• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים
  • ?פרסי אופיר 2017: אוטופיה אפשרית
  • הבית תמיד זוכה
  • ״רוחות קרות״, סקירה
  • פרסי אופיר 2017: הסרטים התיעודיים
  • פרסי אופיר 2017: החמישיות של סריטה
  • פרסי אופיר 2017: סיכום תקופת ההקרנות
  • ״מאהב כפול״, סקירה
  • חטוף
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 36
  • פסטיבל ונציה 2017: קצת על סרטי התחרות
  • אימת החודש - יולי 2017
  • ״דנקרק״, סקירה

פסטיבל קאן 2017 – דיווח חמישי ומסכם: ״Wind River״, ״How to Talk to Girls at Parties״, ״The Villainess״, ״The Merciless״, ״Based on a True Story״

1 ביוני 2017 מאת אורון שמיר

רק לפני שבועיים התחיל פסטיבל הקולנוע של קאן בפעם ה-70 בתולדותיו (והשלישית עבורי), וכבר הוא הופך לזיכרון בלבד בעזרת פוסט הסיכום הזה. אל חלק מהסרטים ודאי עוד יזדמן לי לשוב בחודשים הקרובים כשיוקרנו בפסטיבלים או בבתי הקולנוע בישראל, אבל כבר עכשיו כדי לסיים את מלאכת המסגור ולהניחם יפה יפה על המדף. בארבעת הדיווחים הקודמים התמקדתי בתחרות הראשית בלבד, ממש כשם שבפסטיבל עצמו העדפתי אותה על פני כל דבר אחר השנה – כולל שינה או הפסקות אוכל. כך יצא שראיתי 16 מתוך 19 הסרטים שאיכלסו את המשבצת המרכזית, ובדיווח זה אוסיף רשומות קצרות על חמישה נוספים שליקטתי מפה ומשם. כדי להשלים את התמונה אזכיר שבדיווח הראשון כתבתי גם על סרט הפתיחה, שהוקרן מחוץ לתחרות, ושראיתי גם שלושה ורבע סרטים ישראליים.

על התוצרת המקומית ארצה להרחיב במועד מאוחר יותר, מה גם שכתבתי עליהם כבר בדיווחי לעכבר העיר. אלה הם ״ממערב לירדן״ המיותר של עמוס גיתאי שהתחרה במסגרת ״השבועיים של הבמאים״, ״מצור״ המתריס של ג׳ילברטו טופאנו שהוקרן בעותק מחודש במסגרת הקלאסיקות של קאן (בקרוב בפסטיבל ירושלים), וגם ״פיגומים״ המלבב, סרט הביכורים של מתן יאיר, שהוקרן במסגרת ACID. תפסתי גם 20 דקות שהוקרנו למשקיעים פוטנציאליים מתוך ״הד״, סרטם של אסף שניר ועמיקם קובנר, ואני אמנם קצת משוחד אבל אלה היו הדקות דוברות העברית הכי משובחות שראיתי בפסטיבל השנה. כולי ציפייה לפרוייקט הגמור, כמו גם לסרטים החדשים שהוכרזו בקאן בתקווה שיהוו חלק מן הקולנוע הישראלי של 2018 – ״היו זמנים בפלשתינה״ של אהרון קשלס ונבות פפושדו, ״מילים נרדפות״ של נדב לפיד, ו״ציפורניים״ של בועז ארמוני. אולי הם אפילו יהיו חלק מפסטיבל קאן של השנה הבאה, אבל עד אז אנסה כמיטב יכולתי לסגור את הנוכחית – באנגלית, בקוריאנית ובצרפתית. לסיום – סיכום אישי ותודות.

דיווחים קודמים:
הראשון – ״Ismael's Ghosts״, ״Loveless״, ״Wonderstruck״, ״Okja״
השני – ״Jupiter's Moon״, ״The Square״, ״The Killing of a Sacred Deer״, ״Le Redoutable״
השלישי: ״The Beguiled״, ״The Meyerowitz Stories״, ״Rodin״, ״A Gentle Creature״
הרביעי: ״Good Time״, ״L'amant Double״, ״In the Fade״, ״You Were Never Really Here״, ״120 BPM״

