• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

לכל הרוחות: מצעד הרפאים של סריטה (לא כולל סרטי אימה)

31 באוקטובר 2017 מאת מערכת סריטה

הערב ייחגג בארצות הברית (וברחבי העולם) ליל כל הקדושים, שכבר הפך מזמן מערב נוצרי של תחפושות מפחידות ודלעות מגולפות לחג אוניברסלי הקשור לצפייה בסרטים מבהילים. כיוון שאנחנו בלוג שחוגג את קולנוע האימה בכל ימות השנה, ומפני שמזמן לא ערכנו מצעד סרטים סתם בשביל הכיף, חשבנו על דרך לאתגר את עצמנו ביום האחרון של אוקטובר. מועד פרסום המצעד נתן את ההשראה הדרושה – ״סיפור רפאים״ שזכה לסקירה בסוף השבוע, ומבט קדימה אל ״קוקו״ (Coco) של פיקסאר שיגיע בחודש נובמבר לקולנועים, ומתרחש בחלקו בעולם המתים על פי הפולקלור המקסיקני. שניהם אינם סרטי אימה בהגדרה, אבל מכילים הופעה מרכזית של רוחות. לכן החלטנו על מצעד הרפאים של סריטה – סרטים שבהם מופיעות רוחות רפאים אבל אינם משתייכים לז׳אנר האימה, כדי להפוך את המשחק לקצת יותר מאתגר.

רוחות למיניהן, משדים ועד פנטומים, הופיעו בקולנוע פחות או יותר מראשיתו. במקרים שלא על מנת להפחיד בלבד, זה נעשה כדמויות של מורים רוחניים, לצרכים קומיים, כהשלכות אסטרליות או חברים דמיוניים של דמויות אנושיות, או אפילו כמעין הזדמנות נוספת ואימוץ נקודת המבט של הגיבור הקולנועי גם לאחר מותו הגשמי. כדי להגדיר לעצמנו מהי רוח רפאים לגיטימית למצעד, בחרנו בכל סוג של ישות שאין לה גוף ממשי, אבל היא בהחלט נוכחת באופן מטאפיזי בעולמנו שלנו ורצוי שגם תהיה ברת השפעה עליו, או לפחות מבט ייחודי. קומדיות אימה קיבלו אישור השתתפות במקרים מיוחדים, אבל לא תמצאו כאן סרטי פנטזיה אפיים כמו ״שר הטבעות״ או ״הארי פוטר״ שצצות בהם דמויות של רוחות, וכאמור גם לא שדים מפורסמים ורוחות נקמניות ממותגי אימה.

לצורך המשימה נאספנו כמעט כל חברי סריטה (לירון סיני, שני קיניסו, עופר ליברגל ואורון שמיר) והצענו מצעדים אישיים, שדורגו ושוקללו למצעד מאוחד. חמישה סרטים בלבד הופיעו בשתי רשימות, ורק אחד הופיע בשלוש. זה העניק לו אוטומטית את המקום הראשון הכללי, בעוד השאר משלימים את החמישיה. המספר היה נראה לנו נמוך מדי אז הרחבנו שנית את המצעד וכך חזרו לרדוף אותנו עוד עשרה סרטים. רשימת החמישה-עשר כוללת שני יפניים, תאילנדי, רוסי, שבדי, צרפתי והרבה אמריקאיים, די כצפוי. נתחיל עם סרט אחד מחוץ למניין, כמעין רוח המרחפת מחוץ למצעד, ונמשיך לצעוד בסדר עולה. השתדלנו מאוד לא לספיילר לגמרי, אבל קחו בחשבון שיש מקרים שבהם אי אפשר אחרת.

