שהוא חש כלפי אד. אולי בגלל שמדובר באהבה חזקה מדי, אולי בגלל שהם לא ממש מתאימים לחיים משותפים, למרות ההערכה הדדית ואוהבת. כמובן, ייתכן וזה רק חלום נטול משמשעות, ניסיון לסיים את הסרט בנימה של תקווה. כי הרי האחים כהן תמיד קורצים לקהל ויש בהם משהו שמבטל קריאה מעמיקה וירדה לפרטים של הסרטים, כשם שהם מזמנים ניתוח מסוג זה.

דירוג הדמיות הבולטות

10. חמישיית אריזונה – שקלתי לשים רק את ג'וניור שנחטף, אבל אני לא בטוח שהוא אכן ג'וניור. וגם בגלל שמדובר באופן כללי בתינוקות הכי שלווים ורגועים שראיתי, בסרט או בחיים, מגיע לכולם מקום של כבוד.

9. נשדד זקן בחנות מכולת (צ'ארלס סמית') – בחור חביב שלרגע אחד לא מציית בדיוק למה שנאמר לו ולומד את הלקח.

8. גלן (סאם מקמרי) – דמות שמראה שגם האנשים הנורמליים הם אינטרסנטיים ואכזריים.

7. לאונרד סמולס (רנדל "טקס" קוב) – שם כה סתמי לאיום כה גדול.

6. איוויל (וויליאם פורסיית') בעיקר הסייד-קייק הפחות דברני של גודמן, אבל בלעדיו דבר לא היה עובד.

5. דוט (פרנסס מקדורמנד) – בתפקיד השני של בסרט של האחים כהן, הם כבר יודעים איך לכתוב דמות שתאפשר לשחקנית המדהימה הזו לפרוח, גם בזמן מסך מאוד מוגבל.

4. נייתן אריזונה – (טרי ווילסון) הדמות הזו מצחיקה בכל שנייה שהיא על המסך וגם מעבירה משהו נואש ועצוב. או שהשם שלי אינו עופר ליברגל.

3. ה.י. מקדונה – (ניקולס קייג') כבר בשלב זה, קייג' תמיד לקח את הדמויות שלו לכיוון יותר מוקצן משאר הסרט, לא משנה עד כמה הסרט מוזר בלי קשר. לפעמים זה קצת מפריע, אבל זה גם מוליד הברקות.

2. גייל (ג'ון גודמן) הפושע שמדבר יותר, כרזימטי, אכזרי אך גם אוהב ומוסרי בדרכו. גודמן כבר הופיע קודם לכן בסרטים טובים (חפשו אותו ב״סיפורים אמתיים״ של דיוויד ביירן), אבל הסרט הזה הוא סוג של לידה שלו בתור גונב הפוקוס הנצחי.

1. אד (הולי האנטר) – הפירוט המלא מגיע בסוף דירוג הסצנות האהובות.

הסצנות הטובות ביותר

10. הקרב הסופי בין ה"נקרים" ה.י. ואופנוען האפוקליפסה – סצנת אקשן נהדרת, מפתיעה ובעלת היגיון פנימי, שמגיעה אחרי שוד בנק מצחיק למדי שגם היה יכול להיכנס לדירוג הסצנות ונותר בחוץ.

9. לאונרד סמולס מנסה לסחוט את נייתן אריזונה – מפגש בין שתי דמויות משני עולמות ערכיים לא הגיוניים, עם יכולת מינימלית למציאת שפה משותפת.

8. הביקור של גלן ודוט – או ליתר דיוק, התגובה של פרנסס מקדורמנד לתינוק.

7. חזרת התינוקות – חטופים וקורבן החטיפה נפגשים ברגע של אחווה, הדמות של נייתן אריזונה מגלה את הצד האדיב שלה.

