• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

״רוחות קרות״, סקירה

12 באוגוסט 2017 מאת עופר ליברגל

סיום סרטו של ג'ון פורד ״המחפשים״ (The Searchers) הוא אולי הרגע הכי מוכר בתולדות ז'אנר המערבון, למרות שהסיום הזה מרגיש קצת כמו אנטי-קליימקס (ספוילר לסרט בן למעלה מ-60 שנה): אחרי שהגיבור איתן אדוארדס מצא את הילדה/נערה אחריה חיפש במשך שנים (לא אציין בטקסט זה מה היה המניע שלו) הוא שב לעיירת המוצא. כל הדמויות שנותרו בחיים בסרט נכנסות לבית, חוץ מאיתן, בגילומו של הכוכב ג'ון וויין – הוא נותר בחוץ, בעוד שיר הסיום מזמין אותו "לרכוב החוצה" אך הוא אפילו בלי סוס בשוט, רק הולך לתוך מדבר בו אין כלום. הדלת נסגרת עליו – איש לא נראה סוגר אותה, הגורל עצמו הוא זה אשר לא מאפשר לו להיות חלק מן החברה החדשה אשר נבנית. הוא מבין זאת ומקבל את הדין – היכולת שלו, אשר איפשרו לו לעזור למשפחת אחיו ולהקהילה שנותרה ביושב אחר המתקפה, הם אלו שבגללם הוא לא יכול להיות חלק מן החברה. יש בו יותר מדי פרא, יותר מדי אלימות וחטאי עבר. הוא מונע לא רק על ידי צורך לעזור, אלא גם על ידי צורך תמידי בנקמה אלימה. החברה לא רוצה לחיות עמו, אך היא הייתה זקוקה לו על מנת לבסס את עצמה בסביבה המאיימת.

גיבור זה הוא סוג של ישו אשר לוקח את עצמו את חטאי החברה, אבל לא על ידי הקרבה עצמית, אלא על ידי ביצוע חטאים. כמו ישו, גיבור המערבון הקלאסי הוא בעל יכולת לחלול נסים, אך בניגוד אליו הוא לא מוסרי, למרות רצונו הטוב. הוא אנושי ועוזר לבני אדם, אבל יש בו משהו שמחובר יותר לשממה, ובעוד הוא עוזר לאדם לגבור על איתני הטבע (והילידים האמריקאים), הוא מרגיש שייך יותר דווקא לעולם אשר הוא עוזר להשמיד. זה נכון לא רק ל״המחפשים״, אלא במידה כזו או אחרת גם לרוב הדמויות הראשיות במערבונים האהובים יותר (אני זוכר שאני עוד חייב לכם טקסט על ״שיין״). התכונה הזו שייכת גם לדמות הראשית בסרטו החדש של טיילור שרידן, ״רוחות קרות״ (Wind River), רק שהגיבור שלו לא חי במחצית השנייה של המאה ה-19, אלא בימינו אנו.

שרידן הוא כנראה חובב משובע של מערבונים. שלושת הסרטים שכתב, ״סיקאריו״, ״באש ובמים״ ו״רוחות קרות״ יכולים להיות מוגדרים כטרילוגיה של סרטים אשר מנסים לבחון איפה נמצא בימינו המערב הפרוע – האזור בו שולטים הטבע והפשע יותר מן החוק. הסרט הנוכחי הוא היחיד מן הסרטים אשר ביים בעצמו (וזהו סרטו השני כבמאי, אחרי ״Vile״ שביים ולא כתב), וגם הסרט שהולך הכי רחוק מן המבנה של המערבון בעלילה ועיצוב הדמויות. הדמות הראשית, קורי למברט (ג'רמי רנר), נראה לא רק כגלגול מודרני של גיבור המערבון המושיע והמקולל, אלא גם כאדם אשר נעקר מן התקופה לה הוא מתאים. הוא עוסק בצייד חיות, אך דומה כי הוא קשוב לחיות יותר מלבני אדם, גם אם הוא מצטיין באיתור העקבות של אלו ושל אלו. הדבר שמבדיל את הסרט הזה מרוב המערבונים הוא לא רק התקופה, אלא הנוף: הסרט מתרחש באחד מן האזורים השוממים ביותר במדינת וויומינג, המדינה הכי פחות מאוכלסת בארה"ב. רוב הסרט מתרחש בשמורת "ווינד ריבר" (השם המקורי של הסרט) אזור אשר בו חיים ילידים אמריקאים בסוג של חצי אוטונומיה, זכר להסכם ותיק אשר אמור היה לאפשר להם לשמר את אורך חייהם. אלא שההסכם הזה כפה עליהם בזמנו את ההגירה לאזור, אשר לא היה המקום בו ישבו אבותיהם ובגדול מדובר במקום די קשה למגורים.