Wind River
נהר רוח

הזכייה של טיילור שרידן בפרס הבימוי במסגרת ״מבט מסויים״ היא לא רק פרס על עבודה שבוצעה כהלכה, אלא ממש הצהרה. שרידן התפרסם כתסריטאי של ״סיקאריו״ ו״באש ובמים״, צמד סרטים על האופן בו ארצות הברית של אמריקה מתנהלת מול תרבויות שכנות, שכעת משלים טרילוגיה עם סרט אותו לא רק כתב אלא גם ביים, לראשונה בקריירה. לדעתי מדובר בתסריט הטוב ביותר שלו עד כה, כזה שכאילו שמר במיוחד לרגע בו יוכל לביים אותו בעצמו. בפסטיבל קאן החליטו להריע לו על עבודת הבימוי, ובכך סייעו לו להשלים את המעבר לבמאי-תסריטאי. אמנם זהו הסרט היחיד שראיתי מן המסגרת הזו, אבל קשה לי להאמין שהיו הרבה שהתעלו עליו, ממש כשם שברור לי שהוא יוקרן בכל בית קולנוע מסחרי שלא מפחד מקצת דם וזוועות.

בסרט מככבים ג׳רמי רנר ואליזבת׳ אולסן, שני גיבורי-על בעולם של סרטי ״הנוקמים״ שגם הפעם צריכים להפגין כישורים בלתי רגילים. אלא שבניגוד לסרטי הקומיקס, כאן השניים נזקקים גם לכישורי משחק משובחים, ואם במקרה של אולסן זה ממש לא מפתיע, אני חייב לציין שכבר שכחתי שרנר הוא גם שחקן דרמטי כשהוא רק מקבל הזדמנות. הוא מגלם צייד אמריקאי הפועל בסמוך ובשטחי שמורת טבע אינדיאנית מושלגת ששמה כשם הסרט. הצייד הקטלני חביב על תושבי המקום ואף נשכר על ידי אחד מהם כדי לאתר טורף הפוגע בעדרי הבקר שלו. מה שהוא מגלה הוא גופה מכוסה קרח, אותה הוא אף מכיר אישית, וכוחות השיטור המקומיים מזעיקים את סוכנת האף.בי.איי. הקרובה ביותר לאיזור כדי לפתוח בחקירה. הסוכנת (אולסן) הופכת להיות לא סתם זרה בעולם בו כולם מכירים את כולם ולכן גם חשודים בקנוניה, אלא גם אישה בודדה בעולם מאוד גברי, החוקרת מעשה רצח ואונס. מלבד את עזרת השוטרים היא מבקשת גם את קירבתו של הצייד, שהאירוע הפעיל אצלו זכרונות טראומתיים מעברו.

החוכמה והבקיאות של שרידן בסביבות הסיפוריות בהן הוא פועל נחשפת כשמנסים לשייך את הסרט לז׳אנר מסויים. מצד אחד, זהו סוג של מערבון עם קאובויים ואינדיאנים, לא בהכרח בתפקידים המסורתיים, ועם הרבה שלג במקום אבק וחול. סצנות קלאסיות בסגנון ״מי ימצמץ ראשון״ מהוות את רגעי השיא של הסרט, שכמובן נהנה מנוכחותו של הצייד הבודד המסתיר מפולת של רגשות מאחורי חזות קשוחה. מצד אחר, זהו כמעט אנטי-מערבון, גם באופן בו הוא עובר על כל החוקים ובעיקר בדינמיקה בין הגיבורה הנשית לסביבתה. אם ב״סיקאריו״ טענתי שאין שום צידוק עלילתי לכך שמדובר בגיבורה למרות שהסרט כל הזמן הצביע על כך, הפעם הדמות הנשית והראשית שלמה יותר ובעיקר מעוגנת היטב בסיפור מבחינה תמטית ולכן מוסיפה עוצמה. גם הנופים והפרצופים שאותם בחר הבמאי כדי להקיף את שתי הדמויות הראשיות הם תוספות מעולות ליצירה, שמתגלה כמותחן מדמם בו לכל ירייה יש משמעות. ואם כבר לדמם, אז רק על שלג – מעטים הם הדברים שמצטלמים יותר טוב בקולנוע.

