• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 34
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, פרק 10: "האדם השקט"

19 באוקטובר 2020 מאת אור סיגולי

במצמוץ העין הגענו אל סיום העונה השלישית של פרויקט מפסידי האוסקר, ולמעשה לפרק ה-31 שלו. כזכור, העונה הראשונה הייתה מוקדשת לניינטיז, השנייה לנקודות מאוד ספציפיות באייטיז, והשלישית לסרטים שזכו בפרס הבימוי אך הפסידו את פרס הסרט – והיא על שם ג'ון פורד, שעשה זאת לא פחות משלוש פעמים. לינקים לכל הפרקים והעונות בסוף הטקסט, כרגיל.
בתכנון, רק שתכירו והכי בלי נדר שיש, מתוכננות עוד שתי עונות, עליהן תגלו בקרוב.

מכיוון שהפרויקט איננו מסודר כרונולוגית, והתחלנו את העונה השלישית עם סרט של היוצר עליו היא קרויה, הרגשתי שיהיה נכון לסגור מעגל וגם לסיים אתו, ואפילו עם האוסקר האחרון בו זכה.
זו תהיה הפגישה השלישית שלנו עם ענק הקולנוע המפואר הזה בעולם האוסקר של סריטה, לאחר "מה יפית עמק נוי" כחלק מפרויקט הזוכים, ועם "ענבי זעם" בפרויקט הנוכחי. כמובן שחשוב להזכיר שלפורד יש עוד ניצחון בקטגורית הבימוי, "המלשין" ב-1935.

"האדם השקט" (The Quiet Man) הוא הסרט שיחתום את העונה השלישית בפרויקט המפסידים, וזה משמח במיוחד כי זאת גם הזדמנות לדבר על אחד מטקסי האוסקר הכי שנויים במחלוקת – ובוודאי שהכי פוליטיים – בתולדות הפרס, כזה שחשף את הוליווד בשיא פחדנותה והתקרנפותה, וטלטל לחלוטין את התעשייה ואת שיטת האולפנים שכבר הייתה די מפוררת בכל מקרה.

עוד לפני האוסקר…

ב-1952 היה ג'ון פורד בן 58 וכנראה אחד מחמשת הבמאים ההוליוודיים החשובים שעבדו באותה תקופה. על שמו היו רשומים כבר עשרות סרטים, חלקם קלאסיקות מוחלטות של הקולנוע (גם אם חלק מהן הוערכו באמת שנים לאחר מכן), שלושה פרסי אוסקר לבימוי, אוסקר אחד לסרט הטוב ביותר, ומעמד של נפיל קולנועי.
לאחר המערבונים וסרטי המלחמה שביים לאחר ששב מהקרבות באירופה, בחר פורד בפרויקט קטן ואינטימי יותר, המבוסס על סיפור קצר של מוריס וולש שפורסם ב-1933. העלילה מתרחשת כולה במישורי אירלנד, ובמרכזה סיפור האהבה בין שון (ג'ון וויין), אמריקאי שהגיע למקום על מנת לרכוש ולהתיישב בבית ילדותו ואולי לברוח מכאב שבעברו, ומרי קייט (מורין או'הרה) אדומת השיער, ילידת המקום ואחותו של וויל דנהאר ששם את עינו על הנחלה ששייכת למשפחתו של שון.
שון מגלה שלקבל את הסכמת וויל לנישואים עם מרי קייט זה רק ההתחלה של התסבוכת, כאשר המסורת המקומית עלולה לפגוע ברומנטיקה שלהם, וכל זה מסתיים במערכה שלמה שהיא קרב פנים אל פנים שייתכן ונתן השראה ללוני טונס, או לפחות לתרנגול ופיטר ב"פמילי גאי".

זה היה שיתוף הפעולה השמיני בין הצמד המפורסם של הקולנוע, פורד וג'ון וויין, אז בן 45 ולאחר מועמדות אחת לאוסקר ("חולות איוו ג'ימה"). מורין או'הרה, האמריקאית-ממוצא-אירי, גם היא כבר עבדה עם פורד בעבר והופעתה כמרי קייט הפכה למזוהה ביותר עמה, אולי במקביל לזו ב"נס ברחוב 34".
לתפקיד הרכב השתוי-תמידית, וגם ההפוגה הקומית של הסרט, ליהק פורד את השחקן הנפלא בארי פיצג'ראלד, השחקן היחיד שהיה מועמד פעמיים על אותו תפקיד באותה שנה, וגם ניצח. עוד בקאסט אפשר למצוא את וורד בונד בתור הכומר שגם משמש כמספר, ויקטור מקלגלן כוויל המגעיל, מילדרד נטוויק המופלאה תמיד ("יחסים מסוכנים", "יחפים בפארק") בתור הגבירה העשירה של הכפר, וארתור שילדס.

