• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 37: "גבירתי הנאווה" (1964)

21 באוגוסט 2017 מאת אור סיגולי

כמעט כמו הייתה זו ריאקציה לזכייה של "טום ג'ונס" הפרוע שנה לפני כן, בטקס האוסקר ה-37 חזרה הוליווד לקולנוע שמרני יותר, ממש כאילו שנות החמישים לא עזבו מעולם. הזוכה הגדול של 1964 היה העיבוד הקולנועי ללהיט ברודווי "גבירתי הנאווה" (My Fair Lady), שהיה לסרט השלישי ברציפות שעוסק בדמויות אנגליות (אם כי היה הפקה אמריקאית לחלוטין), ולמחזמר השישי – מתוך תשעה בדברי ימי האוסקר נכון ל-2017 – שלוקח את פרס הסרט הטוב ביותר.

המחזמר "גבירתי הנאווה" היה הצלחה מסחררת על בימות ניו יורק ואנגליה, והוא בכלל התבסס על המחזה "פיגמליון" של ברנרד שאו. אלן ג'יי לרנר, שזכה באוסקר על כתיבת המחזמר "ג'יג'י", כתב את התסריט על פי המחזמר שלו ושל שותפו ל"ג'יג'י", פרדריק לאו. "גבירתי הנאווה" עלה על הבמה עוד לפני ש"ג'יג'י" נכתב וצולם, וקל לראות את המשותף בין שניהם – במרכז שני הסיפורים חינוכה של בחורה צעירה על מנת להכשיר אותה לחיים במעמד הגבוה. אבל אם ב"ג'יג'י" זה היה לטובת שידוך, ב"גבירתי הנאווה" מדובר באתגר פשוטו כמשמעו.
הנרי היגיניס, גיבור המחזמר, הוא רווק מבוגר ומושבע, חוקר שפה ולשון, שמסכים להתערבות שמציע לו חברו – לקחת מוכרת פרחים פשוטה מהרחוב, ועל ידי לימוד שפה ואופן דיבור, להפוך אותה למישהי שיכולה לעבור כאצילה. אלייזה דוליטל היא מוכרת הפרחים, שמסכימה להיות הנשוא של המבחן על מנת שייקחו אותה ברצינות וכך תוכל אולי למצוא לעצמה עבודה ראויה ולהבטיח את עתידה. היגינס מעביר אותה אימונים מפרכים, כאילו הייתה קוף בקרקס, מתעלם לחלוטין מהעובדה שמדובר בבן אדם, ולבסוף, לאחר שהיא כבר הפכה בזכותו לליידי ואישה עצמאית שיודעת מהו ערכה, מבין שהוא בעצם נקשר אליה.

העלילה הזו של הסרט היא משהו שעלול להרתיח את דמו או דמה של כל פמיניסט או פמיניסטית. מדובר בסיפור על גבר מדושן שלוקח בחורה כאילו הייתה גוש חימר, ותוך כדי התנשאות מוחלטת ומיזוגניה מופגנת, הופך אותה ל"בן אדם" וגם מצליח בכך – הרי בלעדיו היא הייתה נשארת חתול אשפתות עד יומה האחרון. בהקשר הזה שאלתי את עצמי שאלה מרכזית במהלך הצפייה, כזו שאני לא לגמרי בטוח בתשובה לה.
השאלה היא, כמובן, כיצד הסרט רוצה להציג את אותו דוקטור היגינס, מה עמדתו לגביו. לי, צופה של המאה ה-21, הדמות הראשית בסרט היא אחת הנאלחות ביותר שראיתי מזה זמן מה. היגינס הוא אדם זחוח, מרושע, מתנשא, אטום וכמובן מיזוגן לא קטן. ניסיתי להבין האם זו הייתה כוונת היוצרים, או שמא אלו הרגישויות העכשוויות שגרמו לי לראות אותו ככה. זה מסתבך מכאן.
מצד אחד, הזוועתיות בדמותו של היגינס היא מאוד בולטת, כמעט קומית. מדובר באדם שאין לו מסכות או פילטרים, הוא אומר משפטים איומים לבני אדם, לנשים במיוחד, שאין מצב שמישהו במהלך ההיסטוריה יכול היה לקבל בשאת נפש. מצד שני, רקס האריסון בתפקיד היגינס הוא מלא צ'ארם, הוא רהוט, מצחיק נורא, ועל אף כל הדברים הנוראים שהוא אומר, הסרט עדיין גורם לנו ליהנות מהשהות במחיצתו. לא הייתי לגמרי סגור האם השיר "אדם רגיל", ובו היגינס שר על כמה נורא יהיה להכניס אישה – כל אישה – לחייו, והשיר "למה אישה לא יכולה להיות כמו גבר" שאין צורך להסבירו, כוונתם להיות סרקסטיים שאמורים לגרום לנו לצחוק ולרחם על היגינס או אולי ההפך. התשובה המיידית באופן טבעי נוטה לאופציה הראשונה, אבל משהו בי אומר שאולי לא כך הדבר. אנחנו הרבה פעמים במצב של הזדהות עם היגינס, והטענות שלו אמנם מופרכות אבל הוא בכל זאת יכול להסביר אותן באופן שקול ורהוט, כמעט משכנע לרגעים.
הנחתי שהסוף של הסרט (ספויילרים, אבל נו בחייאת) הוא זה שיסגיר את התשובה. האם היגינס ייענש על היחס המשפיל שלו ויסבול על התנהגותו, או שמא יזכה בקול הקופה וייצא מנצח שוב על אף הכל? למרבה ההפתעה, גיליתי שהסרט לא נתן לי תשובה חד משמעית לגבי זה. בדקות האחרונות של הסרט היגינס מבין את טעויותיו, הוא קולט שהיחס שלו אל אלייזה היה לא הוגן ושלמעשה נשים בחיים זה לא בהכרח דבר רע (כי מי יגיש לו תה ויקפל את הכביסה?). אבל הצער שלו לא מחזיק הרבה זמן, כי בזמן שהוא יושב עצוב בחדר, אלייזה חוזרת אליו, והוא ממשיך בשלו. זה לא עונש וזו לא חרטה.
אני מאמין שהסוף של הסרט איננו מוחלט, כלומר אפשר להתווכח עליו, אבל לי זה הציק שאדם כל כך מחליא יצא במינימום של סבל.

