• ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • האפיפיורים
  • אוסקר 2019/20: איגודי השחקנים, המלבישים והסאונד
  • סרטים חדשים: ״קצין ומרגל״ בפינה לשיפוטכם
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

סרטים מן העבר – מהדורה מיוחדת: "מעולם לא שרתי לאבי", "מה קרה לדודה אליס?", "נבל היה האיש"

30 בנובמבר 2019 מאת אור סיגולי

סרטים מן העבר הייתה פינה, ובכן, די בעברו של סריטה, שהתמקדה כל פעם בסרט שגילו מעל 20 שנה וטרם צפיתי בו. היא רצה בן 2014 ל-2017, וכללה 34 סרטים מכל העולם, משנות הארבעים ועד שנות התשעים (פירוט של כל הסרטים, בסוף הפרק הנוכחי).
המהדורה האחרונה עד כה, מספטמבר 2017, הוקדשה לסרט איטלקי בשם "שבע היפהפיות", שממש השבוע נכנס למקום ה-17 במצעד 100 הסרטים הטובים ביותר בבימוי נשים של ה-BBC, מצעד שגם אני השתתפתי בו, ואפילו התבקשתי לכתוב את הטקסט שהוצמד לגלריית 25 המקומות הראשונים.
בגלל זה, ועוד ענייני לו"ז כאלה ואחרים, החלטתי להחזיר את "סרטים מן העבר" להופעת אורח בסריטה, והפעם לא עם סרט אחד, אלא עם שלושה – אחד משנות החמישים, אחד משנות השישים, ואחד משנות השבעים, כולם מעניקים בדיעבד תמונה מעניינת של נקודת זמן ספציפית בהוליווד.

"מעולם לא שרתי לאבי" – I Never Sang to My Father

את הסרט הזה ראיתי, לגמרי במקרה, כיממה לאחר שצפיתי בסרטו החדש והמעולה של נואה באומבך, "סיפור נישואים", ודי נדהמתי מהדמיון בין השניים. הם אמנם לא חולקים את אותה עלילה בכלל, אבל משהו בפשטות הסבנטיזית של הסיפור – המחזיק בתוך מסגרת מאוד מצומצמת ולא רהבתנית סיפור אנושי עוצמתי שדוחס את כל הרגשות עד שכבר אי אפשר לנשום – ממש הופך את השניים לדאבל פיצ'ר המושלם. אני מאמין בכל לבי שבאומבך מכיר את הסרט הזה, ואוהב אותו מאוד. יפתיע אותי בהחלט אם זה לא המצב.

"מעולם לא שרתי לאבי" (אל תתבלבלו, כמוני, עם "שקרים שסיפר לי אבי" שיצא חמש שנים לאחר מכן), הוא סרטו של גילברטקייטס, שנחשף לעולם באוקטובר 1970. את התסריט כתב רוברט אנדרסון על פי מחזה פרי עטו שעלה לבמה שנתיים לפני כן, והוא מספר על ג'ין, אלמן לא מבוגר במיוחד שנמצא במערכת יחסים חדשה, המחזיר את הוריו הקשישים חזרה לביתם לאחר שהות קצרה בפלורידה. בערב הזה ג'ין מתכנן לספר לאימו על תוכניותיו להתחתן עם זוגתו החדשה ולעבור לעיר מרוחקת מהם, אם כי אביו, פטריארך קשוח שניתק את קשריו עם בתו מכיוון שבחרה להתחתן עם יהודי, מזהיר אותו שלא לעשות זאת פן ישבור את ליבה של אמו.
ג'ין רק מחכה להזדמנות להימלט משם, בעיקר מאחיזתו הקשה של אביו, אבל אז טרגדיה משפחתית מכה, והוא מבין שהוא לא באמת יכול ללכת לשום מקום ונקרע בין הרצון להתחיל דף חדש בחייו ובין האחריות שהוא מרגיש למשפחתו.

הסרט נעשה בתקופה די מעניינת בהוליווד, ממש בשלב בין גסיסתה של הוליווד הישנה והולדתה של החדשה, כזו שכבר השתחררה מהצנזורה של קוד הייז ופנתה לסיפורים נועזים יותר ועשייה חופשית יותר. ככזה, "מעולם לא שרתי לאבי" נע כל הזמן בין הסגנון הישן והחדש. הוא לרוב מצולם וערוך כמו דרמה קלאסית עשויה היטב, אך לעיתים לפתע המצלמה מתנתקת מהחצובה ועוברת לצילום כתף ולשוטים ארוכים בתנועה, כאשר לרגעים ישנן אפילו סצנות שדמות אחת מצולמת באופן סטטי והשנייה באופן משוחרר הרבה יותר, משהו שלא היה מאוד שכיח אז. זה מעניק לבימוי של קייטס (שהיה עד כה במאי טלוויזיה ובחלק האחרון של הקריירה שלו התעסק בעיקר בהפקת טקסי האוסקר) הרגשה של סרט המנסה כל הזמן להשתחרר מכבליו, ממש כמו הדמות הראשית. ועל אף ששורשיו התיאטרליים של הסרט מאוד בולטים בדיאלוגים ובצמצום זירת ההתרחשות, הסרט מצליח להימנע מתחושה פאתוס ודרמטיות יתר, וזאת בעיקר הופעות השחקנים.

