• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

״ג'וקר״ וההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול

10 באוקטובר 2019 מאת אורון שמיר

היום מגיע לאקרנים בישראל סרטו זוכה פסטיבל ונציה של טוד פיליפס, ״ג׳וקר״ (Joker), אבל נדמה שהוא כבר מזמן איתנו לפחות ברמת השיח. אפשר לחוש בזה קודם כל כי משפט כמו ״זוכה פסטיבל ונציה של טוד פיליפס״ עובר יותר חלק בגרון מאשר בזמן אמת, כלומר לפני כחודש בטקס הענקת פרסי הפסטיבל. שנית, עוד לפני הבכורה הוונציאנית, ובוודאי שלאחר הזכייה באריה הזהב היוקרתי, כמות הידיעות החדשותיות נטולות התוכן על הסרט העידה על ניסיון להפוך אותו לאירוע קולנועי – לחיוב, לשלילה, ולגמרי בהגזמה, שגרמה לדיון להיות גדול בהרבה מן הסרט עצמו.

בין אם מדובר בתעלולי יח״צ שנועדו לשמור עליו בכותרות עד שיפגוש סוף סוף קהל, ובין אם בניסיון של אנשים חשובים בעיני עצמם לתפוס טרמפ על יצרן טראפיק בהתהוות, התחושה היא של מיצוי עוד לפני שהייתה לקהל הזדמנות לראות ולשפוט בעצמו. אנחנו כבר רגילים לזה מדיסני-מארוול-וורז אבל הפעם זה לא הם וגם מרגיז במיוחד, מכמה סיבות. ראשית משום שחלקים נכבדים מאותו דיון נגעו לתגובת הקהל, עוד לפני שהייתה לו אחת. אני לא יודע אם זה יותר צבוע או יותר מתנשא, אז אנסה לפרק את כל מה שמפריע ולבסוף להחזיר את הדיבור על הסרט למה שבאמת מעניין בעיניי – האם הוא טוב, עד כמה ובעיקר למה ואפילו למי.

הסיבה השנייה להתרגזות שמתחילה את טקסט הזה, היא חוסר פרופורציה בין התוצר הקולנועי לבין סוג ונפח הדיבור שהתפתח סביבו. כשכתבתי עליו (לפני שיצא משליטה) עבור גלריה של ״הארץ״ ביקשתי לטעון שלא מדובר בסרט גדול, גם אם יש הרבה מה לאהוב בו והוא ממש אחלה בסך הכל, בין אם בז׳אנר סרטי הקומיקס או יחסית ליבול השנה הנוכחית. בדיווח שלו לסריטה עופר היה בדעה דומה. אפשר ורצוי לקרוא את דעותינו החפות מספוילרים, בעוד בשביל להציג את הטענות שלי ולהפריך את של אחרים אצטרך להיעזר בכמה פרטי עלילה שיכולים להיחשב לכאלה. אז ראו הוזהרתם מצד אחד, אשוב ואזהיר בהמשך, אבל מצד אחר התחושה שהסרט כבר מיצה את הדיון בו עוד לפני שהוקרן היא שדחפה אותי לפרסם טקסט מסוג זה במועד מוקדם. בתקווה לאזן את מה שכבר שמעתם או שמעתן עליו ואולי להחזיר את הרכבת לפסים שיותר מעניינים בלוגים על קולנוע, למשל איכות הסרט, מעלותיו ומגרעותיו – ויש לו הרבה משניהם.

קודם כל והכי חשוב – איך הסרט ולמי הוא מיועד?

גם המעצבנות שבביקורות התייחסו כמובן בעיקר לתוכן ולאיכות הסרט, אפילו אם הדעות לפעמים עורפלו מעט משיקולים פוליטיים. הצעתי היא לשים את כל זה בצד לרגע ולראות בו בדיוק את מה שיוצריו ביקשו שיהיה – סיפור מקור לא קאנוני לאחת הדמויות המוכרות של התרבות הפופולרית, הג׳וקר של גותהם. כזה שהפעם הוא אדם עם שם ושם משפחה, ארתור פלק (חואקין פיניקס), שגם בדירת מגורים עלובה עם אמו החולה (פרנסס קונרוי). לפחות בתחילת העלילה אין לו שום דחפים לפשוע, כשם שגותהם זקוקה יותר למפני אשפה מן הרחוב מאשר לגיבורי-על.

