• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • סקירה כפולה: ״קמט בזמן״ ו״כריסטופר רובין״
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 82: "מטען הכאב" (2009)

15 במאי 2018 מאת אור סיגולי

קשה להאמין, אבל הנה זה קרה – הפרק האחרון בפרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר. אמנם בהמשך היום אפרסם פוסט נוסף שיסכם את הפרויקט, ידבר על הסרטים שזכו אחרי 2009 וכמובן יכיל את המצעד האולטימטיבי של כל 90 הזוכים, אבל "מטען הכאב" (The Hurt Locker) הוא הסרט שיסיים את הסדרה הזו.
הסברתי למה אני עוצר דווקא ב-2009 עוד בפרק הראשון, אבל באמת שעבר הרבה זמן, אז אזכיר.
הטקס ה-82 הוא מבחינתי הסיום המושלם לפרויקט, מכיוון שהוא גם אוסקר היסטורי, גם סגר עשור, וגם היה לראשון בשיטת ההצבעה הפריפריאלית החדשה של האקדמיה, שהרחיבה את כמות מועמדי הסרט הטוב ביותר מחמישה לעשרה. בנוסף, זאת סגירת מעגל יפה לפרויקט שהתחיל על סרט על גברים במלחמה ("כנפיים") וגם מסתיים עם אחד. אבל בעצם, הסיבה שאני מפסיק כאן היא מכיוון שמשנת 2010 כבר התחלתי לעבוד ככתב ומבקר קולנוע, ולמעשה הביקורת הראשונה שכתבתי בתשלום הייתה על "נאום המלך" בעכבר העיר. כלומר, מהנקודה הזו כבר יש טקסטים שלי על רוב הזוכים הבאים. אפרט על כולם בפרק האפילוג.

הסיבה המרכזית בגינה האוסקר ה-82 נחשב היסטורי היא כמובן זהות הזוכה שלו. "מטען הכאב" היה למנצח הראשון שאי פעם ביימה אישה, כשאותה גברת רבת זכויות, קתרין ביגאלו, הפכה לבמאית הראשונה שלקחה את פרס הבימוי (מבחינת מועמדויות הקדימו אותה לינה וורטמולר ב-1976, ג'יין קמפיון ב-1993, וסופיה קופולה ב-2003). שני ההישגים של ביגאלו לא שוחזרו מאז.
אבל עם כל הכבוד לכך שהאקדמיה סוף סוף התעלתה על עצמה והכניסה אישה למועדון היוקרתי, כל סיפור עלייתו של "מטען הכאב" לשלטון האוסקרי הוא יוצא דופן ומעניין בפני עצמו.

הסרט הוקרן לראשונה בכלל בסתיו 2008, בתקופה בה הזוכה הקודם, "נער החידות ממומבאי" החל גם הוא את סבב הפסטיבלים שלו שיסתיים בזכייה באוסקר. "מטען הכאב" היה הפקה קטנה ועצמאית (15 מיליון דולר) שהוצגה לראשונה בפסטיבל ונציה עוד לפני שהיה לסרט מפיץ. משם המשיך לטורונטו ועוד פסטיבלים נחשבים, והקרנתו המסחרית הראשונה הייתה באיטליה, במהלך אוקטובר 2008. עם זאת, בגלל תקנון האקדמיה האמריקאית על פיו סרטים כשירים לאוסקר רק אחרי הפצה בלוס אנג'לס, "מטען הכאב" לא היה יכול להתמודד באוסקר של אותה שנה. רק לאחר שהופץ בארה"ב ביולי 2009, יכל להיות חלק מהמרוץ.
על אף שהיה יכול בקלות להיחשב שאריות מחוממות, הביקורות נעמדו לצדו, ובזמן שעונת הפרסים התחילה בלתת דחיפה רצינית ל"תלוי באוויר", שאז נחשב להימור המרכזי, "מטען הכאב" הלך וצבר מומנטום. בהכרזת המועמדויות התגלה שהוא צבר תשע קטגוריות בכל המקומות הנחשבים, ובין רגע היה לכוכב התערוכה.
מהזווית הישראלית גם היה פה סיפור מעניין. מפיצי הקולנוע בישראל לחלוטין פספסו את הסרט כאשר נחשף בפסטיבלים, אבל הוא כן תפס תשומת לב ממקום אחר. דנה שטרן, מנהלת מחלקת הרכש והערוצים של yes, ראתה את הסרט בטורונטו, התאהבה, ומיהרה לרכוש אותו. מכיוון שלא היו לה מתחרים עם כיסים עמוקים יותר מכיוון מפיצי הקולנוע, יצא שחברת הלוויין רכשה באופן בלעדי את הסרט עוד לפני שהחל לאיים על כל עונת הפרסים. "מטען הכאב" הוקרן בערוצי הסרטים של הלוויין בערב האוסקר, כמה שעות לפני שניצח. רק לאחר מכן יצא להפצה ברשת קולנוע "לב" לאחר שנחתם הסכם עם yes. זה אירוע חסר תקדים בהקשר של האוסקר וההפצה הישראלית.

