• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – ״הקפיצה הגדולה״

26 במרץ 2018 מאת עופר ליברגל

בעודי ממשיך את המבט המחודש שלי בסרטי האחים כהן, אני נזכר ברגע אישי מעברי. לפני מספר שנים, האחים כהן העבירו כיתת אמן לבמאים באוניברסיטת תל אביב, אליה נכנסתי בתור סוג של תמיכה טכנית שהם לא באמת היו זקוקים לה, אבל רציתי להיות בפנים. רצה הגורל, ועותק ה-DVD של ״ביג לבובסקי״ שהוכן מראש לא התאים לנגן בכיתה. הבנתי כי זהו רגע "המכתב כחול" שלי ויצאתי בריצה לחדר אחר באוניברסיטה, בו המתין לי DVD חלופי. אולם עד שחזרתי, הסתבר כי אחד מן הבמאים בכיתה השאיל עותק משלו. כל זה מוביל אותי לסרט האחר שעלה בראשי, הסרט אשר גילה לי את המונח "מכתב כחול" שזה כמו מסר מאלוהים רק יותר חשוב. המושג גם לקוח מאחד מן הסרטים הראשונים של האחים כהן שראיתי, מה שהפך אותו לסרט שמאוד אהבתי בתיכון. אלא שמאז לא שבתי לצפות בו, לא ברצף, וחששתי איך הוא יחזיק בחלוף הזמן. תוך שאני יודע כי מבין הסרטים המוקדמים של האחים כהן, הוא יחסית לא זכה להצלחה בזמן האמת וגם כיום לא מעט מבקרים ומומחים מדרגים אותו נמוך יחסית. מה שמוביל לפרק הנוכחי והחמישי בסדרת הפוסטים, הפעם על ״הקפיצה הגדולה״ (The Hudsucker Proxy).

הרקע לסרט

סם ריימי היה שותף די פעיל של האחים כהן בתחילת הדרך – שילוב של מנטור, שהעסיק את ג'ואל ב"מוות אכזרי" (The Evil Dead) והמליץ על דרכים לממן את ״רציחות פשוטות״. אף כי בפועל הוא עצמו עשה את צעדיו הראשונים, או לפחות השניים, בתעשייה די במקביל. בכל מקרה, אחרי צילומי ״רציחות פשוטות״ ובמקביל להפצה ההדרגתית שלו, האחים כהן שיתפו פעולה עם ריימי בשני תסריטים שונים. אחד מהם הוא "גל פשע" (Crimewave) שריימי ביים ב-1986. השני הוא ״הקפיצה הגדולה״. עוד לפני שביימו את ״בייבי אריזונה״, האחים כהן ניסו לעורר עניין בתסריט ואף הגיעו לפול ניומן, אבל הם הבינו כי מדובר בסרט שיהיה יקר מדי להפיק והניחו את התסריט בצד. כעבור כמה שנים, בעוד האחים כהן צוברים הערכה ופרסים, המפיק ג'ואל סילבר החליט לשלוף את התסריט ולספק לאחים כהן תקציב על מנת להפוך אותו למציאות. וכך, האחים כהן קיבלו כ-30 מיליון דולר, תקציב גבוה מאוד לקולנוע באמצע שנות ה-90, עידן בו האולפנים עדיין לא השקיעו סכומים מטורפים. כל זאת עבור קומדיה רומנטית, ז'אנר שיכול להיות רווחי, אבל נדיר לראות אותו ניצב בראש רשימת שוברי הקופות.

האחים כהן קפצו על ההזדמנות להפיק את הסרט. ואז כמעט ביטלו את החוזה. סילבר רצה שטום קרוז ישחק בתפקיד הראשי ובעיני האחים כהן היה עדיף כבר לא לעשות את הסרט מאשר לעשות אותו עם ליהוק לא מתאים. ובאמת, אף כי קרוז יכול להיות אמין בחלק השני של הסרט, יש בפרסונה שלו משהו יהיר ויפה מדי עבור החצי הראשון של ״הקפיצה הגדולה״. האיום עבד וסילבר הסכים לליהוק של טים רובינס בתפקיד הראשי. באותה תקופה רובינס החל לצבור הערכה כבמאי וכשחקן, אבל הוא היה רחוק מלהיות שם שמבטיח הצלחה קופתית. לתפקיד הנשי הראשי לוהקה ג'ניפר ג'ייסון לי, עוד שם שמבקרים העריכו אז יותר מן הקהל. כלומר, זה חתיכת הימור ללהק שני שחקנים ראשיים על סמך זה שהקהל יזכור אותם מן התפקידים האדירים שלהם בסרטים של רוברט אלטמן. לתפקיד הנבל הראשי בסרט היה רצון ללהק כוכב ותיק וגדול. קלינט איסטווד שקל את ההצעה, אבל כאשר אופציה זו נפלה, התפקיד חזר לידיו של פול ניומן, שכאמור כבר הכיר את התסריט מזה שנים.