התסריט נכתב על ידי פרנק ס. נוג'נט ("המחפשים", "מיסטר רוברטס"), הולחן על ידי ויקטור יאנג (שבאותה שנה היה חתום גם על סרט בשם "ההצגה הגדולה בתבל", שייתכן ועוד יוזכר בהמשך), וצולם על ידי ווינטון סי. הוך. ההפקה הייתה של האולפן הקטן רפאבליק פיקצ'ר שפעל בין 1935 ל-1967 שהפיקו כמויות בלתי נתפסות של סרטי ז'אנר לא יוקרתיים במיוחד. "האדם השקט" היה למועמדות היחידה שלו לאוסקר.

"האדם השקט" יצא לבתי הקולנוע בקיץ 1952 (קודם כל באנגליה ואז בארה"ב), זכה לביקורות מצוינות ולהצלחה כלכלית מרשימה. בגדול, כולם היו מאוד שמחים.

מסלול הניצחון של פורד וההפסד של "האדם השקט":

בדרך כלל אני פותח את החלק הזה בפירוט המועמדים לסרט הטוב ביותר, אבל במקרה של האוסקר ה-25 אני חושב שאולי כדאי לתת את הקונטקסט קודם.

שנות החמישים היו תקופה לא טובה לארה"ב באופן כללי, אבל מבחינת הוליווד אלו כנראה השנים האפלות ביותר אי פעם. זה התחיל עם ההתערערות הסדר הקיים בסוף העשור שלפני זה, כאשר חוק האוסר על האולפנים להחזיק בבתי קולנוע נכנס ב-1948, אותה שנה בה האולפנים סרבו לתמוך בטקס פרסי האקדמיה וסללו את הדרך לניצחון של "המלט", הזוכה הראשון שאיננו אמריקאי.
בינתיים איום נוסף על הסדר הקיים הגיע בדמות הטלוויזיה (האוסקר ה-25 היה הטקס המשודר הראשון), שגרמה לסוג של פאניקה כללית. ואם כל זה לא מספיק, מוושינגטון השתוללה רוח רעה אחרת בדמות הוועידות לפעילות אנטי-אמריקאית שהקים סנטור ג'וזף מקארתי על מנת לזרוע פחד ודיכוי אצל הליברלים והדמוקרטים. זה הצליח לו מעל המשוער, והוליווד הפכה להיות סיוט של הלשנות ורדיפות. חיים וקריירות של מאות נהרסו.
ועכשיו כשהבהרנו את זה…

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-25 היו:
"האדם השקט", "מולין רוז'" ו"בצהרי היום" קיבלו כל אחד מהם 7 מועמדויות, לכל אחד מהם גם נוכחות בפרסי הבימוי והמשחק. "מולין רוז'" היחיד משלושתם שנפקד מפרסי הכתיבה.
"ההצגה הגדולה בתבל" צבר 5 מועמדויות כולל בימוי ותסריט, אך ללא שום אזכור בפרסי המשחק.
"אייבנהו" הגיע כנראה בטעות לקטגוריה עם 3 מועמדויות, כולל סרט, צילום בצבע ומוזיקה לסרט דרמטי או קומי. מי שהחליף את במאי הסרט, ריצ'רד ת'ורפ, בקטגורית הבימוי, היה ג'וזף ל. מנקייביץ' עם "חמש אצבעות".

שניים שנעדרו מהקטגוריה הראשית, באופן מפתיע או משונה, היו "נבל היה האיש" שצבר 6 מועמדויות (יותר מ"ההצגה הגדולה בתבל" וכפול מ"אייבנהו") וכמובן הכתם הגדול ביותר על האוסקר ה-25 – "שיר אשיר בגשם", יצירת המופת האולטימטיבית שהוזכרה רק בשתי קטגוריות: שחקנית משנה ומוזיקה לסרט מוזיקלי.

עם שבע מועמדויות, נראה ש"האדם השקט" סחט יפה את לוח המועמדים, אם כי השמטה כנראה-מפתיעה הגיעה מכיוון קטגורית השחקנית הראשית, למרות שאני מצאתי את מורין או'הרה די איומה פה (לא בטוח אם באשמתה). החלק המוזר לי ביותר הוא איך קיבל ויקטור מקלגלן את המועמדות לשחקן המשנה, במקום בארי פיצג'ראלד שלחלוטין גנב את ההצגה.