דבר נוסף שמעניין בזכייה הזו הוא העובדה שהאקדמיה הלכה אחרי סרט שמתאר מלחמה שמתרחשת ממש באותן שנים. כמובן שזה לא דבר רדיקלי, הרי היו זוכים בתקופת מלחמת העולם השנייה שעסקו בה ("גברת מיניבר", "קזבלנקה" אם כי אלו התרכזו בעורף, ולא בחזית), אבל מלחמת עירק הייתה זהה הרבה יותר למלחמת ויטנאם – שתי אלו היו מלחמות שנויות במחלוקת, בהן היה קשה להבין נגד מי נלחמים ומה בעצם הרעיון שעומד מאחורי הפלישה הזו. ההבדל הוא שבתקופת מלחמת ויטנאם הוליווד לא העזה לגעת בנושא והאוסקר החל להגיב אליה רק שלוש שנים לאחר שהסתיימה. במלחמות פוסט 9/11, הוליווד כבר נכנסה לעניינים הרבה יותר מהר, רק שהסרטים הראשונים שעסקו בה, כמו למשל "אריות לכבשים", "בעמק האלה" ו"גוף השקרים" בין היתר, לא זכו להצלחה אצל הקהל והביקורות. "מטען הכאב" הכניס את הקולנוע האמריקאי לעידן חדש בנוגע למלחמה הזו, ומאז נעשו לא מעט סרטים עליה שגם זכו לחיבוק מהקהל והביקורת.

אז כאמור, "מטען הכאב" התמודד מול תשעה סרטים ולא ארבעה. היו אלו הדרמה הסנטימנטלית שוברת הקופות "הזדמנות שנייה", סרט המד"ב האיום ונורא "מחוז 9", הלהיט הנפלא של פיקסאר "למעלה" (שהיה לסרט האנימציה השני אי פעם שמגיע לקטגורית הסרט), דרמת הסאנדנס המביכה "פרשס" (המועמד הראשון לפרס הסרט שבויים על ידי אפרו-אמריקאי), הקומדיה הניהילסטית מבית היוצר של האחים כהן "יהודי טוב", דרמת ההתבגרות הבריטית "לחנך את ג'ני", "תלוי באוויר" שהוזכר מקודם, וגם הלהיט החדש של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד". אבל עם כל הכבוד לאלו, הפייט היה רק בין שניים – "מטען הכאב" ושובר הקופות הגדול בכל הזמנים "אוואטר" מאת ג'יימס קמרון.
הקרב בין שני הסרטים האלו לא יכל להיות סימבולי יותר. מצד אחד, דרמת מלחמה ריאלסטית וקשה לצפייה, שנעשתה בתקציב מגוחך ולא הצליחה לעניין את הקהל. ומהצד השני, מפלצת אפקטים אסקפיסטית שוברת קופות שהחזירה לקולנוע את טכנולוגיית התלת-מימד במתכונת מרהיבה מאי פעם, וקבעה שיאי הכנסות שטרם נשברו. כדי לתבל את כל העניין, הבמאים של שני הסרטים בשתי צדי זירת האיגרוף, ביגאלו וקמרון, היו נשואים בעבר. אין על הוליווד.

