• ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, פרק 9: "טראפיק"

13 באוקטובר 2020 מאת אור סיגולי

טקס האוסקר ה-73 הוא מתנה שאיננה נגמרת למי שמתעניין בפיתולי הפרס ההוליוודי. לא רק ששנת 2000 הייתה מדהימה לקולנוע האמריקאי, האוסקר של אותה שנה מרתק מבחינת המועמדים, הנזנחים, הזוכים, המפסידים, הדאבל של סודרברג, התבוסה של סקוט, הפוביה של האקדמיה מקומדיות, העקיצה של הארווי וויינשטין, ההסתערות של הקולנוע הזר, והפיצול הדרמטי הראשון מפרס איגוד השחקנים. זה האוסקר בו ביורק באה לשיר לבושה בברבור והובסה על ידי בוב דילן שהופיע לייב מהצד השני של העולם, המועמדות הראשונה לבמאי לא מוכר בשם אלחנדרו גונזלס איניאריטו שיעשה היסטוריה בעשור הבא, השנה בה האקדמיה אימצה לראשונה ובמפתיע שחקן ספרדי לא מוכר בשם חאוויר בארדם, ושנה שבה סרטים קיצוניים כמו "תא קטלני" ו"רקוויאם לחלום" הצליחו איכשהו להשתחל פנימה.
זאת גם השנה האחרונה לפני המתקפה הכי גדולה שארה"ב חוותה על אדמתה.

על זוכה האוסקר של 2000 דיברנו כמובן בפרויקט הזוכים בפרק המוקדש ל"גלדיאטור". ועכשיו, בעונה השלישית העוסקת בסרטים שזכו בפרס הבימוי והפסידו את פרס הסרט (לינקים לכל הפרקים בסוף, כרגיל), אנחנו עומדים לצד מי שנגס ל"גלדיאטור" בעוגה לא פחות משלוש פעמים, וגרם לבלוקבאסטר הרומאי להזיע עד הרגע האחרון.
"טראפיק" (Traffic) של סטיבן סודרברג, עזר לבמאי שלו להיכנס להיסטוריה האוסקרית והגיע מאוד קרוב להיות לסוויפ. למעשה, על כל הנמרים והדרקונים, אני די בטוח שהוא היה המקום השני.

עוד לפני האוסקר…

עד סוף האלף הקודם, היה הבמאי בן ה-37 סטיבן סודרברג נחלתם של אוהבי קולנוע איכותי וקטן, סינפילים שקוראים מגזינים מחו"ל ומתעניינים בקולנוע עצמאי. כולם ידעו מי אלו קוונטין טרנטינו, מייק לי וספייק לי, אבל סודרברג היה איזוטרי – ולכן מגניב – יותר.
סודרברג פרץ כמו הוריקן לתודעה ב-1989 עם סרט הביכורים הקטנטן שלו "סקס, שקרים ווידאוטייפ" שלקח את פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן, והביא לו מועמדות אוסקר בפרס התסריט המקורי. במהלך שיאפיין כמעט כל שבר בקריירה שלו, סודרברג לא השתמש בתשומת הלב כדי להיכנס לקונצנזוס, אלא ברח משם כמה שיותר רחוק, כמו השם העברי שניתן לסרטו הבא – "האיש הנרדף", מין ביוגרפיה סוריאליסטית על פרנץ קפקא; לאחר מכן ביים את הדרמה "מלך הגבעה", המותחן "במעמקי התשוקה" ואת הקומדיה המשונה "האנטומיה של גריי" (שלושתם נעלמו מהתודעה). עשר שנים תמימות אחרי הזכייה בקאן, סודרברג הסתנכרן עם טרנד הוליוודי, הסופר אלמר לאונרד ("תפוס את שורטי", "ג'קי בראון"), וביים את "רומן לא חוקי" על פי ספרו – חד משמעית אחד הסרטים ההוליוודיים האהובים עלי בכל הזמנים. צפיית חובה. הסרט היה מועמד לפרסי התסריט והעריכה, וכנראה שסודרברג שוב זכה לאהדת האולפנים.
הוא הספיק לביים את "הקשר האנגלי" לפני נקודת המפנה של שנת 2000, בה היה לו לא פרויקט אחד, אלא שניים, כל אחד מהם עניין בפני עצמו. הראשון היה "ארין ברוקוביץ'", דרמה משפטית המבוססת על סיפור אמיתי שיצאה לקולנוע בחודש מרץ והפכה ללהיט מפתיע, מקבלת באותו הרגע חותמת של סרט אוסקרים. השני הוא "טראפיק", דרמה שאפתנית עם קאסט עצום, ששוחררה ממש בשניות האחרונות של שנת 2000, כלומר בנו עליה מההתחלה שתהיה שחקנית משמעותית בעונת הפרסים.

