• פרסי אופיר 2018: תמונת מצב בתום הקרנות האקדמיה
  • סרטים חדשים: ״אושן 8״ עטור הכוכבות
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה
  • אונס ונקמה בקולנוע - פרק 2
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: הזוכים והזוכות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: דיווח שני
  • ״משפחת סופר-על 2״, סקירה
  • Upgrade :סקירת חו״ל לסרטו של לי וויינל
  • עולם היורה: נפילת הממלכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת חודש יוני 2018
  • באטמן נינג'ה
  • yes המלצות ואזהרות לערוץ הגאווה החדש של
  • פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק 2
  • ״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה לקראת שידור בהוט
  • אימת החודש - מאי 2018
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום

בחזרה ל"כלבי הקש" של פקינפה

25 בנובמבר 2012 מאת עופר ליברגל

גם אחרי 40 שנה, עדיין יש מחלוקת רבה לגבי הדרך בה זכה סרטו של סאם פקינפה למעמד של יצירת מופת. הטענות לגבי הסרט מוכרות לי ואנסה להתייחס אליהן בהמהלך הכתיבה, רק שאיני יכול להבטיח תשובות: ראשית, מפני שקשה לשכנע מי שלא אהב סרט לאהוב (אף כי אהבת הסרט או הנאה ממנו אינה הדבר הכי רלוונטי בקשר לסרט זה); ושנית, מפני שההתייחסויות לסרט הזה שונות ומגוונות, כך שקשה להגביל אותו לפרשנות אחת או אפילו להסכים על איכותו.

המילה "יצירת מופת" היא תמיד בעייתית, אבל בהקשר לסרט הזה היא מהווה כלי בוויכוח לגביו: כשיצא, הסרט זכה לביקורת שתקפו אותו אידיאולוגית בעיקר, גם אם הבינו את האיכויות שלו, או תקפו את איכותו. רק מיעוט אהד אותו מן ההתחלה, ואלו טענו כי זהו הסרט הכי טוב של פקינפה ומעריצי הבמאי, שזכה לעיקר תהילתו בחייו על סרטים אחרים, ממשיכים ברובם לטעון כי זה השיא של יצירתו.

לאורך השנים כלבי הקש צבר עוד ועוד מעריצים, אך הוא עדיין רחוק מלהיות בקונצנזוס: גם בגלל שהמחלוקת האידיאולוגית לגביו עדיין קיימת, וגם בגלל שזה פשוט סרט מוזר. הוא ערוך בדרך שונה לגמרי ממה שאנו רגילים: אם בחבורת הפראים, סרטו הפופולארי ביותר של הבמאי, פקינפה הפך את העריכה ההוליוודית הקלאסית למהירה יותר וקיצונית יותר, כאן הוא משלב יותר ויותר אלמנטים של עריכה אוונגרדית. לכן, לא קל לתפוס את הסרט בצפייה ראשונה, אולי גם לא בשנייה. זהו סרט חמקמק: קשה לשים את היד אפילו על הנושא המרכזי שבו, שכן "אלימות" או "יחסי גברים נשים" הם דברים כלליים מדי. אין ספק כי אלו נושאים מרכזים בסרט, אך הזווית שבה הבמאי מתייחס עליהם זקוקה לבירור, שאני מקווה לעשות במהלך פוסט זה.

לא ניתן לנתק את הסרט מן התקופה בה הוא נוצר והשינויים להם הגיב. הסרט נוצר ב-1971 והוא לא יכל להיווצר לפני כן. הצנזורה על הקולנוע ההוליוודי נעלמה לגמרי וסרטים הדנים באלימות ומראים אלימות ברוטלית הפכו לא רק לאפשריים, אלא גם לפופולארים. אחד מן הבולטים שבהם היה חבורת הפראים של פקינפה, שיצר גרסה הירואית ויפהפיה של רצח המוני בסיומו. הבמאי שאף להראות כי אלימות היא דבר כואב והמוות הוא לא דבר סטרילי כפי שהוא נראה במערבונים הקלאסים ויצר את האפקט ההפוך, כפי שקורה לא פעם בסרטים שדנים באלימות או מציגים אותה. הסוגיות האתיות לגבי ייצוג אלימות נותרות לא פתורות ופקינפה מעלה אותן בכל סרטיו, בין אם מפרשים אותם כבאים להלל את האלימות, או כבאים להרתיע מפניה ומפני הטבע של המין האנושי.