ההימורים נטו לכיוון "בצהרי היום", המערבון המהולל של פרד זינמן, והצדק כנראה היה איתם בחלק גדול מהזמן. עם זאת, התסריטאי של הסרט, קרל פורמן, היה אחד מיוצרי הקולנוע שנכנסו לרשימה השחורה בגלל ציד המכשפות של מקארתי, והוא בעצמו טען שהסרט הוא מטאפורה למקארתיזם. זה לא הביא לך פרסים ב-1952.
גם יוצרי "אייבנהו" היו מסומנים, כך שהסיכויים שלהם נמחקו. מצד שני, לא נראה שהם היו איום גדול מלכתחילה.

בניכוי "מולין רוז'" שהיה שחקן משנה בעונה (נהדר ככל שיהיה), זה השאיר את הקרב לפרס הסרט בין "האדם השקט" (זכייה באיגודי הבמאים והתסריטאים, המקום הראשון של ה-NBR) ו"ההצגה הגדולה בתבל" (שלוש זכיות בגלובוס הזהב כולל סרט-דרמה ומועמדות לאיגוד הבמאים).
כאן נכנס אלמנט נוסף לתמונה, והוא הכבוד והוותק. ג'ון פורד כבר ביים סרט לפרס הגדול בעבר ("מה יפית עמק נוי") ולג'ון יוסטון כבר היה אוסקר די טרי על בימוי ("האוצר מסיירה מאדרה"). לעומתם, אחד האבות המייסדים של הוליווד בכבודו ובעצמו, ססיל בי. דמיל, שציין אז 71 שנים על פני האדמה וקריירה שהחלה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, היה נטול אוסקרים לחלוטין.
אין ספק שהוליווד רצתה להעניק לו את הכבוד הגדול ולא ידעה האם תהיה לה הזדמנות נוספת. אם היא הייתה מתאפקת שעה וחצי היא הייתה יכולה לתת לו על "עשרת הדברות" כמה שנים לאחר מכן והעולם היה נראה אחרת. שויין, נו.

"ההצגה הגדולה בתבל" זכה לתגובות מאוד חיוביות בעת יציאתו, כך שלא מדובר בהטרלה מוחלטת מצד האקדמיה. עם זאת, אני לא מצליח להאמין שהיה אדם אחד שחשב שזה הסרט הטוב ביותר של השנה. למעשה, אני מתערב שחלק משמעותי מהמצביעים שלו לא הצליחו לצפות בו עד הסוף.
עדות לכך אפשר לראות במספר הזכיות של הסרט – שתיים בלבד: לסרט ולסיפור הטוב ביותר, שזו בדיחה בפני עצמה כי מי שמצליח למצוא סיפור ב"ההצגה הגדולה בתבל" מגיע לו פרס משלו. זאת בזמן ש"בצהריי היום" זכה בארבעה פרסים (שחקן ראשי, מוזיקה לסרט דרמטי או קומי, השיר המקורי והעריכה), ולמעשה היה המועמד לפרס הסרט המעוטר ביותר של הערב.
החלק האירוני באמת היה שאת מספר הפסלונים הגדול ביותר של הערב, חמישה בסך בכל, לקח "נבל היה האיש", שכלל לא היה מועמד לפרס הגדול.

השאלה המעניינת ביותר היא מדוע פרס הבימוי הלך דווקא לג'ון פורד, זה שכבר צבר שלושה במהלך הקריירה שלו. אז בהנחה ש"בצהריי היום" בא לא טוב בעין לכמה שמרנים (אל דאגה, זינמן יביס את האוסקר שנה לאחר מכן), שג'ון יוסטון של "מולין רוז'" זכה ממש ארבע שנים לפני, וג'וזף ל. מנייקביץ' ("חמש אצבעות," שלא היה מועמד לפרס הסרט) היה מועמד פעם שלישית אחרי שתי זכיות רצופות ("מכתב לשלוש נשים", "הכל אודות חווה"). זה משאיר שניים, פורד ודמיל.

התשובה לניצחון הפורדי קשורה קודם כל לפופולריות העצומה של הבמאי וכמובן של הסרט החדש שלו. אבל אני חושב שיש פה משהו אחר, וזה ש"האדם השקט" הוא סרט מרהיב – אולי היפה ויזואלית ביותר מבין כל המועמדים – והאקדמיה זכרה זאת בעת ההצבעה, אל מול החיוורון המתיש של "ההצגה הגדולה בתבל". סרטו של פורד זכה רק בעוד פרס אחד, לצילום הטוב ביותר בצבע, כך שאין ספק שהייתה פה הערכה גדולה למבע הקולנועי ויכולת של פורד להעמיד פריימים. ואולי באמת ההצבעה הוכרעה על חודו של קול, לעולם לא נדע.