מבוסס על סדרה בריטית מ-1998, את התסריט של "טראפיק" עיבד סטיבן גייגן, אז גם חתיך וגם בן 35 ולכן מישהו שפיתחתי אליו טינה מאוד מוקדם. היום הוא סתם חתיך זוכה אוסקר בן 55, אז אני חי אתו בשלום.
הסרט מתנהל על שלושה צירי עלילה, המשתלבים זה בזה בסופו של דבר. את הראשון מוביל השחקן בניסיו דל טורו בתפקיד חאוויר רודריגז רודירגז, שוטר אידיאליסט שמגלה כמה גבוה מגיעה השחיתות השלטונית בנוגע להפצת סמים במקסיקו, ונאלץ לבחור צד; השני מתרחש באוהיו והוא מובל על ידי מייקל דאגלס, המגלם שופט שמקבל מוושינגטון את מינוי מנהל המלחמה בסמים, אך מערכת הערכים שלו מתערערת כשהוא מגלה שבתו היחידה מכורה קשות; והשלישי הוא של השלמות הוולשית קת'רין זיטה-ג'ונס (בהופעה הדרמטית המשמעותית הראשונה שלה, שנתיים אחרי הפריצה עם "המסכה של זורו"), כעקרת בית מסן דייגו שבעלה העשיר נעצר בחשד למעורבותו בהפצה ומכירה, והיא מבינה שהיא חייבת להשתלט על העניינים לפני שיהיה מאוחר מדי.

מעבר לשלושת השחקנים הראשיים, "טראפיק" הופצץ בכל כך הרבה שחקני אופי, שהוא הפך לאחד ממשחקי ה"מאיפה הוא מוכר לי" האכזריים ביותר בתולדות הקולנוע. שחקני המשנה של הסרט כוללים את דון צ'ידל ולואיז גוזמן (שלוש שנים אחרי שפיזזו יחד ב"לילות בוגי"), טופר גרייס ואריקה כריסטנסן כצעירים המכורים, מיגל פרר, דניס קווייד, איימי אירווינג, קליפטון קולינס ג'וניור, והאגדה הקובנית טומס מיליאן. בתפקידי אורח של סצנה או שתיים תוכלו למצוא כאן את אלברט פיני, סלמה האייק, בנג'מין בראט, ג'ון סלאטרי, ויולה דייויס וג'יימס ברולין.
הצילום הופקד בידיו של פיטר אנדרוס, שהוא כמובן סטיבן סודרברג בכבודו ובעצמו; והעריכה ניתנה לסטיבן מיריונה, שזה היה הפרויקט הגדול הראשון שלו ומאז הפך להיות העורך הצמוד של סודרברג ("אושן 11", "המודיע!", "התפשטות"), ג'ורג' קלוני ("וידויים של מוח מסוכן", "לילה טוב ובהצלחה", "משחקי שלטון", "ציידי האוצרות") ואלחנדרו גונזלס איניאריטו ("21 גרם", "בבל", "ביוטיפול", "האיש שנולד מחדש", "בירדמן").

"טראפיק" יצא בדיוק בזמן לכל פרסי המבקרים ויוקרת עונת הפרסים של 2000, נישא על כנפי ביקורות משבחות וחיבת הקהל. סודרברג היה מלך העולם.

מסלול הניצחון של סודרברג וההפסד של "טראפיק"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-73 היו:
"גלדיאטור", האפוס שובר הקופות, היה מועמד ל-12 פרסים כולל כל החשובים בהם בימוי, תסריט, משחק (שחקן משנה – חואקין פניקס) ועריכה.
"נמר, דרקון" ניצב מאחוריו עם 10, הופך לסרט שאיננו דובר אנגלית עם הכי הרבה מועמדויות, כולל נוכחות בכל מה שצריך מלבד פרסי המשחק.
שלושת המועמדים הנוספים צברו כל אחד מהם 5 מועמדויות:
הדאבל הסודרברגי היה "ארין ברוקוביץ'" שהועמד לפרס הסרט, הבימוי, השחקן הראשית (ג'וליה רוברטס), שחקן המשנה (אלברט פיני) והתסריט המקורי; ו"טראפיק" הועמד לפרס הסרט, הבימוי, שחקן המשנה (בניסיו דל טורו), התסריט המעובד והעריכה.
"שוקולד" היה מועמד לסרט, השחקנית הראשית (ז'ולייט בינוש), שחקנית המשנה (ג'ודי דנץ'), התסריט המעובד והמוזיקה המקורית. היחיד מהחמישייה ללא מועמדות על בימוי. את מקומו תפס "בילי אליוט".

