• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 25: "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)

11 ביוני 2017 מאת אור סיגולי

זוכה האוסקר ה-25 הוא זה החותם את הטרילוגיה הלא מכוונת שפתחה את שנות החמישים, שלישיית זוכי האוסקר העוסקים באמנים ומופיעים. הקדימו אותו "הכל אודות חווה" הנפלא ו"אמריקאי בפריז" המקרטע, ואז הגיע תורו של "ההצגה הגדולה בתבל" (The Greatest Show on Earth). הוא גם ההפקה הגדולה מכולם, בהפרש ניכר. לא נורא מפתיע, הרי איך אפשר לצפות למשהו אחר מיצירה קולנועית של ססיל בי. דה מיל, אחד מאבות הקולנוע האמריקאי.
בדברי ימי האוסקר, "ההצגה הגדולה בתבל" צבר לעצמו מוניטין שלילי כאחד מהזוכים הגרועים ביותר אי פעם. עם זאת חשוב לזכור שהסיפור על אמני קרקס נודד ברחבי ארה"ב זכה לביקורות חיוביות בצאתו, ואפילו צבר לעצמו אוהדים חשובים מאוד כמו סטיבן ספילברג, שאמר שהסרט הזה היה לאחת מהסיבות בגללן בחר לעסוק בקולנוע, כך שדבר חיובי אחד לפחות נזקף לזכותו.
על אף שהבילד-אפ השלילי קצת הרעיל את דעתי על הסרט עוד לפני שהתחלתי לצפות בו, כאשר התיישבתי מולו ניסיתי לעשות זאת בראש נקי לחלוטין. הרי כבר הופתעתי לטובה ולרעה במהלך הפרויקט, ופיתחתי תאוריה שאחת הסיבות שהסרט של דה מיל כל כך נקטל ברטרוספקטיבה, היא מכיוון שהיה ברור שזכייתו לא קרתה כי האקדמיה האמינה שהוא הסרט הטוב ביותר של השנה (אפרט על זה בהמשך, כי זה די מרתק לדעתי), ועל כן התגבשה נגדו טינה, כמו זו שנוצרה בחלוף השנים סביב "אנשים פשוטים", "מה יפית עמק נוי" או "התרסקות", שניצחו סרטים אהודים ומוערכים הרבה יותר. ואכן, בדקות הצפייה הראשונות כבר הרגשתי בקצות אצבעותיי איך אכתוב תיקון להיסטוריה. חשבתי שיהיה טוב. ובכן, אם להשתמש במילותיה של יהודית רביץ, "טיפשונת שכמותי". לא ידעתי כמה רע זה הולך להיות.

אמנם יש סיפור איפשהו בתוך התסריט עליו חתומים לא פחות מחמישה תסריטאים (לאוסקר נרשמו רק שלושה), אבל הבעיה היא שבסרט שאורכו שעתיים וחצי, זה מרגיש כמו מיליליטר שמן זית שנמרח על תבנית בגודל של חמישה מטר מרובע. העלילה, שהייתה יכולה להיות מעניינת (וגם זה עד גבול מסוים) הולכת לאיבוד בתוך עומס בלתי אפשרי של מצעדים ארוכים, קטעי תעודה על הפקת קרקס, רגעי אקרובטיקה, וסיפורי משנה לא נחוצים. בחיים שלי לא ראיתי סרט שכל כך מתחנן שיורידו ממנו חמישים דקות, וממש כמו מסמן בעצמו את הסצנות שאפשר להסיר בלי לפגוע בשום דבר. "ההצגה הגדולה בתבל" נלחם נגד עצמו, והוא הדבר הכי קרוב שראיתי לאנטי-סרט.
ישנו עוד דבר שמנע ממני הנאה מהסרט, אבל זאת לא אשמתו הישירה, אלא משהו פרטי ואישי שלי. וכדי להסביר זאת אקח אתכם הרחק לסוף שנות השמונים, ובו אור הקטן והתם עמד מול אמו האוהבת וההומניסטית וביקש שתיקח אותו במהלך החג לצפות באטרקציה המלבבת המגיעה כל הדרך מאיטליה, קרקס מדראנו. אמי עיוותה את פניה בצער ואמרה, "אני לא אוהבת קרקסים". "מדוע?" שאלתי. "אני לא אוהבת איך שהם מתייחסים לחיות." ענתה, "לא נעים לי לראות אותן ככה."
אני זוכר היטב את הרגע הזה כי הוא היה מכונן בשבילי. השלב שבו הבנתי שהחיות לא באמת אוהבות לעשות סלטות באוויר ולעמוד על כדורים, ושיש סיכוי שחלקן לא ממש מאושרות שם. ב"ההצגה הגדולה בתבל" יש המון אקטים עם חיות, ואמנם אין בהם שום דבר שנראה כמו התעללות על פניו, אבל לי נורא קשה לראות את זה, ואני מדמיין את הטייקים הרבים, את הצוות הרועש מסביב, וחושב על החיות האלה שאולפו כדי לשעשע בני אדם. לא בא לי טוב.