שלושת התפקידים הללו יועדו לשחקנים שלא שיתפו פעולה קודם לכן עם האחים כהן, וממבט ראשון עולה תחושה כי הסרט לא מאפשר לאחים כהן לשתף פעולה עם צוות השחקנים הרגיל שלהם. בפעם הראשונה בפרויקט זה, לא הצלחתי לאתר כל שריד לפרנסס מקדורמונד בסרט, אחרי שהתפקידים שלה הלכו וקטנו בהדרגה במהלך השנים. סטיב בושמי, אשר כל תפקידיו בסרטי האחים כהן היו קטנים עד כה, קיבל עוד פעם תפקיד של סצנה אחת. ג'ון פוליטו נמצא כאן לכמה שניות אדירות, אבל לא יותר מזה. מי שחזר מסרט קודם וסיפק תפקיד טוב הוא ג'ון מאהוני, שחקן אופי נהדר שהלך לעולמו לפני שפרסמתי את הניתוח על ״ברטון פינק״ בו הופיע, אבל לא זכרתי לציין זאת אז. השחקן הקבוע של סם ריימי, ברוס קמפבל, מופיע לראשונה בסרט של האחים כהן, אחרי שהשתתף בטריילר גיוס הכסף ל״רציחות פשוטות״. גם סם ריימי צובר הופעת אורח קטנה. קולו של ג'ון גודמן נשמע לכאורה כקריין בסרט, אבל הקרדיט הוא לקארל מונדט, כלומר לדמות שגילם ב״ברטון פינק״.

רוג'ר דיקנס צילם את הסרט במה שהפך להיות הציוות הקבוע, אבל אולי בגלל התקציב הגדול העריכה לא נותרה בידי האחים כהן אלא בידי טום נובל, עורך בעל הרבה יותר ותק הוליוודי וממלא תקן ה"טום" בסרט. בנקודה זו שווה להזכיר שאף אחד מן הסרטים של האחים כהן מלבד ״בייבי אריזונה״ לא היה להיט קופתי. אבל הכנסות של פחות מ-3 מיליון דולר בארה"ב לעומת תקציב של 30 מיליון דולר זה כבר כישלון מהדהד שמאיים על המשך הקריירה. מה גם שבפעם הראשונה, האחים כהן לא היה ממש יקירי הביקורות. הסרט זכה בזמן אמת, וזוכה עד היום למעשה, ליחס מעורב מצד הביקורת ולא מעט אנשים עדיין מדרגים אותו יחסית בתחתית היצירה של האחים. במקרה זה, אני איני מסכים.

העלילה והז'אנר

הסרט נפתח ברגעים האחרונים של שנת 1948, בהם אנו צופים בגבר אשר עומד לקפוץ מן הקומה ה-44 ממגדל האדסאקר בלב מנהטן. נמסר כי האיש הוא נשיא החברה ששמה כשם הבניין אשר כולו מהווה משרדים שלה. והוא עומד לקפוץ מן המשרד שלו והקריין אשר מספר את הסרט (שיהפוך מאוחר יותר לסוג של דמות בעלילה) מבקש מאיתנו לחזור אחורה כחודש ימים, על מנת שיכול להסביר לנו מדוע אותו אדם קופץ מחלון, זמן קצר אחרי שהגיע לפסגה. אותו אדם הוא נורוויל ברנס (טים רובינס), אשר מגיע לניו יורק חדור מטיבציה להצליח בעולם העסקים, בתור בוגר מצטיין טרי של בין הספר לעסקים בעיר מגוריו – מונסי, אינדיאנה. כלומר עיר אשר יכולה להוות סמל ל"אמצע ארה"ב" או "שום מקום" במונחים של עולם העסקים הניו יורקי. לאחר חוסר יכולת למצוא לעצמו עבודה תחילה, מוצא את עצמו נורוויל במשרה מאוד תובענית בחדר הדואר של תאגיד האדסאקר. הוא אומנם מתחיל בתחתית אבל יש בידיו נשק סודי להצלחה: איור של עיגול, פרויקט אותו פיתח במשך זמן רב.

רוצה הגורל ובאותו יום, מייסד ונשיא התאגיד, ורינג האדסאקר (צ'ארלס דורנינג), מחליט לקפוץ אל מותו מחדר המנהלים של החברה, כלומר מתוך חלון סמוך למקום ממנו נורוויל עתיד לקפוץ, רק שאת ההסבר להתאבדות הזו נקבל לא בפלאשבק, אלא כסוג של הערת שוליים לקראת תום הסרט. בכל מקרה, ההתאבדות של הנשיא מכניסה את יתר המנהלים לבעיה: לפי תקנון החברה, בשנה העסקית הבאה, כלומר בעוד כחודש, המניות של המונח שמהוות כ-88 אחוז מבעלות החברה יונפקו בבורסה, מה שפותח צוהר להשתלטות חיצונית. ראשי החברה, בראשת סגן הנשיא סידני ג', מאסבורגר (פול ניומן), מעדיפים לשמור את החברה בידיהם ולכן הם רוקמים מזימה על מנת להוריד את ערך המנייה, על מנת שיוכלו לקנות אותה בקלות ביום ההנפקה. לצורך כך, הם מחליטים שעליהם למנות נשיא אשר יעורר פאניקה, עדיף אדם חסר ניסיון ותדמית בעייתית.