יש לציין שהילידים האמריקאים, אלו שפעם נקראו "אינדיאנים" (וגם בהמשך סקירה זו, מטעמי נחות) הם המקבילה של הסרט לקהילה הלבנה של המערבון, כלומר האוכלוסייה אשר מנסה לבנות את עצמה בסביבה עויינת. הילידים מרגישים קשר למורשת שלהם וזעם על פשעי העבר, אבל בכמה וכמה מקרים בסרט הם לא ממש זוכרים אותם: רוב הזמן, למעט ידע גם בניב מקומי שהשתמר, הם מקיימים אורח חיים מודרני, כולל שאיפה בקרב הדור הצעיר לעבור לחיות בערים הגדולות. הם לא זוכרים וכנראה שאף פעם לא ידעו איך לקיים את המנהגים הייחודים לשבט של אבותיהם. המורשת היחידה שנותרה להם היא קיפוח: כמעט ואין כוחות משטרה או מדינה באזור שלהם, מה שמצד אחד יכול לאפשר חופש, אבל גם לא מאפשר חוק. כאשר נערה נמצאת מתה בשמורה בתחילת הסרט, הדבר לא מפתיע אף אחד ואין יותר מדי תקווה לכך כי האחראי לפשע ייתפס. אבל קורי מנסה לעזור למשטרה בכל זאת. הוא חש קשר לאוכלוסיה, אחרי שהיה נשוי בעצמו לבת השמורה ולזוג היו שני ילדים, אם כי רק אחד מהם נותר: גם בתם נעלמה בעבר ונמצאה מתה.

המוות של הבת הוביל גם לפרידה בין בני הזוג, כנראה מפני שהוא הקצין היבט אשר היה קיים עוד קודם לכן בדמות של קורי: חוסר היכולת שלו להתקשר לחברה האנושית, בעיקר לחברה הלבנה ממנה יצא. ייתכן ועצם החתונה עם בת לילידים אמריקאים היא ביטוי לכך, כמו גם הרצון שלו להיות עמם בקשרים חברתיים: הוא מעריץ את התרבות שלהם ואת העבר שלהם, במידה רבה יותר מהם. אך למרות הניסיונות שלו להתקרבות, הוא נותר זר. בסופו של דבר, הוא גם זר במשפחתו שלו, למרות שהוא מנסה להעניק אהבה, הוא נמצא במיטבו רק כאשר הוא לבד. וכאשר הוא לבד, הוא גיבור-על: בעל יכולת ירי פלאיות באופן אשר מתכתב עם התפקיד של רנר בסרטי ״הנוקמים״ (גם אם שרידן מתעקש שלא צפה בהם), בעל יכולת גישוש נהדרת, ובסופו של דבר גם בלש יותר טוב מיתר בני האדם, פרט לחיסרון באנטילגנציה רגשית. אף כי הוא מנסה להסביר דברים כמעט בכל מפגש שלו, בסופו של דבר דומה כי הוא תמיד כושל בהעברת מלוא המסר שניסה להביע, כפי שהוא לא הצליח להתמודד עם המשברים בחייו. או שלמעשה, הוא קרוב יותר ויותר להצלחה: ניתוק של הקשר עם מה שנותר ממשפחתו והסביבה האנושית, חיים של צייד כמו חיית צייד אחרת.  התכנית הראשונה שלו הייתה הקמת משפחה, אך הדבר לא אפשרי, באשמתו או באשמת החברה.

על פניו, קורי הוא לא הדמות היחידה של גיבור בסרט. לצידו יש את הדמות של ג'יין באנר (אליזבת' אולסן), חוקרת FBI אשר ממונה לחקור את רצח הנערה. באנר נשלחה למשימה בעיקר על מנת שהתיק ייסגר מהר, אך אחרי מאמץ: היא צעירה, לא מנוסה בעבודה בסביבה המושלגת והרחבה, בלי מספיק אמצעים. היא נשלחה למשימה כי אף אחד אחר בכוח לא רוצה להתעסק עם האזור המקופח הזה. גם המשטרה המקומית, אשר מונה מספר חד ספרתי של שוטרים, לא מצפה ליותר מדי ממנה, למרות שהיא בהחלט מנסה לעשות את המיטב, גם מתוך הכרה כי המיטב אינו מספיק. אבל באנר היא אישה נחושה ובעלת תושייה ובעיקר בעלת יכולת הזדהות רגשית גבוהה יותר מן הגברים בסרט, מה שמונע ממה אפשרות לוותר. יחד עם קורי היא לא רק מחזיקה את התיק בחיים, אלא גם מתקדמת לעבר פתרון.