אבל בואו, ברשותכם, נתחיל מההתחלה. "ההצגה הגדולה בתבל" נפתח עם ברד בריידן, בגילומו של צ'רלסטון הסטון (בהופעה כל כך מוגזמת שזה מרגיש כאילו דה מיל עדיין מביים שחקנים כמו בימי הסרט האילם), מנהל קרקס אשר עומד בפני קשיים כלכליים בעולם משתנה. בשלב הזה חושי התחדדו, והנה, חשבתי לעצמי, הוליווד חוזרת חזרה לקו זוכי פוסט מלחמת העולם השנייה, שעסקו בגברים שלא מצליחים להתמודד עם העולם המשתנה והמדכא שסביבם ("סוף שבוע אבוד", "שנות חיינו היפות ביותר", "הסכם ג'נטלמני", "המלט", "כל אנשי המלך"). ההבדל הבולט ביותר הוא שבמקרה הזה בריידון הוא גבר-גבר ובטח לא הולך לתת לשום דבר לדרוס אותו. זה היה בשלב שעדיין חשבתי שלמישהו מיוצרי הסרט אכפת מדמויות או מעלילה.
כדי להציל את הקרקס, בריידן שוכר את שירותיו של אחד האקרובטים המפורסמים בעולם, סבסטיאן הגדול (קורנל ווילד. שחקן אמריקאי כריזמטי עם גוף של אלוהים ומבטא צרפתי שמייצר געגוע לג'וזף גורדון-לוויט ב"על חבל דק"). הבעיה שעומדת בפני בריידן היא שסבסטיאן חייב חוזית להיות הכוכב המרכזי של הקרקס, ולכן יאלץ לתפוס את מקומה של הולי (בטי האטון), שהיא גם אהובתו של בריידן. הולי, כצפוי, לא מתכוונת לוותר בלי מאבק ומחליטה להראות לסבסטיאן שהיא טובה בדיוק כמוהו אם לא יותר. זה מוביל לסצנה הטובה ביותר של הסרט, קרב השופוני בין הולי וסבסטיאן מול הקהל על הטרפז, בו רמת הסכנה עולה ועולה, ואכן נוצר מתח וריגוש המוגש דרך אקרובטיקה מרהיבה.
זה קורה מתישהו בעשרים הדקות של הסרט, שבעיני היו מקסימות על אף המשחק המקרטע של השחקנים הראשיים. ההפקה הייתה מרשימה, כמה משחקני המשנה, כמו ג'יימס סטוארט וגלוריה גרהאם (שבאותה שנה זכתה באוסקר על סרט אחר, "נבל היה האיש"), עושים עבודה טובה ואפילו היו כמה חילופי משפטים משעשעים. האהוב עלי הוא כשאחת המופיעות מקניטה את חברתה לגבי חיבתה לגברים ועוקצת אותה במילים "הסתובבת הרבה, הא?", כשזו השנייה מחזירה לה ב"לא, כי את ממש העלית עובש". הצחיק אותי נורא. מה גם שמכיוון שחלקים ממנו צולמו בחוץ, הוא מרגיש חי ושונה מרוב זוכי האוסקר שהגיעו לפניו.
אבל כשחצי השעה הראשונה של הסרט מסתיימת, יש עוד שעתיים שלמות לעבור, ואלו התגלו כלא יותר ממריחת זמן לא הגיונית. נדמה שהסרט כל כך הלך לאיבוד בהפקה שלו, שבסופו של דבר פשוט לא נותר ממנו כלום. נקודות עלילתיות מעניינות נשכחות ומקבלות הצדקה רק מעל שעה לתוך הסרט, כל קונפליקט נפתר סצנה לאחר שהוא מופיע, ואצלי עלתה לא פעם ולא פעמיים השאלה כמה עוד אפשר לראות תהלוכת תלבושות ומופעי קרקס ארוכים? הסרט מרגיש כמו הפסקת השירותים הארוכה בעולם.