How to Talk to Girls at Parties
איך לדבר עם בנות במסיבות

זה לא בדיוק השילוב המתבקש ביותר, אבל תודו שלא הייתם מסרבים לעיבוד של ג׳ון קמרון מיטשל ליצירה של ניל גיימן. במיוחד כשאת התפקיד הנשי הראשי תופסת נסיכת הפסטיבל אל פאנינג, בתפקיד חייזרית סקרנית, ולכמה סצנות מפציעה מלכת קאן השנה, ניקול קידמן, בתור מנהיגת חבורת פאנקיסטים בפרבר לונדוני של שלהי שנות ה-70. הסיפור עצמו נשמע קצת כאילו ״סינג סטריט״ (או ״מועדון שנות ה-80״ בעברית) חולל בידי ״ניאון דימון״ (כלומר ״דוגמניות ושדים״), אבל נדמה לי שעדיין לא הצלחתי להבהיר עד כמה כל זה רק נשמע כמו כיף.

זה התחיל דווקא טוב, עם הצגת הדמות הראשית, נער בריטי חובב תרבות הפאנק בשם אן (אלכס שארפ). הוא וחבריו רק מחפשים מסיבה טובה לסיים איתה את הלילה אחרי הופעה מחתרתית של הלהקה המקומית החביבה עליהם, ונמשכים אל בית מלא אורות ומוזיקה לא מזוהה. שם הם מגלים מה שנדמה להם כמו כת משונה שהם מאמינים שהגיעה מאמריקה, למרות שכל בר דעת יכול היה לנחש שמדובר ביצורים שאינם מהעולם הזה. אן פוגש את זן (פאנינג) ונשבע מיד בקסמיה, בעוד היא מסוקרנת ממה שהוא מגדיר עבורה בתור פאנק ומבקשת שיראה לה הכל אודות התרבות הזו. בשלב זה הסרט מזגזג בין היותו סיפור אהבת נעורים מהצד של אן ומחקר אנתרופולוגי מהצד של זן, לפני ששתי התרבויות ייכנסו למסלול התנגשות ודאי שיוביל למאבק הבלתי נמנע – פאנקיסטים נגד חייזרים.

כצפוי אצל מיטשל, יש הרבה יותר צבע בפריים ממה שהעין האנושית מסוגלת להכיל והאוזן האנושית יכולה לעכל. כרגיל אצל גיימן, יש בסיפור גם הרבה הומור מופרע לצד אופל חבוי. אבל שני העולמות האלה לא מתחברים, באופן אירוני למדי עבור סרט שעוסק בדיוק בזה – ההשתוללויות הקולנועיות של מיטשל הופכות את המתרחש על המסך למשהו שקשה לקחת ברצינות, בעוד הבסיס הסיפורי של גיימן (או אולי התסריט של מיטשל בשיתוף עם פיליפה גוסלט) פשוט נטול היגיון פנימי לחלוטין. בשלב מסויים כבר אין סיבה לעקוב אחר המתרחש, כיוון שממילא בסצנה הבאה כל החוקים ישתנו, וההפגזה האודיו-ויזואלית כבר מתחילה להתיש. אניח שמעריצי ניל גיימן יהנו מאוד מסצנת הסיום, אבל הבעיה היא שכדאי להגיע אליה בלי זעף צריך כנראה להיות בעדו גם לאורך כל שאר דקות הסרט התמהוני והמאוד ילדותי וגחמתי הזה.

The Villainess
הנבלית

הראשון מבין שני הסרטים הדרום-קוריאניים שתפסתי מתוך משבצת סרטי החצות, התחיל הכי חזק שלו ולאט לאט הגביר. סיקוונס הפתיחה הוא למעשה משהו כמו 10-12 דקות של פעולה מנקודת המבט של הגיבורה, כאילו בשוט אחד (בעזרת המון עזרה מן המחשב). דמיינו משחק First-person shooter כמו ״Doom״ או ״Call of Duty״, כולל טעינות האקדח מול מצלמה והחלפה לנשקים פחותים כשנגמרת התחמושת, ובו מי שתהיה בהמשך גיבורת הסרט פשוט נכנסת לבניין המשמש כמסתור של כנופיה חמושה ומחסלת אחד אחרי השני את כל מי שעומד בדרכה. מחיאות הכפיים בסיום הכיסוח המתמשך הזה התגלו כמוקדמות מדי, משום שאחריהם הגיעו מעין ״שלב בוס״, והפירוטכניקה יחד עם השפריצים של הדם רק עלו מדרגה. הקהל הגיב בשאגות שמחה גם כשנגמר השלב הזה והמצלמה סוף סוף הסתובבה וחשפה את הדמות שעד כה היינו עימה אחד, אותה מגלמת מרגע זה השחקנית קים אוק-בין.