-ציון לשבח לסרט ישראלי-
שובה של תהילה
״אפס ביחסי אנוש״ / טליה לביא

כמו כל-כך הרבה דברים אחרים ב״אפס ביחסי אנוש״, גם הופעת אורח של רוח רפאים הוא משהו שסרט הביכורים של טליה לביא פשוט עושה יותר טוב ממרבית הסרטים הישראליים. במערכה הראשונה מוצגת לנו דמותה של תהילה, בגילומה של יונית טובי, לכאורה חיילת חדשה בבסיס אך למעשה מתחזה שמאוהבת באובססיה באחד החיילים. היא אחראית לפחות לשני רגעי אימה בסרט שכמעט כולו קומי, וזה עוד כשהיא בחיים. במערכה השנייה, כשנדמה שתפקידה הסתיים והתאבדותה תהיה עוד אירוע שמטאטאים בצבא מתחת לשטיח, היא חוזרת לרדוף את אירנה (תמרה קליינגון) שלכאורה יוצאת מדעתה. בפועל, השדה שנכנס באירנה מובילה אותה לקטוע את הרגע המפחיד ביותר בסרט, סצנה שהפכה למפורסמת ביותר בו, שנהיית לקומית ונקמנית. הרוח של תהילה לא רק מוכיחה שקשה להרוג אהבה, אלא גם שאחוות נשים תציל מכל צרה.
(אורון שמיר)

-15-
קבוצת הבייסבול של השיקגו ווייט סוקס
״שדה החלומות״ / פיל אלדן רובינסון

מתחילים רשמית את המצעד עם הופעת אנסמבל, שהיא גם אחד הסופים המפורסמים בקולנוע של סוף המאה הקודמת. ״אם תבנה את זה, הם יבואו״ לוחש שדה התירס של ריי (קווין קוסטנר), והשאלה מה לבנות היא הראשונה שזוכה למענה – מגרש בייסבול. אבל מי יבואו? בשביל זה צריך לחכות כמעט עד הסיום, אבל עוד קודם לכן מתחילים לצוץ במגרש עוד ועוד טיפוסים שרק ריי, ובהמשך אשתו אנני (איימי מאדיגן) יכולים לראות. העלילה של הסרט אינה הצד החזק שלו, בלשון המעטה, וכוללת כמה פיתולים הקשורים לדמויות משניות מדי וגם את כל הקיטש המותר בחוק. אבל משל בגדי המלך החדשים והסיפור הכל-אמריקאי על הקשבה לקול פנימי, הליכה אחרי החלומות שלך לא משנה כמה הם מטורפים בעיניי אחרים, והצידוד של בני זוג זה בזו בכל הטירוף הזה – הפכו את הסרט למרגש יותר מכל משחק בייסבול. אפילו אם אתם ואתן ממש לא בעניין של בייסבול.
(אורון שמיר)

-14-
ג׳יימי
״Truly, Madly, Deeply״ / אנתוני מינגלה

כה משמח שהסרט הזה נכנס לרשימה, גם אם כמעט מהסוף. עבורי הוא האח והאנטיתזה לסרט שבמקום העשירי מבחינת פיתוח הדמויות ובניית התסריט. בעיניי יש בסרטו השני של אנתוני מינגלה, את אחד השימושים הכי מוצדקים ברוח רפאים שלא בסרט אימה, כדי להעביר בצורה מוחשית רעיון ורגש, ולתחום אותם בסיפור טוב, שלא לומר, סליחה, מרגש. יש כאן עיסוק בזוגיות ובפרידה, בלי צורך בתעלומה נוספת מסביב, כי החיים מסובכים מספיק. ג'יימי (אלן ריקמן המנוח) חוזר מן המתים, למעשה, כדי לעזור לאהובתו נינה (ג'ולייט סטיבנסון) להתמודד עם המוות שלו – ובסופו של דבר גם להתגבר עליו. השיר "the sun ain't gonna shine anymore" לעולם לא יישמע לכם אותו הדבר אחרי הביצוע של הזוג שאוחד מחדש, רק כדי להתגבר ולהיפרד שוב. ג'יימי חוזר מן המתים לעולמנו שלנו מצונן ומקורר, תמיד זקוק לעוד שכבה של חלוק מנחם, כי קר להיות מת. כך הוא וכל החברים המתים שלו עושים לנינה סוג של מסיבת העולם הבא בבית, כולם מתעטשים ומבלגנים לה את החיים. ג'יימי הוא רוח מוחשית מאוד עבור נינה. היא יכולה לא רק לראות ולשמוע אותו, אלא גם לגעת בו. על פניו, אין לה שום סיבה לרצות ולהמשיך הלאה. אבל ג'יימי כאן עם מטרה, מה שנראה על פניו כחבר מת שמסרב לשחרר, הוא למעשה הטקטיקה הנבונה שלו כדי לגרום לנינה להיות מסוגלת להכיר בכך שהוא כבר לא איתה.
(לירון סיני)