את הדמויות של ג'ין ואביו טום, מגלמים שניים מהשחקנים ההוליוודים הטובים ביותר שידענו. הראשון הוא ג'ין הקמן, אז בן 40, כבר שחקן קולנוע עסוק עם מועמדות בת שלוש שנים לאוסקר ("בוני וקלייד") ושנה לפני שזכה על "הקשר הצרפתי" (הוא זכה שוב ב-1992 על "בלתי נסלח"). על הקריירה של האיש הזה אין צורך להכביר במילים, אבל נדמה שדווקא ההופעה הזו היא אחת הגדולות שלו, למרות שהיא פחות מוכרת. טום האב הוא מלווין דאגלס, שהקריירה שלו התחילה עוד בשנות השלושים, וגם הוא חתן שני פרסי אוסקר – על "האד" ב-1963 ו"להיות שם" ב-1979.
ההופעות של השניים פשוט מדהימות בו, והקשר ביניהם לגמרי מרגיש כמו אב ובן שמכירים כמעט כל חייהם. שניהם היו מועמדים לאוסקר על תפקידם פה, אם כי משום מה הקמן נשלח לקטגורית המשנה על אף שהוא הדמות הראשית לחלוטין, ודאגלס כשחקן ראשי.
שאר הקאסט מורכב מנשים בהופעות קטנות יותר, הכוללות את דורותי סטיקני המקסימה כאם המשפחה, וזאת הייתה הופעתה האחרונה בקולנוע (היא נפטרה 28 שנים לאחר מכן, בגיל 101), ואת אסטל פארסונס – ששיחקה כבת זוגו של הקמן ב"בוני וקלייד" (תפקיד עליו זכתה באוסקר), הפעם כאחותו, בכמה סצנות שמזכירות לנו שהיא אחת השחקניות הכי פחות מוערכות אי פעם.

שעה וחצי בלבד אורכו של הסרט הזה, ובסופו שובר הלב ישנה הרגשה שצפינו במשהו הרבה יותר גדול מזה, עמוס עד להתפקע ברגשות סותרים, מורכבות רבה, ועבודה קולנועית מרשימה שנלחצה לתוך קופסה קטנה שעוד שנייה מתפוצצת מרוב גודש.

"מה קרה לדודה אליס?" – What Ever Happened to Aunt Alice

אם קפץ לכם לראש הסרט "מה קרה לבייבי ג'יין?", סרט הקאלט המדהים משנת 1962, זה ממש לא במקרה. למעשה, אין צל של ספק שכל עשיית "מה קרה לדודה אליס?" היה ניסיון לשחזר את ההצלחה של המותחן הפסיכולוגי המקאברי ההוא, שחצב את עצמו בדברי ימי הקולנוע. מכיוון שאני יוצא מנקודת הנחה שלא שמעתם על הסרט לשמו התכנסנו, שהגיח לעולם שש שנים לאחר "בייבי ג'יין", אתם כבר מבינים מה הייתה מידת ההצלחה שלו.
הסרט הזה בכלל מבוסס על ספר שנקרא "הגן האסור" מאת אורסולה קרטיז, אבל מכיוון שהוא עוסק בשתי נשים מבוגרות, כל אחת עם הדפיקות שלה, שנכנסות למלחמה אכזרית ומרושעת ממנה רק אחת תצא בחיים, מישהו בהוליווד זיהה את הדמיון והחליט לסחוט את זה. אם לשפוט לפי הקרדיטים, הבן האדם הזה היה לא אחר מהבמאי של "בייבי ג'יין", רוברט אולדריך הענק, שחתום על ההפקה של הסרט הנוכחי.
השוני הוא שאם "בייבי ג'יין" התרחש באחוזות המתפוררות של לוס אנג'לס, "דודה אליס" יצא החוצה אל המישורים הצחיחים של דרום ארה"ב, ובמקום בטי דייויס וג'ואן קרופורד, הובאו למעשיית הקשישות הרצחניות ג'רלדין פייג' ורות גורדון. שוני נוסף הוא שזה באמת סרט גרוע.