שוב מתערבים הגורל ורצונותיו, וכך נורוויל, שרק החל את עבודתו, נבחר לשלוח למאסבורגר מכתב כחול, כלומר התכתבות סגורה בין מנהלים שכולם בחברה מתייסים כלפיה בחרדת קודש. כולם חוץ מנורוויל, שבמקום למסור את המכתב מנסה לדחוף קדימה את הרעיון שלו והורס את המשרד של מאסבורגר בתצוגה מרשימה של חוסר הבנה, קואורדינציה בעייתית וטוב לב, מה שמוביל לתוצאה הפוכה מן הכוונה המקורית. במילים אחרות, בדרך נס נצמא המועמד המושלם לנשיא החברה החדש, מי שללא ספק יהרוס אותה לחלוטין.

העיתונות בניו יורק מנסה להבין מה המחשבה מאחורי מינוי אדם אלמוני לראש החברה. העורך של העיתון, הארגוס (ג'ון מאהוני) מדביק לו את הכינוי "איש הרעיונות" ומנסה למצוא עליו פרטים נוספים, משוכנע שהוא גאון הדור. הכתבת היחידה במערכת שלו, זוכת הפוליצר איימי ארצ'ר (ג'ניפר ג'ייסון לי) חושבת כי מדובר במתחזה מזויף ויוצאת למשימה חשאית לחשוף אותו. היא מתחזה בעצמה לאישה ענייה שבאה גם היא לניו יורק ממונסי אינדיאנה, זוכה בחמלה של נורוויל ובמשרה כמזכירה שלו. הוא לא חושד בזהותה, גם אחרי כתבה אשר תוקפת אותו אישית. ערך מניות החברה מתדרדר עוד אחרי שבמסיבת חג המולד נורוויל מסתכסך עם המשקיעים שעוד נותרו. אלא שאז – החברה מכניסה לייצור את העיגול הפשוט שהוא שרטט, עיגול שמתגלה כמוצר מוכר בימינו.

ברצף אירועים שאין שום דרך אפשרית לדחוס בפועל בחודש, המוצר מפותח, נכשל לחלוטין ואז הופך ללהיט אשר סוחף את כל ארה"ב ומניב לחברת האדסאקר רווחי שיא. הדבר מוביל לשינוי באופי של נורוויל התמים והוא הופך למעין מר ברנס אשר נהנה מן האושר ונוהג באכזריות באדם הפשוט. למשל מפעיל המעלית, באז (ג'ים טרו), שלא לדבר על נטישה של איימי מעט אחרי שהיא החלה להיות סוג של אינטרס רומנטי. בינתיים, מאסבורגר נעזר בבני ברית בעלי כוחות גדולים על מנת להפיל את הלהיט החדש של החברה. אבל מדובר בסרט שהוא גם סיפור אהבה, כך שיימצא במכונה המניעה את הסרט כוח אשר יציל את הגיבור בזמן.

כל סרטיהם הקודמים של האחים כהן התכתבו בדרך זו או אחרת עם ז'אנרים הקשורים בפשע, ו״הקפיצה הגדולה״ בהחלט מרגיש כמו שינוי באווירה ובתחום העיסוק. אף כי פשעי צווארון לבן הם בהחלט פשעים ויש די הרבה מהם בסרט. אולם הסרט הזה מצולם בגוונים בהירים יותר והוא כולו סוג של מחווה לאופטימיות, עד לדרגה כי סיפורי אגדה הם חלק מן הז'אנרים עמם הסרט מתכתב, בדגש על ״סוף טוב״, כאשר הסרט מדגים הלכה למעשה את המונח "דאוס אקס מכינה", כלומר אל מן המכונה. יותר מכך, הסרט ללא ספק מתכתב עם עולם הקומדיה הרומנטית ובאופן ספציפי קומדיות הסקרובול שנוצרו בשנות השלושים וראשית שנות הארבעים. אולם, למעשה הדגש בהתכתבות של הסרט הוא אפילו יותר מאובחן מאשר רק הז׳אנרים.

יותר מכל סרט אחר של הבמאים, ״הקפיצה הגדולה״ הוא מחווה ליוצר קולנועי אחד – הבמאי האגדי פרנק קפרה. סיפור ההגעה של האדם הפשוט לעיר הגדולה בה הוא מגלה כי עולם העושר האמריקאי מורכב מזיוף ושחיתות, היה בסיס לטרילוגיית האדם הפשוט/הטרילוגיה האמריקאית של קפרה: ״מר דידס הולך העירה״, ״מר סמית' הולך לוושינגטון״, ו״נא להכיר: ג'ון דו״. כל הסרטים הללו כללו גיבור תמים וערכי, אשר מגיע לעמדת כוח, מאבד את ערכיו ומוצא אותם מחדש. בכל אחד מן הסרטים, האינטרס הרומנטי הייתה עיתונאית צינית אשר מוצאת דרך האדם הפשוט את הלב הרגשי שלה. לא פחות מכך, האחים כהן מתכתבים גם עם סרטו הידוע ביותר של קפרה, ״אלו חיים נפלאים״, בכך שבשני הסרטים מלאכים מצילים את הגיבור מהתאבדות לאחר שהעשירים ובעלי הכוח מפלילים אותו וגורמים לקריסה של האחרים בעוד הם מתעשרים. אם מתעקשים, קווי הדמיון בין הסרטים הם אף רחבים יותר.

