• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 38: "צלילי המוסיקה" (1965)

25 באוגוסט 2017 מאת אור סיגולי

בפעם היחידה בתולדות האוסקר זכו שני מחזות זמר ברציפות שנה אחר שנה. הראשון היה "גבירתי הנאווה" בשנת 1964, והשני הוא "צלילי המוסיקה" (The Sound of Music), זוכה האוסקר ה-38, זה של שנת אדונינו 1965. מעבר לזכייתו, הוא היה לסרט המרוויח ביותר בתולדות ארה"ב לתקופתו, עקף את מחזיק השיא הקודם, "חלף עם הרוח" והועמד ל-10 פרסים, מתוכם זכה בחמישה. בתחום הטריוויה: הוא גם הזוכה האחרון בפרס הגדול מבלי מועמדות על תסריט, עד הופעתו של "טיטניק" כ-32 שנים לאחר מכן. "צלילי המוסיקה", המחזמר השביעי מתוך תשעה שזכו באוסקר, הפך מאז לקלאסיקה מוחלטת, לאחד הסרטים האהובים ביותר שנעשו, ולאחד מזוכי האוסקר הפופולריים ביותר.

בראשית היה "סיפורם של זמרי משפחת טראפ", האוטוביוגרפיה הספרותית של מריה פון טראפ, המביאה את סיפורה שלה בימי מלחמת העולם השנייה באוסטריה. הספר נכתב בשנת 1949 מיד לאחר מות בעלה של מריה, גאורג פון טראפ. שש שנים לאחר מכן נקנו זכויות ההסרטה לספר, אבל לא על ידי הוליווד, אלא על ידי חברת הפקה גרמנית שביססה עליו את הסרט "משפחת טראפ" שיצא בשנת 1956. ההצלחה הענקית של הסרט במערב גרמניה הביאה להפקת סרט המשך, "משפחת טראפ באמריקה". בשנת יציאת הסרט הגרמני, רכשה פארמאונט האמריקאית את זכויות ההסרטה אבל ההפקה לא יצאה לפועל, ובמקומה נרכשו הזכויות להפקת מחזמר בימתי. המלחין ריצ'רד רודג'רס והתמלילן אוסקר המרשטין השני קיבלו על עצמם את מלאכת העיבוד, והמחזמר עלה על בימות ברודווי בשנת 1959. שנה לאחר מכן רכש האולפן פוקס המאה ה-20 את הזכויות למחזה ומשם למעשה הגיע "צלילי המוסיקה" להוליווד.

הלהיט הקולנועי מתרחש באוסטריה, בסוף שנות השלושים. מראה המקום הזה, שמוגש לצופים בכותרת המכנה את תקופת התרחשות העלילה "ימי הזוהר של סוף שנות השלושים", כבר מבהירה למיודעי ההיסטוריה של האנושות שרוע גדול מבעבע באירופה, במיוחד במדינה בה מתרחש הסרט, ושהדברים הולכים להסתבך. עם זאת, הסרט משהה זאת לא מעט, ומתחיל עם סיפורה של נזירה צעירה, מריה כמובן, אשר מתקשה להתמודד עם אורח החיים של המנזר בו היא חיה, ונשלחת על ידי אם המנזר טובת הלב לאחוזתו של קפטן פון טראפ, לעזור לו לטפל בשבעת ילדיו לאחר מות האם האהובה.
מריה מגיעה למשפחת פון טראפ ומגלה שהקפטן מחנך את ילדיו באופן נוקשה וצבאי, ושהמסגרת החונקת הפכה אותם לילדים שובבים במיוחד. אבל מריה מצליחה כבר בהתחלה להתחבב עליהם, בעיקר כי היא מביאה רוך ושמחה לבית הקודר. לאט לאט היא גם מפשירה את הקפטן הקפוץ ומתחבבת עליו מאוד. מאוד מאוד. ודווקא כאשר הכל נראה נפלא, מסופחת אוסטריה לרייך השלישי, וקפטן פון טראפ שמתנגד לנאציזם, מבין שעתידו ועתיד משפחתו בסכנה. אתוודה שאני זכרתי שהחלק על אוסטריה המשתנה הוא גדול הרבה יותר בסרט, אבל למעשה זהו חלק קטן יחסית – כארבעים דקות מתוך סרט של כמעט שלוש שעות. אמנם ה"הייל היטלר" הראשון מגיע בסביבות השעה הראשונה (שעה ותשע דקות, אם לדייק), אבל זה בהחלט לא עיקר הסרט, ואפילו לא חצי ממנו.

