• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"אלוהי הקטל", סקירה

9 בדצמבר 2011 מאת אורון שמיר

נסו לשער בנפשיכם מה היה קורה לו הייתם נכנסים אל סרט קומדיה מבלי לדעת שהוא כזה. האם עדיין הייתם צוחקים? הרי ההבדל בין קומי לדרמתי או טרגי עשוי להיות אך ורק עניין של הגדרה לפעמים. במסה הפילוסופית הנפלאה "הצחוק", טוען הוגה הדעות אנרי ברגסון כי אחת הסיבות בגינה אנחנו צוחקים למראה אדם המחליק על קליפת בננה ומתרסק אל הארץ, היא משום שאיננו מזדהים איתו. לו היינו מזדהים, היינו חשים את כאבו והשפלתו הפומבית ולא ממהרים לצחוק. לכן, קצת מוזרה עבורי ההגדרה של הסרט "אלוהי הקטל" ("Carnage") בתור קומדיה. כלומר, מה הטעם לייצר ארבע דמויות כל-כך אמינות ומשכנעות, אם הצופים אמורים ללעוג להן ולסבל שלהן, מתוקף הגדרתו של הסרט כהומוריסטי? אישית, לא הגעתי אל הסרט עם שרירי לסת משוחררים כמו שנהוג להגיע אל סרט שהוכרז מראש כקומדיה. אולי זו הסיבה שמצאתי אותו דווקא קודם כל כמסמך אנושי מזעזע ורק אחר-כך כקורע לב וקורע מצחוק.

הסרט מבוסס על מחזה פרי עטה של יסמינה רזה, אשר זכה להצלחה במולדתה הצרפתית ובשל כך גם לגרסאות בינלאומיות. המפורסמות יותר הן זו הבריטית (עם רייף פיינס) האמריקאית (עם ג'יימס גנדולפיני ). עבור שוחר התיאטרון הישראלי ודאי גם זו של בית ליסין, בהשתתפות ליאור אשכנזי, מיה דגן, אלון נוימן ונעמה שפירא ובבימויו של הלל מיטלפונקט. כעת, מביא הבמאי רומן פולנסקי את הסאטירה החברתית אל המסך הגדול, אשר לא תמיד עושה עימה חסד אבל בהחלט מאפשר שני דברים חיוביים – חשיפה של יותר צופים אל הסיפור המצויין ורביעייה חדשה של שחקנים אשר ייכנסו אל הדמויות של זוג הורים תרבותיים, לכאורה, אשר נפגשים ללבן מחלוקת.

כל הקאסט באותו פריים. מימין: קייט ווינסלייט, כריסטוף וולץ, ג'ון סי ריילי וג'ודי פוסטר

הכל מתחיל כאשר קטטה של שני ילדים בפארק ציבורי בניו-יורק, מסתיימת בשתי שיניים שבורות לרעתו של הבן למשפחת לונגסטריט. אימו, פנלופה (ג'ודי פוסטר) ואביו, מייקל (ג'ון סי ריילי), מזמינים אל ביתם את הוריו של הנער המכה – ננסי (קייט ווינסלייט) ואלן (כריסטוף וולץ) קוון. הם מגיעים לבושים בקפידה אל מקום האירוע המסודר למשעי, חנוטים בחליפות וחנוקים בצעיפים. אך לאט לאט, במהלך הסרט, הם משילים את הבגדים, ביניהם גם את המסכות. אותן מסכות איתן צריך להסתובב כל יום לא רק בניו יורק, אלא בכל מקום באמריקה, או בעולם המערבי. גם הזוג שמולם עושה זאת, ומה שמתחיל כיום חביב באווירה מפוייסת הופך לשדה קטל ורבלי אמיתי, בה ארבעת הטיפוסים יתפרקו לרסיסים לנגד עינינו.

בעניין הלשון, קשה לדמיין שפה מתאימה יותר לערוך בה את ההתנצחות המילולית המתרחשת בסרט מאשר אנגלית-אמריקאית. סביר להניח שגם לשפת המקור של המחזה, צרפתית, יש יתרונות רבים. כמו למשל היכולת להתעצבן באמת, כי אין כמו צרפתית כשרוצים לבטא זעם, אפילו באוזניי מי שלא דובר את השפה. זה פשוט מתפרץ נהדר. אבל האנגלית האמריקאית המצטיינת כל-כך בצביעות וזיוף, העגה של האומה שהמציאה את הפוליטיקלי-קורקט והמקום בו מפטרים את מפיק האוסקר כי אמר "הומואים" בשידור – זהו שדה הקרב ההולם ביותר למחזה הזה, בו נימוסים מתחלפים בפולמוסים, וליטופים הופכים לגידופים. בגילופין. זו הסיבה בגינה שני שחקנים לא אמריקאיים במוצאם (המגלמים גם בני זוג) משילים את המבטאים המקוריים שלהם ומאמצים דיאלקט ינקי דו-פרצופי.