השחקניות הן החדשות הטובות של הסרט המחופף והמתאמץ הזה. ג'רלדין פייג' היא אגדה בפני עצמה, שחקנית נפלאה שפשוט הייתה טובה מדי לתקופת האולפנים והכוכבים של הוליווד, כך שבזמן שהייתה נערצת על הבמה, ובקולנוע תמיד זכתה להערכה מהביקורות, אף פעם לא שודרגה למעמד הראוי לה. היא הפסידה לא פחות משבעה פרסי אוסקר, עד שהוליווד התרצתה ונתנה לה את הפרס בזכות סרט קטן וזניח (אך גם מקסים ונעים) בשם "המסע לבאונטיפול" ב-1985, כאשר היא הייתה בת 60. היא נפטרה שנתיים לאחר מכן. היא מוכרת בעיקר בזכות תפקידיה ב"רגשות" של וודי אלן ו"ציפור הנעורים המתוקה". אם אתם ילדי אייטיז כמוני, תשמחו לגלות שהיא זו שמדובבת את מאדאם מדוזה, הרעה של סרט האנימציה "ברנארד וביאנקה".
שותפתה למסך רות גורדון הייתה מהבודדות בהוליווד של אותה תקופה שחבשה שני כובעים – מצד אחד שחקנית, אך בעיקר תסריטאית מוערכת שעד תחילת שנות החמישים כבר צברה לעצמה שלוש מועמדויות אוסקר על כתיבה. באותה השנה של "מה קרה לדודה אליס?", גורדון עשתה גם את התפקיד הכי מזוהה עמה, זה של מיני, השכנה המוזרה ב"תינוקה של רוזמרי", שהביא אותה בפעם הראשונה והאחרונה לנאום ניצחון בפודיום האוסקר.

הסיפור של "מה קרה לדודה אליס?", שביים לי ה. קצין (בעיקר במאי של סדרות טלוויזיה גבריות כמו "משימה בלתי אפשרית", "מקגיוור" ו"כחום הלילה"), הוא כל כך מבולגן ולא קוהרנטי שאני בקושי מצליח לשחזר אותו. זה מתחיל עם קלייר מרבל (פייג'), אלמנה טרייה שגילתה שבעלה השאיר לה רק חובות, והיא עוברת לבית מבודד באריזונה כדי להיות בקרבתו של אחיינה. מסיבות שכנראה יש להן היגיון אך אני לא לגמרי הבנתי, קלייר רוצחת את העוזרת שלה, וקוברת אותה בחצר. העוזרת החדשה שלה מתקרבת לגלות את זה ולכן נרצחת במהירות גם היא. העוזרת הבאה שנשכרת על ידה היא אליס (גורדון), ובזמן שאנחנו מבינים שגם זמנה קצוב, מתגלה שיש לה אג'נדה משלה, ומכאן מתחיל… אני לא לגמרי בטוח. השתיים מחרפנות אחת את השנייה והחצר הופכת להיות ממש בית קברות שלם, כאשר קלייר מסתבכת יותר ויותר עד שהיא מאבדת את זה לגמרי.

מדובר באמת בתמונת מראה מדהימה ל"מה קרה לבייבי ג'יין" כי מלבד השחקניות הראשיות, כל מה שעבד בסרט מ-1962 פשוט נראה מגוחך בסרט הנוכחי. אני באמת ובתמים מאמין שלולא ג'רלדין פייג' ורות גורדון לא הייתי שורד את כולו. מה שהיה אמור להיות מותחן southern-gothic כנראה נפל בין הכיסאות בין שאיפה ליצירת קלאסיקה ובין בסיס טראשי לחלוטין, וכל מה שנותר הוא כמה נשים מבוגרות מתנהגות כמו ילדות שראו יותר מדי סרטי האלווין. אולי הסרט יכול לעבוד כהקרנת חצות מטושטשת ופעילה, אבל לא בשום דרך אחרת.