קפרה הוא אחד מן הבמאים האמריקאים האהובים והמהוללים ביותר, בין היתר מפני שבסרטים שהוזכרו לעיל הוא שילב באופן שנראה טבעי בין הצדעה לארה"ב ולקפיטליזם לבין ביקורת נוקבת על אותה מערכת בדיוק. הסרטים שלו היו מלאי אהדה לאינדיוודואל הערכי אשר יכול להצליח כנגד כל הסיכויים ובו זמנית הראו כי עצם ההצלחה עצמה משחיתה את הנפש וגוררת שקרים והעמדות פנים, שלא לדבר על פשעים חומרים בהרבה. קפרה תקף קודם כל את העשירים ביותר ואת הבנקים, אחר כך את הממסד הפוליטי וגם את התקשורת אשר גויסה על ידי בעלי אינטרסים והפכה עבד למכירת עיתונים ולא לאמת. אלא שברוב הסרטים הללו, בסופו של דבר רוח האחווה ההדדית מנצחת, העיתונות הופכת לחושפת השחיתות, האדם מבין את היופי שטמון בחיים הפשוטים וחולק את עושרו במידה ועוד נותר לו כזה. "אולי אף פעם לא הייתה אמריקה, אולי זה היה רק פרנק קפרה" אמר פעם ג'ון קאסווטס, בציטוט שיש בו ביקורת והצעדה, כמו בסרטים של קפרה עצמם. האווירה האופטימית שלהם (להוציא את ״נא להכיר: ג'ון דו״ שהוא סרט קודר למדי ולכן אולי הטוב בקבוצה של סרטים טובים מאוד) יוצרת תחושה שהם אלו אשר מבטאים היטב את היופי של הערכים האמריקאים ומהווים הוכחה ליופיה של השיטה. אף כי הדבר אשר הניע אותם הוא במקור הזעם של הציבור כלפי השחיתות אשר אפשרה את נפילת הבורסה ב-1929 ואת השפל הכלכלי לאורך שנות השלושים.

כל הדברים הללו הופכים את הבחירה במחווה לקפרה כדבר מתבקש לגבי הסרט של הכהנים, אשר בסופו של דבר עוסק לא רק בנעשה בתוך תאגיד ענק שלמעשה שולט באומה לא פחות מן הממסד הפוליטי (שנוכח גם הוא בסרט, גם אם באופן משועשע), אלא למעשה דן בעקרונות הכלכליים אשר נמצאים בבסיס הקפיטליזם. סוג של המחשה קומית של כוחות השוק, היצע וביקוש, וגם מבט אירוני על הרעיון על פיו כל אחד יכול להצליח עם נחישות ורעיון טוב. דומה כי האחים כהן מדגישים עד כמה ההצלחה של האדם הקטן היא נס אשר עובד נגד מה שהשיטה מייצרת ולא הנורמה.

כל זאת מוביל לבעיה העיקרית של הסרט – הוא מתרחש מאוחר מדי. כלומר, גם הסרטים של קפרה, גם יתר הסרטים עליהם הסרט רומז דרך הדמות של העיתונאית בחדר חדשות המורכב כמעט רק מגברים – כל אלו מאפיינים את הקולנוע של שנות השלושים, והיחס לתפקיד של נשים בחברה נראה כמתאים יותר לתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. זה לא שבשנות החמישים (או כל תקופה אחרת) המצב היה טוב בהרבה, אבל התחושה היא כי הרפרנס הקולנועי אינו לתקופה המתוארת בסרט. אולם, שנות החמישים הן התקופה בה שווקו ההמצאות המתוארות בסרט ובנוסף הסרט עוסק ב"עתיד" שהוא שנת 1959, מה שהופך ליותר מעניין את ההליכה אחורה בתקופה מבחינת הייצוג הקולנועי. כמו כן, המקום של הקומדיה הרומנטית בשנות החמישים הוא אכן דבר פחות מעניין לחזור אליו, גם בגלל שהוא כבר החל לשבור בעצמו את התבנית. האחים כהן רוצים לעשות זאת בעצמם, אלא שכמו כל שבירה שלהם הם לא מבטלים לחלוטין את החוקים או יוצרים פארודיה – הם מראים כיצד מה שנראה מיושן למעשה נותר רלוונטי.

האם יש משמעות?

החדשות הטובות: כן, יש אלוהים. יש אפשרות לגאולה, למחילה, ללידה מחדש. יש גם חוטים נסתרים או גלויים המחברים בין כל הדברים ויכולים אפילו להציל ממוות. ואפילו יש סוג של שכר על עבודה קשה וטוב לב. אלו חיים נפלאים.