לארתור יש גם שכנה לוהטת שהוא שם עליה עין (זאזי ביטס), עבודה בתור ליצן להשכרה, וחלומות להיות סטנדאפיסט ואף להופיע בתוכנית אירוח לילית בהנחיית הקומיקאי החביב עליו (רוברט דה נירו). הוא בנאדם של ממש אבל ארתור דווקא לא בטוח שהוא קיים, כפי שהוא מתאר זאת בפני העובדת הסוציאלית שאמורה לסייע עם הדיכאון ויתר מחלות הנפש שלו הדורשות טיפול תרופתי. בזכות דמיונו הפעיל והיצירתי הוא מצליח לברוח מן המציאות האפורה, אבל גם לנסות ולתעתע בקהל הצופים בסרט לגבי מה אמיתי ומה לא. כיאה למותחן פסיכולוגי.

אבל מה שכנראה הקפיץ את כל הפיוזים הוא השתייכות הסרט לסוגה נוספת, היותו דרמת פשע עם מוטיבים חברתיים. גותהם של הסרט נראית ומתנהגת כמו ניו-יורק של החלפת הקידומת בין הסבנטיז והאייטיז, עם טינופת וגרפיטי מקיר לקיר ותחושת אדם לאדם זאב החונקת את האוויר. אחד המתמודדים לראשות העיר שמבטיח להיות השריף שיעשה סדר הוא תומאס וויין, תעשיין אמיד ומי שכולנו מכירים מהקומיקס בתור אבא של ברוס. נראה שאמא של ארתור תצביע לו, אבל הציבור פחות נלהב, שלא לומר מתחיל בהתקוממות נגד עשירי העיר. התקוממות שמגיעה אחרי תקרית אלימה בה היה מעורב ליצן, שיהפוך במהלך הסרט לפנים של מחאה חברתית אלימה. זו כנראה אחת הנקודות הרגישות אצל הביקורת, שאנסה לעמוד עליה בהמשך.

עוד לפני כן, אציין שלדעתי אין חובה להכיר את מעללי באטמן והג׳וקר כדי להבין את הסרט, מה שכבר נותן לו יתרון על פני רוב הסרטים בז׳אנר. אם כי זהו דווקא הנדבך המצטיין בו, בעיקר בכל הקשור לשירות למעריצים ושלל רפרנסים שאזכיר חלק מהם בהמשך. ההנאה תהיה פחות שלמה בלי קצת ידע מוקדם, שכן שני היסודות האחרים של הסרט לוקים בחסר וחמור מכך – בומבסטיים להחריד. בתור מותחן פשע עם אלמנטים פסיכולוגיים הוא די בסיסי, וכדרמה חברתית אפלה הוא הצליח לבלבל את כולם משום מה. די מדהימות אותי מגוון הפרשנויות לסרט שכמעט הכל אצלו בוטה ועל פני השטח, בלי יותר מדי ניואנסים או זרמים תת-קרקעיים שיש לפענח.

אוניברסלית, אני מאמין ומקווה שאפשר גם להפיק הנאה מן ההופעה של פיניקס בתפקיד הראשי (גם אם היו לו טובות יותר), מן הטייק הרענן יחסית לדמות אייקונית (מקום שני אצלי אחרי האינטרפטציה של לדג׳ר ונולאן ב״האביר האפל״) ואולי גם מהאופן בו עלילת הסרט מצליחה לסחוב ולבסוף גם לסחוף עד לקליימקס הגדול השנה עד כה (וכן, ראיתי ״היו זמנים בהוליווד״). אני אישית גם צחקתי בכמה רגעים שמזכירים את עברו של פיליפס כבמאי קומדיות, ונחרדתי לגמרי באחרים, שהופכים את הסרט לבלתי הולם לילדים. לגבי הבחירות הסגנוניות של פיליפס וצוותו, כמו גם כמה החלטות אמנותיות הקשורות לאופי הצגת הסיפור, אפשר להתווכח ואף אעשה זאת בהמשך, אבל קשה לבטל את ההשקעה. או במילים אחרות, זה לא בדיוק מה שציפיתי לו מהבמאי של סרטי ״בדרך לחתונה״ או ״מועדון החברים״. ויכול להיות שציפיות הן אחד הגורמים לכל מה שבעייתי כרגע ביחס לסרט.