האריסון והפבורן

מעבר לעניין הזה, "גבירתי הנאווה" הוא מחזמר מקסים ומהנה למדי, אם כי לא בטוח שהיה חייב את כל 170 הדקות שלקח לעצמו. אני אפילו יכול לומר שנכון לשנת 1964 הוא המחזמר השני הטוב ביותר מכל ששת הזוכים עד כה, אבל – וזה אבל עצום – זה בעיקר בזכות המוזיקה והשירים. ל"גבירתי הנאווה" יש כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו למחזמר, והביצועים שלהם בסרט, בחלקם הגדול, נפלאים ממש. גם התלבושות מרהיבות, ולא מפתיע שעליהן אחראי ססיל ביטון, שתרם מכישרונו העצום ל"ג'יג'י", וזכה פה באוסקר כפול, על ביגוד וסטים. עם זאת, "גבירתי הנאווה" מרשים כעיבוד בימתי, כסרט קולנוע המצב אחרת לגמרי.
בשונה, נגיד, מ"סיפור הפרברים", המחזמר הזה לא מתעסק ביצירת ריאליזם קולנועי, אלא רק בימתי. הסטים הם "מציאותיים" אבל הם סטים. הם שטוחים ונקיים מדי. על במה זה ודאי היה נראה נפלא, על מסך זה כיום מרגיש אולפני ומלאכותי עד מאוד. במאי הסרט, ג'ורג' קיוקור, הוא קולנוען חכם ומוכשר ועל כן משתמש בזה לעיתים לטובת הסרט. בולטת לטובה הסצנה במירוץ הסוסים, שהיא מלאכותית בכוונה אבל זה הרעיון שעומד מאחוריה, להבליט את הקיפאון וחוסר החיים של המעמד הגבוה. ברגע שאלייזה נכנסת לתמונה, הסצנה הזו מקבלת חיים והופכת לאחד הרגעים הכי משעשעים בקולנוע. זה השלב בו היגינס חושף את אלייזה לבני המעמד העליון לראשונה, והתוצאות לא יכלו להיות מצחיקות יותר. אבל עדיין, לאורך כל הסרט, ישנה תחושה ארכאית, תיאטרלית וכבדה. רק הנאמבר של אביה של אלייזה, "הביאוני לכנסייה בזמן", מרגיש באמת כמו נאמבר קולנועי, ושם קיוקור משתעשע עם זוויות מצלמה ועריכה מתוחכמת יותר. כל השאר נחווים כמו תיאטרון מצולם. הכיראוגרפיה לא בשמיים, וגם בסצנות ללא השירים, כל השחקנים מופיעים כאילו הם על במה, מדברים בקול רם מדי כאילו הם מנסים להגיע לשורות האחרונות ביציע ולא בהכרח לדמות שניצבת כמה סנטימטרים מהם.