את התסריט לסרט עיבד ארנסט להמן, שהפסיד שישה אוסקרים בימי חייו עם סרטים כמו "סברינה", "מזימות בינלאומיות", "מי מפחד מוירג'ינה וולף?" (אותו גם הפיק) ו"סיפור הפרברים". אבל הוא לא החוט המקשר היחיד בין "צלילי המוסיקה" לבין זוכה האוסקר של 1961, אלא גם הבמאי. מדובר ברוברט ווייז הגאון, שעל "צלילי המוסיקה" זכה שוב באוסקר, והפך להיות מהבמאים הבודדים שביימו שני מנצחים. התקופה הקצרה בין שני הסרטים האלו רק עושים את העובדה הזו למרשימה אפילו יותר.
וויליאם וויילר ("גברת מיניבר", "שנות חיינו היפות ביותר", "בן-חור") היה אמור להיות הבמאי המקורי, אבל להמן התסריטאי לא לגמרי הרגיש שוויילר מחויב לפרויקט השאפתני הזה, וכאשר וויילר ביקש לדחות את ההפקה כדי לצלם את "האספן", הייתה זו הפירצה המתאימה להציע את התפקיד לווייז. וויילר היה מועמד על בימוי "האספן" באותה שנה, וזו הייתה מועמדותו האחרונה בהחלט. הוא אמנם הפסיד אבל זה בסדר, באותה שנה קיבל גם פרס על מפעל חיים.

אם אתם שואלים אותי, "צלילי המוסיקה" טוב בהרבה מכל מחזות הזמר שזכו לפניו, בהם גם המצטיין עד "סיפור הפרברים", למרות שגם הסיפור של המריה הפורטוריקנית הוא נהדר. למעשה, הזוכה ה-38 הוא באופן כללי וללא השוואות סרט פשוט נפלא. בשונה מכל מחזות הזמר שזכו עד כה באוסקר, בזוכה 1965 אין שום דבר בעייתי שמעיב על הצלחותיו. הצילום של של טוד אי. מקוד ("קדמת עדן") מרהיב ממש, והיכולת של הסרט לצלם גם בלוקיישנים, ולא רק באולפן, משדרגת אותו פלאים ופותחת את המסך לתחושה גדולה מהחיים. הסרט נפתח בצילומי אוויר מהממים של האלפים (ווייז חשש מכך, מכיוון שבאופן הזה נפתח גם "סיפור הפרברים", רק ששם במקום הרים מושלגים היו אלו רחובותיה של ניו יורק) ונוחת מטה כאשר מריה רצה על הגבעות ומכניסה אותנו באופן מושלם לעולם של הסרט. כך גם העיצוב של בוריס לוון ("ניו יורק ניו יורק") שמצליח לטשטש את הגבולות בין הלוקיישנים והאולפנים וליצור עולם שהוא גם ריאליסטי אבל גם מרהיב. השילוב של כל בעלי המלאכה של הסרט בסצנות הגזיבו הרומנטיות, ברחובות אוסטריה הנאצית או בחצר משפחת פון טראפ, נראים נהדר גם היום.