החטא של לצפות את התנהגות הקהל

כבר בביקורות הראשונות שהתפרסמו אחרי הבכורה בפסטיבל ונציה, אפשר היה לקרוא כל מיני מתחסדים וצדקנים מזהירים מפני ירי המוני נוסף בחסות סרט של באטמן. לא משנה להם שאין בכלל באטמן בסרט הזה, כמו שלא שינה לאיש שבטבח המזעזע בהקרנת ״עלייתו של האביר האפל״ לא היה שום ג׳וקר – בסרט או בכלל. בזמן אמת, זה גם לא הפריע למישהו להמציא שהיורה המעורער בנפשו הזדהה בתור הג׳וקר, ומשום מה לא מפריע לזיכרון הקולקטיבי להישאר כזה, למרות שהדיווח הופרך. כבר הוצעו בעבר תיאוריות אחרות לגבי הבחירה של הרוצח החולני שגבה קורבנות בהקרנת הבכורה ההיא בעיר אורורה שבקולורדו, למשל שחיפש סרט מתוקשר מספיק. שווה גם להזכיר שמאז המקרה הטרגי ועד היום היו עוד סרטי באטמן (״שחר הצדק״, ״ליגת הצדק״) וגם סרט אחד עם הג׳וקר, ״יחידת המתאבדים״. וזאת מבלי להזכיר את העיבוד המונפש ״ Batman: The Killing Joke״, ושלל הופעות של הג׳וקר של גותהם בסרטים אחרים (נגיד ״לגו באטמן״) וסדרות אחרות.

כל אלה זכו להתייחסות בתור עוד ייצוג של הדמות הפסיכוטית, לא בתור הסרט שיהיה הטריגר של הפסיכופט האמריקאי התורן לקחת את הנשק שרכש בקלות בסופרמרקט השכונתי ולצאת למסע הרג. אולי זה משום שכמות האירועים האלה במציאות האמריקאית גבוהה ממספר הפעמים שהג׳וקר מוצג על המסכים, ומי שינסה לחבר בין כל אירוע מצער לאיזה סרט או למשחק מחשב שהושקו באותו זמן, יצטרך לעקם את מדע הסטטיסטיקה. ובכלל, להאשים סרט או כל מוצר בידורי/יצירת אמנות בכל מה שרע ונפשע בחברה האנושית, זו בדיוק זריקת האחריות החברתית שהסרט מדבר עליה כעל הפשע האמיתי. אם הג׳וקר היה קיים, הוא היה ודאי מרוצה מכך שהאירוניה מתה עוד לפני שהסרט בכיכובו הספיק לפגוש את האנשים שהוא אמור לערער.

עצם הניסיון לחזות כיצד קהל מסויים יתנהג מול סרט כזה או אחר הוא חלק ממקצוע הביקורת שלא לגמרי הבנתי, אבל אני לא רק מקבל אלא גם בטח חוטא בו בעצמי במידה מסויימת. אבל לנבא מראש שיש מי שהסרט הזה יהיה קריאה לפעולה עבורו, זה כבר מתנשא ברמה שגם בשיא היהירות שלי לא אבין. לבוא ולטעון ברצינות, בטקסט ביקורתי על סרט קולנוע מסחרי, שהקהל שלו עומד לפספס את שניים ורבע הרבדים הביקורתיים שלו ולפרש לא נכון הצגה של אלימות רצחנית – זה חד וחלק לקרוא לכולם חוץ מכותב הטקסט בורים מטומטמים וקלים לשלהוב.

