• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 45: "הסנדק" (1972)

17 באוקטובר 2017 מאת אור סיגולי

"הסנדק" (The Godfather), זוכה האוסקר ה-45, הוא סרט שלא צריך הקדמות. מדובר באחד הסרטים המהוללים והמצוטטים ביותר אי פעם, כזה שבשנת יציאתו עקף את "חלף עם הרוח" ו"צלילי המוסיקה" כסרט הקופתי ביותר בכל הזמנים, סרט ההמשך שלו היה לסיקוול הראשון שזכה באוסקר (נגיע אליו בעוד שני פרקים), ועל אף הזמן שחלף הוא עדיין נותר אחד הסרטים הפופולריים ביותר בתולדות הקולנוע. מבחינתי מדובר לא רק ביצירת מופת אלא גם בסרט הקולנוע האולטימטיבי. כלומר, אני לא חושב שהוא מושלם או משהו כזה, אבל אם מישהו היה שואל אותי מהו הסרט היחיד שצריך לראות בתקופת חיים, הייתי אומר "הסנדק". זאת מכיוון שהוא סרט נראטיבי ובידורי, אבל כזה שהאומנות בעשייתו ממש לא נדחקה הצידה. הוא שילוב מנצח של תסריט בנוי לתלפיות, בימוי שהוא לכל הפחות בית ספר, ליהוק מבריק והופעות מחץ בזו אחר זו. זה סרט שאפשר לנתח ולגלות בו דברים מעניינים לא משנה כמה פעמים הוא נצפה, ובכל דור אפשר לפענח אותו באופן שונה. ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים שאפילו לא הייתי בטוח שאצטרך לשבת לצפות בו שוב לקראת חלקו בפרויקט, אבל עשיתי זאת בכל מקרה. גם מכיוון שאני לא יכול לסרב להזדמנות לצפות בו, וגם כי אם עושים משהו אז צריך לעשות אותו כמו שצריך.

אבל מה שמפתיע נורא בהקשר של "הסנדק" והאוסקר, הוא שהניצחון שלו לא היה גדול כלל. למרות שמדובר ביצירה מונומנטלית, ועוד כזו שהאקדמיה זיהתה בזמן אמת, לא מדובר מאחד מהסוויפים המרשימים של האוסקר. להפך. "הסנדק" סיים אמנם את הטקס של 1972 עם פרס הסרט הטוב ביותר, אבל גיבו אותו רק שתי זכיות נוספות – לשחקן הראשי (מרלון ברנדו) ולתסריט המעובד. קופולה אפילו לא זכה בפרס הבימוי, והצלם גורדון וויליס בכלל לא היה מועמד. שלושה אוסקרים יש ל"הסנדק". כמו "אור ירח", כמו "הסכם ג'נטלמני", כמו "התרסקות". לעזאזל, יש לו אותו מספר אוסקרים כמו "עלובי החיים" ו"זיכרונותיה של גיישה".
בשנת 1972 הסרט עם מספר הזכיות הגדול ביותר היה בכלל "קברט" של בוב פוסי עם שמונה. שמונה! זה המספר הכי גבוה של זכיות בלי אחת משלימה בקטגורית הסרט הטוב ביותר. המחזמר על גרמניה המתנאצת לקח מ"הסנדק" את פרס הבימוי ושחקן המשנה, למרות שסרט המאפיה התמודד בקטגורית המשחק הזו עם לא פחות משלושה מועמדים. זה די מטורף כשחושבים על זה. קופולה ופוסי יתחרו עוד פעמיים נוספות על פרס הבימוי. בפעם השנייה, 1974, קופולה ("הסנדק 2") ינצח את פוסי ("לני"); ובפעם השלישית, 1979, גם קופולה ("אפוקליפסה עכשיו") וגם פוסי ("כל הג'אז הזה") יפסידו. מאזן מושלם.
האמת היא שעל אף שדעתי על "הסנדק" כבר ידועה, אם "קברט" היה זוכה לא הייתי מתלונן בכלל, מכיוון שגם במקרה הזה מדובר בסרט ענק. וגם המועמד השלישי באותה שנה, "גברים במלכודת", עוד אחד משיאי הקולנוע. שני המועמדים הנוספים בפרס הסרט היו "המהגרים" ו"סאונדר", אבל לא צפיתי בהם אז אינני יודע לעמוד על טיבם.