מפתה ומעניין להשוות את הסרט ליצירה אחרת מאותה שנה, הדנה באותם נושאים וזכתה גם היא בצדק לתואר "יצירת מופת" ו"סרט מעורר מחלוקת". הכוונה היא לסרטו של סטנלי קובריק תפוז מכני. שני הסרטים עסקו באותם נושאים כלליים, אבל הגישה האסתטית שלהם הייתה סותרת: קובריק ביקש לזעזע את הקהל על ידי יצירת הזדהות מסויימת עם מבצעי אלימות קיצונית. הוא יצר סרט יפהפה במכוון, על מנת להעלות ביקורת כלפי יצר אדם והדרכים הנכונות או הלא נכונות לדכא אותו. פקינפה יצר סרט בו האלימות נראית קשה, מכוערת ומונעת כל סוג של הזדהות עם התוקף. הסרט של קובריק הוביל למעשי אלימות במציאות והבמאי משך אותו מן המסכים בבריטניה. הסרט של פקינפה עורר זעם רב בקרב מבקרים, אבל לא ידוע לי על השפעה שלו על מעשי אלימות במציאות: הסרט הזה הוא בעיקר מרתיע מכל בחינה. את שני הסרטים אני מאוד מעריך, דרך אגב. אבל בעוד הסרט של קובריק חושף את הצד האלים של יופי נשגב, הסרט של פקינפה חושף חיים מלוכלכים ואפלים. הלבן והמעוצב שולט בסרט של קובריק; הסרט של פקינפה מצולם בגוונים קודרים וערוך בדרך אשר מבקשת לערער על היכולת של הצופה למקם את עצמו בסצנה.

אולם, ההשוואה המעניינת יותר מבחינתי לגבי סרט זה הוא יצירה קודמת יותר, האיש השקט של ג'ון פורד. בשני המקרים, במדובר בסרטים המתרחשים באירופה שנוצרו על ידי במאים שמזוהים עם ז'אנר המערבון (כלבי הקש הוא למעשה הסרט הראשון של פקינפה שלא מתרחש במערב). המערבון הוא בבסיסו ז'אנר המספר על אדם אשר בא ממזרח למערב ה"פרוע" ומנסה לייבא לשם את התרבות האירופאית. בשני הסרטים הללו, הבמאים חוזרים לאירופה עם גיבורים אשר צריכים להתאים את עצמם מחדש לתרבות שהם לכאורה השאירו מאחור, אירופה, אשר הפכה למשהו פרמיטיבי יותר ובעיקר אלים יותר מכפי שהאדם המערבי רוצה להודות בו.

בסיום האיש השקט יש מימד קומי: האמריקאי השב לאירלנד מבין כי השתתפות בקטטה היא חלק מן התרבות למרות שלכאורה היא פסולה מוסרית. זוהי הדרך שלו להיות שייך ואף להפוך לסוג של גיבור. באותו אופן, גם כלבי הקש שמתרחש באנגליה מסתיים באופן אלים, אלא שכאן האלימות מוצגת באור מכוער וברוטלי בהרבה. הקבלה דומה ניתן למצוא ביחס של הבמאים לאלימות במערבונים: אצל פורד, לא פעם הירי והמוות נמצאים מחוץ לפריים, וכמעט שלא ניתן לראות דם. אצל פקינפה, הזוועות חוגגות.

על פי פקינפה, יצר אדם נוטה לאלימות מטבעו ומסוכן להתעלם מכך. אך אין הדבר אומר כי הוא תומך באלימות. הוא מנסה לגרום לנו לחשוב על מקומות בהם אנחנו נזנח את המוסר לטובת יצר אלים, למקומות בהם אין עוד אפשרות לעשות את מה שנכון, אלא רק להתבונן, או לקחת חלק פעיל, בדבר מה פגום.