בטי האטון וצ'רלסטון הסטון

הדרמה האמיתית, כזו שבאמת משפיעה באופן ישיר על אחת הדמויות באופן אולי בלתי הפיך, מתרחשת רק שעה ופאקינג עשרים לתוך הסרט. ואז שוב מישהו שכח שצריך לקדם את הסיפור, וכך עוברת שעה נוספת של שיממון עד לעשרים הדקות האחרונות כשלפתע – תאונת רכבת משוגעת! וכן, זה רגע מרשים ביותר, אבל זה מגיע אחרי כל כך הרבה סצנות מיותרות וארוכות מדי, שזה בשום אופן לא מצליח לכפר על כל מה שהיה לפני.

ועדיין, מאוד קל להבין מדוע זכה "ההצגה הגדולה בתבל" בפרס הסרט הטוב ביותר – מביס את "בצהריי היום", "אייבנהו", "מולין רוז'" ו"האיש השקט" – למרות ששיקולי איכות היו מאוד משניים בהצבעה הזו.
זה קשור קודם כל לנפיל שעומד מאחורי הסרט, ססיל בי. דה מיל. כאמור, דה מיל היה דמות אגדית בהוליווד ורוב יצירותיו הגדולות נעשו לפני האוסקר, כך שהאקדמיה הרגישה שזו תהיה ההזדמנות היחידה שלהם לתת לו את הכבוד האולטימטיבי שלה. מה שהם לא ידעו זה שארבע שנים לאחר מכן, יביים דה מיל את סרטו האחרון והמוערך, "עשרת הדיברות" (וילך לעולמו שלוש שנים לאחר מכן). אם הם רק היו מתאפקים כנראה ש"בצהריי היום" היה זוכה בשנת 1952, האפוס התנ"כי היה זוכה בשנת 1956, ואני לא הייתי צריך לכתוב על "מסביב לעולם ב-80 יום". זה בכלל מופרך, כי דה מיל גם לקח פרס מיוחד על מפעל חיים באותה שנה, אז אין ספק שמדובר ברצף הפרזות.
אבל היה פקטור נוסף בזכייה הזו, והוא דווקא קשור לפוליטיקה. שנת 1952 הייתה משיאי ציד המכשפות בוושינגטון ורדיפת הקומוניזם של סנטור מקארתי. דה מיל, אושיה רפובליקנית, היה נקי מכל האשמות לפעילויות אנטי-אמריקאיות, בזמן שמפיקי "בצהריי היום" ו"אייבנהו" היו רשומים ברשימות השחורות. זה בטח לא עזר להם לקבל הצבעות. כמובן שצריך לזכור שג'ון פורד, שהתמודד עם "האיש השקט", גם הוא היה נקי מהאשמות, אבל כנראה מכיוון שכבר זכה בפרס הסרט בשנת 1941 עם "מה יפית עמק נוי", האקדמיה החליטה שהגיע תורו של דה מיל, ופורד "נאלץ" להסתפק רק בפרס הבימוי של אותה שנה, אוסקר מספר ארבע שלו.

המספרים מראים שאין ספק שהאקדמיה לא באמת נסחפה אחרי "ההצגה הגדולה בתבל": הוא היה מועמד רק לחמישה פרסי אוסקר, ומתוכם זכה בשניים – פרס הסרט ופרס על כתיבה. המועמדויות האחרונות שלו היו בקטגוריות הבימוי, עיצוב התלבושות והעריכה (הקטגוריה המופרכת ביותר, כי העריכה בסרט הזה היא מהגרועות שראיתי, כולל הפרת כמה מכללי העריכה הקלאסיים, ולא מתוך כוונה אומנותית). מקטגוריות המשחק, הצילום והקול הוא נעדר לחלוטין. עם רק שתי זכיות, "ההצגה הגדולה בתבל" היה לזוכה הגדול האחרון עם מספר כל כך נמוך של אוסקרים, עד הגעתו של "ספוטלייט", 63 שנים לאחר מכן.
באופן תמוה למדי, "נבל היה האיש" היה בעצם הסרט המעוטר ביותר של השנה עם חמישה פרסים, כל זאת בלי מועמדות לסרט הטוב ביותר. הוא בעצם ה"מי מפחד מהזאב הרע" של האוסקר.