וכך זה התחיל: בשנת 2002 הפיקה קתרין ביגאלו סדרת טלוויזיה בשם The Inside שהתבססה על סדרת כתבות בעיתון פלייבוי, מאת העיתונאי מארק בול. ב-2004, לאחר שחזר מסיור עם חבלנים בעירק, החליט בול לכתוב תסריט על מה שראה, ועניין את ביגאלו בפרויקט. אלו היו ניצני העבודה על "מטען הכאב". ביגאלו הייתה אז בת 58, ומאחוריה שבעה סרטים, חלקם הפכו לאהובים עד מאוד, בעיקר "נקודת פריצה", סרט האקשן הנהדר עם פטריק סוויזי וקיאנו ריבס. "מטען הכאב" סימן את כרטיס הכניסה הראשון שלה לאוסקר, אבל זאת לא תהיה הפעם האחרונה. סרטה הבא, "כוננות עם שחר", יהיה גם הוא מועמד לפרס הסרט, אם כי היא לא תהיה מועמדת כבמאית, באחת ההפתעות הגדולות של הטקס המוזר ההוא.
בול בחר שלא להביא את הסיפור דרך עיניים של עיתונאי, אלא של החיילים. "מטען הכאב" עוסק בוויליאם ג'יימס, חבלן צבאי אשר נשלח לבגדד שם מצטוות עם שני חבלנים נוספים, סנבורן ואלרידג'. אגב, זו כבר פעם שנייה שבעלי המלאכה המסוכנת הזו מופיעים בזוכה האוסקר, אחרי "הפצוע האנגלי" מ-1996.
אחד הדברים המעניינים ביותר בתסריט זוכה האוסקר של בול, הוא שבשונה מסרטי מלחמה אחרים, "מטען הכאב" הוא אפיזודלי במהותו, ומעבר לדמויות הראשיות שנמצאות בו מתחילתו עד סופו, אין לו קו עלילה אחד, כמו למשל ניסיון לתפוס ארכי-טרוריסט (בסגנון "צלף אמריקאי" ו"הממלכה"), סיפור בריחה והישרדות, או משימה אחת ספציפית שמשמשת כמערכה מרכזית. בהקשר הזה, לי הוא בעיקר הזכיר את זוכה האוסקר "פלאטון", שניהם סרטי מלחמה ששוברים את כללי התסריטאות הקלאסית, ובעיקר נשארים כל הזמן בחזית, בלי הרבה קישוטי רקע (אם כי ב"מטען הכאב" כן יש גיחה קצרצרה לעורף). אפשר לומר אפילו שהזוכה ה-82 הוא גרסת המותחן של "פלאטון".

הדבר היחיד, או בעצם נכון יותר לומר העיקרי, שמוביל את הסרט, הוא שבכל משימה חדשה, ג'יימס הגיבור הולך רחוק יותר ויותר פנימה אל תוך האש, מעלה שוב ושוב את סף הסיכון והריגוש, כאיזושהי מין התמכרות לאדרנלין. זאת, אגב, איננה אינטרפטציה אישית שלי, אלא פחות או יותר מה שכתוב בכתוביות הפתיחה של הסרט. "מטען הכאב" איננו מסה על עוולות המלחמה, אלא מתרכז בעיקר בהשפעה של המלחמה על נפשו של הלוחם, והדרך בה היא משתלטת והופכת לתלות שרק הופכת להיות חריפה יותר ויותר. בהקשר הזה קשה לתת לתסריט של בול קרדיט על עדינות או מורכבות, כי הסרט ממש אומר את מה שהוא רוצה להעביר, אבל הסיטואציות שבול בנה, יחד עם חקר הדמויות הראשיות שלו, גורם לסרט להיות חזק ומרתק. כמובן שזה לא היה כל כך טוב אילולא במאית מיומנת ומוכשרת כמו ביגאלו, ובלי עבודת העריכה של כריס איניס (שמאז ערכה רק סרט אחד) ובוב מוראווסקי (העורך הקבוע של סם ריימי, אתו עבד מאז "צבא החושך" ב-1992). גם הם זכו באוסקר. בעזרתם שמר התסריט שכתב בול על רמה מינימלית של רגשנות, וכשכן יש כזו משתמשים בה היטב במקומות הנכונים. זה מונע מהסרט להגיע למחוזות היסטריים או קיטשים.
הבחירה הזו להתרכז במלחמה כהתמכרות, כבר מראש עקפה את הבעיה הכי גדולה של סרטי מלחמה – ההאדרה והרומנטיזציה. משפט ידוע בהקשר לז'אנר הזה, הוא שאי אפשר לעשות סרט אנטי-מלחמתי מכיוון שאחד מהאלמנטים המרכזיים בסרטים האלו זה סצנות הקרב הסוחפות (המשפט הזה מיוחס לטריפו, אבל זה לא הוכח מעולם). ראינו כבר שהיו סרטים שהצליחו להתחמק מזה, זוכי האוסקר "פלאטון" ו"במערב אין כל חדש" הם כמובן בראשם, אבל המקרה של "מטען הכאב" מתוחכם יותר, כי העלאת סף הריגוש על ידי צילום מרהיב ועריכה סוחפת, היא בעצם קריטית לתהליך של הדמות הראשית. "מטען הכאב" הוא בעצם אחד מסרטי המלחמה הבודדים שחייבים להפוך את המלחמה למרהיבה, כי זה המלכוד שבסיס הסיפור. ואכן, בסרט הזה יש כמה מסצנות הפיצוצים והיריות היפות ביותר שאפשר לתאר.