-13-
פיטר קרטר (ושאר יושבי מרום)
״עניין של חיים ומוות״ / מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר

אחד הסרטים האינטליגנטיים, המלנכוליים והמשעשעים שנוצרו על מוות וההתמודדות הבלתי פוסקת עמו, הוא מפסגות יצירתם של צמד הבמאים שפעלו בבריטניה. הסרט, שיצא שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עוסק בטייס קרבי (דייויד ניבן) שמטוסו נפגע בשובו ממשימה בחזית האויב ובקשר שמתפתח בינו לבין מפעילת רדיו המנסה לסייע לו במה שנראה כדקות האחרונות של חייו. כשאחד ממלאכי שמיים מפספס אותו הם מתאחדים, אך בית דין של מעלה והמלאך השנון שנכשל במשימתו לא יאפשרו לו להתחמק מהמוות שתוכנן לו בכזאת קלות. החוויה החוץ גופית שחווה הגיבור מטושטשת ללא הרף ובסצנות מסוימות בלתי אפשרי לקבוע האם מדובר במציאות, הזיה, חלום או במצב ביניים תודעתי של נשמה נעה התלויה בין חיים למוות. אמנם הסצנות בבית הדין של מעלה ובהמתנה לו הן בשחור לבן, אך המימד שאמור להיות גשמי צבוע כדרכם של פאוול ופרסבורגר בצבעי טכניקולור מנקרי עיניים – שילוב שרק מדגיש את המצב התודעתי והופך את חוויית הצפייה כולה כנתונה למצב ביניים זה. זהו סרט שמלווה אותנו ביד בוטחת ורועדת לגעת במוות בצורה ישירה, אך גדולתו האמיתית הוא בנחמה המכילה והחובקת שהוא מעניק בדרכו האלגנטית.
(שני קיניסו)

-12-
סיטינג בול (חוזר ושותק)
״בפאלו ביל והאינדיאנים״ / רוברט אלטמן

הסרט שביים רוברט אלטמן בשנת ה-200 לעצמאות ארה״ב עסק בדמותו של באפלו ביל, לוחם שהפך לאחר ממייסדי הבידור האמריקאי המודרני שלו עם מופע המערב הפרוע שלו (ומאוחר יותר ליוצר סרטי מערבון מוקדמים). הסרט מתמקד בתקופה בה הוא מגייס למופע שלו את הצ׳יף האינדיאני הידוע סיטינג בול, יריב מיתולוגי בעברו, על מנת לספר את סיפור הניצחון שלו. אלא שהצ׳יף רוצה לספר את הסיפור שלו ובעיקר לדרוש מן ההנהגה האמריקאית את מה שהובטח לו. הוא מושפל פעם נוספת, חוזר להילחם ומוצא להורג בקרב. אולם אז נכנסת לפעולה הכותרת השנייה של הסרט – ״או: שיעור ההיסטוריה של סיטינג בול״ – רוחו של המנוצח שבה ומופיעה בפני ביל. בלי לומר מילה היא מכניעה אותו, גורמת לו להבין, גם אם לרגע, את כל הקיפוח, הרצח והשקרים שבראו את ״הניצחון״ של האדם הלבן. את ההיסוטריה כתב באפלו ביל, אבל בלי מילים, אלטמן נותן מקום לשיעור ההיסטוריה של הצד השני, באופן שעדיין רודף את חגיגיות האומה החזקה. מול הרוח, ביל נמצא במלוא חולשותו, אך הוא גם מעורר חיבה, כי החלק האנושי גובר על המיתוס. השתמשתי בהרבה מאוד מילים על מנת לתאר סצנה קצרה, באחד מן הסרטים הכי פחות נצפים של אלטמן – אבל הסרט הזה הוא אחד משיאי הקולנוע האמריקאי, באופן שהקהל לא היה מוכן לו, גם לא בשנות השבעים הרדיקליות.
(עופר ליברגל)

