• סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • דיווח מסכם מפסטיבל אוטופיה 2017
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 44: "הקשר הצרפתי" (1971)

2 באוקטובר 2017 מאת אור סיגולי

זכייתו של "הקשר הצרפתי" (The French Connection) בטקס ה-44 העידה סופית על כך שהוליווד החדשה, זו שנרמז עליה בעשור הקודם עם זכיית "כחום הלילה" ו"קאובוי של חצות", נכנסה סופית לקונצנזוס והאקדמיה אימצה אותה בברכה. לקדמת הבמה עברו יוצרים חדשים שהושפעו מהקולנוע האירופאי, כאלו שלא היו צריכים להיות כבולים לצנזורת חוק הייז ונשיאו על גלי המחאות החברתיות, שחרור המיניות וזכויות האזרח. עם זאת, "הקשר הצרפתי" הוא גם תוצאה של כנופיית מנסון, רצח קנדי והצד האפל של התהליכים החברתיים שקרו במהלך העשור שזה עתה הסתיים ולא נשאו פרי.
כאילו "פאטון" לא זכה מעולם, האוסקר חגג שוב סרט מחוספס, עכשווי, בעל מראה עירוני מטונף ואיזושהי עגמימות קיומית אינהרנטית עם סיום מדכדך, כזה שאולי מעידה יותר מהכל על התחושות הקשות ברחוב האמריקאי בעקבות מלחמת ויטנאם ואיבוד האמון שבנשיא ניקסון. כמו "קאובוי של חצות", גם "הקשר הצרפתי" שבר את כל מה שאנחנו יודעים על זוכי אוסקר עד אז. זהו, כאמור, סיפור עכשווי, לא פשוט לצפייה, שלא פועל על האלמנטים המוכרים של קולנוע בידורי לקהל הרחב. מהליהוק ועד המראה הויזואלי, זוכה האוסקר של 1971 הוא שיקוף מדהים של תקופה. סביר להניח שהעלילה עצמה בקעה גם היא ממהלכים שהתרחשו בוושינגטון, כי אלו היו השנים בהן ניקסון הכריז על "המלחמה בסמים" כדי לנקות את הרחובות מהנגע הרע. רק לאחרונה, בעקבות סרטים תיעודיים כמו "ה-13" ו"לאן נפלוש עכשיו?" התגלה שהפרויקט של ניקסון לא נועד בכלל כדי לעצור את התפשטות הסמים, אלא כדי למלא את בתי הכלא באזרחים שחורים, זאת על מנת להגדיל את כוח העבודה הזול והיצרני של אסירים. זאת הייתה בעצם עבדות מודרנית.

בחזרה לאוסקר. מספרים שהפייט האמיתי של "הקשר הצרפתי" הגיע מכיוונו של "כנר על הגג" שהיה מועמד לשמונה אוסקרים, אחד יותר מ"הקשר הצרפתי". אבל אנחנו כבר לא בסיקסטיז, אנחנו בעולם אחר לגמרי והספקטקלים הבידוריים מרגישים נכונים פחות. המפסידים האחרים היו נציג נוסף של הוליווד החדשה "הצגת הקולנוע האחרונה"; נציג הוליווד הישנה "ניקולס ואלכסנדרה" (בבימוי פרנקלין שאפר שזכה בשנה שעברה עם "פאטון"), והסנסציה הבריטית פורצת הגבולות "תפוז מכני".
ההשוואה היחידה בתולדות האוסקר שאפשר לעשות עם זוכי הסבנטיז בצל ויטנאם שהתחילה עם "הקשר הצרפתי", תהיה שלושים שנה משם, בתחילת המילניום הנוכחי, עם הזכיות של "מיליון דולר בייבי", "התרסקות", "ארץ קשוחה", "השתולים" ו"מטען הכאב". לא מפתיע שגם באותן שנים ארה"ב מצאה את עצמה במלחמה שאיש לא הבין את מהותה, זו באפגניסטן בעקבות ה-9.11.