לאחר זכיית "ההצגה הגדולה בתבל", שהיה הזוכה השני ברציפות המצולם בצבע, והשלישי באופן כללי, האקדמיה התאפסה על עצמה מחדש והעניקה זכיות לשני סרטים טובים בזה אחר זה, "מעתה ועד עולם" ו"חופי הכרך", שמרגישים בדיוק כמו זוכי פוסט מלחמת העולם השנייה. זה בוודאי קשור לטראומת הרדיפות של מקארתי (בוודאי בהקשר של איליה קאזאן), אבל גם לכמה דברים נוספים עליהם ארחיב בפרקים הבאים.
ונסיים בטון חיובי עם מבט מחוץ להוליווד, שם נולדו באותה השנה שתי יצירות מופת שחייבים להזכיר: "אומברטו די" של ויטוריו דה סיקה, ו"לחיות" של אקירה קוראסווה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-25:
הסרט הטוב ביותר: ססיל בי. דה מיל – "ההצגה הגדולה בתבל"
השחקן הראשי הטוב ביותר: גארי קופר – "בצהריי היום"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: שירלי בות' – "חזרי, שיבה הקטנה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: אנתוני קווין – "ויוה זפאטה!"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: גלוריה גרהאם – "נבל היה האיש"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ון פורד – "האיש השקט"
הסיפור הטוב ביותר: פרדריק מ. פרנק, תאודור סיינט ג'ון ופרנק קאווט – "ההצגה הגדולה בתבל"
התסריט הטוב ביותר: צ'רלס שני – "נבל היה האיש"
הסיפור והתסריט הטובים ביותר: ט.א.ב קלארק – "כנופיית לוונדר היל"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: רוברט סורטיס – "נבל היה האיש"
הצילום הטוב ביותר בצבע: ווינסטון הוץ' וארצ'י סטאוט – "האיש השקט"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: סדריק גיבונס, אדוארד קרפאניו, אדווין ב. וויליס וקיו גליסון – "נבל היה האיש"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: פול שריף ומרסל ורטס – "מולין רוז'"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: הלן רוז – "נבל היה האיש"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: מרסל ורטס – "מולין רוז'"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: "לשבור את מחסום הקול"
העריכה הטובה ביותר: אלמו וויליאמס והארי גרסטד – "בצהריי היום"
השיר הטוב ביותר: פרנק לואסר – "בצהריי היום" (בצהרי היום: אל תעזביני, יקירתי)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: דימיטרי טיומקין – "בצהריי היום"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: אלפרד ניומן – "עם שיר בלב"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: אירווין אלן – "הים סביבנו"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: נורמן מקלארן – "שכנים"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: פרד קווימבי – "יוהאן מאוס"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: בוריס ורמונט – "אור בחלון"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: וולט דיסני – "ציפורי מים"
פרס מיוחד על אפקטים: "הרפתקאות פליימות'"
פרס מיוחד לסרט בשפה זרה: צרפת – "משחקים אסורים"
פרס מיוחד: גרגורי אלפרד מיטשל, ג'וזף מ. שנק, מריאן קופר, הארולד לויד, בוב הופ
פרס מפעל חיים: ססיל ב. דה מיל

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "במערב אין כל חדש" (1930)
3. "זה קרה לילה אחד" (1934)
4. "חלף עם הרוח" (1939)
5. "קזבלנקה" (1943)
6. "מה יפית עמק נוי" (1941)
7. "רבקה" (1940)
8. "כנפיים" (1927)
9. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
10. "כל אנשי המלך" (1949)
11. "סוף השבוע האבוד" (1945)
12. "גברת מיניבר" (1942)
13. "גראנד הוטל" (1932)
14. "המרד על הבאונטי" (1935)
15. "המלט" (1948)
16. "סימארון" (1931)
17. "תהלוכה" (1933)
18. "זיגפלד הגדול" (1936)
19. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
20. "ברודווי מלודי" (1928)
21. "החיים של אמיל זולא" (1937)
22. "אמריקאי בפריז" (1951)
23. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
24. "הולך בדרכי" (1944)
25. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)

תגובות

  1. עידו הגיב:

    מסכים. גם אני השלמתי אותו לא מזמן (גם כחלק מפרוייקט השלמת סרטי האוסקר) וזה בהחלט אנטי סרט. הוא לא גרוע כמו המוניטין שצבר אבל גם ממש לא סרט טוב. ארוך, לא אחיד ודי משעמם.
    רציתי לשאול מה זה בעצם קטגוריית הסיפור ומה ההבדל בינה לבין קטגוריית התסריט וקטגוריית הסיפור והתסריט. אפילו ויקיפדיה לא יודעת לענות על השאלה הזאת.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אני חייב להודות בצער שגם אני לא לגמרי הצלחתי להבין. אבל התשובה היא אי שם… בטח מישהו יבוא לעזרנו…

      1. תמיד חשבתי שקטגוריות הסיפור היא "פרס הסינופסיס הכי טוב"

השאר תגובה