כתבתי על זה בפינת סרטים מן העבר שהוקדשה ל"אגירה, זעם האלים": שנת 1972 הייתה שנה יוצאת דופן. אם כל התדהמות הקולנועיות שהוזכרו עד כה לא מספיקות, באותה שנה ראו אור מקרנה לראשונה גם "זעקות ולחישות" ו"הטנגו האחרון בפריז" (שלאוסקר יהיו כשירים רק שנה לאחר מכן), "סוד הקסם הבורגני" שזכה בפרס הסרט בשפה זרה, "הבית האחרון משמאל" ששינה את פני קולנוע האימה, "דמעותיה המרות של פטרה פון קאנט", "עיר שמנה", "פרנזי", "משחקי בילוש", "המועמד", "הבריחה" של פקינפה ו"סולאריס" של טרקובסקי. וזו רק רשימה חלקית. ועדיין, מכל אלו "הסנדק" עדיין ניצב מעל כולם. בעיני, לפחות. באותה שנה ישראל גם קיבלה את מועמדותה השנייה ברציפות לאוסקר, והשלישית בסך הכל, עם "אני אוהב אותך, רוזה" של משה מזרחי.

"הסנדק" מבוסס על רב המכר של מריו פוזו, שגם חתום על כתיבת התסריט יחד עם הבמאי פרנסיס פורד קופולה. האולפן פארמאונט רכש את הזכויות לספר שראה אור בשנת 1969, והמצוד אחר הבמאי הנכון לפרויקט יצא. אחרי שסרג'ו לאונה סרב, וכמוהו ארתור פן ואוטו פרמינגר (אם למנות כמה מיני רבים), הספר עבר לידיו של קופולה גם כי הוא איטלקי וגם כי הניחו שהוא מסוגל להרים את הסרט בתקציב מוגבל. קופולה סרב בהתחלה, אבל אז התרצה ומשם הצרות רק התחילו. המור"קים על עשיית "הסנדק" רבים ומוכרים, ולא ניכנס לכולם בשלב הזה כי יש יותר מדי מה להגיד על הסרט גם ככה. אבל אפשר להזכיר שקופולה היה במרחק שערה מפיטורין, אבל לטענתו אז הגיע האוסקר בו זכה על כתיבת "פאטון" והוא נשאר בתפקידו.

על פניו, עלילת הסרט עוסקת בשני דורות של משפחת מאפיה איטלקית בשם קורלאונה. כמובן שכמו כל סרט גדול, הוא על הרבה יותר מזה. "הסנדק", שאחר כך השפיע לא רק על כל סרט מאפיה אי פעם, אלא גם על כל סדרת פשע שנוצרה, הוא סרט על החלפת דורות, על אמריקה, על זמנים משתנים, על גורל ועל גבריות. זו רשימה חלקית כמובן, וחלק מגדולתו היא שכל אחד יכול לקחת את זה לאן שהוא רוצה. הוא מתחיל עם ראש מאפיה אחד, ובמהלך שלוש השעות שלו (שעוברות כמו חצי שעה), אנחנו נראה את עלייתו של ממשיכו בתפקיד, זה שנראה כמו המועמד הכי פחות מתאים לעשות זאת.
"אני מאמין באמריקה," הוא משפט הפתיחה של הסרט, אבל הוא ממשיך עם שבירת ציפיות כאשר אותה דמות משנית אומרת "באמריקה הרווחתי את הוני". כבר בשלב הזה אמריקה מוצגת לא כמקום אידיאולוגי, לא מקום עם ערכים, אלא כזה שבו אפשר לשגשג כלכלית. המשך מונולוג הפתיחה, של דמות משנית של קברן איטלקי, מספרת על ניסיון אונס אכזרי שעברה בתו, זו שאמורה להעמיד את דור ההמשך שלו. המצלמה הולכת לאחור ואנחנו מגלים שאנחנו נמצאים בחדר כלשהו, ולאט נחשפת לנו דמותו של הנמען של אותו נאום. אבל לא כל הקלפים נחשפים בשלב הזה, כי יש עוד אנשים בחדר שיחשפו בהדרגתיות כמו כלי שחמט על לוח, וגם יזוזו בהתאם. אותו קברן דואב מבקש מראש המאפיה, ויטו קורלאונה, שינקום באלו שתקפו את הצעירה האומללה, ויהרוג אותם. ויטו, בהופעה בלתי נשכחת של מרלון ברנדו, אומר לו שרצח איננו נקמה, כי הילדה שרדה. "אז גרום להם לסבול כמוה" מבקש הקברן. וכבר בשנייה הזו, ממש דקות קצרות מתחילת הסרט, אנחנו מבינים את העולם המוסרי של הסרט, וכמה שהוא הולם את השינויים שעברו על אמריקה בזמן יציאת הסרט. כפי שהזכרתי בפרק הקודם, אמריקה נחשפה למפלה הכואבת לאחר האופוריה של זכויות האזרח, השחרור המיני, צ'רלס מנסון ורצח קנדי.