אבל לפני שהספקתי להסדיר את הנשימה, הסרט התחיל להיות מופרע באמת. קודם כל, מיד אחרי מסע החיסול הברוטאלי נלכדת הגיבורה בידי המשטרה, שמסגירה אותה לתוכנית ממשלתית המבקשת להשתמש בכישוריה הייחודיים ומאמנת אותה יחד עם עוד מתנקשות בפוטנציה. שם מעניקים לה פרצוף חדש (למקרה שזה לא היה מבלבל מספיק), היא יולדת בת ומגדלת אותה בשבי, ומובטח לה שאם תסיים ראשונה מבין חברותיה תזכה לחיות בעולם האמיתי – אך כסוכנת מיוחדת הכפופה לאותה תוכנית ממשלתית. בשלב זה הסרט זונח את האלימות והופך לקומדיה רומנטית פר אקסלנס, ואם טרם ראיתם קומדיה רומנטית קוריאנית אני לגמרי ממליץ לחוות אותה כחלק בן כשעה מתוך שעתיים ורבע של אקשן ותהפוכות עלילה.

אני מוכרח לציין בביישנות מסויימת שנהנתי מהפן הרומנטי ומסיפור האהבה שבמרכז הסרט לא פחות מאשר מסצנות הפעולה המופרזות והמופרכות במכוון. הסרט חוזר מדי פעם מן האהבה המלבלבלת אל האקשן המתפצח בצורת פלאשבקים, המסבירים לא רק כיצד הפכה הגיבורה למכונת הרג מגיל צעיר ומה בעצם עשתה בבניין ההוא בסצנת הפתיחה, אלא גם מדוע קשה לה להיפתח רגשית בפני המחזר שלה, גם הוא סוכן מיוחד אך מבלי שהיא יודעת זאת. כן, זה נהיה ״שקרים אמיתיים״ בקוריאנית, והשליטה של הבמאי ג׳ונג ביונג-גיל (״Confession of Murder״) בכל אחד מהז׳אנרים עימם הוא מלהטט בהחלט מרשימה. בסיכום, זהו סרט שבכל פעם שהוא מנסה לבדר זה מצליח לו נהדר, אם תהיו מוכנים להאמין לא רק שיש אנשים שפשוט אי אפשר להרוג לא משנה כמה מנסים, אלא גם שיש אהבות שלא מתות לא חשוב כמה לבבות הן שברו.

The Merciless
חסר הרחמים

הקוריאני הנוסף שראיתי במסגרת החצות, המרענן הרשמי של כל פסטיבל, היה מדמם, מהנה ואלים לא פחות מחברו, אבל הסתמך על גזע עלילתי שונה בתכלית – היתוך בין סרט כלא ובאדי-מובי/ברומאנס. וסליחה על התעתיקים העבריים הכעורים לשתי הסוגות הללו. גם הפעם שלטו הקפיצות בזמנים, אבל יש פחות או יותר רק שני קווי עלילה מרכזיים ורק שתי דמויות שבאמת מכתיבות את כל המהלכים, ועל הקשר מלא התהפוכות ביניהן קם ונופל הסרט כולו. אני מודה שצפיתי בסרט רק בהקרנה החוזרת בשעת הצהריים, מה שהיה לא אידיאלי גם מבחינת החוויה של סרט חצות בצהרי היום דווקא, ובעיקר מכיוון שאלה בדיוק השעות בהן הריכוז יורד והגוף מבקש להשלים שעות שינה. אז אמנם לא נרדמתי, אבל בהחלט יכול להיות שהחמצתי איזה פרט או שניים, אז סליחה מראש גם מכם ומכן וגם מהבמאי ביון סונג-היון (״Whatcha Wearin׳?״, ״The Beat Goes On״).