"הקשר הצרפתי" הוא דרמת משטרה, כזו שגובלת גם במתח וגם באקשן, המבוססת על סיפור אמיתי כפי שהונצח בספרו של רובין מור משנת 1969. את התסריט עיבד ארנט דיטימן, שבאותה שנה היה אחראי על הופעתו של שוטר מפורסם אחר משולי התעשייה אל מרכזה, "שאפט". הבמאי האגדי הווארד הוקס היה גם מעורב בכתיבה, אך ללא קרדיט.
הסרט מתאר באופן הכי מינימליסטי ונטול קישוטים שאפשר להעלות על הדעת את מרדפו של שוטר בשם פופאי דויל (ג'ין הקמן) אחר ברון סמים צרפתי (פרננדו ריי הספרדי) בברוקלין. בגדול זה כל מה שיש בסרט – שוטר שרודף אחרי פושע. אפילו לא גרם אחד יותר. אנחנו לא יודעים שום דבר על ההיסטוריה של פופאי, אין שום עלילת משנה, אין אפילו רגע אחד שלא קשור באופן ישיר לעלילת המסגרת. הכי less is more שאפשר להעלות על הדעת, וזה באמת נפלא.
בהקשר הזה אני חייב להודות שזכייתו של ג'ין הקמן בפרס השחקן הראשי באותה שנה, היא אחד הדברים המשונים ביותר שקרו בתולדות הפרס ההוליוודי. זה לא שהקמן לא מעולה, הוא בהחלט כן (אם כי היו שחקנים שהגיע להם הרבה יותר באותה שנה כמו פיטר פינץ', דסטין הופמן, מלקולם מקדואל או דונלד סאת'רלנד), אבל זו דמות שבדרך כלל האקדמיה מתעלמת ממנה לחלוטין. להקמן, בתפקיד דויל, אין שום רגע "אוסקרי", ההופעה שלו אולי אינטנסיבית, אבל לא כזו שתופסת תשומת לב לעצמה. ויותר מכך, הדמות שלו איננה חיובית במיוחד וגם לא זוכה לשום רגע של גאולה. שלא כמו זוכה האוסקר רוד סטייגר ב"כחום הלילה", פופאי דויל לא מבין שאסור לו להגיד "ניגר" ו"פאג", שהוא אלים מדי, שיש לו בעיות אישיותיות. הוא לא מתמודד עם שדים מעברו ולא מקבל רגעי עדנה בזכות איזו עלילת משנה רומנטית. את הסרט זה בכלל לא מעניין. יש פה שוטר, השוטר צריך לתפוס פושע. זהו. את כל התוספות התסריטאיות תשאירו לקורסים לכתיבה. פה באנו להיות תאכל'ס.

"הקשר הצרפתי" נפתח בהתנקשות. כלומר, יש בו דם עוד לפני דיאלוג. זו אחת התוצאות המצוינות של נפילת צנזורת חוק-הייז. הסרט קיבל את הסיווג R, מוגבל לגיל 17 ומעלה, והיה לסרט הראשון בסיווג הזה שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר ("קאובוי של חצות" היה X אבל שונה לאחר הזכייה ל-R. "פאטון" היה מסווג PG, כלומר צפייה בליווי מבוגר). אנחנו רואים גם איך הקהל האמריקאי הגיב היטב לגיבורים מפוקפקים, כאלה שהמוסר שלהם עומד בשאלה. באוסקר זה כמובן הגיע לשיא עם "הסנדק", אבל מחוץ למועדון היוקרתי של הוליווד היו גם את "משאלת מוות", "כלבי הקש" ו"הארי המזוהם", וקל לראות את איך התפיסה של צדק ומוסר התחילה להתערער אל מול ימי ניקסון.