"הסנדק" מתרחש בתום מלחמת העולם השנייה, אבל בזמן עשייתו ארה"ב הייתה שקועה עד צוואר במלחמת ויטנאם שאיש לא לגמרי הבין מה פשרה, והונהגה על ידי ריצ'רד ניקסון, אחד הנשיאים המפוקפקים ביותר בתולדותיה, שבשנת יציאת "הסנדק" לקולנוע התפוצצה פרשיית ווטרגייט בכיכובו. גם על זה כתבתי בפרק הקודם, זה שהוקדש לזוכה 1971 "הקשר הצרפתי". אמות המוסר של ארה"ב מתחילות להתערער, והציבור מאבד אמון בשלטון שלו. זה אחד הדברים שדיברו אל צופי הקולנוע באותה, אלו שהפכו את "הסנדק" ללהיט, וכמוהו גם סרטים כמו "משאלת מוות" ו"הארי המזוהם". בעולם שבו אי אפשר לסמוך על מי שמוביל אותנו, אנחנו נאלצים למצוא גיבורים מסוג חדש, גיבורים שאולי דרכי הפעולה שלהם מוטלים בספק, אבל לפחות יש להם קו מנחה. אם כי עד סוף הסרט גם זה יעמוד למבחן.
האוסקר הציג באותן שנים באופן מובהק את הלך הרוח הזה, עם רצף של סרטים אותו אני מכנה "רצף המידות הרעות" עם גיבורים שאינם בצד הנכון של החוק, וגם כוחות השיטור והסדר לא בדיוק משהו להתגאות בו. מ"הקשר הצרפתי" דרך "הסנדק", "העוקץ", "הסנדק 2" ו"קן הקוקייה", במשך ימי מלחמת ויטנאם הסקרנות והמשיכה הייתה לדמויות שעושות סדר בעולם כפי שהן יודעות. הקולנוע האמריקאי לא ידע להתמודד עם המלחמה, ורק בסוף הסבנטיז יתחילו להיות מופקים סרטים על שטח האויב (להוציא את "הכומתות הירוקות" מסוף הסיקסטיז, היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל).