אבל על אף זאת, באופן משונה למדי, ההופעות נפלאות. רקס האריסון משחזר פה את תפקידו מהמחזה, ולמרות שהוא מגלם חלאה הוא פשוט מעולה (השמועות הן שהאריסון היה אדם בעייתי לא פחות, ואפילו שהייתה לו יד בהתאבדות המאהבת שלו. אבל חדל רכילות זולה!). הוא יורה עלבונות בקצב מהיר כאילו היה דמות מ"הכל אודות חווה", ובורא דמות שגורמת לנו לרצות להיות בעדה באותה מידה שרוצים להכניס לה סטירה מצלצלת. הוא זכה על הופעתו פה באוסקר היחיד שלו, ולמרות שאין בכלל ספק שהזוכה של אותה שנה היה צריך להיות פיטר סלרס ב"ד"ר סטריינג'לאב", נדמה שהאריסון כן הרוויח את הזכייה ביושר. שחקני המשנה שלצדו, ביניהם סטנלי הולוואי כאביה של אלזה (גם הוא היה מועמד באותה שנה), גלאדיס קופר כאימו של היגינס (גם היא מועמדת), וויליפרד הייד-ווייט כחברו של היגינס וג'רמי ברט כמחזר של אלייזה, מקסימים במיוחד.
על אף שלושת מועמדויות המשחק של הסרט לאוסקר, דווקא השחקנית הראשית, אודרי הפבורן האהובה, לא קיבלה מקום בקטגורית השחקנית הראשית, וזה לא בהכרח קשור לכישורי המשחק שלה. למעשה, נוצרה קונטרוברסיה די רצינית לגבי ליהוקה לתפקיד אלייזה, שהוכיחה שעוד לפני האינטרנט היה עדיף שלא להתעסק עם גרופיז של חומר קיים.

את תפקידה של אלייזה דוליטל גילמה על הבמה שחקנית בריטית צעירה בשם ג'ולי אנדרוז. באולפן בעל הזכויות למחזמר, "וורנר ברוס", לא רצו להביא אותה לסרט מפאת אלמוניותה, והחליטו ללהק את הכוכבת הגדולה אודרי הפבורן. ההחלטה הזו לא התקבלה היטב אצל מעריצי הגרסה הבימתית, ונוצרה מרירות לגבי ההפקה. לא רק זה, המפיקים החליטו שקולה של הפבורן לא מספיק טוב, ועל כן דיבבו את רגעי השירה שלה עם קולה של מרני ניקסון.
ניקסון כבר הוזכרה בפרויקט זוכי האוסקר, כאשר עשתה בדיוק את אותו הדבר ב"סיפור הפרברים". היא נשכרה כדי למלא את רגעי השירה של הכוכבת הראשית, במקרה ההוא נטלי ווד. למרבה הצער, התוצאה זהה בשני הסרטים. קולה של ניקסון שונה מאוד מקולה של הפבורן, ההבדלים צורמים נורא, והמעבר של אלייזה מדיבור לשירה מעורר גיחוך בצפייה עכשווית. זה באמת נורא. אבל זה לא אומר שהפבורן לא מצוינת בתפקיד אלייזה. ההפך, היא נפלאה. היא אולי קצת יפה מדי לתפקיד, אבל נו, הוליווד וזה. היא מעבירה היטב את רגעי העצב וההתעלות של אלייזה, את הרגעים בהם היא נערה פשוטה וגסה ואלו בהם היא כבר ליידי. ההתעלמות ממנה באוסקר היא קצת ביזיונית. באופן הכי אירוני שאפשר להעלות על הדעת, אותה שחקנית תיאטרון לא מוכרת שנמנעה מלקבל את תפקיד אלייזה, ג'ולי אנדרוז, לוהקה למחזמר גדול אחר באותה שנה – "מרי פופינס". היא זכתה באוסקר והייתה לאחת הסיבות שהסרט בכיכובה היה להצלחה עצומה. שנה לאחר מכן תהיה מועמדת שוב על הזוכה הגדול של 1965, "צלילי המוזיקה".

ג'ורג' קיוקור זכה על "גבירתי הנאווה" באוסקר היחיד שלו, אחרי שהיה מועמד ארבע פעמים נוספות, החל משנת 1933 ("נשים קטנות"). קיוקור היה ידוע כאחד מבמאי הקומדיות הגדולים של הוליווד ("סיפור פילדלפיה", "חופשה", "עזר כנגדו", "רק אתמול נולדה") אבל גם כקולנוען מוכשר של סרטים בסגנונות מגוונים אחרים כמו "אור הגז", "מסעותיי עם דודתי", "כוכב נולד", "הנשים" ועוד. השאלה היא האם דווקא על המחזמר הזה שביים בגיל 75 היה צריך לזכות היא פתוחה לדיון.
"גבירתי הנאווה" ניצח את "בקט", "מרי פופינס", "זורבה היווני" ולמרבה הצער גם את "דוקטור סטריינג'לאב", שהיה ללא ספק הסרט הגדול של אותה שנה, שכללה גם את "שרלוט המתוקה" ו"ליל האיגואנה" האמריקאים. מחוץ להוליווד נוצרו יצירות משמעותיות אחרות ביניהן "לילה של יום מפרך", "המשרת", "מטריות שרבורג", "גרטרוד" ו"חבורה נפרדת". איטליה היא בעיני המנצחת הגדולה של השנה בזכות "המדבר האדום" "הבשורה על פי מתי" ו"בעבור חופן דולרים".
באותה שנה גם שלחה ישראל לראשונה סרט לאוסקר, ואפילו קיבלה מועמדות בקטגוריות הסרט הטוב ביותר בשפה זרה עם "סלאח שבתי". הפסדנו לאיטליה. אה פאנקולו!