אבל הדברים לא כל כך פשוטים. השאלה האם יש בחירה חופשית או שהדברים הם אקראיים נותרת פתוחה, כמו גם הקשר בין הכוח העליון לשכר ועונש. גם האל נראה כהתערבות לא סבירה בגורל וגם הוא לא יכול לדעת את הכל. בנוסף, יש חוסר הבנה של האדם הן כלפי התכנון האלוהי והן בתקשורת בין אדם לאדם. גם כאשר לדברים יש משמעות, לא תמיד האדם יכול להבין אותה. גם כאשר הוא מבין את המשמעות או עולה על רעיון גאוני, הוא לא יכול לתקשר היטב או להעביר את המסר. אבל האדם כן יכול לייצר רעיונות עבור אדם אחר ולשלוט בו מעבר למציאות, כולל לדרגה כי אנשים חושבים כי הם הגו רעיונות שלא הם הגו. כפי שיש אל טוב, יש גם אל רע ואולי שניהם פחותים גם מאקראיות הנמצאת מעבר לכוח שלהם. יש הרבה גישות תאולוגיות אשר עולות בסרט, כמו גם דיון בכוחות השוק, כלכלה וערכים שונים של דברים, ברמה החומרית וברמה המופשטת יותר. יחסית לסרט אשר נראה מופרך ומהנה, יש לו מעט נתיבים בהם ניתן לגשת אל ניתוח שלו.

מקום טוב להתחיל הוא צורת העיגול, אשר מהווה יותר ממוטיב חוזר בסרט, אף כי בהחלט גם מוטיב חוזר. צורת העיגול נראית תחילה כאובייקט סתמי, כהוכחה לדלות של נורוויל בתור ממציא או אדם חושב בכלל. כמובן שיש בה יותר מזה: רישום פשוט של עיגול מהווה נקודת מוצא לשלוש המצאות אשר לקוחות משנות החמישים ונראות לנו כיום כדבר מובן מעליו: ההולה-הופ, הקש לשתייה, ופריזבי. מה שנראה כמו צורה פשוטה ומוכרת מתגלה כסוג של גאונות שאנו לא מעריכים. או אם תרצו: הגלגל שב להיות ההמצאה החשובה בהיסטוריה, גם כאשר מדובר בצורכי בידור ולא בתחבורה. אבל העיגול נוכח בסרט גם מעבר לרמת השרטוט: נורוויל מסמן בטעות עיגול בכתם קפה על ידי הנחת הספל שלו על המודעה היחידה בעיתון הרלוונטית עבורו (הוכחה לכך כי לצד ההתלהבות שלו, הוא גם כושל בצורה מקצועית במספר דרכים). אל לא נראה, שהוא לא בהכרח אותו אל מבניין האדסאקר, מעיף את העיתון ושוב ושוב לעבר הגיבור עד שלא תהיה לו ברירה אלא להכיר בהתערבות האלוהית, לראות את המודעה ולמצוא את ייעודו בעבודה החדשה. העיגול חוזר גם עם שובו של וורינג האדסאקר, אשר מבשר כי גם שם למעלה העיגולים הם להיט – כולם לובשים אותם. זוהי ההילה המסמלת על היותו מלאך, העיגול אשר הופך את וורינג האדסאקר למלאך השומר של נורוויל ברנס, אחרי שהוא מוחל לו על חטא אי-מסירת המכתב.

אותו עיגול יכול להיות גם תשובה לשאלה לגבי הגורל. אף כי יש בסרט אל וגאולה, העולם עדיין דטרמיניסטי – המסלול קבוע מראש ולא ניתן לברוח ממנו. העיגול נע סביב עצמו, לא מוביל לשום מקום חדש. במידה רבה, נורוויל זוכה בחכמה ובשמחה כאשר הוא שב להיות מי שהיה פעם: לא סיפור ההצלחה הכלכלי, אלא איש פשוט אשר הוגה רעיונות עבור ילדים. משמע, הוא שב לנקודת ההתחלה. זאת אחרי שהסרט עצמו השלים מעגל ושב לקראת הסיום לסצנת הפתיחה, הסצנה בה נורוויל קופץ מן הקומה ה-44. והוא שב לפתיחה ממש בשורות הסיום, כאשר הוא רומז לסיפור של האיש קפץ מן הקומה ה-45, כלומר עוד סיפור בעל אופי דומה. גם העתיד של הסרט מצוי למעשה עמוק בעבר. 1959 היא העתיד בעולם הסרט, אבל גם עמוק בעבר שלנו. עצם המחשבה על עתיד היא מעט מגוחכת בסרט ובקולנוע של האחים כהן בכלל (חשבו גם על ״יחי הקיסר!״). המחשבה על עתיד כמשהו מבטיח יכולה לנבוע רק מדלות המחשבה של המצויים בתקופה ספציפית, מחשבה כי בעתיד יהיה משהו שונה היא עלובה כמו נוסטלגיה לעבר. האחים כהן נהנים בו בזמן לבצע ולערער את שתי קצוות החוט הזה, שכן הזמן הוא אשליה אם הכל כבר כתוב מלמעלה, או כתוב בידי התסריטאי – הקיום הוא לא קו, אלא מעגל. מה שהיה הוא שיהיה וגם החדשנות היא אין חדש תחת השמש.