דרמת הכלא האינטנסיבית מתמקדת בשוטר סמוי (אים סי-וואן) המוכנס לאגף בו שולט גנגסטר חשוב (סול קיונג-גו), במטרה לקנות את אמונו. המשימה מצליחה מעל למשוער, בעיקר הודות ליכולות של גיבורנו לחטוף ולהחטיף מכות מול גדולים וחזקים ממנו, למרות שהוא נראה כמו יפיוף שברירי במבט ראשון. דרכו מצליחה המשטרה לא רק להתקרב לארגון פשע רב השפעה בתוך הכלא, אלא גם להמשיך ולהחזיק בעמדת מפתח גם לאחר השחרור של השניים והצטרפותם חזרה אל ראש הפירמידה הקרימינלית. אבל העניין הוא שיחסיהם של הצמד שבמרכז הסרט חורג מהתנהלות מקצועית, וניכר כי הם ממש מחבבים ומבינים אחד את השני ברמה החברית. יכול להיות שחיי הפשע מתחילים לקרוץ לשוטר הסמוי? והאם הגנגסטר שאימץ אותו אולי חושד בו או אפילו יודע את זהותו הסודית?

מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות לגמרי מחזיקה את השעתיים של הסרט, למרות שלדעתי יש יותר מדי רעש רקע של דמויות ועלילות משנה. הסרט בוחן עד כמה רחוק תילך כל אחת משתי הדמויות הראשיות כדי להגן השנייה, ולהיות נאמנה לעצמה, לחברתה, או לארגון אליו היא משתייכת משני צידי החוק. אם זה נשמע כבד, אציין שהסרט דווקא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה ונוטה אל הצחוקים בכל פעם שהוא רק יכול, וכמובן משופע באלימות מסוגננת מהסוג שנועד לבדר. לצד זה, יש בו כמה רגעים מהפכי קרביים מבחינת המניפולציות שמבצעים הארגונים להן שייכים הגיבורים, וכמו תמיד אצל הקוריאנים הכל מוקצן – גם הדחקת הרגשות וגם התפרצותם. זה לגמרי סרט שאפשר להמליץ עליו באופן בלתי מחייב לחובבי וחובבות הסוג הזה של הקולנוע, כשם שאבין לחלוטין כל מי שיחליטו לדלג עליו. אבל באמצע פסטיבל קולנוע כמו קאן, סרטי ז׳אנר עשויים היטב כמו זה הם ממש גלגל הצלה לטובע באוקיינוס של יומרנות וחשיבות עצמית.

D'après Une Histoire Vraie / Based on a True Story
מבוסס על סיפור אמיתי

סרט הנעילה של הפסטיבל הבטיח לא מעט. ראשית, מדובר בשבירת שתיקה קולנועית של רומן פולנסקי אחרי כארבע שנים, והעיתונות העולמית קיוותה שידבר גם בנושאים שאינם קשורים לקולנוע אבל מלופפים היטב בתודעה הציבורית יחד עם שמו של היוצר הפולני. שנית, ובניגוד לשני הסרטים הקודמים עליהם חתום פולנסקי, ״אלוהי הקטל״ ו״ונוס בפרווה״, לא מדובר הפעם בדרמות חדר שהן עיבודים מהתיאטרון. זוהי חזרה להפקה גדולה יותר בנוסח ״סופר הצללים״, ויש הרבה מן המשותף בין הסרט שפתח את העשור עבור פולנסקי ובין סרטו הנוכחי. זה לא ששניהם סתם מבוססים על ספרים, אלא גם עוסקים בספרות בכלל ובסופרי צללים בפרט, דרך עולם סרטי המתח. אבל סרטו החדש יותר של הבמאי דובר צרפתית ומובל בידי דמות נשית דומיננטית ומתעתעת, מה שיכול לגרור השוואה לסרט אחר שהוצג בפסטיבל – ״מאהב כפול״ של פרנסואה אוזון. אבל זה באמת לא משנה לאיזה סרט תשוו את ״מבוסס על סיפור אמיתי״ – הוא תמיד ייצא כשידו על התחתונה.

עמנואל סנייה, זוגתו של פולנסקי, מגלמת את דמותה של סופרת מצליחה בשם דלפין. באירוע חתימה מתיש למדי לספרה הקודם, דלפין נתקלת במעריצה (אווה גרין, שמשחקת בשפת אימה לראשונה מזה שנים) המתעקשת שתחתום לה למרות שהאירוע כבר הסתיים. היא מבקשת להקדיש את הספר עבור אל, קיצור של אליזבת׳ אבל נשמע כמו ״היא״ בצרפתית. אגב, בתרגום לאנגלית התקשו להתמודד עם החידוד הלשוני וקראו לדמות זו Her בתור קיצור של Hermione, ומעניין מה יעולל לה התרגום לעברית. בכל מקרה, אל מעוררת את סקרנותה של דלפין שפוגשת בה במקרה גם מאוחר יותר באותו היום במסיבת השקה ממנה השתיים משתעממות. אל מתחילה לצוץ בחייה של דלפין בבית הקפה השכונתי, בדירה ממול, ולבסוף גם בדירתה שלה. היא מציגה עצמה כסופרת צללים שלקחה על עצמה משימה לחלץ מן הסופרת האהובה עליה יצירה אישית באמת, אבל בפועל מהדקת את אחיזתה בחייה של הגיבורה ומובילה אותה למקומות אפלים למדי.