התואר סנדק מוענק בסרט הזה לשני אנשים. הראשון הוא ויטו, ראש המשפחה המכהן, וסנדקו של זמר מפורסם שרוצה לפרוץ לעסקי הקולנוע (השמועות היו שמדובר בדמות המבוססת על פרנק סינטרה). בסוף הסרט יסכים בנו הצעיר של ויטו, מייקל, להיות הסנדק של אחיינו, ובכך יירש לא רק את התואר של ראש המשפחה ושל הסנדקות, אלא גם יאמץ את כוחות האופל. האקט הזה ייחתם בטקס ההטבלה, אחד הסיקוונסים המרהיבים והידועים ביותר בקולנוע, בו מייקל מתחייב מול הכומר להתכחש לשטן בזמן שגופות נערמות על ידי צו שהוא עצמו הוציא. דרך דמותו של מייקל (אל פאצ'ינו), "הסנדק" הוא בעצם טרגדיה. את הסרט מתחיל מייקל כגיבור מלחמה, היחיד מבין ארבעת בניו של ויטו שלא רוצה להיות חלק בעסק המשפחתי. הוא כל כך טהור וכן, שהוא אפילו לא מסתיר זאת מארוסתו קיי (דיאן קיטון) ומספר לה באופן ישיר על העסקים האפלים של משפחתו. "זאת המשפחה שלי, קיי. זה לא אני" הוא אומר לה. עם זאת, מייקל לא רק שיישאב אל תוך המאפיה בסרט, אלא גם יסיים אותו כשקרן, ככזה שאין לו אמות מוסר כלל, גם לא לשתי הנשים של חייו – אשתו ואחותו.
כמו זוכה אוסקר ענק כמה שנים לאחר מכן, "צייד הצבאים", גם "הסנדק" נפתח בחתונה. היא קצרה יותר מאשר זו בסרטו של מייקל צ'ימינו מ-1978, אבל גם היא משמשת כהצגת הדמויות והדינמיקה ביניהן. ההבדל הוא שב"הסנדק" החתונה הזו גם מציינת את תום המלחמה. ב"צייד הצבאים" היא פותחת אחת כזו. זה נפלא איך שני הסרטים האלו ניצבים בשני הקצוות של האוסקר בשנות השבעים, וכמובן שנדבר על זה גם כאשר נגיע לאוסקר ה-51.

אבל, כאמור, מעבר למשמעויות חברתיות ודיונים מרתקים שהסרט הזה מייצר, מדובר קודם כל בעשייה קולנועית מדהימה. קופולה ו-וויליס הצלם השתמשו בצילום עומק, כזה שמייצר שתיים-שלוש (ולפעמים יותר) שכבות של התנהלות בפריים, כאלו שפותחות את העולם וגם מעניקות אירוניה רבה. אחת הדוגמאות האהובות עלי גם היא יחסית בפתיחת הסרט, כאשר האח הבכור, סנטינו (ג'יימס קאן), מתעמת עם שוטרים שרושמים את לוחות הרישוי של המכוניות בכניסה לחתונת הבת של משפחת קורליאונה. בצד ימין של המסך ישנן מכוניות, יותר קרוב לפריים סנטינו שובר את המצלמה, שמאלה יותר נמצאים אנשים שצופים ומחזקים את הנוכחות של סנטינו בפריים, ורחוק, בפינה השמאלית העליונה, אנשים רוקדים בחתונה כאילו אין פה שום עניין.
בכלל, הסרט מייצר רגעים בלתי נשכחים גם בסצנות התנקשות מפוארות, אבל גם ברגעים קטנטנים, כמו האופה האומלל שמייקל מבקש ממנו לעמוד בכניסה לבית החולים בו מאושפז ויטו ולהתחזות לשומר ראש. הרעד בידיו של האופה כאשר הוא מנסה להדליק סיגריה מייצר רגע חזק ממש כמו אלו אשר משמשים כתפניות עלילתיות. עבודת הפרטים של הסרט גם היא משובחת, כמו למשל כאשר לוקה בראצי מגיע לדבר עם סולאזו, ונצפה דרך ויטרינה עליה מצוירים דגים. רמז מתרים מבריק למה שיבוא בהמשך.