להוציא את שתי הזכיות, הפסיד "האדם השקט" את פרסי שחקן המשנה לאנתוני קווין ב"ויוה זאפאטה", את פרס התסריט ל"נבל היה האיש", את פרס הקלטת הסאונד ל"לשבור את מחסום הקול" (כאילו שסרט עם שם כזה יכול להפסיד את הקטגוריה), ואת העיצוב האומנותי בצבע ל"מולין רוז'".

האם ההפסד היה מוצדק?

מי מכם שעקב אחרי פרויקט זוכי האוסקר בכל שלב החל מהפרק ה-25 יודע את התשובה, אז בשונה מהפרק הקודם, נגיד, אין פה הפתעות וטוויסטים. "ההצגה הגדולה בתבל" הוא, בעיני, הסרט השני הכי גרוע שזכה באוסקר מכל 92 שנות הפרס עד כה. זה ממש אנטי-סרט, ואין טעם להיכנס לזה שוב.
מבין חמשת המועמדים, היחיד שאותו לא ראיתי הוא "אייבנהו", ואני אהיה די מופתע אם הוא גרוע מסרטו של דה מיל. אז לא, ההפסד לא היה מוצדק. אבל בעולם שבו, נגיד, "ההצגה הגדולה בתבל" לא היה מועמד ובמקומו היה "נבל היה האיש", "שיר אשיר בגשם" או אפילו "Deadline U.S.A" או "Kansas City Confidential", האם המצב היה אחרת?

עד כה בחיי הספקתי לראות שבעה מסרטי ג'ון פורד, חלק קטן מהם די מזמן. מתוכם האהוב עלי ביותר הוא כנראה "המחפשים", אבל יש לו פייט מאוד מאוד צמוד עם "מה יפית עמק נוי". הם בעצם משקפים את שני הצדדים השונים של העשייה הפורדית המאוחרת, ושניהם פסגה קולנועית.
כנגדם, התואר שאתן ל"האדם השקט" הוא שכנראה מדובר בהצלחה הוויזואלית הכי מרהיבה שראיתי אצל פורד. יחד עם הצלם ווינטון סי. הוך, פורד עושה פה אומנות טכניקולור שמיימית, דברים ברמה של דיויד לין. זה לא רק השימוש בנופים הפוטוגניים של אירלנד, אלא גם מיקום הדמויות בפריים, השימוש בצבעים (כל שוט של או'הרה עם השיער האדום והחצאיות התואמות הוא ברמת הלהדפיס ולתלות על הקיר), ההעמדה, הכל פשוט מוציא את העיניים מהחורים.
אקסטרה נקודות פורד מקבל על הקריצה שלו אל הצופים, כשהוא מסגיר להם שהוא יודע בוודאות שהוא מייצר פה פנטזיה אירית מנקודת מבט זרה: לאחר ששון, גיבור הסרט, משפץ את הבקתה של משפחתו הוא מקבל ביקור של זוג מקומי מבוגר, והאישה מחמיאה לו על עבודת השיפוץ ואומרת "רק אמריקאי היה חושב לצבוע דלת בירוק ברקת". הוא מייצר קלישאה אירית, שמתגלה כיפה יותר מהמציאות, או לפחות כזו שמעצימה אותו.

בנוסף יש בסרט כמה רגעים משעשעים מאוד, כמעט כולם רשומים על שם בארי פיצג'ראלד, אבל לא רק. למשל "הוא יתחרט על זה עד יומו האחרון, אם יחיה מספיק זמן בשביל להגיע אליו", הוא משפט מעולה שמובא היטב על ידי מקלגלן המועמד לאוסקר, וגם ההתנצחות שלו עם וויין כאשר לא בטוח אם הם יותר מותשים מהמכות או יותר שיכורים עובר נהדר.

כל אלו אני מפרט כדי להרחיק את "האדם השקט" מהמחוזות השליליים לפני שאומר שמכל סרטי פורד שראיתי, הוא ללא ספק הפחות חביב עלי, ושעל אף הצלחותיו, השעתיים וקצת שלו עברו לי כמו הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.
חלק מזה קשור למריחת זמן של הסרט, או לפחות התעכבות על דברים שכבר הבנו. אבל זה לא באמת הדבר העיקרי. המקום שאני והסרט לא יכולנו למצוא קרקע משותפת הוא שלא הבנתי שום דבר מההתנהלות של הדמויות. כאילו הם חיקוי אנושי מעורר אי נוחות הרבה לפני בני אדם מהפלאנטה שלי. ולפני שבאים אלי עם טיעונים כמו הזמן שחלף, ושצריך לשפוט סרטים על פי התקופה בה נעשו, אומר לכם א) זה נכון, אבל ב) זה לא הסרט הקלאסי הראשון שראיתי. ויש פה דברים שאני פשוט לא יכול ליהנות מהם.