בחרתי לראות בסרט כחוויה בידורית בלבד, וככזו הוא עובר לא רע, בעיקר בגלל שפולנסקי עדיין יודע איך להציג את היומיומי כמוזר ומלחיץ ותמיד בשיאו בהצגת נסיונות של גניבת זהות או איבוד דעת מצד הדמויות שלו. אבל אם מנסים למצוא בסרט משהו מעבר, תחושת האכזבה מתחילה להתגנב. מבחינה עלילתית די ברור מה באמת הולך פה, כך שהטוויסט בסיום לא מוסיף הרבה, ולעומת זאת כל הרגעים עד אותו גילוי הן בחזקת גלגול עיניים מתמשך. סנייה לוקחת לקיצון את דמות הקורבן שנותנת לחייה לצאת משליטה, בעוד אווה גרין בהחלט משכנעת כדמות המסוגלת לכשף כל אחת ואחד לרצונה, אבל לא הרבה יותר מזה.

הסיבה שחיפשתי מימד נוסף הוא שהספר עליו מבוסס הספר, ששמו זהה, נכתב בידי סופרת ששמה כשם הדמות הראשית. אבל הארס-פואטיקה במקרה זה היא באמת ברמה הבסיסית ביותר, והתסריט של פולנסקי בשיתוף עם אוליבייה אסייאס לא מוסיף שום דבר הקשור ספציפית לקולנוע. כל זה הותיר אותי די אדיש, לכן אציין גם נדבך אחד בסרט שגם הזיז לי, כלומר הרגיז אותי – הפסקול של אלכסנדר דספלה. קודם כל, מדובר שוב בשיטת המרבדים של המלחין העסוק, נקישות פסנתר המשמשות כמעין שטיחים לא רק לסיקוונסים של פעולה בלבד, אלא גם מונחות מתחת לסצנות מבוססות דיאלוג ופשוט מפריעות. בנוסף, היה נדמה לי שהנעימה החוזרת היא ממש בגדר פלגיאט של ״אגם הברבורים״ כך שנדמה כי דספלה הגיע לשלב בקריירה בו הוא לא רק ממחזר את עצמו בלי לשים לב, אלא גם יצירות אייקוניות של אחרים. ואולי זה נכון גם לגבי פולנסקי?

סיכום אישי

התור לאקרדטציה, כפי שהנצחתי ביום הלפני-ראשון של הפסטיבל

קשה לי לסכם את הפסטיבל מזווית מקצועית בלבד, למרות שנדמה לי שאפשר להודות שיצירות מופת לא ממש נכחו השנה במסגרת אותה כיסיתי כמעט במלואה, הלא היא התחרות הראשית. אני נזהר לקבוע שלא היו כאלה בכלל גם משום שלא פקדתי מספיק או בכלל את מסגרות הלווין, ובעיקר מפני שבאופן אישי בהחלט היה בפסטיבל סרט אחד שאקח איתי לא רק לסיכום השנה אלא גם אל הנצח. לכן אבקש לסיים ולהיפרד מן הריביירה גם ברוחי ולא רק בגופי, מפן יותר אישי והרבה פחות מחייב. אפשר לומר שזה היה הפסטיבל הכי מהנה מבחינת כל מה שמסביב לסרטים, למרות שבכל הקשור לעמידה בתור והתנהלות במתחם הפסטיבל זו הייתה השנה המתישה ביותר שלי – לא רק שהגעתי חולה ורק בשבוע השני נגמלתי מאנטיביוטיקה, אלא שבקאן החליטו להחריף את סידורי האבטחה ברמה כזו שגם להם לקח לפחות כמה ימים כדי להניע את המכונה כך שתעבוד חלק. אבל הימים הראשונים שהיו התחלה מגמגמת מבחינת שהייה סיפקו את הסרטים שיותר נהנתי מהם, בעוד בהמשך כשהפסטיבל עבר לטייס אוטומטי משהו בהילה סביב התחרות גם הוא הפך עבורי למובן מאליו.