מה שכן יכול להקנות משמעות לעולם היא מערכת של שכר ועונש. משמע, מאסבורגר נענש על תאוות הבצע והציניות שלו בעוד נורוויל זוכה לתגמול על הפשטות שלו והיצירה למען הילדים ולא למען הכסף. אלא שנורוויל הוא לא בדיוק צדיק – הכסף משחית אותו די מהר, הוא לא מבצע את מטלת מסירת המכתב הכחול למרות שכל תגובת הסביבה צריכה לרמוז לו כי מדובר כמשהו בעל חשיבות יוצאת דופן. במקום זאת, הוא מעדיף לנסות לקדם את עצמו. מיד לאחר מכן, מאסבורגר היה צפוי להיענש על חטא הקמצנות שלו – ליפול אל מותו מכיוון שלא רצה לשלם על תפר כפול במכנס. אבל בסרט הזה, לא רק דרכי האל נסתרות, אלא גם דרכי האדם. אקט של נדיבות בידי אדם אשר חשב משום מה את מאסבורגר לאדם נחמד מציל אותו ממוות, אם כי אולי היה עדיף למאסבורגר למות ולא לחזות בהשפלה שבנשיאוּת של המוקיון אשר בחר על מנת לדרדר את החברה. כמובן יש כאן גם להג לניסיון של האדם לעשות תכניות: בניסיון לדרדר את מצב החברה, ההנהלה מצליחה בטעות לעלות על דרך המלך ולזכות בהצלחה חסרת תקדים, אשר בין היתר פירושה חוסר יכולת של חבר המנהלים לשוב לעמדת השליטה ולמעמד אשר היה להם קודם. משמע, האדם אינו יכול לחזות את העולם וכל ניסיון לתכנן לעתיד נידון לתוצאות הרסניות, אולי דווקא מפני שיש סוג של מנגנון אלוהי.

אלא שזהו כאמור "אל מן המכונה", כלומר אל שמהווה מנגנון סיפורי שנובע מן התאטרון, לא מן החיים. הזמן אשר נעצר בסרט הוא "זמן האדסאקר" שניתן לפרש כזמן במרחב התאגיד בניו יורק, אבל אולי גם כזמן אשר רלוונטי רק בתוך הנעשה בתאגיד עצמו, שהופך לישות עצמאית עם אלים משלה. אחד מהם, אלשיוס, משרת את הנרטיב הכתוב, כלומר מחליף את האותיות על הדלתות ובכך מסמן מי הוא המנהיג. הוא גם זה אשר עובד עבור הכוחות הישנים, גואל את מאסבורגר ומנסה להפיל את רוחות השינוי. מולו עומדת התורה שבעל פה, מפי דמות הקרויה משה (מוזס), המספרת את הסיפור. זוהי דמות אפרו-אמריקאית, כלומר משועבד אשר זוכה מתחת לפני השטח בכוח. הוא מספר לנו את הסיפור ובכך מציג מציאות אלטרנטיבת לגרסה הכתובה הרשמית. הוא גם עובר על החוקים על מנת לחולל את המהפך – הן בכך שהוא עוזר לוורינג האדסאקר לחשוף בפני נורוויל את האמת והן בכך שהוא מציל אדם ממוות אשר נגרם לו על ידי האל האחר. העתיד הוא זה בו הסיפור שלו מנצח, אך אולי לשם כך צריך לעבור לתקופה אפילו יותר מתקדמת משנת 1959. או 1994.

מה שמוביל אותי לשאלה: מה קורה בקומה ה-46? נורוויל קופץ מקומת המנהלים, הקומה האחרונה במעלית, הקומה אשר נמצאת בראש הסולם הגלוי. אלשיוס ומוזס שוכנים בין הקומות, כלומר בלב הנסתר והלא גלוי של הבניין, האמצע החבוי ממנו מופעלות המעליות ומופעל הזמן. אבל יש גם קומה 46, וגם ממנה קפץ מישהו, אבל זה סיפור אחר – סיפור נסתר, של כוחות אפילו יותר גדולים מנשיא החברה. אולי מדובר באל עצמו. אולי בעוד קומת משרדים המושאלת לחברה אחרת. סביר שזו סתם בדיחה קטנה של האחים כהן, אבל הם תמיד שותלים בסרטים שלהם בדיחות קטנות אשר פותחות פתח לפרשנות רחבה יותר. גם כאשר הם חושפים את העולם הבא ואת העל טבעי בסרט, יש כוחות ביצירה שעדיין נסתרים מן הקהל, אולי אפילו מבוראי העולם, שהם היוצרים.

מלבד סוגיות האלוהות, הסרט גם עוסק בסוגיות אחרות, הקשורות לפוליטיקה ארצית יותר. אף כי הסרט מתרחש לא בשנות השלושים של המשבר הכלכלי אלא בעידן אייזנהאואר, הוא דן במקופחים השונים של החברה. כמו בקומדיות הסקרובול, העיתונאות היא המקום בו אישה אחת יכולה להוכיח את עצמה בין הגברים, לחשוף אמת אחרת (למשל, היא רומזת לגבי הזהות המינית של ג'יי אדגר הובר) וזוכה באושר. אך מדובר עדיין באישה אשר הגברים, כולל הגבר שהיא אוהבת, מתקשים לראות אותה כשווה וכאישה אוהבת. אפילו החבר שלה, סמית'י, שלכאורה מעריץ אותה, מתגלה כמצ'ואיסט ישן בסופו של דבר. באותו אופן, הנטייה של המפעל לפטר עובדים בעוד חברי ההנהלה נהנים מבונוסים שמנים מוצגת דווקא דרך נורוויל ולא דרך מאסבורגר. עולם העסקים הוא עולם אכזרי.