את הסרט ביים וויליאם פרידקין, אחד הבמאים המאתגרים ביותר של הוליווד החדשה, וגם אחד המזוהים ביותר עמה. הוא היה אז בן 36. שנה לפני כן ביים פרידקין את סרטו הרביעי, "הנערים בחבורה", שהיה לאחת מנקודות המפנה של ייצוג להט"בי בקולנוע (תוכלו לקרוא עליו באריכות כאן), ושנתיים לאחר "הקשר הצרפתי" ביים את אחד מסרטי האימה הבודדים שהגיעו למעמד קטגורית הסרט הטוב ביותר, הקלאסיקה "מגרש השדים". בשנת 1980 פרידקין הפך להיות אויב הקהילה הגאה בעקבות "שוטטות" עם אל פאצ'ינו, מותחן משטרתי א-לה "הקשר הצרפתי" שהוציא קול מחאה לרחוב על הייצוג הלהט"בי הבעייתי בו. מאז פרידקין לא ביים שום דבר שטלטל מישהו או משהו, אבל ממשיך עד היום לייצר קולנוע שמנסה לאתגר את הצופים, לטוב ולרע. סרטו האחרון היה "קילר ג'ו" בשנת 2011, הסרט שבישר את המקונסנס – הפיכתו של מת'יו מקונוהי משחקן קומדיות רומנטיות פושרות לאחד השחקנים המוערכים והמבוקשים ביותר.
פרידקין, שהושפע בעיקר מהסרט הצרפתי-אלג'יראי הנפלא "Z", ביקש להביא ל"הקשר הצרפתי" איכויות דוקומנטריסטיות, ואמר שרצה ליצור תחושה ש"המצלמה נמצאת שם במקרה". אני לא לגמרי בטוח אם מרדף המכוניות המעולה שמתרחש באמצע הסרט והאינטנסיביות של רוב המהלכים גורמים לנו להרגיש שהמצלמה נמצאת שם במקרה, אולי הייתי אומר שההפך, אבל זה מרגיש אמיתי וחי ללא ספק.

זה בוודאי קשור גם לליהוק. הקמן היה אז שחקן מוכר, ואפילו הועמד לאוסקר פעמיים לפני כן, אבל הוא לא בדיוק היה מהפרצופים שמביאים קהל, ופרידקין בכלל רצה ללהק לתפקיד את פול ניומן כדי שיוכל ליצוק אוטומטית חיבה לדמות של דויל. זה לא הסתדר בגלל שניומן היה יקר מדי, ואחרי שקיבל סירובים מסטיב מקווין ופיטר בויל, פרידקין "התפשר" על הקמן במה שהתגלה כטעות מופלאה. וזה עוד כלום לעומת הסיפור הקורע על איך לוהק פרננדו ריי לתפקיד האנטגוניסט הראשי. מסתבר שפרידקין רצה את "הבחור הצרפתי מהסרט "יפייפית היום", ופנה לריי במקום לפרנסיסקו רבאל. רק כאשר ריי ירד מהמטוס בארה"ב, הם הבינו את הטעות שלהם, אבל היה מאוחר מדי כדי לתקן.
הצלע השלישית של הסרט הזה – בו, בדיוק כמו "פאטון" לפניו, אין שום תפקיד משמעותי לאישה – הוא אחד השחקנים האהובים עלי, רוי שיידר (לקחו לי שנים רבות להבין מי זה רוי שיידר, ומי זה רוד סטייגר. בטוח שאני לא היחיד). באותה שנה השתתף גם ב"נערת הטלפון והבלש". זוהי הייתה מועמדותו הראשונה של שיידר לאוסקר מתוך שתיים, השנייה על "כל הג'אז הזה". כמובן שהוא היה צריך להיות מועמד גם על "מלתעות", אבל האקדמיה לא שיתפה פעולה. שיידר הוא מסוג השחקנים האלו שבוראים דמויות אמינות ומרתקות מאפס, וכזה שמצליח לתפוס את המצלמה כמעט בלי מאמץ. הוא גם נהדר בסרטים כמו "מיתוס של טביעות אצבע", "איש המרתון", "ארוחה עירומה", "רומיאו בן זונה" ועוד.