הדמויות הראשיות בסרט, אלו שעושות את החזרה, הם דיוויד ואיימי סאמנר. דיוויד הוא אינטלקטואל אמריקאי, אשר התחתן עם איימי הבריטית ועובר לגור איתה בכפר בו גדלה. אם יש בסרט דבר הקרוב לדמות חיובית, זוהי איימי, דבר יוצא דופן  עבור פקינפה, במאי גברי אשר כמעט בכל סרטיו אין תפקידים גדולים לנשים. פקינפה מציג דמויות המתאכזרות לנשים בכל סרטיו ובפרט בסרט זה, אבל כאן איימי היא אולי הדמות היחידה אשר אנו רואים מדי פעם את נקודת המבט שלה. (על פי חוקר הקולנוע סטיבן פרינס, שאחראי לרצועת הקומנטרי במהדורת הקריטריון של הסרט, היא היחידה שמקבלת נקודת מבט בסרט).

הסרט הוא בין היתר תיאור של נישואין כושלים. המבקרת פאולין קייל (עוד נחזור אליה) כתבה כי כל הדמויות בסרט רק משרתות את הפונקציה שלהם עבור המסר של הבמאי ולא מפתחות עומק. הדבר הזה נכון עבור כל דמויות המשנה בסרט, אבל לא לגבי זוג הדמויות הראשיות, אשר מערכת היחסים שלהם נראית אמינה והיא נבנית לא דרך פרצים של תפניות בעלילה, אלא בעיקר דרך התנהגות כמעט יום יומית. דרכה אנו לומדים כי דיוויד מזלזל באיימי ורואה בה משהו ילדותי, אבל איימי בהרבה מקרים מתנהגת כבוגרת יותר. דיוויד לא מבין את הסביבה בה הוא נמצא, לא מבין את האיום בו נמצאת אשתו ובעיקר לא מבין כי להתעללות המשעשעת שלו יש גם צדדים שליליים.

כמו  בהאיש השקט, האישה רוצה שהגבר שלה יהיה יותר אסרטיבי בהגנה עליה, והיא דורשת מדיוויד שיגיד לגברים האחרים בסרט שלא יביטו לעברה באופן מיני. אך דיוויד מסרב. היא חושפת את עצמה לעיניהם בעיקר על מנת לעורר את תגובת בעלה, אך הוא רואה אותה כילדה ולכן שניהם ייענשו בסופו של דבר.

אבל גם איימי לא מבינה לגמרי את כללי הסביבה בה גדלה. הסרט מתרחש לאחר המהפכה המינית והפמיניסטית של שנות הששים ואיימי לאורך כל הסרט לא לובשת חזייה, סמל לשחרור פמינסטי, אך האקט הזה גם הופך אותה לקורבן אגרסיבי יותר למבט הגברי החודר. דרך העריכה לאורך כל הסרט, הבמאי מדגיש את העובדה כי הגברים חושקים בה ורואים בה אובייקט מיני בלבד. הדבר נכון גם לגבי בעלה. איימי היא דמות מורכבת, אך קשה לה להפגין את זה בגלל שכל הדמויות בסרט, ללא יוצא מן הכלל, מזלזלות בה.

הסרט מאוד ביקורתי כלפי כל הגברים המוצגים בו, אך בעיקר כלפי דיוויד. טעות לחשוב כי הוא גבר לא אלים אשר נגרר לאלימות ומשחרר את הפן הטבעי שבו במערכה האחרונה של הסרט. הוא בעיקר מוצג כמי שלא מודע לסביבה שלו ולעצמו. הוא מתעלל בחתול בראשית הסרט, מתעלל באשתו מבלי להיות מודע לכך, פוגע בכבודם של אחרים במודע ושלא במודע. הוא מועד שוב ושוב במהלך הסרט ולא מבין אף לא אחת מן הדמויות האחרות. דסטין הופמן הוא שחקן נהדר והוא מוצלח במיוחד בתפקידים שלא מתאימים לו לכאורה. הוא נראה כל כך זר בנוף הכל כך אנגלי של הסרט הזה, אשר קשה שלא לחוש בזרות שלו בכל שוט ושוט. כאשר הוא הופך להיות סוג של גיבור אקשן בדקות הסיום של הסרט, יש בכך משהו שמגביר את הזעזוע וחסר הנחת, דבר ההופך את המשקפיים השבורים לסמל לשבר של האדם החושב בפרט והאדם בכלל. גם הגבר הקטן הזה הופך לכלי במשחק הרג.