יחד עם זאת, דומה כי הסרט מביט על הקפיטליזם במבט משועשע, מבחוץ, ולא בטון שיפוטי. הדבר בולט במיוחד באחד מן הסיקוונסים הכי מפורסמים בסרט, סיקוונס המונטאז' של המצאת ההולה-הופ. הדרך בה הסרט ערוך כוללת אלמנטים אשר לא רק מקדימים את התקדמות הזמן, אלא גם מייצרים קישור רעיוני בין דברים, באופן השאוב מן המונטאז' הסובייטי ובעיקר מן הסרטים של אייזנשטיין אשר היללו את הקומוניזם. קפרה שאל את הטכניקה הזו לסרטים בהם הילל את השיטה האמריקאית, והאחים כהן מכנסים את רוסיה לסיקוונס דרך המזכירה הקוראת ספרים של טולסטוי, הרומזים לנו גם כי תהליך הפיתוח עורך זמן רב – כנראה שבועות רבים הדחוסים בדרך פלא בימים ספורים בדצמבר. ההבדל העיקרי הוא שהאחים כהן לא מטיפים לאידאולוגיה זו או אחרת אלא מתארים את המתרחש כדבר שאין שליטה עליו: חברת האדסאקר מעסיקה אנשים רבים אשר קובעים את מחיר הצעצוע, אבל בסוף הוא נקבע רק על ידי כוחות השוק ומערכת של היצע וביקוש. באותו אופן, העלייה לגדולה של נורוויל ברנס קשורה גם לזמן הספציפי בו הוא הגיע להנהלה: עידן הבייבי בום, בו יש יותר ילדים ולכן יש יתרון כלכלי למי שיכוון למוצרים עבורם. סביר להניח כי הוא פונה לילדים בגלל המשיכה שלו לתמימות ופשטות, אבל בדרך פלא הוא האיש הנכון בעידן הנכון ולכן נכונה לו הצלחה גם בעתיד.

לפני המעבר לדירוג דמויות, עוד נקודה קצרה לגבי הקשר בין ייצוג למציאות: השמות. החיבה של האחים כהן למצלול של השמות בכלל ולשמות מצחיקים בפרט היא חלק בלתי נפרד מן הקולנוע שלהם, וקשורה לכך כי הכותב/במאי הוא האלוהים של הסרט. השמות עצמם גוזרים על הדמויות את אשר צפוי להן, שם הופך מייצוג אקראי למהות שחשובה לא פחות מהאדם. היו לאחים כהן שמות מוצלחים גם קודם לכן, אבל ״הקפיצה הגדולה״ הוא הסרט הראשון בו נתינת השמות מגיעה לשלמות.

דירוג הדמויות הבולטות

12. גברת מאסבורגר (אלינור גלוקר) – בסצנה האחת בה היא מופיעה, היא נראית כאישה הצבועה והכי לא מושכת בעולם. כאשר היא מדברת על הרומן האסור שלה, הדבר נראה כמו רכילות שלא קשורה לדבר וכהאדרה עצמית לא במקום. אך בגלל שאיבד את האישה הזו, וורינג האדסאקר הגדול סובל כל חייו ובסופו של דבר מתאבד.

11. סמית'י (ברוס קמפבל) – לא נכנס לטופ 10, אבל קמפבל נכנס לסרט של האחים כהן בתפקיד טוב.

10. מר באמסטד (ג'ון פוליטו) – יש יותר זמן מסך של פול ניומן אומר את השם שלו מאשר זמן מסך לדמות עצמה, אבל יש שחקנים שלא צריכים יותר מזה.

9. צ'יף (ג'ון מאהוני) – עורך עיתון בלי חוש של ממש לאמת, אבל עם התלהבות לא נגמרת.

8.  באז (ג'ים טרו) – באדי, האיש שעתיד לשנות לעד את הדרך בה אנו שותים.

7. אדיסון / חבר מועצת מנהלים רגשן עם גבות מוגזמות – אין בסרט קרדיטים נפרדים לחברי מוצעת המנהלים ולכן אני לא יכול להיות בטוח עם גונב ההצגה של ישיבות ההנהלה, זה שחושב משום מה על בני אדם ולא על רווחים, הוא אכן ג'רום דמפסי או אחד מן השחקנים האחרים.

6. מוזס (ביל קובס) – מספר שיודע לשבור את החוקים.

5. אלשיוס (הנרי באגין) – הקרחת אומרת הכל.

4. סידני ג'יי מאסבורגר (פול ניומן) – נבל-על אשר מצחיק בכל שנייה על המסך, מוסיף קלאסה של הקולנוע המסורתי לעולם של האחים כהן.

3. וורינג האדסאקר (צ'ארלס דורנינג) – דמות שהופכת מאיש עסקים שאפילו מחשב את המוות שלו משיקולים כלכליים, לדוד חביב. מה שמוות עושה לדמות.