הקאסט של "הסנדק" גם הוא כמובן משהו לספרים. מרלון ברנדו (אז בן 48 ואופר להיראות מבוגר יותר), שהתפקיד הזה הציל לו את הקריירה לאחר רצף של כישלונות, הוא כמובן איקוני בתפקיד ראש המשפחה וזכה על כך באוסקר השחקן הראשי. על אף שלא הופיע לטקס, ושלח בשמו אינדיאנית שמחתה בנאומה על היחס מטעם ממשלת ארה"ב (על אף השמועות המאוחרות יותר, סיישין ליטלפת'ר אכן הייתה אינדיאנית, ולא שחקנית מתחזה), ברנדו, שזכה בעבר על "חופי הכרך", הועמד שנה נוספת ברציפות על "הטנגו האחרון בפריז". בהקשר של זכייתו הזו, אפשר קצת להתווכח על החלוקה האוסקרית לראשי ומשנה של הסרט, כי אמנם ויטו הוא דמות מאוד מרכזית, אבל הוא גם נעדר בערך לכל המערכה השנייה של הסרט. זה השלב בו מייקל מקבל את תשומת הלב ועובר אל לב המאפליה. אל פאצ'ינו קיבל מועמדות לשחקן משנה באותה שנה, וזה די מגוחך. פאצ'ינו גם הוא חשב ככה, ועל אף שזו הייתה מועמדותו הראשונה לאוסקר, הוא סרב להגיע לטקס כמחאה. מחאה די ילדותית, אם אתם שואלים אותי. האקדמיה לא נטרה לו טינה, והעניקה לו רצף של לא פחות מארבע מועמדויות בזו אחר זו בין 1972 ל-1976. עם זאת, הוא נאלץ להתאפק שלושים שנה נוספות עד לאוסקר הראשון והיחיד שלו, זכיית הפיצוי של "ניחוח אישה" שבמהלך השנים זכתה לבוז רב. פאצ'ינו מדהים ב"הסנדק", וסביר להניח שברנדו צריך להגיד תודה רבה על כך שלא התמודד מולו.
שני הבנים האחרים לבית משפחת קורליאונה הם סנטינו ופרדו, המגולמים על ידי ג'יימס קאן וג'ו קאזאל. הראשון גם הוא היה מועמד לשחקן המשנה, אבל קאזאל, שבמשך שנות חייו הקצרות הספיק להשתתף אך ורק ביצירות מופת ולהיות מדהים בכולם ("הסנדק", "השיחה", "הסנדק 2" שהיה לתפקידו הטוב ביותר, "אחר הצהריים של פורענות" ו"צייד הצבאים", כולם מועמדים אוסקר לסרט הטוב ביותר), מת בגיל 42 בלי מועמדות אחת לשמו. שלושת שיתופי הפעולה שלו עם פאצ'ינו, גרמו לי לשבץ אותם במצעד 20 הצמדים הגדולים של הקולנוע, במקום ה-9. לצד פאצ'ינו וקאן, המועמד השלישי מהסרט בקטגורית שחקן המשנה היה רוברט דובאל, בתפקיד טום הייגן, שאומץ בילדותו על ידי ויטו והפך להיות היועץ למשפחה. זו אחת הדמויות האהובות עלי ביותר בסרט, ודובאל פשוט מעולה. למרות שהדמות שלו לא מקבלת רגעים דרמטיים במיוחד, הוא מייצר הופעה מרתקת ודמות חיונית למרקם של "הסנדק".
ישנן עוד הופעות גבריות מעולות בסרט, ביניהן ריצ'רד קסטלנו בתפקיד קלמנטה, סטרלינג היידן כמפקח המשטרה המושחת, אל לטיירי כסולוצו שמתניע את כל המהלך הקטסטרופלי של העלילה, אלכס רוקו, אייב ויגודה ואל מטרינו כבן סנדקו של ויטו. דווקא בחלק הנשי של הסרט מתגלות נקודות חלשות, גם מכיוון שהדמויות עצמן פחות מעניינות באופן קיצוני מאלו הגברים, וההופעות סובלות מכך גם. ארבעת הנשים של הסרט הן טליה שאייר, שתהיה מועמדת על הסרט השני בסדרה, בתפקיד האחות לבית קורלאונה; דיאן קיטון כבת זוגו של מייקל; מורגנה קינג בתור אם המשפחה, שמצומצמת לתפקיד של כמעט ניצבת; וסימונטה סטפאנלי כאפולוניה, אשתו האיטלקיה של מייקל.