להוציא את המועמד האחרון, שהיה על תקן ההפתעה של הקטגוריה ונכנס רק בזכות הקמפיין הארווי וויינשטין, אי אפשר לבוא בטענות לרשימה. הכתם הוא ש"שוקולד" החביב-אך-זניח דחק החוצה את "נערי פלא" (3 מועמדויות), "בילי אליוט" (3 מועמדויות כולל בימוי), או את "כמעט מפורסמים" (4 מועמדויות), ועל זה קשה לסלוח.
סרטים אחרים שאולי יכלו לקבל גורל טוב יותר היו "אחי, איפה אתה?", "להתחיל מחדש", "עט הסקנדל", "פולוק", "אמריקן פסיכו", "נאמנות גבוהה", "מישהו לסמוך עליו", "לפני שהלילה יורד", "האחות בטי", "רוקדת בחשכה", "אקס-מן", "יעד סופי" וכמובן "מעודדות צמודות". אבל זה לא הזמן לדבר על אלו.

"טראפיק" ו"ארין ברוקוביץ'" הביאו את סטיבן סודרברג למעמד שהיה לו מעט מאוד תקדים באוסקר. נכון, כבר היו מצבים בהם במאי הצליח להכניס שני סרטים לפרס הסרט הטוב ביותר (ג'ון פורד, אלפרד היצ'קוק, פרנסיס פורד קופולה), אבל זאת הייתה רק הפעם השלישית – והראשונה מזה 62 שנה – שמישהו היה מועמד פעמיים בקטגורית הבימוי. כלומר, כמעט חצי מהמועמדים באותה השנה היו סטיבן סודרברג. זה גם לא קרה מאז.
שני הקודמים שעשו זאת היו פרנק לויד (1929) ומייקל קורטיז (1938). סודרברג היחיד שגם זכה.

עם זאת, כשזה מגיע למועמדויות, אני חייב לומר שהאקדמיה עשתה ל"טראפיק" עוול. לא שיש מה לזלזל בחמש מועמדויות, כולן בקטגוריות החשובות ביותר, אבל לדעתי קת'רין זיטה-ג'ונס הייתה צריכה להיות בקטגורית המשנה (במקום ג'ודי דנץ' או פרנסס מקדורמנד. היא תזכה שנתיים לאחר מכן על "שיקגו"), דון צ'ידל בכיף יכל להשתלב בקטגורית שחקן המשנה (במקום ג'ף ברידג'ס. הוא יהיה מועמד ארבע שנים פנימה על "מלון רואנדה"), ופיטר אנד… סליחה, סטיבן סודרברג, היה צריך להיות מועמד על הצילום. תוסיפו לזה את הסאונד הטוב ביותר, ו"טראפיק" יכל בסבבה לצבור איזה שמונה.

אל הטקס שהתקיים ב-13 בפברואר 2001, "טראפיק" הגיע כמו מלך, בטח עם שתי הזכיות בפרסי איגוד השחקנים ביניהן הצוות הטוב ביותר, ועם ניצחון כמעט מובטח באוסקר לשחקן המשנה לבניסיו דל טורו, והתסריט המעובד לסטיבן גייגן.
דל טורו, שעד כה היה בעיקר מוכר מ"החשוד המיידי", סחף את העונה בקטע חריג. הוא זכה בגלובוס הזהב, בבאפט"א, בפסטיבל ברלין, ובמעל ל-11 פרסי מבקרים. הוא היה כוח כל כך עצום, שאפילו הבלבול לגבי האם הוא שחקן משנה או ראשי לא פגם בו – וכאשר איגוד השחקנים החליט שהוא שחקן ראשי, הוא ניצח גם שם.
כתסריטאי, גייגן אסף בדרך את גלובוס הזהב והבפט"א גם הוא, את איגוד המבקרים ואיגוד התסריטאים. כל זוכה אחר באוסקר היה נחשב בגדר תדהמה.