אותי זה מרגיז ברמות של להקשיב לשמאל שמפענח איך ולמה הימין מצביע, תוך קטלוגו כעדר בהמות חסרות בינה המחכות לרועה הצאן שמאס בתפקידו וכל שנותר לו הוא להגיד מראש ״אמרתי לכם״. ולהתנבא רק בשביל להגיד בסוף ״אמרתי לכם״ זה כבר ציני מדי אפילו בשבילי. ממש כשם שלהתלונן על משהו שלא קרה זה מתקדם מדי גם לחובב קיטורים שכמותי, ולהזהיר מפני העתיד לבוא בלי שיהיו לכך שום סימנים מקדימים מלבד בראש של המתריע – זה די קוקו בעיניי. אבל קטונתי מלאבחן אנשים לפי הדעות שלהם, מחלה שכמובן אינה נחלתו הבלעדית של צד פוליטי אחד, למשל כשהימין חורץ את דין השמאל כמתנשא בהכללה. חבל רק שהמצטעקים ממשיכים לספק תחמושת להאשמה הזאת, במסווה של דאגה לשלום הציבור. כולה סרט, זה באמת מה שיביא לקץ הסדר הקיים?

למה דווקא הסרט הזה לחץ לכולם על הכפתורים

אולי יש סיבה לפאניקה המדומה סביב ״ג׳וקר״. אולי היא קשורה לפחד שהפך לפנטזיה אמריקאית, שהסרט ייצא החוצה מן המסך. זה הרי הנראטיב שנבחר לטבח בהקרנת ״עלייתו של האביר האפל״, למרות שהמציאות סתרה זאת. את החדשות לא בלבלו אז העובדות, מה שיצר סוג של מיתוס בעולם האמיתי. ייתכן גם שהחרדה מדעה הפוכה או אפילו כזו שלא מסתדרת עם השקפת העולם הצרה של פלגים מסויימים באוכלוסיה, מספיקה בעולמנו המקוטב והדיכוטומי כדי להפוך לפראנויה. סרט שמראה כיצד האחר בחברה מתקומם לאחר שנרמס? הו לא, רק לא זה.

אפשר גם לגבות את זה בכך שיש יותר סרטים שמעודדים לערכים אמריקאים ״שמרניים״, כמו אגירת נשק חם לצרכים אישיים או שנאת זרים, מאשר סרטי קומיקס המתרחשים בעולם בדיוני ומבקשים להאיר את האחר והמטורלל. לצד ״ג׳וקר״ מוקרן בימים אלה על המסכים ״רמבו 5״ בו סילבסטר סטאלון שב לגלם את הגיבור האמריקאי האולטימטיבי וחובב הירי. הפעם על הכוונת שלו כמות מרשימה של מקסיקנים, רובם אנסים וסוחרי סמים, ודי ברור איך כל זה ייגמר מבחינת מניין הגופות. אבל אין מה לעשות מזה עניין. גם לא מהסרט השנתי של קלינט איסטווד שמקונן על מות הגבריות הישנה בעזרת הפגנת דעותיו הנחרצות ולרוב גם הפוגעניות. וגם לא מעוד פרסומת באורך סרט של ברוס וויליס לעידוד נשיאת נשק, דוגמת ״משאלת מוות״. אפשר להמשיך ולמנות דוגמאות, אבל הסרטים האלה כנראה פחות מפריעים, כי הם לפחות מציגים עמדה מוכרת. לעומתם, סרט על מיעוט מדוכא שהופך לאנרכיסטי באמת נשמע כמו האויב הגדול של שיח המחנות. כי איך אפשר לשנוא את מי שלא בצד שלך ולא בצד הנגדי?