דיוויד הוא גבר אכזרי. שאר הגברים בסרט אכזריים ונקמניים. גם לאיימי יש צד אנוכי ולא מתחשב הנחשף במערכה האחרונה. אבל הילדים בסרט הם האכזרים מכל, למרות שרוב הזמן הם נמצאים ברקע, מציצים על המתרחש, על העולם של המבוגרים. איתם נפתח הסרט והם מביטים על הגיבורים, בעיקר על איימי, באופן לא פחות תוקפני ומיני מאשר המבוגרים. מביניהם, הילדה-נערה ג'ניס היא זו אשר תצית את שרשרת האירועים אשר יובילו לסיומת האלימה של הסרט. הסרט אמנם מבקר את התשוקה המינית הגברית, אך גם לתשוקה המינית הנשית יש מקום בסרט. איימי היא זו היוזמת מינית בחדר המיטות עם דיוויד. וגם ג'ניס חושקת בדיוויד. כאשר היא לא משיגה אותו, היא בוחרת גבר בעייתי למימוש יצריה ומכאן מתחילה שרשרת של צרות.

 

 

 

 

 

 

 

יחסית לסרט המפורסם בזכות/בגנות האלימות הברוטלית שלו, יש למעשה כמות לא גדולה של סצנות אלימות בסרט, בטח ביחס למקובל בימינו. אבל שתי הסצנות הללו מרכזיות, זכורות במיוחד ושנויות במחלוקת. נתחיל עם השנייה, זו המגיע קרוב לסיום הסרט. אני אנסה לדבר על הסצנה הראשונה מבלי להרוס יותר מדי פרטים בעלילה, אבל מי שלא מעוניין בספוילרים מוזמן לדלג לפסקת הסיום של הפוסט. דיוויד נאלץ להגן על הבית בו הוא חי מפני קבוצה של בריונים המבקשים לבצע לינץ' באדם אחר המסתתר בו. המבקרת פאולין קייל התבססה בעיקר על סצנה זו על מנת לבסס את הקביעה כי מדובר בסרט פשיסטי, עלבון שצרם במיוחד לבמאי, שהיה מיודד עם קייל והעריך מאוד את הכתיבה שלה. הביקורת של קייל כוללת לא מעט הבחנות די מבריקות על הסרט, כמו כל הביקורת שלה. אבל קייל, מבקרת שמעולם לא צפתה בסרט פעמיים, נוטה לפספס רבדים רבים. היא בצדק טענה כי דיוויד נהנה מן ההריגות, אבל לא חשבה על האופציה כי הבמאי מבקר את ההנאה הזו, כמו גם את ההנאה של הקהל המריע להרג. כי דיוויד, אשר מצדיק את פעולתו בין היתר על ידי המשפט "זה הבית שלי" (והוא טועה. זה הבית של המשפחה של אשתו) מכריז בסוף הסרט כי הוא לא יודע את דרכו הביתה. זו הפעם הראשונה בסרט בה הוא מבין משהו – הוא מבין כי אינו נמצא בסביבה המתאימה לו, או שאולי אין עוד סיבה שמתאימה לו, כי הוא לא מי שהוא חשב שהוא.