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-37:
הסרט הטוב ביותר: ג'ק ל. וורנר – "גבירתי הנאווה"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ורג' קיוקור – "גבירתי הנאווה"
השחקן הראשי הטוב ביותר: רקס האריסון – "גבירתי הנאווה"
השחקנית הטובה ביותר: ג'ולי אנדרוז – "מרי פופינס"
שחקן המשנה הטוב ביותר: פיטר יוסטנוב – "טופקאפי"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: לילה קדרובה – "זורבה היווני"
התסריט המעובד הטוב ביותר: אלן ג'יי לרנר – "גבירתי הנאווה"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ס.ה ברנט, פיטר סטון ופרנק טרלוף – "Father Goose"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: וולטר לסאלי – "זורבה היווני"
הצילום הטוב ביותר בצבע: הארי סטרדלינג – "גבירתי הנאווה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: וסיליס פוטופולוס – "זורבה היווני"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: ג'ין אלן, ססיל ביטון וג'ורג' ג'יימס הופקינס – "גבירתי הנאווה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: דורותי ג'יקינס – "ליל האיגואנה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: ססיל ביטון – "גבירתי הנאווה"
הסאונד הטוב ביותר: ג'ורג' גרובס – "גבירתי הנאווה"
האפקטים הקוליים הטובים ביותר: נורמן ווסטול – "גולדפינגר"
העריכה הטובה ביותר: קוטון וורבוטון – "מרי פופינס"
האפקטים החזותיים המיוחדים הטובים ביותר: פיטר אלנשאו, המילטון לאסק ויוסטס ליסט – "מרי פופינס"
השיר הטוב ביותר: ריצ'רד ורוברט שרמן – "מרי פופינס" (צ'ים צ'ים צ'יר-רי)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ריצ'רד ורוברט שרמן – "מרי פופינס"
המוזיקה המעובדת הטובה ביותר: אנדרה פרווין – "גבירתי הנאווה"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ויטוריו דה סיקה – "אתמול, היום ומחר" (איטליה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ז'אק-איב קוסטו – "עולם ללא שמש מאת ז'אק-איב קוסטו"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "תשעה מליטל רוק"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: דיויד דפאטי ופריץ פרלנג – "הפנתר הוורוד"
הסרט הקצר הטוב ביותר: אדוארד שרייבר – "מפגש קסאלאס: 1964"
פרס מיוחד: וויליאם טאטל (על איפור "שבעת הפנים של דוקטור לאו")

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "לורנס איש ערב" (1962)
3. "חופי הכרך" (1954)
4. "במערב אין כל חדש" (1930)
5. "זה קרה לילה אחד" (1934)
6. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
7. "חלף עם הרוח" (1939)
8. "קזבלנקה" (1943)
9. "מה יפית עמק נוי" (1941)
10. "בן-חור" (1959)
11. "מעתה ועד עולם" (1953)
12. "רבקה" (1940)
13. "כנפיים" (1927)
14. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
15. "גבירתי הנאווה" (1964)
16. "סיפור הפרברים" (1961)
17. "כל אנשי המלך" (1949)
18. "סוף השבוע האבוד" (1945)
19. "גברת מיניבר" (1942)
20. "טום ג'ונס" (1963)
21. "גראנד הוטל" (1932)
22. "מרטי" (1955)
23. "ג'יג'י" (1958)
24. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
25. "המרד על הבאונטי" (1935)
26. "הדירה" (1960)
27. "המלט" (1948)
28. "סימארון" (1931)
29. "תהלוכה" (1933)
30. "זיגפלד הגדול" (1936)
31. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
32. "ברודווי מלודי" (1928)
33. "החיים של אמיל זולא" (1937)
34. "אמריקאי בפריז" (1951)
35. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
36. "הולך בדרכי" (1944)
37. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)

הערה קטנה לסיום: חלקם אולי שמו לב שתיבת התגובות נעלמה מהפוסטים שלי, אז למקרה שיש לכם הערה או שגיאה שמצאתם ותרצו לספר לי עליה, אתם מוזמנים לכתוב לנו על בדף הפייסבוק שלנו, או לפנות אלי ישירות.