הצילום של הסרט היה אמון בידיו של אוון רויזמן, שצילם כמה מהסרטים הבולטים של שנות השבעים, כמו "מגרש השדים", "נשות סטפורד", "שלושת ימי הקונדור", "רשות שידור" ו"מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר". הוא היה מועמד לאוסקר חמש פעמים (האחרונה הייתה בשנת 1994 עם "וויאט ארפ") אך לא זכה מעולם. לאחרונה התבשרנו כי הוא יזכה בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה, שיוענק לו בטקס ה-90.
העבודה של רויזמן ב"הקשר הצרפתי" היא חלק משמעותי מדוע הסרט הזה כל כך מצוין. הבחירה בצבעים החמים והכהים כמעט לכל סצנה, השימוש בלוקיישנים האמיתיים והתאורה האפלה באמת מרגישה כמו הגרסה התיעודית של הפילם-נואר, ואין ספק שהשפיעה על צלמים רבים לאחר מכן. אני, למשל, לא יכולתי שלא לחשוב על "שבעה חטאים" במהלך הסרט, אבל בזמן שעבודתו של דריוס קהונדי בסרט של פינצ'ר הייתה ממש על הסרגל, אצל רויזמן תחושה קצת יותר פרועה, בלתי צפויה.
ג'ראלד ב. גרינברג הוא העורך של הסרט. הוא הפסיד את האוסקר באותה שנה, ואם זה לא היה מספיק מביך בשביל האקדמיה, גרינברג קיבל ממנה דאבל-זבנג לפרצוף שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1979. הוא היה מועמד לאוסקר על שני סרטים באותה שנה, האחד היה "קרמר נגד קרמר" והשני "אפוקליפסה עכשיו". כלומר, הראשון זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, השני הוא אחת מעבודות העריכה המדהימות בתולדות הקולנוע (אותה חלק עם וולטר מארץ'), אבל על שניהם הפסיד ל"כל הג'אז הזה". נאחס גדול. גרינברג ממשיך לערוך במרץ גם כיום.