וכמובן שיש את פס הקול של רוג'רס והמרשטין, שכתבו לסרט הזה כל כך הרבה שירים שהפכו להיות נכס צאן ברזל של התרבות הפופולרית, שזה כמעט לא יאומן. ממילות הפתיחה של השיר הראשון, "הגבעות מתעוררות לצלילי המוסיקה", דרך "מריה", "יש לי ביטחון", "16 בדרך ל-17", "דו-רה-מי", "הרועה הבודד", "להתראות, היו שלום" ועוד, ממש מדהים איך אין אפילו שיר אחד משעמם או מיותר. אני אפילו מתקשה לסמן רק שיר אחד כאהוב עלי מכולם, אם כי אני נוטה לכיוון "הרועה הבודד" בעיקר כי אני חושב שהעריכה של וויליאם ריינולדס הגאון ("הסנדק", "העוקץ"), שהיא יוצאת מן הכלל לאורך כל הסרט, מגיעה שם לשיאה.

קאסט השחקנים גם הוא נהדר. אז נכון שלא כל הפרצופים נחרטים בזיכרון ולא כל ליהוק פוגע בדיוק, אבל מספיקים רק שני השחקנים הראשיים כדי להפוך את "צלילי המוסיקה" לניצחון מוחלט.
ג'ולי אנדרוז לא הייתה מוכרת לקהל האמריקאי כאשר לוהקה לסרט. ווייז ולהמן נחשפו אליה במהלך הקרנות פנימיות של "מרי פופינס" ומיהרו להחתים אותה. "מרי פופינס" העניק לאנדרוז את האוסקר בשנת 1964 והפך אותה לשחקנית מבוקשת, כך שההחלטה המהירה של ההפקה הזו התגלתה כמבריקה במיוחד. אנדרוז, בפעם השנייה בתפקיד אומנת שמשנה את חיי הילדים והאבא, כל כך מקסימה שפשוט אי אפשר לחשוב על מישהי אחרת לתפקיד הזה. אפילו בלי להתייחס ליכולות הווקליות הנדירות שלה, אנדרוז היא אחת הסיבות העיקריות שהסרט מתחבב על צופיו כל כך מהר ולכל כך הרבה זמן.
כעזר כנגדה של אנדרוז, לוהק כריסטופר פלאמר, אז בן 36, לתפקיד אותו ביצע על הבמה. פלאמר הוא גם כיום שחקן עסוק ומחוזר, אבל "צלילי המוסיקה" הנציח גם איזה גבר נאה היה. לקח לי כמה דקות להבין את מי הוא מזכיר לי, עד שהבנתי שהוא נראה בדיוק כמו מייקל פאסבנדר. חשבתי שעליתי על תגלית מרשימה, אבל אז חקרתי קצת בגוגל-תמונות וראיתי שההשוואה בין השניים כבר ידועה למדי. פלאמר באמת משובח בתפקיד קפטן פון טראפ, ומעביר היטב את מהלך ההפשרה של דמותו אל מול האומנת הנפלאה ביותר בתולדות האנושות. באופן מפתיע למדי, פלאמר לא הצליח להשתחל לחמשת המועמדים בקטגורית השחקן הראשי של אותה שנה ("צלילי המוסיקה" הזוכר רק בשתי מועמדויות משחק, לאנדרוז, ולפגי ווד בתפקיד אם המנזר. שתיהן הפסידו), ויאלץ לחכות 43 שנים למועמדותו הראשונה ("התחנה האחרונה") ו-45 שנים לזכייתו היחידה ("בגינרס") שהפכה אותו בגיל 82 לשחקן המבוגר ביותר שזכה באוסקר, נכון לשנת 2017. סרט נוסף בהשתתפותו, אם כי בתפקיד קטן יותר, זכה באוסקר 36 שנים לאחר 1965 – "נפלאות התבונה".

על אף אורכו של הסרט, כמעט שלוש שעות כאמור, הדקות חולפות ביעף. שני הדברים היחידים שאני יכול לומר שהציקו לי במהלך הצפייה הם העובדה שאנחנו לא יודעים דבר על עברה של מריה, והסרט בוחר להשאיר אותה דמות נטולת היסטוריה. בשיר המקסים שנכתב לסרט ולא היה חלק מהגרסה הבימתית, "משהו טוב", מריה רומזת שאולי יש עצב גדול בילדותה, אבל אנחנו לא יודעים מהו, וגם לא יודעים מה הביא אותה לבחור בחיי נזירה. זה לא באמת קריטי, אבל יכול להיות שהיה מוסיף קצת יותר לדמותה. יכול להיות גם שלא. הדבר השני שמעט הוציא אותי מהסרט, היה שלב ההימלטות של משפחת פון טראפ מציפורני הנאצים. זה נראה קל מדי וקצת לא אמין, אבל מכיוון שזה מגיע בשלבים כל כך מאוחרים של הסרט, זה לא משפיע על ההנאה הכללית.