דיוויד הוא מתמטיקאי. הוא מחושב, מדעי. הסרט מעמיד אותו בפני סיטואציות בלתי ניתנות לחישוב או לפיענוח. מצבים שהם כל פלוס הוא גם מינוס. הכללים להם מציית העולם אינם רק כללי הטבע, ובוודאי שאינם כללי ההגיון או האינטלקט. זו המהות של האדם ושל דיוויד, מתחת לתרבות המסתירה אותו. לכן, רוב המערכה האחרונה של הסרט מדגימה את הרס הבית ורק בדקות הסיום העימות הופך להיות כזה הפוגע פיזית גם בבני אדם. הבית הוא רק קישוט, כמו גם העיקרון המסורתי שדיוויד מאמץ במערכה האחרונה של הסרט. מבין כל הדמויות בסרט, דיוויד הוא זה המפגין הנאה מאלימות בצורה הגלויה ביותר וזה שהכי פחות נאמן לאחרים (למשל אשתו) או להשקפת עולם כלשהי. מתמטיקה אינה יכולה להיות תחליף לדת, שכן היא מעקרת את המימד הרגשי ורגש הוא דבר מהותי.

ועכשיו לסצנה הבעייתית ביותר בסרט. אונס הוא דבר הרבה יותר מזעזע להראות בקולנוע מרצח. אבל מבין כל הסצנות האונס הזכורות לי בקולנוע, זו כנראה הבעייתית מכולן וללא ספק מעוררת המחלוקת מכולן. לא מעט פרשנים טענו כי הנאנסת "הזמינה" את זה בהתנהגות שלה וכי היא בסופו של דבר נהנתה מזה. לאחר צפייה בכל הסרט מספר פעמים, ברצוני להדוף את הטענות הללו. איימי מתגרה מינית בגברים בסרט, אבל היא עושה זאת בהתרסה במינון נמוך. בכל מפגש עם צ'ארלי, האקס שלה והאנס הראשון בסצנה, היא מבהירה לו שהיא כבר לא מעוניינת בו מינית, או לפחות לא רוצה לממש את זה. במהלך הסצנה היא ללא ספק מעדיפה להתנגד. בנקודה מסוימת היא מתמסרת לו, אבל זה בעיקר על מנת להקל את הכאב. החלק השני של האונס אלים וכואב ללא ספק ובהמשך הסרט יש לה פלאשבקים כואבים לאירוע.

העריכה לאורך כל הסרט היא ייחודית; בסצנה הזו היא מורכבת, אך גם מעט יותר קונבצניונלית. יש בה שוטים של נקודת מבט של איימי, דבר הנעדר כמעט מכל הסרט. העריכה המקבילה פשוטה לפענוח, גם ברגעים בהם הדימויים חולפים מהר מדי ולא ניתן להבין אותם בבירור: ראשית, יש הקבלה בין דיוויד הנמצא בציד לבין צ'ארלי, המנצל את ההיעדרות של דיוויד מן הבית, אך גם דומה לו בהיותו הצייד של הבחורה. ההקבלה הבאה בין צ'ארלי המוריד את חולצתו לבין פלאשבק לדיוויד מוריד את חולצתו, שולחת אותנו להקבלה בין שני הגברים גם כמושא לתשוקה וגם ככוח מאיים על איימי. יותר מכל, היא אינה מוצאת אושר עם שני הגברים ומערכת היחסים שלה עם שניהם התדרדרה למישור המיני בלבד, כאשר עם צ'ארלי זה לא מרצון.

כאשר האנס השני נכנס לסצנה, צ'ארלי הופך לרגעים ספורים לגיבור נוסף. בניגוד לדיוויד המחויב רק לעצמו, צ'ארלי חש מחויבות כלפי אחרים. כלפי חבריו לכנופיה/עבודה וגם כלפי איימי, שהוא עדיין רואה בה בת זוג. הוא מכריע לטובת חברו וכך איימי גם נאנסת פעמיים וגם נבגדת פעמיים. האונס השני כואב יותר ופקינפה מעביר זאת דווקא על ידי כך שהוא מראה פחות.