הקטע המדהים הוא, שעל אף שאני חושב ש"הקשר הצרפתי" הוא סרט אדיר ואחד הזוכים הגדולים של האוסקר (הוא סיים את הטקס עם חמישה פסלונים), אני בכלל לא בטוח אם הוא היה הבחירה שלי לסרט הטוב ביותר של 1971. למעשה, אם הייתי צריך להרכיב חמישיית מועמדים, יכול להיות שהוא לא היה בפנים בכלל, וזה רק מעיד איזו שנה משוגעת ונהדרת זאת הייתה. כמובן ש"תפוז מכני" הוא הסרט שנחשב לקלאסיקה החשובה מכל תוצרי אותה שנה, אבל זה לא לוקח דבר מ"הצגת הקולנוע האחרונה", "נערת הטלפון והבלש", "הקלפן והיצאנית", "הארולד ומוד", "המתווך", "לתפוס את קארטר", "כלבי הקש", "יום ראשון הארור", "הארי המזוהם" שהוא בעיני סרט המשטרה הטוב ביותר של 1971, ועל הדרך גם אפשר לציין לראווה את עבודת הבימוי הראשונה של איסטווד "מיסטי". בשנת 1971 היו גם "המיטה המעופפת", "ווילי וונקה וממלכת השוקולד", "מוות בונציה" וזוהי רק רשימה חלקית.
ישראל שלחה את "השוטר אזולאי" של אפרים קישון לקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, ואכן נכנסה לחמשת המועמדים הסופיים. זאת הייתה המועמדות השנייה של ישראל, וגם השנייה מאת אותו במאי, אחרי "סלאח שבתי" ב-1964. הפסדנו לסרט שואה, ולא בפעם האחרונה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-44:
הסרט הטוב ביותר: פיליפ ד'אנטוני – "הקשר הצרפתי"
הבימוי הטוב ביותר: וויליאם פרידקין – "הקשר הצרפתי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'ין הקמן – "הקשר הצרפתי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'יין פונדה – "נערת הטלפון והבלש"
שחקן המשנה הטוב ביותר: בן ג'ונסון – "הצגת הקולנוע האחרונה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: קלוריס ליכמן – "הצגת הקולנוע האחרונה"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ארנסט טידימן – "הקשר הצרפתי"
התסריט והסיפור הטובים ביותר המבוססים על חומר מקורי, חומר שלא פורסם בעבר או המבוסס על עובדות: פאדי צ'אייבסקי – "בית חולים"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ג'ון בוקס, ארנסט ארצ'ר, ג'ק מקסטד, גיל פרונדו ו-ורנון דיקסון – "ניקולס ואלכסנדרה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: איוון בלייק ואנטוניו קסטילו – "ניקולס ואלכסנדרה"
הסאונד הטוב ביותר: גורדון מקאלום ודיויד הילייארד – "כנר על הגג"
העריכה הטובה ביותר: ג'ראלד בי. גרינברג – "הקשר הצרפתי"
הצילום הטוב ביותר: אוסוולד מוריס – "כנר על הגג"
השיר הטוב ביותר: אייזק הייז – "שאפט" (שאפט)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר לדרמה: מישל לגראנד – "קיץ 42'"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: ג'ון וויליאמס – "כנר על הגג"
האפקטים הויזואלים המיוחדים הטובים ביותר: אלן מיילי, יוסטס ליסט ודני לי – "המיטה המעופפת"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ויטוריו דה-סיקה – "הגן של פינצי-קונטיני" (איטליה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: וואלון גרין – "כרוניקות הלסטרום"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: מנואל ארנג'ו ורוברט אמרם – "שומרי השתיקה"
הסרט הקצר הטוב ביותר: מנואל ארנג'ו ורוברט אמרם – "שומרי השתיקה"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: טד פטוק – "The Crunch Bird"
פרס מיוחד: צ'רלי צ'פלין

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "לורנס איש ערב" (1962)
3. "חופי הכרך" (1954)
4. "במערב אין כל חדש" (1930)
5. "זה קרה לילה אחד" (1934)
6. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
7. "חלף עם הרוח" (1939)
8. "קזבלנקה" (1943)
9. "קאובוי של חצות" (1969)
10. "הקשר הצרפתי" (1971)
11. "מה יפית עמק נוי" (1941)
12. "צלילי המוסיקה" (1965)
13. "בן-חור" (1959)
14. "מעתה ועד עולם" (1953)
15. "כחום הלילה" (1967)
16. "אוליבר!" (1968)
17. "רבקה" (1940)
18. "כנפיים" (1927)
19. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
20. "גבירתי הנאווה" (1964)
21. "סיפור הפרברים" (1961)
22. "אדם לכל עת" (1966)
23. "כל אנשי המלך" (1949)
24. "סוף השבוע האבוד" (1945)
25. "גברת מיניבר" (1942)
26. "טום ג'ונס" (1963)
27. "גראנד הוטל" (1932)
28. "מרטי" (1955)
29. "ג'יג'י" (1958)
30. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
31. "המרד על הבאונטי" (1935)
32. "הדירה" (1960)
33. "המלט" (1948)
34. "פאטון" (1970)
35. "סימארון" (1931)
36. "תהלוכה" (1933)
37. "זיגפלד הגדול" (1936)
38. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
39. "ברודווי מלודי" (1928)
40. "החיים של אמיל זולא" (1937)
41. "אמריקאי בפריז" (1951)
42. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
43. "הולך בדרכי" (1944)
44. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)