את הניסיון להכניס את הסרט לתבניות קלות ופשוטות לשנאה, אפשר לראות בחלק מן הסיקור התקשורתי. דוגמה אחת היא שימוש של הסרט בשיר מסויים שהכעיס את מי שעוד לא צפו בו. זהו ״Rock and Roll Part 2״ של גארי גליטר, עבריין מין מורשע וכלוא מהסוג הבאמת נאלח ביותר. התרעומת הייתה על כך שגליטר מקבל תמלוגים שמנים על השימוש ברצועה, אבל אני די בטוח שזה גם היה המצב עם כל הסרטים הקודמים שהשתמשו. גליטר הרי נעצר לראשונה כבר ב-1997 ובכל זאת היו מי שבחרו להמשיך לעבוד איתו, או לנגן את השיר (נגיד ב״פגוש את ההורים״). עם כמה שאני באופן אישי שמח על האקלים הנוכחי שמוריד עברייני מין באסלה של ההיסטוריה, בעיניי זה ניסיון לחפש כיצד להפנות ציבורים מסויימים נגד הסרט. ממש כמו שכל ראיון עם הבמאי מוציא כותרות על דברי שטנה, כאילו שפיליפס הוא היחיד בהוליווד שלא אוהב תקינות פוליטית. או שיש מי שעדיין מתפלאים שחואקין פיניקס מתנהג מוזר בראיונות או על סט צילומים (לגבי מה מבויים ומה לא, אגלגל עיניים).

אפשר גם להמשיך ליירט כל ידיעה חצי אפויה ולגמרי מטופשת, אבל בינתיים אולפני וורנר תירגמו את הרעש התקשורתי לפתיחת ענק. ״ג׳וקר״ הכניס 96 מיליוני דולרים בסוף השבוע הראשון באמריקה בלבד. יחד עם שאר העולם והימים הנוספים מאז בכורתו המסחרית (שבוע לפני ישראל), הסרט כבר חצה את רף הרבע מיליארד בהכנסות עולמיות. לא רע בשביל סרט שתקציבו 55 מיליון דולר (צנוע מאוד במונחים סרטי קומיקס אחרים), עם דירוג R ואפיל מסחרי שאמור היה להיות למעריצים בלבד. חוסר היכולת או הרצון של האולפנים להגדירו, לא כסרט קומיקס ולא כמותחן פסיכולוגי או דרמה חברתית אפלה, מראה שבאותה המידה היה יכול להיות כאן כשלון שיווקי. אבל סוג השיווק שקשה מאוד לקנות בכסף, זה שניסה להגדיר את הסרט כמסוכן, הפך אותו לאירוע קולנועי מסקרן מכפי שהיה יכול להיות. וכמו שאפשר לראות בסרט עצמו, לפעמים לקרוא לאנשים ציבור משולהב הופך אותו לכזה, אבל לא בהכרח באופן בו המגנה התכוון לו.

מי מאשים את המאשימים
(ספוילרים מרומזים מכאן)

חשוב להזכיר שוב שרוב הדיון על ההשפעה של הסרט על הקהל נעשה לפני שהוא נצפה על ידי מי שנחשב מועד לפורענות, כלומר הקהל הרחב ולא חלילה מבקרים רמי מעלה. עם זאת, דווקא המאשימים בעיניי הם אלה שלא ירדו עד הסוף לעומקו של הסרט, הנוח מאוד לצלילה עם שנורקל בלבד יש לציין, כך שהתדהמה היא רבה. להבנתי, ״ג׳וקר״ הוא יותר תמרור אזהרה מאשר קריאה להתקוממות. הוא מראה כיצד פרט בודד בחברה יכול להפוך לעוד יותר דחוי ומנודה אם לא יטופל כראוי, או אפילו סתם יזכה ליחס שאינו מעליב ומשפיל. זה יותר סיפור נפילתו של ארתור פלק מאשר אפוס עלייתו של הג׳וקר. יוכיח זאת לא רק זמן המסך שהשניים מקבלים אלא גם הטון המשתנה של הסרט, שמזכיר יותר טרגדיה יוונית (היה מת להיות, אבל זה הכיוון) מאשר סיפור גבורה.

לצאת מסרט כזה ולצעוק על ההמון הזועם שהוא המון זועם, זה להיות תומאס וויין המורם והמנותק מהעם. זה שעומד מול הפגנה נגדו וקורא לכל עניי העיר ליצנים, אבל אז מזמין אותם לבחור בו לראשות העיר כי הוא יודע מה טוב עבורם. אני לא מומחה להיסטוריה או להתנהגות אנושית, אבל נדמה לי שאנשים לא ממש אוהבים כשקוראים להם אידיוטים שאין להם מושג כיצד להתנהל וזקוקים להשגחה הורית שיודעת מה טוב עבורם. אם חס וחלילה אכן יתרחש משהו אלים בעקבות הסרט זו לא תהיה בעיניי נבואה שמגשימה את עצמה, אלא התססה מיותרת מצד מי שמתיימר להרגיע. אבל, וזה אבל חשוב, איש לא באמת אשם בדחיפה עקיפה של מישהו אחר מעבר לקצה כשמדובר בבחירה ישירה לפגוע.