בהתחשב בכך ש"נמר, דרקון" אינו דובר אנגלית, ללא מועמדויות למשחק ויזכה ודאית בפרס הסרט הבינלאומי (הוא ללא ספק סלל את הדרך ל"פרזיטים" 20 שנה אחרי), אם מישהו היה יכול להפיל את "גלדיאטור", זה היה "טראפיק".
למעשה, אני חושב שאם אז הייתה מונהגת שיטת ההצבעה הפריפריאלית של היום, ייתכן ו"טראפיק" היה לוקח גם את פרס הסרט הטוב ביותר, אבל אז הדברים היו אחרים. "גלדיאטור", המפלצת ההוליוודית שאיימה על הסרט הטיוואני והדרמה המחוספסת, הייתה המנצחת של גלובוס הזהב-דרמה, צברה ארבעה פרסי באפט"א כולל הסרט, שישה פרסי איגוד המבקרים כולל הסרט, שלוש מועמדויות לפרסי איגוד השחקנים, וזכייה בארבעה פרסי איגודים כולל המפיקים. לא חושב שהייתה לו תחרות.

השאלה הבוערת הייתה מה לגבי פרס הבימוי. כיום אנחנו רואים את הפיצול בין שתי הקטגוריות כמשהו מאוד שכיח, תוצאה ישירה של שיטת ההצבעה שהכניסה האקדמיה ב-2009. לעומת זאת, בתקופה של "טראפיק" זה קרה בממוצע של פעם בעשור, ורק לפני שנתיים הפרידה האקדמיה בין "להציל את טוראי ראיין" ו"שייקספיר מאוהב" כך שסטטיסטית זה לא היה מבטיח. מה גם שכמובן יש את עניין הפיצול הפנימי – האם חברי האקדמיה יצביעו לסודרברג גם עם "ארין ברוקוביץ'" וגם עם "טראפיק", ובכך יחלישו את שניהם?
ויש עוד פקטור, והוא שהעונה זגזגה בין שניים: סודרברג זכה מטעם איגוד המבקרים, ה-NBR, אגודת המבקרים הלאומית ולא מעט פרסי מבקרים (כולל לוס אנג'לס וניו יורק); אנג לי זכה על "נמר, דרקון" בגלובוס הזהב, בבאפט"א, בספיריטס, והכי חשוב – באיגוד הבמאים. הכל היה די פתוח.

בשביל "גלדיאטור", הדרך לניצחון בערב הטקס הייתה מלאת מהמורות, והוא הפסיד כחצי מכמות המועמדויות שלו. כשטום קרוז עלה להכריז את פרס הבימוי הטוב ביותר, הקטגוריה הלפני-אחרונה של הערב, האפוס היוקרתי צבר ארבעה פרסים, אבל גם הפסיד שלושה ל"טראפיק" ושלושה ל"נמר, דרקון".
הזכייה של סודרברג בפרס הבימוי, גם אם הייתה צפויה במידה כזו או אחרת, הזיזה את המחט שנייה לפני הסוף ובטח גרמה לאנשים לקוצר נשימה. סודרברג לקח את האוסקר לא רק מהבמאי של הסרט הגדול של השנה, אלא גם לאחד היוצרים החשובים של התקופה, זה שביים את "תלמה ולואיז", "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר". עם הניצחון הזה, "טראפיק" השווה את הזכיות שלו ל"נמר, דרקון" ובעצם בעט אותו מהמירוץ שנייה לפני קו הסיום. והכי חשוב – עם הזכיות בפרסי העריכה, שחקן המשנה התסריט המעובד והבימוי, "טראפיק" בעצם לא הפסיד אפילו פעם אחת כל הערב.
במקביל, סודרברג גם סידר למגה-כוכבת ג'וליה רוברטס את האוסקר הראשון שלה, הזכייה היחידה של "ארין ברוקוביץ'".
בשלב שבו עלה מייקל דאגלס (שהיה צריך לזכות באותה שנה על "נערי פלא" וזאת חרפה שהוא אפילו לא היה מועמד) להכריז על פרס הסרט הטוב ביותר, המצב על פניו נראה די צמוד אבל זאת הייתה אשליה ותו לא. "גלדיאטור" המאסיבי הוכרז כסרט הטוב ביותר של השנה, ובפעם השנייה תוך שנתיים פוצלו קטגוריות הבימוי והסרט.
זה יקרה שוב שנתיים לאחר מכן.

האם ההפסד היה מוצדק?