אז בסדר, מאוד קשה לבוא בטענות לסרט משנות ה-50, שמדבר על קהילה סגורה בשנות ה-20, ונעשה על ידי אחד מהמעוזים הרפובליקנים ביותר בתולדות הוליווד. אמת. אבל בהתחשב בכך שזה האיש שאחראי על שניים מהסרטים הכי הומניים שראיתי בחיי, "ענבי זעם" ו"מה יפית עמק נוי", שניהם נעשו עשור לפני הנוכחי – רק אומר שהוא ידע יותר טוב. בכל היקר לי, לא הצלחתי להבין האם פורד עושה פה סרט שחוגג את הרוח האנושית, או שמתבוסס בגבריות רעילה. אולי שניהם, אני לא יודע. הכל היה מאוד מבלבל.

היחס של שון, הגיבור, אל אהובתו מרי קייט במערכה האחרונה הוא ברמת ה"דוגוויל". אבל זה מתחיל עוד מהנשיקה הראשונה והסופר קרינג'ית של הסרט, ומשם רק הולך ומחריף. ספויילר לדקות האחרונות של הסרט מכאן:
לאחר שהיא מנסה לברוח, שון חוטף את מרי קייט מתחנת הרכבת, גורר אותה את חמשת המיילים המפורסמים מהתחנה עד בית אחיה, זאת בזמן שהיא נופלת על הקרקע, מאבדת נעל, בקושי מצליחה לעמוד (וזוכה לבעיטה הגונה בגלל זה) – וכל העיירה כולה עוקבת אחריהם. כאשר הם מגיעים לאחיה, שון דורש את הכסף שירשה מרי קייט מאמה, וכשהוא מסורב, הוא משליך את מרי קייט ואומר שהנישואים מבוטלים. הוא כמובן לא באמת מתכוון לזה, אלא רק רוצה להוכיח נקודה.
כשהאח מתרצה ומביא לו את הכסף, מרי קייט פותחת את הכבשן כדי ששון יוכל להשליך את הכסף פנימה. עכשיו היא משוחררת (ונטולת אמצעים משלה לחלוטין. אמצעים שהיא נלחמה חצי סרט כדי להשיג ולא הסכימה לשכב עם בעלה עד שיביא אותם). לאחר המעשה הזה היא מסדרת את עצמה, אומרת לבעלה בחיוך גאה "כשתגיע הביתה תחכה לך ארוחת ערב" וחוצה את הקהל הצפוף של כל תושבי המקום בדרך לבקתה.
בשלב הזה שני הגברים בחייה מתחילים קרב של כמה דקות ארוכות ועוד יותר לוקיישנים, עד שהם נוחתים גמורים לגמרי בביתו של שון, שם מרי קייט עומלת על האוכל. שון צועק עליה בשכרותו שתמהר עם האוכל. כולם יושבים לאכול.

אז שוב, אני יודע כמה קטנוני זה לשפוט סרט על פי ערכים שלא לגמרי היו קיימים בתקופתו, אבל מאדך זה גם לעשות לו ויתורים, כמו למטרידים מינית שטוענים "בזמני זה היה מותר". הסרט הזה, לפחות בחלקו האחרון, אלים ומשפיל, ונראה לי שגם אז היה ברור שזה לא לעניין. תשאלו את הבמאי של הסרט. וכל הטכניקולור בעולם לא ישנה את זה.

"בצהריי היום" או "מולין רוז'" היו צריכים להיות הזוכה של 1952, בלי צל של ספק. זאת כמובן כי "שיר אשיר בגשם" לא היה חלק מהחבילה. מעניין מה היה קורה אם זינמן היה זוכה, כי זה וודאי היה אומר ששנה לאחר מכן הוא כנראה היה מפסיד את האוסקר על "מעתה ועד עולם". גם יכול להיות שלא. דרמת מלחמת העולם השנייה הייתה הוריקן בפני עצמה.
כך או כך, האוסקר ה-52 הוא רגע שפל של הוליווד וביותר מאספקט אחד, וחשוב שלעולם לא נשכח אותו.

זהו. סיימנו את העונה השלישית. תודה על הכל, ג'ון.
בקרוב נתחיל את הרביעית, אלא אם כן אתחרט ואברח אל הגבעות כי אני מכניס את עצמי להתחייבות די רצינית. תחזיקו לי אצבעות.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"