"נבל היה האיש" – The Bad and the Beautiful

אם יצא לכם להתלונן – ולמי לא – על התרגומים המשונים שנותנים בארץ לסרטים בשנים האחרונות, דעו שזה ממש לא המצאה חדשה, ולראייה, הסרט הזה מ-1953, שאכן יש בו איש ואכן הוא היה נבל, אבל בואו נגיד שזו רדוקציה די אכזרית לעלילת הסרט.
הדבר שהכי מעניין בו הוא שזה סרטו של הבמאי וינסנט מינלי, שמוכר כיום בעיקר בזכות מחזות הזמר הקולנועיים שלו, זוכי האוסקר "אמריקאי בפריז" ו"ג'יג'י" כמו גם "פגוש אותי בסיינט לואי", אבל הקריירה שלו הייתה הרבה יותר מגוונת מזה. ולראייה, שנה אחרי ההתפוצצות הצבעונית והמרקדת – והמשעממת להדהים – של "אמריקאי בפריז", הוא פנה לדרמה העגומה הזו, השואפת לחשוף את האפילה שמאחורי הקלעים בתעשיית הזוהר ההוליוודית. "נבל היה האיש" גם השיג לעצמו איזשהו שיא אוסקרי משלו, כאשר זכה בחמישה פסלונים (התסריט המעובד, עיצוב התלבושות, העיצוב האומנותי, הצילום ושחקנית המשנה – גלוריה גרהם) כל זה בלי מועמדות לבימוי או סרט.

הנבל משם הסרט הוא ג'ונתן שילדס (קירק דאגלס, שנוכחות בקטגורית השחקן הראשי של אותה השנה הייתה להפסד היחיד של הסרט), דמות שאליה אנחנו נחשפים אך ורק בפלאשבקים, ממש כאילו היה צ'רלס פוסטר קיין, וכך נגלל סיפורו של המפיק הצעיר שעלה לתהילה במהירות ובדרך שיקר, בגד ושרף כל גשר אפשרי עד שלא נותר לו דבר. העלילה מסופרת לנו דרך זיכרונותיהם של שלושה מחברי העבר שלו – במאי שלו הפנה שילדס עורף ברגע שהגיעה ההצלחה, תסריטאי שהובא על ידו להוליווד וחייו נהרסו, ושחקנית אלכוהוליסטית שאותה הפך לכוכבת ושבר את ליבה – העומדים בפני דילמה האם לשוב ולשתף אתו פעולה.
מעניין מאוד לדעת כיצד נתפסה דמותו של שילדס אז בהוליווד של שנות החמישים, כי אני די בטוח שכיום, בעיקר אחרי חשיפת מעלליו הנוראים של הארווי וויינשטין, התמונה אחרת לגמרי. בזמן ש"נבל היה האיש" אמביוולנטי לגבי שילדס (ולכן השם העברי מרדד את הסרט), כיום אנחנו פחות סובלניים לאנשי קולנוע שמשאירים שובל של קורבנות בדרך. או לפחות כך אנחנו אוהבים לחשוב.

הסרט עצמו לא רע בכלל, אם כי המתכונת הסיפורית שלו על פיה מובאים לנו בזה אחר זה שלושה סיפורים שפחות או יותר מספרים את אותו הדבר, מרגישה קצת לאה באיזשהו שלב. אנחנו מתחילים עם החיבור בין שילדס וכל אחד מחבריו, ויודעים שדברים רעים יקרו בדרך, תוך כדי שבאיזשהו מקום אנחנו גם צריכים להבין ולהזדהות עם פעולותיו. למעשה, זה מצליח לא פעם, ולכן מעניק הרבה נקודות לתסריט זוכה האוסקר ובעיקר להופעתו הכריזמטית והעוצמתית של קירק דאגלס. את האנשים שנפגעו ממנו מגלמים הכוכבת הענקית לנה טרנר, דיק פאוול ו-וולטר פידג'ן, כולם מצוינים. גם לקאסט המשנה לא חסר, כשכמובן כיום בולטת במיוחד אחת הכוכבות הטראגיות של הוליווד, גלוריה גרהאם, שכאמור זכתה באוסקר על הופעתה הזו – ומכיוון שהטקס של 1954 היה הראשון ששודר בטלוויזיה, וקטגורית שחקנית המשנה פתחה את הטקס, בעצם נאום הניצחון שלה הוא הראשון שאי פעם הועבר בשידור חי. דמותה הונצחה בסרט "כוכבים חיים לנצח".

אוהבי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי חייבים לעצמם לראות את הסרט הזה, גם בגלל ההנאה שהוא מביא בתפיסת הימים הישנים של טינסל-טאון, וגם כי הוא פחות או יותר מה שאהבנו בתקופה ההיא – לטוב ולרע. הוא בצדק לא הפך לאחת הקלאסיקות הגדולות כי יש בו משהו שכל הזמן מרגיש שלא לגמרי מתניע, אבל בחלוף השנים הדברים הטובים בו רק הלכו והתבלטו, ויש בו ממד של נצחיות על אף הזמנים המשתנים.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"
"ליידי נץ"
"הצוללת"
"אותו יום קר בפארק"
"צלי אבותינו הנשכחים"
"פורע החוק ג'וסי וולס"
"איש ללא פנים"
"חימו מלך ירושלים"
"האיש שנפל מכוכב אחר"
"רמז – הסרט"
"פוינט בלאנק"
"שבע היפהפיות"