-11-
אוסקר (ורוחות עליית הגג)
״פאני ואלכסנדר״ / אינגמר ברגמן

אני מניח שאינגמר ברגמן אינו הבמאי הראשון שחושבים עליו בהקשר של רוחות רפאים, אך אלו נכחו פעמים רבות ביצירתו לאורך השנים. כמו בדברים רבים בנוגע ליצירה שלו, השיא הוא ב"פאני ואלכסנדר" – אוסקר, אביו של אלכסנדר, קורס בעודו מגלם את הרוח ב"המלט" ועובר לגלם את הרוח בחיי בנו בהמשך הסרט. בלי לדרוש נקמה, בלי יכולת לתת עצות או לעזור, רק לתת לאלכסנדר להביט בו, לזכור כי פעם הייתה אמפתיה, פעם היה הורה אוהב, ניגון יפה. מי שרואה את הגרסה הטלוויזיונית הארוכה מרוויח עוד רגעים של אוסקר וגם רוחות אחרות, כולל סצנה אחת בעליית הגג שיכולה להתחרות בכל סרט אימה.
(עופר ליברגל)

-10-
סאם (ורודף הרכבות)
״רוח רפאים״ / ג׳רי צוקר

במקום העשירי והמוצדק עבורו נמצאת רוחו של סאם (פטריק סווייזי). היא אחת הרוחות האיקוניות בז'אנרים שאינם אימה לדעתי, למרות שהיא לא עומדת מי יודע מה טוב במבחן הזמן. מתסכל להיזכר שהסצנה הלוהטת לתקופתה מהסרט מתרחשת כשסאם עדיין בחיים בכלל, ולא באמת קורה מפגש חוצה מישורים תוך כדי שיעור כדרות. בפעם הבאה שסאם ומולי מתחבקים הוא מתגשם דרך המדיומית שמגלמת וופי גולדברג, וזה בעיקר מבלבל מבחינת האינטימיות, אם חושבים על זה. בכל אופן, סאם הוא רוח מגושמת למדי, שעושה מה שאפשר עם האתגרים החדשים במותו: לעבור דרך דלתות, להיזהר מהרוח העצבנית במיוחד שרודפת את הרכבות ולפענח את הרצח של עצמו לפני שיהיה מאוחר מדי ומולי תהיה בסכנה. הוא לא עד כדי כך טוב בזה, בעיקר בגלל בעיות שקשורות בתסריט, ולא בו. יש לו כמה רגעים מופרכים בהם הוא מתנהג יותר כמו בובת bobble head ופחות כמו רוח, וגם היכולת שלו להרביץ לאוויר יותר מגוחכת ממה שהיא אמורה להיות. הוא כן מעורר אמפתיה, ועדיין נוגע ללב פה ושם. אבל בינינו, הרוח המעניינת באמת בסרט היא זו של רודף הרכבות (וינסנט שיאבלי), שכבר בקושי זוכר מי הוא ומהו. הוא רק יודע שהוא כאן מאז שדחפו אותו, ומשתוקק בכל מאודו לסיגריה שכבר לעולם לא יוכל להדליק שוב.
(לירון סיני)

-9-
אדם וברברה
״ביטלג׳וס״ / טים ברטון

סרטיו של טים ברטון סובלים לא פעם מעודף אקסצנטריות ומהליכה לסגנון מוקצן ומרהיב במחיר של אמינות ובניית עומק. בסרט הגדול הראשון שלו זה לא קורה הודות לשתי דמויות שקולות ועדינות, שניתן להזדהות עם כל פעולה שלהן – הזוג אדם וברברה, המגולמים בידי ג'ינה דיוויס ואלק בולדווין במשחק רק של ניואנסים שמאזן את הטירוף של שאר הסרט, המציג עולם מתים עשיר. והזוג הזה הם הרוחות, רוחות אשר מוכנות להתמסר להפחדה, אף על פי שיש בהן משהו יותר מטפל באופי. יש לא מעט הומור מוצלח ברוחות האחרות בסרט, אבל בשתי הדמויות הללו יש לב. וכן, זה די נהדר לראות את מייקל קיטון עושה חיקוי מוצלח של ג'ים קארי שנים לפני שידענו מי זה ג'ים קארי.
(עופר ליברגל)