על "הסנדק" כבר נכתבו ספרים ותיזות, ואפשר למלא דפים רבים על כל אחד מהאספקטים הרבים, תכניים וצורניים, של הסרט. בכל מקרה, עוד לא לגמרי נפרדנו ממשפחת קורליאונה כי בעוד שני פרקים נשוב אליהם עם סרט ההמשך. בין לבין, קופולה יהיה מועמד שוב לאוסקר על הפקת "אמריקן גראפיטי", וישוב בשנת 1974 בכוחות כפולים עם "הסנדק 2" ו"השיחה", שתי יצירות מופת בשנה אחת. בפעם הבאה הוא גם יזכה בפרס הבימוי.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-45:
הסרט הטוב ביותר: אלברט ס. רודי – "הסנדק"
הבימוי הטוב ביותר: בוב פוסי – "קברט"
השחקן הראשי הטוב ביותר: מרלון ברנדו – "הסנדק"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: לייזה מינלי – "קברט"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ואל גריי – "קברט"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: איילין הקארט – "פרפרים הם חופשיים"
התסריט המעובד הטוב ביותר: פרנסיס פורד קופולה ומריו פוזו – "הסנדק"
התסריט והסיפור הטובים ביותר המבוססים על חומר מקורי, חומר שלא פורסם בעבר או המבוסס על עובדות: ג'רמי לרנר – "המועמד"
הצילום הטוב ביותר: ג'פרי אנסוורת' – "קברט"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: רולף זהטבאוור, ירכן קיבאך והרברט סטראבל – "קברט"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אנתוני פאוול – "מסעותיי עם דודתי"
הסאונד הטוב ביותר: רוברט נודסון ודיויד הילדיירד – "קברט"
העריכה הטובה ביותר: דיויד ברת'רטון – "קברט"
השיר הטוב ביותר: אל קאשה וג'ואל הירשהורן – "הרפתקה בפוסדיון" (הבוקר שאחרי)
המוזיקה הטוב ביותר לדרמה: צ'רלי צ'פלין, ריימונד ראסק ולארי ראסל – "אורות הבמה"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: ראלף בורנס – "קברט"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: לואי בונואל – "סוד הקסם הבורגני" (צרפת)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: הווארד סמית' ושרה קרנוצ'ן – "מארג'ו"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: צ'רלס ומרטינה הוגנט ואן דר לינדן – "העולם הזעיר"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ריצ'רד וויליאמס – "מזמור חג המולד"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ריצ'רד ברקליי – "עולמו של נורמן רוקוול… חלום אמריקאי"
פרס מיוחד על אפקטים מיוחדים: ל.ב. אבוט וא.ד. פלאוורס – "הרפתקה בפוסידון"
פרס מיוחד: צ'רלס בורן, אדוארד ג'י רובינסון
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: רוסאלינד ראסל

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הסנדק" (1972)
2. "הכל אודות חווה" (1950)
3. "לורנס איש ערב" (1962)
4. "חופי הכרך" (1954)
5. "במערב אין כל חדש" (1930)
6. "זה קרה לילה אחד" (1934)
7. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
8. "חלף עם הרוח" (1939)
9. "קזבלנקה" (1943)
10. "קאובוי של חצות" (1969)
11. "הקשר הצרפתי" (1971)
12. "מה יפית עמק נוי" (1941)
13. "צלילי המוסיקה" (1965)
14. "בן-חור" (1959)
15. "מעתה ועד עולם" (1953)
16. "כחום הלילה" (1967)
17. "אוליבר!" (1968)
18. "רבקה" (1940)
19. "כנפיים" (1927)
20. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
21. "גבירתי הנאווה" (1964)
22. "סיפור הפרברים" (1961)
23. "אדם לכל עת" (1966)
24. "כל אנשי המלך" (1949)
25. "סוף השבוע האבוד" (1945)
26. "גברת מיניבר" (1942)
27. "טום ג'ונס" (1963)
28. "גראנד הוטל" (1932)
29. "מרטי" (1955)
30. "ג'יג'י" (1958)
31. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
32. "המרד על הבאונטי" (1935)
33. "הדירה" (1960)
34. "המלט" (1948)
35. "פאטון" (1970)
36. "סימארון" (1931)
37. "תהלוכה" (1933)
38. "זיגפלד הגדול" (1936)
39. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
40. "ברודווי מלודי" (1928)
41. "החיים של אמיל זולא" (1937)
42. "אמריקאי בפריז" (1951)
43. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
44. "הולך בדרכי" (1944)
45. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)