את הסרט צילם בארי אקרויד הבריטי, שהראה את יכולותיו המרשימות בצילום כמו-תיעודי אך מרהיב בסרטו של פול גרינגאס, "טיסה 93". הוא אכן התחיל כצלם תיעודי, ועבר לקולנוע הבדיוני בתחילת שנות התשעים. אקרויד חתום גם על הצילום של "ג'ייסון בורן", "מכונת הכסף", "קפטן פיליפס" ו"גרין זון" אז אתם מבינים כבר את הפורטה שלו. באוסקר ה-82 הוא הפסיד את האוסקר למאורו פיורה של "אוואטר".
איש צוות שלא היה מועמד מהסרט, וממש לא בצדק, הוא המעצב האומנותי קארל ג'ולוסון, אחד ממשתפי הפעולה הקבועים של לארס פון טרייר (עמו עבד על "רוקדת בחשיכה", "אנטיכרייסט" ו"לשבור את הגלים" בין היתר). האקדמיה לרוב לא מתייחסת לסרטים עכשוויים בקטגוריות העיצוב, וזו תעודת עניות ענקית בשבילם. העיצוב של ג'ולוסון, על הבסיסים הצבאיים המאובקים, הרחובות הצפופים והמבנים של בגדד (הסרט צולם בירדן) באמת מדהימים. על אף ההשמטה מהאוסקר, אפשר להתנחם בכך שג'ולסון זכה באותה שנה בפרס איגוד המעצבים, בקטגורית הסרט העכשווי הטוב ביותר.

בתחום המשחק, ביגאלו בחרה ללהק שחקנים שאינם מוכרים מדי לתפקידים הראשיים, כדי להעצים את תחושת המציאות ולא להביא פרצופים הנושאים עימם מטען גדול מדי. לתפקיד הראשי של וויליאם ג'יימס נבחר השחקן ג'רמי רנר, אז בן 37 שבעיקר היה מוכר מהופעות משנה. ביגאלו חשקה בו לתפקיד לאחר שראתה אותו בתפקיד הרוצח הסדרתי ג'פרי דאהמר בסרט הנושא את שמו. האינסטינקט של ביגאלו הוכיח את עצמו. רנר אכן מעניק הופעה מעולה בתור החייל שרק הולך ומתמכר למלחמה, והוא מעביר היטב את המצוקה השקטה של הדמות. הוא היה מועמד על כך לאוסקר, והפך לשחקן מחוזר עד מאוד. שנה לאחר מכן היה מועמד שוב בזכות "גנב עירוני", ואז הצטרף ליקום המשותף של דיסני-מארוול בתפקיד הוקאיי, גיבור-העל הכי מיותר בחבורה עד שיוכח אחרת. רנר המשיך בעולם האקשן כאשר היה אמור לקחת על עצמו את המשך מותג סרטי בורן עם "זהות במלכודת", אבל הכישלון הקופתי הזה לא הביא להמשכים נוספים. לאחרונה ראינו אותו ב"רוחות קרות".
רנר היה השחקן היחיד שהיה מועמד מהצוות, למרות שגם לשאר הגיעה תשומת לב, בטח יותר ממה שזכו לה. שני שחקני המשנה שאתו, אנתוני מקי (שכבר הופיע בזוכה אוסקר אחר, "מיליון דולר בייבי", וגם הצטרף לקבוצת הנוקמים בתפקיד פאלקון), ובריאן גראהטי, נתנו שניהם הופעות מעולות ועוצמתיות. מקי הוא בעצם קול ההיגיון של הצוות, ולקראת הסוף מעז לחשוף את הפחדים והחששות שלו אותן הסתיר כל הזמן. גראהטי משמש כעוגן הרגשי של הסרט, הוא החייל שסוחב על עצמו מטען גדול של אשמה ובשונה מחבריו לא לגמרי מצליח להסתיר את זה. כמה מהסצנות החזקות ביותר בסרט הן שלו.
בשונה מהבחירה בפרצופים טריים להופעות הראשיות, ביגאלו שיבצה שחקנים ידועים יותר להופעות קטנות יותר, בעצם על אותו הקונספט רק הפוך – בגלל זמן המסך המוגבל שלהם, היא רצתה שהקהל יתחבר אליהם כמה שיותר מהר. גאי פירס (שיופיע גם בזוכה האוסקר של השנה הבאה, "נאום המלך"), רייף פיינס (שזה בעצם זוכה האוסקר השלישי בהשתתפותו, אחרי "רשימת שינדלר" ו"הפצוע האנגלי") ודיויד מורס הם חלק מהם.