6. הסיוט של ה.י. – עריכה מבריקה של הבזקי אש בתחילת הסיוט, אשר בונה דמות מאיימת באופן אשר גם מסגיר רמזים לסיום, כולל הדרך בה ניתן לנצח את הדמות השטנית. המגע המבריק באמת מגיע ביקיצה – אד מנחמת את ג'וניור לאחר שגם לו היה סיוט. ברקע, הבעל כבר לא זוכה לדאגה, או עניין, מצידה.

5. שוד המכולת בדרך לשוד הבנק – מצחיק בהרבה דרכים, מסתיים בהכרה כי גם אסירים נמלטים רוצים בהורות.

4. חטיפת התינוק – לא רק החטיפה עצמה, גם שיחת הטלפון בו נייתן אריזונה שומר על מקצועיות בחופשה שלו, מכינה אותנו לחטיפה בה דומה כי התינוקות משתעשעים עם החוטף ועם ההורים ולא להפך.

3. היציאה לקנות חיתולים שהופכת לשוד ומרדף – שילוב של טירוף וצרכים אנושיים בסיסיים. שלא לדבר על כלבים כאמצעי קומי.

2. הפרולוג – חשבתי לחלק אותו לסצנות נפרדות כי יש שם כמה הברקות: הזעם של ה.י. על הארוס הנטוש של אד, השיחות עם המטפל היהודי בכלא, ההוספה של רוטינה חדשה בכל מאסר, הניסיון של ה.י. לומר את האמת מבלי לומר לחברי ועדת השחרורים את מה שהם רוצים לשמוע כאשר האמת היא במקרה מה שהם רוצים לשמוע, הבכי של אד כאשר היא מגלה שהיא עקרה, ומעבר מנוף הכלא למדבר הפתוח. אבל האמת היא שהקסם של הפרולוג כולו הוא הקצב האחיד, החזרה על סצנות דומות שוב ושוב עם עומק אשר נוסף בכל שוט והדיוק בכל שורה אשר נאמרת בדיאלוג או בקריינות. סוג של סרט רומנטי קצר ונפרד.

1. אד וה.י. נוסעים למצוא את ג'וניור – באמצע שיא הכאוס של סצנות שוד מופרכות ותינוק שנשכח על כביש, מגיעה הסצנה הכי אטית בסרט, סצנה שהיא גם הלב הרגשי שלו. היא מתחילה בקלוז-אפ של אד בוכה. לאחר מכן ה.י. אומר (לאחר שהוא שוקל את מילותיו) כי הוא מבין שאינו יכול להיות נחמה רבה עבורה עכשיו והוא ינסה לגרום לה להרגיש יותר טוב. אבל היא לא רוצה להרגיש יותר טוב. כבר לא איכפת לה מעצמה, או מזוגיות. היא רוצה רק לדאוג לצאצא שלה, לתינוק אשר היא תפסה כבנה והיא מעוניינת בשלומו, כנראה גם עם ההבנה כי הדבר הטוב עבור התינוק הוא לא להיות עמה. כל המהות של הדמות שלה הוא אמהות ותמיכה, אבל זה בדיוק מה שהביולוגיה לא מאפשרת לה. זוהי סצנה שוברת לב שמהווה את הבסיס הרגשי של הסרט וגם את זה אשר מקנה לו את המשמעות – הדבר הערכי והיפה הוא להעדיף את צרכי האחר על פני הצרכים שלך. ועבור ה.י., אד היא האדם אשר הוא מוכן פעם אחר פעם לוותר על אושרו ועל הזהות שלו למענו. כהמשך ישיר לדברים, אד אומרת לו כי היא אינה רוצה לחיות עמו. הוא גם מבין שזה הדבר הנכון, למרות שגם היא אוהבת אותו. תוך שמירה על אופי הדמויות, זו סצנה נטולת הומור, אבל היא מרוממת את הסרט מקומדיה מהנה לקומדיה גדולה – בגלל שיש בה הרבה עצב. וגם משחק מופלא של הולי האנטר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.