-8-
הארי (והאורחים)
״סולאריס״ / אנדריי טרקובסקי

אני מקווה שהרוחות של הסופר סטניסלב לם והבמאי אנדריי טרקובסקי יסלחו לנו על הגדרת "האורחים" בסרט זה בתור רוחות. למעשה הם יצורים אשר בורא כוכב הלכת סולאריס עבור הנוכחים בקרבתו, על פי משאלות הלב שלהם ואנשים שהכירו, כאשר האורחים נראים ומרגישים כמו אנשים של ממש. עבור כריס, המצב הזה מאפשר לו לפגוש שוב באשתו המתה, הארי, בגרסה אשר נדמה תחילה כי היא מאפשרת לו לחיות מחדש את אהבה האבודה בצורה טובה יותר. אולם למעשה, הוא חווה פעם אחר פעם את הדרכים בהם האהבה דעכה, הוא זנח את אשתו ובסופו של דבר את סיום חייה. מה יותר רודף מן הצורך לחוות פעם אחר פעם את הכישלון הכי גדול בחיים, בטח כאשר הוא קשור לאהבה? מה יותר מרשים קולנועית מן הרגע לפני הסוף בו הארי נוצרת מחדש והולכת אל מותה פעמים רבות באותו השוט?
(עופר ליברגל)

-7-
סליימר (וכל השדים והרוחות)
״מכסחי השדים״ / איבן רייטמן

נכון, הסרט הזה הוא קודם כל אנסמבל – גם של המכסחים וגם של מגוון הרוחות והשדים שבו. מהרוח בספרייה, דרך הרוח שעולה מהרכבת התחתית, נהג המונית שהוא יותר זומבי במצבי ריקבון מתקדמים, איש המרשמלו העצום והמאיים שמגיע אחרי ההבטחה המלחיצה של גוזר, שהיא התגלמות של שד מבעית, וכלה בזואול הקימאסטר ו-וינז הגייטקיפר שעושים שמות בסיגורני וויבר וריק מורניס. כולם יחד נעים על הקו הדק שבין מבהיל לקורע מצחוק, והופכים את הסרט להילולה חסרת המעצורים שהוא. אבל, יש אנשים שעבורם סליימר הוא האחד והיחיד. ככה זה, כשצופים ב"מכסחי השדים" בגיל חד ספרתי, נקשרים לרוח הכי פחות מלחיצה עם התכונות הכי משובחות: חיבה מובנית לבלגן טוטאלי והערכה רבה למזון לצד יכולת בליסה בלתי מבוטלת, למשל. מי שהפך בהצלחה לסמל מסחרי עם ליין צעצועים (הבובה הזוהרת בחושך הייתה לא פחות ממופלאה) והמשיך לקריירה בסדרת האנימציה, כונה גם "רוחו של ג'ון בלושי" ובמקור נקרא בכלל "ראש בצל", בגלל סצנה מצחינה במיוחד שירדה בעריכה. השם סליימר ניתן לו רק בדיעבד, ומסמל עוד מאפיין חינני של הרוח הכי דוחה וחמודה בו זמנית.
(לירון סיני)