מספר הסרטים שראיתי: 25, ממש כמו לפני שנתיים.
סרטים שנרדמתי בהם: אפס! שוב השוואת שיא, הפעם לשנה שעברה.
סרטים שכמעט נרדמתי בהם: רק שניים-שלושה, תמיד בצהריים ולא מהתחרות הראשית.
סרטים עם ניקול קידמן: 3 (יותר אם מחשיבים את העונה השנייה של הסדרה ״קצה האגם״ שהוקרנה במלואה בפסטיבל)
סרטים שרציתי לראות ופספסתי מכל המסגרות: יותר מדי, אבל בטח אשלים אותם לאט לאט בהמשך השנה.
סרטים שאני מצטער שראיתי דווקא בפסטיבל: רוב הצרפתיים, בדגש על ״הרוחות של ישמעאל״ ו״רודן״.

הסרטים האהובים עליי בפסטיבל השנה, בסדר יורד:
1. ״אוקג׳ה״ של בונג ג׳ון-הו, שהזכיר לי למה אני אוהב קולנוע.
2. ״גוד טיים״ של האחים ספדי, הפתעת הפסטיבל מכל זווית אפשרית.
3. ״חסרי אהבה״ של אנדריי זביאגינצב, רמה בפני עצמו בכל הקשור לקולנוע אמנותי.
4. ״המרובע״ של רובן אוסטלונד, שסיפק הכי הרבה הברקות וצחוק וראוי לדקל הזהב.
5. ״הרג של אייל קדוש״ של יורגוס לנתימוס, שהקריפ לי את הצורה כמצופה ממנו.
6. ״הנקמניות״ של סופיה קופולה, ששבר נאחס שלי עם היוצרת הזו שנמשך שנים.
7. ״מעשה פלאים״ של טוד היינס, שעשה את אותו הדבר בדיוק כמו בסעיף הקודם.
8. ״מאהב כפול״ של פרנסואה אוזון, שיש בו יותר ממה שנראה במבט ראשון.
9. ״נהר רוח״ ו״סיפורי מאירוביץ״ שהצילו עבורי את הקולנוע האמריקאי העשוי היטב.
10. ״הנבלית״ ו״חסרי הרחמים״ שהיוו הפסקות נשימה קוריאניות מהנות.

הדברים הכי טעימים שאכלתי, בסדר קפה-עולה:
5. מאפה בוקר נשגב העונה לשם ״השוויצרי״, בפטיסרי בדרך לאוטובוס.
4. גלידת טארט-טאטן מאתגרת חיך, בגלידריה שממש ליד הפאלה.
3. בוראטה עם המון אישיות ואופי, אצל מסעדת דה לאורה האגדית.
2. כל המנות בארוחת הערב של ביה״ס סטרן, על חוף הליוס בז׳ואן לה פאן.
1. פרס מיוחד בטעם חבר השופטים: הראש של כל מי שהעז לשאול אותי מה יזכה בדקל, בתור לסרטים.

תודות:
לנטליה האהובה היקרה שלי שנדדה איתי לקאן, לאבנר שביט נסיך הריביירה (והגאות והשפל), לרון פוגל אלוף הראיונות והפפיונים, לנירית אנדרמן ומאיר שניצר ששמרו לי מקום לידם למרות שאני מדורג מתחתם בהיררכיה, לאורי אביב המקושר באדם, לביתן ולדוכן הישראליים על האירוח הערבי, ולעוד המון לא-דוברי ולא-דוברות עברית שנראה לי יהיה מוזר לכתוב כאן, אבל הפכו את הפסטיבל לזכיר וייחודי עבורי. תודה גדולה גם לשותפיי לבלוג, אור ועופר, שהחזיקו את המבצר בזמן שאני מציץ בתג העיתונות של עצמי כדי להיזכר איך קוראים לי, וכמובן לכם ולכן על הקריאה.

נתראה בשנה הבאה בקאן, ובפסטיבל הקולנוע הבא בישראל.

תגובות

  1. אלון גל הגיב:

    היה נהדר! תודה רבה!

  2. hamlet הגיב:

    THANKS

  3. רון הגיב:

    The Villainess נשמע ממש מעניין. השאלה היא ,איך אני רואה את זה בארץ?

השאר תגובה