קשה לומר ש"גלדיאטור" הוא הפופולרי ביותר מבין זוכי האוסקר במרוצת השנים. יש הרבה מאוד קולות שעדיין מאוכזבים שהסרט הזה ניצח את "טראפיק" ו"נמר, דרקון", וזה כמובן מבלי להכליל את הסרטים ששרדו את הזמן והשתרשו חזק יותר בתרבות שלנו כמו "כמעט מפורסמים" לצורך העניין.
אני לא חלק מהם. אתם ודאי יודעים כמה אני אוהב את סרט הסנדלים והחרבות של רידלי סקוט (הפעם היחידה שאני בעד משהו שקשור לסנדלים), כשאת משנתי למה מדובר ביצירה מפוארת כבר שטחתי בפרק עליו בפרויקט הזוכים.
השאלה היא כיצד הוא מחזיק מול "טראפיק" והאם בדיעבד הוליווד בחרה נכון.

עברו 20 שנה בין הצפייה הראשונה שלי ב"טראפיק" (אז בקולנוע) ובין הצפייה השנייה שלי, ממש כמה שעות ספורות לפני כתיבת שורות אלו. 20 שנה, סרט של 142 דקות (בלי קרדיטים), ונדהמתי כמה ממנו זכרתי. על אף שראיתי מי יודע כמה סרטים במרוצת שני העשורים האחרונים, הוא נצרב לי בזיכרון באופן כמעט מוחלט. פסיכי לא משנה איך הופכים את זה.
לא רק שזכרתי אותו היטב, גם ראיתי איך הוא לפתע ממשיך להדהד. למשל "סיקאריו", שבעיני הוא סרט המשך לא רשמי שלו, או כמה דומה השפה השיווקית של זוכה האוסקר "התרסקות" לזה של "טראפיק". הפוסטרים הרשמיים זהים כמעט לחלוטין.
מה שבעיקר בלט לי בצפייה השנייה הוא כמה הסרט הזה עובר במהירות. הוא ארוך, הוא עמוס, אבל לא השתעממתי לרגע. הפעמים היחידות שקצת הרגשתי את רמת העניין שלי יורדת ואת הגבות שלי עולות היו קשורות לסיפור של קרוליין, התלמידה המצטיינת שנופלת עמוק לסם. זה הקו העלילתי הכי רדוד, דידקטי ובעיקר לא מאוד אמין של הסרט. מה שמחזיק אותו הוא ההופעה המשובחת של מייקל דאגלס.

האמת היא שכמו עם הרבה מאוד סרטי סיפורים מקבילים, אם מפרקים אותם לנראטיבים נפרדים רואים שהם לא יציבים יותר מדי, בעיקר בגלל מגבלת הזמן. כל אחד משלושת קווי העלילה יכול לתדלק סרט בפני עצמו, וזה במיוחד בולט בנראטיב שמובל על ידי זיטה-ג'ונס. האישה שהופכת מעקרת בית נהנתנית למישהי שיכולה לאיים על ברון סמים מקסיקני כשהיא בחודש השישי להריונה הוא סרט שהייתי רוצה לראות, שלא נאמר הגרסה של "שוברים שורות" שאולי יכולנו לקבל. הקפיצות הגדולות שהסרט עושה בנראטיב שלה מתסכלות למדי.
לכן הסיפור המצטיין הוא בקלות של חאוויר רודריגז רודריגז כי הוא איכשהו סרט קצר שיכול לעבוד, הוא מותח, הוא מפתיע והסיום שלו מרגש נורא. לא שיש לי צורך לפתוח שוב את שאלת "מי ראשי ומי משנה" בגלל שבמקרה של "טראפיק" זה מאוד נתון לוויכוח, אבל מכיוון שהסרט נפתח ונסגר עם דל טורו, הייתי זורם על מועמדות כראשית. מבחינתי אפילו בקטגוריה הראשית הגיע לו לזכות הרבה יותר מהמנצח, ראסל קרואו של "גלדיאטור".
מה גם שאם דל טורו היה מפנה את הקטגוריה, אלברט פיני או חואקין פניקס היו זוכים, וזה היה עושה עולם טוב יותר: או שפיני לא היה הולך לעולמו בלי אוסקר, או שפניקס היה מקבל אוסקר על הופעה מצוינת ולא על "ג'וקר".