-6-
חסר-פנים (ושאר דרי עולם הרוחות)
״המסע המופלא״ / הייאו מיאזאקי

הסרט שבגללו חשבתי שהמצעד הזה הוא רעיון טוב, נקרא באנגלית ״Spirited Away״, שם שהולם להפליא את עיסוקו במשמעות של רוח גם בתור נפש (במקור היפני ובשפות אחרות מצויין גם שמה של הגיבורה). המוני יצורים מוזרים נקרים בדרכה של הילדה צ׳יהירו בעולם הרוחות אליו נקלעה בשגגה, החל מן המכשפה גדולת הראש יובאבה שמנהלת בית מרחץ לרוחות, המשך בעכבישי הכבשן, דרקון לבן עם זהות כפולה ושאר דרי עולם הרפאים שחלקם צצים רק לרגע. אבל מי שרודפת אותי אחרי כל צפייה מחדש היא הדמות המכונה ״חסר-פנים״, אותה רוח חצי שקופה ואילמת לפרקים שנדמה כאילו היא עוטה מסכת תיאטרון קבוקי/מחווה לציור ״הצעקה״. מדובר בנוכחות הכי מקריפה בסרט שכולו מרוצף ברגעי ביזאר וצמרמורת, שכמו כל הדמויות מתגלה כצופנת סוד וכשונה ממה שהיה נדמה במבט ראשון. איכשהו, זוהי גם הדמות הכי חמודה בעיניי וזו שהטרנספורמציה שלה הכי מבעיתה (שוב תחרות קשה, בשני המקרים). הרבה בזכותה, המסע של צ׳יהירו בהחלט מופלא, מעין גרסה אפלה של ״אליס בארץ הפלאות״ אבל מאה אחוז פרי מוחו של קיסר האנימציה הייאו מיאזאקי, ובביצוע מלוטש לשלמות של סטודיו ג׳יבלי.
(אורון שמיר)

-5-
ג'ורג' ביילי (והמלאך השומר קלרנס)
״אלו חיים נפלאים״ / פרנק קפרה

אמנם הסרט הזה מזוהה עם חג המולד ולא עם ליל כל הקדושים, אבל אין דרך טובה יותר לפתוח את החמישייה הסופית מאשר עם הקלאסיקה של פרנק קפרה. אבל איפה פה רוח הרפאים? אם המלאך השומר קלרנס (הנרי טרברס) נחשב לכזה, הרי שאפשר בקלות היה לארגן מצעד של מלאכים קולנועיים במקום של רוחות רפאים. אז יכול להיות שתקראו לזה התחכמות, אבל הרגעים בהם גיבור הסרט ג'ורג' ביילי (ג׳ימי סטיוארט) מציץ על איך היו נראים חייו בלעדיו, הופכים אותו בעצם לישות שמעבר לעולם הפיזי. בעיקר בגלל האופן שבו קפרה מביים את הסיטואציות וטוען אותן ברגש ובמשמעות של אדם שלא רק מתפלל שלא היה נולד, אלא גם חווה ומגיב למצבים המוצגים בפניו עד כדי כך שהוא מתחנן ״לשוב לחיים״. אם תרצו, זה הכי קרוב שנגיע במצעד הזה אל הסיפור הקלאסי עוד יותר של ״מזמור חג המולד״. אבל במקום גרסה כלשהי של אבנעזר סקרוג׳ ורוחות העבר, ההווה והעתיד שבאות לבקר אותו בעניינים כלכליים-נפשיים, עדיף בעיניי המשל הקולנועי של קפרה על סולידריות ואהבת החיים שפותרות אפילו צרות כלכליות בעזרת קצת אמונה וטיפת רוחניות.
(אורון שמיר)

-4-
מערת החיילים המתים
״חלומות״ / אקירה קורוסאווה

מעטים הם הרגעים הקולנועיים הגורמים לי לדמוע ללא הרף בכל פעם מחדש. מעטים עוד יותר הם הרגעים הקולנועיים אשר בסופם כל מילה מרגישה כמיותרת וככזאת שלא באמת תצליח לתפוס את עוצמתו וגדולתו של הדימוי בו חזינו. כך הדבר עם הסיקוונס הנוכחי, שמהווה בעיניי את אחד משיאי הקולנוע של אקירה קורסוואה – זהו רגע בלתי נשכח במלוא מובן המילה. קורסוואה מביט למוות בלבן של העיניים ולא מסיט ולו לרגע את מבטו. הוא מעצב את המבט הזה בחסכנות ודייקנות חרישיים ולא מניח לנו להפסיק עד שנקלוט את כל הגוונים והוא עשה זאת באמצעות עיצוב אמנותי צנוע ואפקטיבי – בטון המנהרה האפורה כשלצידה עמוד חשמל ישן מעץ, ונורה בודדת שברור שאין בכוחה להאיר את הלילה המתחיל לרדת. רדיפת העבר באה בדמותו של כלב מעוות נגד טנקים – היחיד שאינו יכול להבין את התמונה ההיסטורית והאנושית הכוללת. והרגע בו הכלב חוזר לאחר לכתה של הפלוגה לחשיכת תת המודע – הוא רגע אמיתי ולא מרפה של אימה טהורה.
(שני קיניסו)