"צלילי המוסיקה" באמת שמרגש וסוחף גם 52 שנים לאחר שנעשה, והעובדה שאנשים שבים לצפות בו עם ילדיהם ונכדיהם רק מעידה שהוא שורד צפיות רבות. זה מסוג הסרטים שאתה פשוט רוצה להישאב לעולמם ולא לעזוב אף פעם. עד שמגיעים הנאצים, זאת אומרת. הם דאונרים שאין לתאר.
אמנם בזמן יציאתו המבקרים לא לגמרי התלהבו ממנו (מקור שנתקלתי בו טוען שמבקרת הקולנוע המפורסת פאולין קייל פוטרה מהמגזין "מקול" כי השתלחה בסרט), אולי גם על רקע השינויים שקרו בעולם הקולנוע העולמי בשנות השישים שהלכו כנגד הרומנטיות ההוליוודית, אבל ההיסטוריה הוכיחה שהם טועים. אמנם יש עוד שני מחזות זמר בעתידו של האוסקר, וכיוצא מכך גם בהמשך הפרויקט, שאותם אני צריך לראות שוב כדי לעמוד מאחורי דברי הבאים באופן מוחלט – אבל לא יהיה זה מופרך מדי להגיד שהסרט הזה הוא המחזמר הטוב ביותר שאי פעם זכה באוסקר.