מבין עשרת מועמדי 2009, גם אני חושב ש"מטען הכאב" הוא הטוב מכולם. עם זאת, הסרט האמריקאי האהוב עלי משנת 2009 הוא "השליח" של אורן מוברמן, גם הוא עוסק בחיילים אמריקאים, אם כי מזווית אחרת לגמרי.
מבין סרטי השנה שטרם הוזכרו, שווה לציין את "מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד, "נביא" מצרפת, "יתומה", סרט הביכורים של זאוויה דולן "הרגתי את אמא שלי", "זומבילנד", "אף אחד לא שמע על חתולים פרסים", "אני אהבה", "סרט לבן", "מון", "ארץ יצורי הפלא", "אמא" מאת בונג ג'ון-הו, "חדר וחצי" הרוסי והמדהים, "שיני כלב" שהחזיר את יוון חזרה למפת הקולנוע, המחזמר המושמץ "ניין" שאני מחבב בסתר, "אל תוך הריק" הלא הגיוני בכלל של גאספר נואה, הגרסה הראשונה של "נערה עם קעקוע דרקון" משבדיה, "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס", "קחי אותי לגיהנום", "בלאק דינמייט", הגרסה הקולנועית של "השומרים", "הנדל האנושי", "500 ימים עם סאמר", "קורליין", רפן נתן בראש פעמיים באותה שנה עם "ולהאלה" ו"ברונסון", וכמוהו גם סודרברג עם "נערה בתשלום" ו"המודיע!".
בישראל התרחש מהלך מפתיע, כאשר זוכה פסטיבל ונציה של אותה שנה, "לבנון", הפסיד את האופיר לטובת "עג'מי" שנשלח לאוסקר וסימן את המועמדות השלישית ברציפות שלנו לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. זאת הייתה שנה מרגיזה מאוד בהקשר הזה, כי על אף מועמדים נפלאים כמו "נביא", "סרט לבן" ו"עג'מי", הזוכה היה הקראוד-פליזר החביב-ולא-יותר "הסוד שבעיניים".