-3-
דאוס-אקס-האדסקר
״הקפיצה הגדולה״ / האחים כהן

יש בדירוג הזה הרבה רגעים מרהיבים קולנועית, לא מעט סצנות שגרמו או עדיין גורמת לי לבכות, אבל רק רגע אחד אשר תמיד מורח חיוך ענקי על הפנים שלי בכל פעם שאני צופה או נזכר בו. על מנת לא להרוס יותר מדי את חלקו האחרון של הסרט הלא-מוערך דיו של האחים כהן, אציין רק שהקומדיה האדירה הזו הופכת לקודרת ומצריכה מהיוצרים להדגים מילולית את המונח "אל מן המכונה" (דאוס אקס מאכינה). ומכיוון שמדובר בסרט שהוא מחווה לפרנק קפרה, ייתכן והסרט של האחים כהן כאילו בסרט של קפרה שהגיע אצלנו למקום החמישי, ברגע בו הוא מחזיר כרוח רפאים דמות מתחילת הסרט, ועושה זאת באופן הכי מצחיק ומלבב שניתן לדמיין.
(עופר ליברגל)

-2-
רוח היער (ואנשי הקוף אדומי העין)
״הדוד בונמה שיכול לזכור את גלגוליו הקודמים״ / אפיצ׳אוטפונג ווירסתקול

מדליית הכסף הקולקטיבית של סריטה הולכת אל הבמאי התאילנדי שהקולנוע שלו אפילו יותר מוזר מהשם שלו – אפיצ׳אוטפונג ווירסתקול. סרטו זוכה דקל הזהב, הוא כולו מיזוג בין אגדה וריאליזם, חיים ומוות, פראיות הטבע וביות האדם, והדימוי הזכור ביותר מתוכו הוא רוחות היער – מעין קופים שחורי פרווה ואדומי עיניים. אחד מהם הוא בנו של גיבור הסרט, הדוד בונמה מהכותרת, או יותר נכון גלגול שלו. הסצנה בה הוא מופיע ומתיישב לאכול עם משפחתו, ומנהל שיחת חולין עם אביו הגוסס ואמו שכבר מזמן אינה בת החיים, מבויימת בטבעיות כשם שהיא מצחיקה מרוב מוזרות שמתחלפת בחביבות. אצל ווירסתקול, ואולי בכלל בקולנוע התאי, העובדה שחייו של מישהו נגמרו ממש לא אומרת שאהוביו יפסיקו לתקשר איתו או שמהותו בעולם הזה הסתיימה. כאמור, יש עוד רוחות בסרט שעוזרות להבין את היעדר הפחד מן המוות של בונמה המצוי במסע מלא השלמה אל עבר מה שהוא מאמין שיהיה גלגולו הבא. אבל העובדה שלמדנו לפחד מאותו צל דמוי-קוף מאיים ואז להכירו לא רק כקרוב משפחה לשעבר אלא כדמות ממשית עם אישיות ועבר, יכולה להסביר את אותו חוסר פחד מן המוות גם למי שאינם מאמינים בגלגול נשמות, או לא דוברים תאילנדית. חוץ מזה, מכל הרשימה לעיל, זה סרט הארטהאוס שהכי היה חייב לייצר מרצ׳נדייז, בדגש על אקשן פיגרז. בוודאות הייתי קונה אחת.
(אורון שמיר)