אלא שכמו ב״סיקאריו״, שרידן כתב דמות של גיבורה נשית רק על מנת למנוע ממנה לממש את השאיפות שלה לעזרה. בשני הסרטים, האישה נכנסת לסביבה לא מוכרת אשר בסופו של דבר, למרות כישורה הפיזיים והשכליים, מנצחת אותה. הכישורים של האדם המערבי לא מועילים על מנת לשרוד במקום הזה. אפילו הילידים האמריקאים כבר שכחו איך לשלוט בטבע. מזל שיש את קורי, האדם אשר אולי יכול להושיע בתיק זה, גם אם לא לתיק הנוגע לו אישית בצורה ישירה יותר. אך עזרה בתיק זה יכולה לבודד אותו באופן סופי מן החברה. דווקא העבודה בצמוד לאישה פותחת אצלו מעט מן העצירות הרגשית, מהלך שדומני כי הוא מרוצה ממנו. כיאה לגיבור מקולל, יש בו שאיפה להיות גבר רגיש, אבל הוא שוב ושוב מוצא את עצמו בתפקיד הצלף.

ג'יין באנר בסופו של דבר לא הופכת לגיבורה שוות ערך בסרט ולא בגלל העדר כישורים – היא פשוט בודדה במערכה בעולם שהיא אינו מבינה את הכללים שלו, בין היתר מפני שהוא הופך לעולם יותר ויותר גברי. יתר הנשים נעלמות מן הסרט, חלקן מילולית עקב מוות וחלקן בהדרגה: האקסית של קורי יוצאת מן הסרט אחרי הפתיחה, האם של הנרצחת מראשית הסרט מצויה במצב קטטוני מאז הידיעה על המוות. בכך, הסרט מספר סיפור שהקורבנות בו הן נשים, אבל אלו כמעט ואינן נוכחות בו, בעיקר לא הנשים ממוצא אינדיאני, אשר הסרט מסתיים בכתובית מחאה על כך הרשויות בארה"ב לא מטפלות בתיקים הקישורים להעלמות או למוות שלהן. הנעדרות והנרצחות עומדת בלב הסרט בעיקר דרך היעדר – הן יכלו לסמל תקווה או סוג של עדינות וחיבור בין העבר האינדיאני לעולם המודרני, במקום זאת הן הופכת לסמל למשהו שפוספס. התוצאה היא סרט שהופך ליותר ויותר אלים ואפל בתוכן, דווקא כאשר המסך הופך להיות יותר ויותר מואר ולבן – השלג מלווה את הסרט לכל אורכו, אבל הוא מתגבר ביחס לאכזריות.

אם כי לרגע אחד, לקראת סיום הסרט, יחס זה נשבר. הסרט עובר לצבעים חמים יותר, עובר להציג נשיות חיה, יצרית ואוהבת. אבל רגע זה הוא כמו אשליה, עולם אלטרנטיבי אשר נגדע והופך לסצנה הכי קשה בסרט, מה שמוביל למעגל קשה מאוד של אלימות ממנו דומה כי לא ניתן לצאת בלי פגע, פיזי או נפשי.

״רוחות קרות״ הוא מותחן בלשי אשר עבורי הפך לפחות מותח ככל שהוא התקרב לחשוף את סודותיו; הוא סרט מחאה חברתית אשר הנשים שהוא מוחה בשמן כמעט נעדרות ממנו; שני דברים אשר יכולים להיתפס כפגמים ובמידה מסוימת הם אכן מונעים מן הסרט לסחוף באופן טוטאלי, אבל הסרט מחפה על כך בהיבטים אחרים, בעיקר ביצירת אווירה מאיימת ובתחושה של מצב מתמשך של סבל לא ניתן לאיחוי. יש בו גם ערגה לטבע ולמרחבים אשר האדם כמעט לא התערב בהם, יחד עם ההבנה כי האנשים אשר חווים קשר כזה לטבע בימינו נידונים לחיות מחוץ לחברה, גם בקרב צאצאי "האינדיאנים". יש בסרט גם רגעים אשר מראים כי שרידן הוא במאי מוכשר מאוד, כולל בקטעי פעולה מעטים אך אפקטיביים ובחלקים בהם הוא נותר מרוחק מן הפעולה. כן, מדובר בגבר לבן אשר עוסק בטראומה של מיעוט אחר, אבל שרידן כותב על העולם אשר הוא מכיר ועל רגשות אשם שאינם זרים לו: במידה רבה, זהו סוג של סרט יורים ובוכים אמריקאי, בו הגבר הלבן מנסה להכות על חטא ולתקן את פשעי העבר של ארצו ואת הכשלים האישיים שלו. אך למרות שגיבורו בורך ביכולת לא אנושיות, הוא בסופו של כושל, אם לא במבחן התוצאה אז במבחן המהותי יותר של הבנה.

תגובות

  1. דורון הגיב:

    עופר, תודה על ניתוח חכם ומרשים.מעניינות מאד שתי הפסקאות הראשונות.

השאר תגובה