המתחרה הגדול ביותר של "צלילי המוסיקה" באותה שנה הייתה הפקת הענק של דיויד לין, "דוקטור ז'יוואגו", עליו תוכלו לקרוא באריכות בפרק המוקדש של בפינת סרטים מן העבר. עם זאת, גם בעקבות ההצלחה העצומה של "צלילי המוסיקה" וגם בעקבות העובדה שלין ניצח את האוסקר שלוש שנים לפני כן עם "לורנס איש ערב" ולפני כן עם "הגשר על הנהר קוואי", כנראה שהתחרות לא הייתה צמודה במיוחד. מעבר לשני אלו, המועמדים האחרים בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשנת 1965 היו "ספינת השוטים", "אלף ליצנים" ו"דארלינג" של ג'ון שלזינגר, גם הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. "צלילי המוסיקה" גם המשיך את רצף זוכי האוסקר המתרחשים מחוץ לגבולות ארצות הברית ("לורנס איש ערב", "טום ג'ונס", "גבירתי הנאווה"), רצף שימשיך לשנה הבאה ("אדם לכל עת"), שם גם יעצר. בהקשר רופף לזה, הנה אנקדוטת אוסקר מטרידה למדי: יחלפו לא פחות מ-18 שנה עד ששוב יזכה סרט אשר עוסק באופן כמעט-בלעדי בגיבורה ("תנאים של חיבה" בשנת 1983). בין לבין יזכו בסך הכל שני סרטים בהם יש גיבורה, אבל היא תחלוק זמן מסך עם גבר בתפקיד ראשי גם ("הרומן שלי עם אנני", "אנשים פשוטים"). כל שאר הזוכים יהיו סרטים על גברים בלבד.
מחוץ להוליווד, שנת 1965 התהדרה בכמה סרטים נפלאים לא פחות. בברית המועצות נעשה "צלי אבותינו הנשכחים", גם הוא זכה לפרק משלו בסרטים מן העבר; באנגליה יצר רומן פולנסקי את אחד מסרטיו הגדולים, "רתיעה"; בצרפת ביים ז'אן-לוק גודאר את "פיירו המשוגע"; ובישראל הרים אורי זוהר עם להקתו את "חור בלבנה". נציגינו לאוסקר באותה שנה היה "כלוב הזכוכית" של פיליפ ארתוייס וז'אן-לואי לוי-אלוורז, שאתוודה שלא שמעתי עליו מעולם. הסרט לא נכלל בחמישיות.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-38:
הסרט הטוב ביותר: רוברט ווייז – "צלילי המוסיקה"
הבימוי הטוב ביותר: רוברט ווייז – "צלילי המוסיקה"
השחקן הראשי הטוב ביותר: לי מרווין – "קט באלו"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'ולי כריסטי – "דארלינג"
שחקן המשנה הטוב ביותר: מרטין באלזם – "אלף ליצנים"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: שלי ווינטרס – "A Patch of Blue"
התסריט המעובד הטוב ביותר: רוברט בולט – "דוקטור ז'יוואגו"
התסריט המקורי הטוב ביותר: פרדריק רפאל – "דארלינג"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: ארנסט לאזלו – "ספינת השוטים"
הצילום הטוב ביותר בצבע: פרדי יאנג – "דוקטור ז'יוואגו"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: רוברט קלאטוורתי וג'וזף קיש – "ספינת השוטים"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: ג'ון בוקס, טרי מארש ודאריו סימוני – "דוקטור ז'יוואגו"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'ולי האריס – "דארלינג"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: פיליס דלטון – "דוקטור ז'יוואגו"
הסאונד הטוב ביותר: ג'יימס פי. קורקוראן ופרד היינס – "צלילי המוסיקה"
האפקטים הקוליים הטובים ביותר: טרגוות' בראון – "המירוץ הגדול"
האפקטים החזותיים המיוחדים הטובים ביותר: ג'ון סטירס – "כדור הרעם"
העריכה הטובה ביותר: וויליאם ריינולדס – "צלילי המוסיקה"
השיר הטוב ביותר: ג'וני מנדל ופול פרנסיס וובסטר – "אהבה למבוגרים בלבד" (הצל של חיוכך)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: מוריס ג'אר – "דוקטור ז'יוואגו"
המוזיקה המעובדת הטובה ביותר: אירווין קוסטאל – "צלילי המוסיקה"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: יאן קדר ואלמר קלוס – "החנות ברחוב הראשי" (צ'כוסלובקיה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: סידני גלייזייר – "סיפורה של אלינור רוזוולט"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "לחיות!"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: צ'ק ג'ונס ולאו גולדמן – "הנקודה והקו"
הסרט הקצר הטוב ביותר: קלוד ברי – "התרנגולת"
פרס מיוחד: בוב הופ
פרס מיוחד לתרומה הומניטרית: אדמונד ל. דיפאטי
פרס מפעל חיים: וויליאם וויילר

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "לורנס איש ערב" (1962)
3. "חופי הכרך" (1954)
4. "במערב אין כל חדש" (1930)
5. "זה קרה לילה אחד" (1934)
6. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
7. "חלף עם הרוח" (1939)
8. "קזבלנקה" (1943)
9. "מה יפית עמק נוי" (1941)
10. "צלילי המוסיקה" (1965)
11. "בן-חור" (1959)
12. "מעתה ועד עולם" (1953)
13. "רבקה" (1940)
14. "כנפיים" (1927)
15. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
16. "גבירתי הנאווה" (1964)
17. "סיפור הפרברים" (1961)
18. "כל אנשי המלך" (1949)
19. "סוף השבוע האבוד" (1945)
20. "גברת מיניבר" (1942)
21. "טום ג'ונס" (1963)
22. "גראנד הוטל" (1932)
23. "מרטי" (1955)
24. "ג'יג'י" (1958)
25. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
26. "המרד על הבאונטי" (1935)
27. "הדירה" (1960)
28. "המלט" (1948)
29. "סימארון" (1931)
30. "תהלוכה" (1933)
31. "זיגפלד הגדול" (1936)
32. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
33. "ברודווי מלודי" (1928)
34. "החיים של אמיל זולא" (1937)
35. "אמריקאי בפריז" (1951)
36. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
37. "הולך בדרכי" (1944)
38. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)