-1-
(הטריפ של) אוסקר
״Enter The Void״ / גספר נואה

המקום הראשון שלנו הוא אחד הסרטים היחידים שמצולמים מנקודת מבטה של דמות אחת (ממש מבעד לעיניה) ומצליחים במשימה מבלי לגרום לכאב ראש או ללקות בתזזיתיות יתר. במרכזו רוחו של אוסקר (נתנאל בראון) משוטטת בעולם, בעיקר עוקבת אחרי אחותו, אליה יש לו רגשות עזים, אולי עזים מדי, וגם נעה מדי פעם קדימה ואחורה בזמן במסע פסיכדלי תחת השפעת הסמים האחרונים שהספיק לצרוך. אוסקר נותן לנו זוויות צילום רבות, חלקן כמעט ממעוף ציפור, ולעומתן יש כמה רגעים של התבוננות ממש לתוך הגוף פנימה. קשה לא להיות מוצפים ממה שאוסקר בוחר להראות לנו, ולהרגיש שאנחנו כצופים משייטים יחד איתו. בזמן שאוסקר אולי לא רודף אנשים ובתים באופן הקלאסי של המילה, כל הסרט אפוף תחושה מערערת, ולמרות שלא מדובר בסרט אימה כלל, יש בו כמה רגעים מצמיתים. אפשר גם לתהות מה באמת קורה לאוסקר בסוף – האם הוא נולד מחדש ומתגלגל לחיים, בהמשך לשיחה על ספר המתים הטיבטי שהוא מנהל עם חבר בעודו בחיים, תקוע לנצח בלופ שמוביל לאותו מוות, או בעצם הזה את הכל? לגספר נואה יש את הפתרון והעמדה שלו כיוצר, כמובן – אבל מבחינת הצופים – אוסקר כבר קיבל חיים ומוות משלו, כמו משב רוח מעורער וחסר שליטה.
(לירון סיני)

עוד הועלו לדיון, אבל לבסוף לא הועלו באוב:
האצילה המפתה והמתה ב״אוגטסו״; השען מ״ילדי יום ראשון״; בוגרט ב״שחק אותה סאם״; שיחת הטלפון מן הקבר ב״רוח החופש״; רוחו של אובי וואן קנובי ב״מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית״; בעלה הראשון של ״דונה פלור נשואה לשניים״; צ׳ארלי הכלבלב המונפש מ״גן עדן לכלבים״; סבתא-עץ של ״מולאן״ מבית דיסני אנימציה; ״קספר״ השדון הידידותי והמצוייר; קפטן גרג של ״The Ghost and Mrs. Muir״; ג׳ני המסתורית מ״Portrait of Jennie״; פרנק ארנב הבלהות מ״דוני דארקו״; כל משפחת המלוכה המתפיידת בתורות מ״אבק כוכבים״; גיבורי ״השמיים יכולים לחכות״ על שלל גרסאותיו; וכמה התחכמויות נוספות שנפסלו על הסף.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    מה קורה לכם?
    איפה הספרדים\מכסיקנים?
    The Others/The Orphanage/The Devil's Backbone
    שלא לדבר על הקלאסיקה
    The Haunting
    The Innocents

    1. אור סיגולי הגיב:

      אמנם לצערי לא השתתפתי בפרויקט, אבל אענה בכל זאת – האם במקרה יצא לך לקרוא את הכותרת של המצעד הזה?

  2. hamlet הגיב:

    What we've got here is failure to communicate
    מתנצל בהכנעה

  3. שירה הגיב:

    דווקא המשפחה מאבק כוכבים מקסימים

    1. אורון שמיר הגיב:

      נכון? פחות זרמו איתי בנושא הזה.
      זה גם מהעיבודים הקולנועיים היותר מוצלחים לניל גיימן בעיניי.

      1. רוי הגיב:

        אמת בדברייך. מתיו ווהן עשה פלאים מהספר.

  4. שואל שאלה... הגיב:

    אני מגיב כאן בלית ברירה – למה אין אפשרות להגיב בעמודים של הסרטים בפרויקט סרטי האוסקר?

    1. אורון שמיר הגיב:

      בפוסטים של אור, כולל האוסקר לדורותיו, אין כרגע אפשרות להגיב לבקשת הכותב שלהם. זו בחירה שלו ואנחנו מכבדים (ומבינים) אותה.
      אפשר בהחלט להגיב ברשתות החברתיות או לשלוח מייל לתיבה של סריטה ואנחנו מבטיחים להעביר את ההודעות אל אור.

השאר תגובה