 

הסרט מטריד בגלל התוכן שלו, וגם בגלל הצורה שלו. הצורה שלו מטרידה גם ברגעים השלווים, המובילים לאלימות. זוויות הצילום אלכסוניות לרוב. העריכה שוברת באופן תמידי את הציפיות של הצופה ובמקביל בונה אמירה על מערכות היחסים בין הדמויות בדרך השונה מן המקובל. זהו סרט בו כל דמות מחפשת לשלוט באחרים, לנצל אחרים ולהשפיל. זה סרט המראה נישואין פגומים וחוסר הבנה של העולם הישן שלא פינה מקום עבור העולם החדש. זה סרט על החיה האנושית ברגעי השפל שלה. לאהוב אותו זה דבר מדכא למדי. לכן, במידה רבה יש אופטימיות בפרשנויות התוקפות את הסרט: כי אם הסרט אכן מייצג השקפת עולם פשיסטית, ניתן להתנגד לו. אם הוא סתם עשוי לא טוב, למסר שלו אין כוח. הפירוש שהצעתי כאן הוא לא הפירוש האפשרי היחיד, בסרט אשר בעיקר מבקש מן הצופה לחשוב, גם על דברים שהוא ממש לא רוצה לחשוב עליהם.

תגובות

  1. אהבתי לקרוא!

    את הסרט ראיתי לראשונה לפני כשנה-שנתיים. פקינפה אומר את דעתו על אמריקה החדשה
    דרך האלימות. חדש = בלבול, בלבול = אובדן שליטה, אובדן שליטה = אלימות. והרבה ממנה.
    וזה מוביל אותנו לסיבה של היות דמות הגבר מתמתיקאי. כלומר, השיטה שלו לא עובדת והוא חייב להתאים ולהסתגל
    לסיטואציות הדורשות ממנו יצר הישרדותי בסיסי. עוד אפשר לומר הרבה על הסרט, ואני מתכוון לצפות בו בשנית מתישהו בעשור הזה, אבל כרגע ארוחת הערב מחכה לי אז שבת שלום!

  2. שלום הגיב:

    היי עופר,
    אין לי מושג אם תראה את התגובה הזו שנכתבת כמעט שנה לאחר פרסום הפוסט.
    בזמנו, כתבתי טיוטה ארוכה ומפורטת שמתייחסת לרוב הסעיפים המופיעים בניתוח המרתק שלך. לצערי הכל נמחק ומאז עוד לא מצאתי את הזמן לשבת ולכתוב, בטח שלא היום כשאני כבר זוכר רק במעורפל את מלוא טווח קשת התחושות שהסרט הזה הפיח בי.
    ובכל זאת, אחת לכמה זמן, אני נוזף בעצמי שלא כתבתי ולו מילת תודה אחת על המאמר הארוך והמעמיק הזה (ועוד כזה שנכתב כמעט לבקשתי). אז.. תודה 🙂
    אני לא מכיר עוד בלוג בעברית שמנפיק טקסטים קולנועיים מנומקים, מדויקים, מושכלים ובעיקר אוהבים כל כך. אני מוכרח לצפות מחדש בכלבי קש, אבל יש משהו מדבק בשכנוע הנרגש שלך בחשיבות שלו, אותו משהו חמקמק שהופך את הקריאה כאן לחוויה מרגשת בעצמה.
    אני כותב את כל זה מעט אחרי ההקרנה המיוחדת של "הנוער" שארגנתם. החוויה העוצמתית שהערב הזה היווה – עבורי, לפחות – רק מחדדת כמה הפעילות שלכם משמחת ומשמעותית עבור כל אוהב קולנוע (ויוצרים עתידיים אופציונאליים).
    אז תודה ואל תפסיקו.

    1. היי שלום,

      אנחנו (וגם הקוראים בבלוג) יכולים להתעדכן בצד שמאל בתגובות האחרונות ללא קשר למועד פרסום הפוסט המקורי. בכל מקרה, תודה רבה על המחמאות.כיף לשמוע.

  3. joe הגיב:

    תודה רבה לצוות הכותבים על המאמרים המצוינים כאן באתר, גם מאמר זה ביניהם.

  4. סיון הגיב:

    נהניתי מאוד. תודה!!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.