2. נורוויל ברנס (טים רובינס) – הוא לא בורא גרסה משלו לג'יימס סטיוארט, אבל מציג סוג אחר של לב בקולנוע האמריקאי וביכולת של השחקן.

1. איימי ארצ'ר (ג'ניפר ג'ייסון לי) – בגלל האהבה שלי לקומדיות סקרובול ולשחקניות ההוליוודיות מהירות שפה וסגנון, אותן לי מאזכרת, בתפקיד אשר שונה מכל יתר הדברים שהשחקנית הנפלא הזו עשתה. מידת החיבה לסרט קשורה ליכולת של הצופה לקבל את לי בתור סוג של קתרין הפבורן/ברברה סטנוויק. עבורי לזה לחלוטין עבד, שלא לדבר על המבטים שלה בבר הביטניקי בחלקים האחרונים של הסרט.

דירוג הסצנות הטובות ביותר

10. איימי מספרת את הסיפור הבדוי של חייה – לא מצליחה לאתר יותר מדי רמזים לפעילות במשרד, אבל אז לפתע זוכה לראות איך מעודדים את קבוצת הספורט במונסי.

9. איימי כותבת את הכתבה – ובו זמנית, עוזרת למישהו לפתור, או אולי לכתוב, תשבץ. המלכה של מערכת העיתון.

8. הבר הביטניקי – נורוויל הנבגד לא מקבל מרטיני. וגם כאשר הוא מאבד את האמונה באיימי, הוא לא מאבד את האמונה כי היא אכן באה ממונסי.

7. מאסבורגר תלוי בין שמיים וארץ – הפרסומת הכי טובה לתפר כפול.

6. איימי מפילה את נורוויל ברשתה – בדיינר עלוב, בסצנה מסרט אילם אשר נמסרת מפי נהג מונית ונהג אוטובוס.

5. מכתב כחול – החל מחדר הדואר (ע״ע בהמשך) ועד למזכירה המתעלפת, החשיבות הרבה שכל עובדי המפעל מייחסים למכתב ממחישה מה זו קדושה.

4. חדר הדואר – במקביל לישיבת הנהלה, נורוויל לומד על העולם האכזר, בעודו מקבל הוראות בלתי אפשריות וחבילות בו זמנית, תוך כדי שיחה עם עובד ותיק שמראה לו עד כמה רחוק הוא צפוי להתקדם.

3. מונטאז' המצאת/מכירת ההולה-הופ – מן ההכרזה של נורוויל על המוצר ועד תג המחיר הסופי של 3.99 דולר. מרצים לכלכלה ברחבי העולם קיבלו אמצעי הדגמה יעיל.

2. עצירת הזמן – המאבק של מוזס ואלשיוס על השליטה בעולם ובחברה, הפנים המחייכות והקפואות של פול ניומן, השיבה הקומית של וורינג האדסאקר לסרט וההבנה כי הטמטום של נורוויל הוא זה אשר הציל את הגאונות שלו.

1. סצנת המרפסת – במהלך מסיבת חג המולד, מופיעה הסצנה הרומנטית של הסרט במיקום של סצנות רומנטיות מאז שייקספיר. אלא שבסצנה הזו איימי גם עוברת מהלך – הרצון שלה להתוודות בפני נורוויל כמעט מתממש, אבל האינסטיקט שלה לדמות הפיקטיבית שבראה מחזיר אותה לאינדיאנה הבדויה. היא לא יודעת האם לדבר בתור עצמה או בתור הדמות שהיא לא מצליחה להתנער ממנה, בעודה מגלה את הצדדים האחרים בנורוויל ומנסה להזכיר לעצמה כיצד העליב אותה. שלא לדבר על כך שכאשר הוא מדבר על גלגולים אחרים, נורוויל עובר לתאר את הסרט "על גוף ונפש".

דירוג משתנה (באמת!) ולא מחייב של סרטי האחים כהן:

  1. ברטון פינק
  2. הקפיצה הגדולה
  3. צומת מילר
  4. רציחות פשוטות
  5. בייבי אריזונה

תגובות

  1. נמרוד הגיב:

    סרט נהדר וכנראה הסרט של הכהנים שראיתי הכי הרבה פעמים (לא כיוון שהוא הטוב ביותר, אלא כיוון שכל פעם שהוא שודר בערוצי הסרטים, אי אפשר היה לזפזפ). אגב – האם הסצינות במערכת העיתון הן לא מחווה ל"נערתו ששת" (שמעולם לא צפיתי בכולו, אבל הסצינות שראיתי הספיקו לי כדי לקלוט את המחווה)?

    1. בהחלט. אבל "נערתו ששת" אינו יוצא דופן בתיאור מערכת עיתון עם קצב דיבור מהיר בקרב סרטי התקופה בכלל ובקומדיות סקרובול בפרט, הוא רק עשה זאת מהר יותר וטוב יותר ולכן מקומו המוצדק בזיכרון הקולקטיבי. אין לי ספק שזה אחד מן הסרטים שג'ניפר ג'יסון לי ראתה כהכנה לסרט, למשל.

  2. חיים צ' הגיב:

    ניתוח יפה מאד.

השאר תגובה