ככזה, אולי התסריט הוא החלק החלש ביותר של "טראפיק", ובדיעבד אני חושב ש"נערי פלא" או "אחי, איפה אתה?" היו זוכים ראויים יותר (המועמדים האחרים היו "נמר, דרקון" ו"שוקולד"). מעבר לזה – הסרט הזה מקבל 100 עגול.
הבחירה של סודרברג בשלושה פליטרים שונים לצילום קווי העלילה אולי מרגישה קצת שטחית היום, אבל עדיין אפקטיבית במיוחד שההבדלים ממש קיצוניים. הסצנות של מקסיקו נראות כמו פילם חרוך לגמרי, זה כואב בעיניים, וגם נהדר. פה צריך לתת שבחים לסטיבן מיריאונה העורך, שטווה את הסיפורים באופן נהיר עם קצב משובח.
הקאסט גם הוא מטורלל, ואין פה אף אחד שמזייף או מועד, אולי רק כאלה שהתסריט לא נתן להם יותר מדי לעבוד אתו. אני מסתכל עליכם, דניס קוויד וסלמה האייק.

אבל יש לנו שאלה לענות עליה, ועל כן הגיע הזמן להכריע. והנה מה שאני חושב – ייתכן ו"טראפיק" הוא סרט חשוב יותר מ"גלדיאטור", ואפילו בטוח שהוא ניצחון אומנותי משמעותי הרבה יותר. אם הייתם שואלים אותי ב-2001 בעד מי אני מצביע, התשובה שלי הייתה "טראפיק" ללא צל של ספק. אבל במהלך שני העשורים שחלפו, "גלדיאטור" נכנס לי ללב יותר ויותר עם כל צפייה, והיו איזה עשר כאלה. הוא אחד מסרטי הקאלט שלי, ויצירה שמלווה אותי מאז.
לכן, אני הולך להצדיק את מעשה האקדמיה בשנתה ה-73. התסריט ל"כמעט מפורסמים", הבימוי ל"טראפיק", הסרט ל"גלדיאטור". הכל יושב במקום.

סטיבן סודרברג כמובן יעשה את מה שהוא עושה הכי טוב – וזה לשבור את ההגה ולבחור בכיוון הכי פחות צפוי. אחרי הוריקן 2000 הוא המשיך עם הלהיט "אושן 11" ואז חזר אל האיזוטריה עם "עירום מלא", "סולאריס" (אחד מסרטיו הטובים ביותר), "באבל" ובאמצע עשה קצת כסף עם "אושן 12", סרט שאני אוהב בקטע לא פרופורציונלי. מאז הפך לקטגור גדול מאוד של השיטה ההוליוודית, איים לפרוש בממוצע של פעם בחודש, והרים את אחת הפילמוגרפיות המגוונות והבלתי צפויות ביותר, גם בקולנוע וגם בטלוויזיה.
לאוסקר הוא לא חזר מאז "טראפיק". למעשה, אף אחד מהסרטים שעשה באלף החדש לא התקרב לאוסקר, מלבד "הגרמני הטוב" שהועמד לפרס המוזיקה. עם זאת, האמי אימץ אותו כאשר העניק לו שני פרסים על "חיי עם ליברצ'ה" (בימוי וצילום של מיני-סדרה או סרט טלוויזיה) ומועמדויות נוספות על "The Knick" ו"ללא אלוהים".
כיום סודרברג ממשיך לאתגר את המדיום ואת עצמו, לעיתים על חשבוננו. אבל זה בסדר. הוא הרוויח את הזכות לעשות הכל. כתבנו על הרבה מהסרטים האחרונים שלו, אז בדקו את התגית שלו אצלנו.

סטיבן גייגן התסריטאי גם הוא ניסה כל מיני דברים, לא תמיד בהצלחה. לאחר האוסקר הוא ניסה את כוחו בבימוי עם המותחן "היעלמות מחשידה" עם קייטי הולמס, שאשכרה ראיתי בקולנוע בגללו. טוב זה לא היה. ב-2005 חזר למחוזות דרמת המתח רבות ההתרחשות עם "סוריאנה" שהשיב לו קצת כבוד ואפילו העניק לו מועמדות נוספת לאוסקר הכתיבה, ונתן לג'ורג' קלוני את האוסקר הראשון שלו. השנה כתב וביים את "דוליטל". תגידו אתם אם זה שדרוג או התדרדרות.

הפרק הבא הוא האחרון בעונה, ובו נסגור מעגל להתחלה ואולי אספר לכם על מה תהיה העונה הרביעית. תישארו בסביבה.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"