מטבע הדברים, הסרט מספק הופעות מחץ של כל ארבעת השחקנים המשתתפים בו. ארבע דמויות הכתובות בליטוש מעורר קנאה וארבעה פרפורמרים היוצקים בהם חיים והופכים אותם לאנשים שאתה מכיר כל-כך טוב מהיום-יום שלך, עד כי קשה לצחוק מכל הלב נוכח הצליבות שהם חווים. או שדווקא קל, תלוי במקרה. ההברקה האמיתית היא שכל החיכוכים וההתנגשויות בין הדמויות נובעות מן האופי של כל אחת מהן, בדיוק בדברים עליהם אי אפשר להתפשר יותר, או ברגעים בהם מתבררת נקודת השבירה של כל דמות. רוצה לומר, קחו כל ארבעה אנשים אקראיים אחרים ולא תקבלו את ההתגוששות המחשבתית שאכן מתרחשת בלהט רב בסרט. אלה הדמויות שעושות אותו למה שהוא.

לכל דמות ודמות יש לפחות מונולוג אחד שקורע מצחוק, מעורר מחשבה, שובר את הלב או הכל כולל הכל בעת ובעונה אחת. באופן פרטני אפשר להחמיא לג'ודי פוסטר, בתור הקדושה מטעם עצמה – אפשר לשנוא אותה, אי אפשר שלא לרחם עליה ולהבין את המצוקה שלה. עיטור גבורה מגיע גם לג'ון סי ריילי שפחות או יותר מחליף דמות באמצע הסרט ומצטיין מאוד גם בתפקיד הבעל הנגרר וגם בתור הבנזונה חמום המוח, כך הוא מגדיר את עצמו, שמתבקע מתוכו בהמשך. כתר פרחים נוסף הולך אל קייט ווינסלייט, מדהימה כתמיד ומפודחת מעבר לכל דמיון בסצינה בלתי נשכחת בה היא מקיאה את נשמתה. ואתם שומעים את הצליל הזה? זוהי משאית עמוסה לעייפה אשר נוסעת ברוורס כדי לחנות ולפרוק את כל המדליות להן ראוי כריסטוף וולץ על גילום האדם (?) הכי גס רוח באופן משובב נפש שנראה על המסך השנה. לא ברור אם כדאי לחבק אותו או לשבור לו את כל השיניים באגרוף.

יכול להיות שמעצר הבית השפיע על פולנסקי וגרם לו לביים דרמת חדר, שבה נפתח לפחות ארבע או חמש פעמים חלון הזדמנויות, כלומר דלת, להחלפת לוקיישן. ברם, ארבע הדמויות חוזרות כל הזמן אל הכלא הבורגני שלהן, תמיד בתירוצים לא מודגשים ולעיתים אף לא מספקים. אבל כל עוד מלחמת המילים נמשכת, מצידי שלא יצאו החוצה לעולם. מה גם שהקומפוזיציות של פולנסקי והצלם הקבוע שלו פאבל אדלמן משכילות גם לכלוא את הצופה בכלוב הזהב שהיא הדירה וגם לא לשעמם או לחזור על עצמן יותר מדי פעמים. בהתחשב בכל הגורמים שהוזכרו לעיל גם יחד, הצפייה ב"אלוהי הקטל" מזכירה צפייה בתאונת רכבת בלתי נמנעת – רק בהילוך איטי המותח את האירוע על פני 80 דקות, ובליווי צחוקים רמים ותדירים מכל פינה באולם. כי אם על עצמינו לא נצחק, כך גם לפי ברגסון, אז על מי כן?

תגובות

  1. Yaniv Eidelstein הגיב:

    מעולה! הייתי מוסיף רק צל"ש לעיצוב ההפקה המדהים כתמיד של דין טבולריס, שכבר 40 שנה הוא הכי טוב בעולם.

השאר תגובה