וכאן אנחנו מסיימים את פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר. מזכיר לכם לגבי פוסט הסיכום שיגיע בקרוב מאוד. מקווה שנהנתם כמוני. אזכיר ששנה לאחר ניצחון "מטען הכאב", יביס "נאום המלך" את "הרשת החברתית" ויכניס את האוסקר לעידן חדש. בספטמבר של אותה שנה יתפרסם הפוסט הראשון בבלוג ישראלי חדש לקולנוע בשם סריטה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-82:
הסרט הטוב ביותר: קתרין ביגאלו, מארק בול, ניקולס צ'רטייר וגרג שפירו – "מטען הכאב"
הבימוי הטוב ביותר: קתרין ביגאלו – "מטען הכאב"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'ף ברידג'ס – "לב לא שפוי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: סנדרה בולוק – "הזדמנות שנייה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: כריסטוף וולץ – "ממזרים חסרי כבוד"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מוניק – "פרשס"
התסריט המקורי הטוב ביותר: מארק בול – "מטען הכאב"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ג'פרי פלטשר – "פרשס"
הצילום הטוב ביותר: מאורו פיורה – "אוואטר"
העריכה הטובה ביותר: בוב מוראווסקי וכריס איניס – "מטען הכאב"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ריק קרטר, רוברט סטרומברג וקים סינקלייר – "אוואטר"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: סנדי פאוול – "ויקטוריה הצעירה"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: מייקל ג'יאצ'ינו – "למעלה"
השיר הטוב ביותר: ריאן בינגהם וטי-בון בורנט – "לב לא שפוי" (המותשים)
מיקס הסאונד הטוב ביותר: פול נ.ג'. אוטוסון וריי בקט – "מטען הכאב"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: פול נ.ג'. אוטוסון – "מטען הכאב"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ו לטרי, סטיבן רוזנבאום, ריצ'רד באנהם ואנדרו ג'ונס – "אוואטר"
האיפור הטוב ביותר: בארני בורמן, מינדי הול וג'ואל הארלו – "סטארטרק"
סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא: פיט דוקטר – "למעלה"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: חואן חוזה קמפאנייה – "הסוד שבעיניים" (ארגנטינה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: לואי פסיהויוס ופישר סטיבנס – "The Cove"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: רוג'ר רוס וויליאמס ואלינור בורקט – "מוזיקה בשיקול דעת"
הסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ניקולס שמרקין – "לוגורמה"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ג'ואקים בק וטיבי מגנוסון – "הדייר החדש"
פרס מיוחד: לורן באקול, רוג'ר קורמן, גורדון וויליס
פרס מפעל חיים: ג'ון קאלי

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "ארץ קשוחה" (2007)
18. "הקשר הצרפתי" (1971)
19. "גלדיאטור" (2000)
20. "מה יפית עמק נוי" (1941)
21. "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003)
22. "צלילי המוסיקה" (1965)
23. "בן-חור" (1959)
24. "מעתה ועד עולם" (1953)
25. "רוקי" (1976)
26. "פלאטון" (1986)
27. "אנשים פשוטים" (1980)
28. "כחום הלילה" (1967)
29. "אמדאוס" (1984)
30. "פורסט גאמפ" (1994)
31. "מטען הכאב" (2009)
32. "אוליבר!" (1968)
33. "מיליון דולר בייבי" (2004)
34. "רבקה" (1940)
35. "כנפיים" (1927)
36. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
37. "איש הגשם" (1988)
38. "רשימת שינדלר" (1993)
39. "השתולים" (2006)
40. "גבירתי הנאווה" (1964)
41. "הקיסר האחרון" (1987)
42. "סיפור הפרברים" (1961)
43. "קרמר נגד קרמר" (1979)
44. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
45. "אדם לכל עת" (1966)
46. "כל אנשי המלך" (1949)
47. "הפצוע האנגלי" (1996)
48. "סוף השבוע האבוד" (1945)
49. "גברת מיניבר" (1942)
50. "שיקגו" (2002)
51. "אמריקן ביוטי" (1999)
52. "רוקד עם זאבים" (1990)
53. "טיטניק" (1997)
54. "טום ג'ונס" (1963)
55. "לב אמיץ" (1995)
56. "תנאים של חיבה" (1983)
57. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
58. "העוקץ" (1973)
59. "גראנד הוטל" (1932)
60. "מרטי" (1955)
61. "שייקספיר מאוהב" (1998)
62. "ג'יג'י" (1958)
63. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
64. "המרד על הבאונטי" (1935)
65. "הדירה" (1960)
66. "נפלאות התבונה" (2001)
67. "גנדי" (1982)
68. "המלט" (1948)
69. "פאטון" (1970)
70. "מרכבות האש" (1981)
71. "סימארון" (1931)
72. "נער החידות ממומבאי" (2008)
73. "תהלוכה" (1933)
74. "זיגפלד הגדול" (1936)
75. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
76. "ברודווי מלודי" (1928)
77. "החיים של אמיל זולא" (1937)
78. "אמריקאי בפריז" (1951)
79. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
80. "הולך בדרכי" (1944)
81. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)
82. "התרסקות" (2005)