כפי שאני בוחר לראות את הסרט, הוא עוסק בין היתר באחריות וחוסר אחריות, אישית וחברתית. פלק מרגיש שהחברה מסירה ממנו אחריות, בין אם ביחס של זרים כלפיו או מי שאמורות לטפל בו – העובדת הסוציאלית שלא באמת מקשיבה ואף מפסיקה לספק לו תרופות למצבו (גם אם לא באשמתה אלא באשמת המערכת), ובמעגל הקרוב יותר גם אמא שלו, שטיפלה בו שלא כראוי לאורך השנים. כיום הוא זה שמטפל בה, וכאשר אלמנט זה בחייו מגיע לקיצו, אין לו כלפי מי להרגיש שום דבר והוא עובר להאשמות. האשמת האם שהסתירה מה שהסתירה והתנהגה איך שהתנהגה, האשמת הבוס והקולגות על שאיבד את עבודתו, האשמת החברה כולה באיך שהוא מרגיש ומתנהל.

אולם, ארתור מתעלם מן המציאות האובייקטיבית. מכך שאמו לקתה בנפשה בעצמה וכנראה בכל זאת ניסתה להגן עליו בהסתרת המידע. מכך שהוא פוטר די בצדק מעבודתו, מבחינה מקצועית, אחרי יותר מדי תקריות. מן המצב של העובדת הסוציאלית המנוטרלת שמולו. מן העובדה שהשכנה שלו לא ממש מכירה אותו, בטח לא מספיק בשביל לחשוק בו או לדחות אותו רומנטית. ובעיקר מכך שההתעלמות של החברה ממנו ממש לא נוגע אליו אישית. ניכור אורבני, במיוחד בערים עצומות וקשות יום כמו גותהם, הוא לא משהו ייחודי לחוויה של ארתור. זה עניין אגואיסטי לחלוטין להרגיש כאילו התעלמות ממך היא בחירה מכוונת, פרנואידי לגמרי לחשוב שהחברה כולה עשתה נגדך יד אחת, ולבסוף משחק על מחלת הנפש שלו לקחת את זה למקום של פורקן אלים וכאוטי.

את כל זה ארתור לא עושה כמוח-על עם תוכנית פעולה, אלא כמי שבאמת כבר לא אכפת לו מכלום ואין לו מה להפסיד מלבד. לא נותר לו אלא לרקוד ריקוד מפלרטט עם המוות, בין אם יפגע בסביבתו או ייפגע בעצמו. זה לא הג׳וקר המוכר לנו מעיבודים אחרים, יותר אדם שבור שהחליט להילחם בהיותו בלתי נראה על ידי הפיכת אחרים לכאלה שהוא סופר אותם אפילו עוד פחות. לאמץ את כל מה שאמרו או חשבו עליו כשצחק בלי שליטה, ללא יכולת להסביר שהוא לא צוחק מהם או עליהם. זה סיפור מקור מעניין לדמות שאין לה אמפתיה, ובהגדרה אדם חסרי אמפתיה נחשב סוציופט. לא בדיוק מקור להזדהות עבור אף אחד, יש לקוות.

להזדהות עם דמות לעומת להבין אותה
(ספוילרים משמעותיים מכאן ועד הסוף)

אין שום ספק שהסרט מבקש לעורר אמפתיה כלפי הדמות הראשית שלו, שאזהר לא לקרוא לה ״גיבור היצירה״ מחשש שאובן לא נכון. זה קורה כבר בסצנה הראשונה בה ארתור מנסה להתפרנס על ידי אקט די משפיל של ריקוד ברחוב בעודו מחופש לליצן, שלט פרסומת אנושי לחנות פושטת רגל. כדי להוכיח שיש לאן לרדת, הוא סופג השפלה נוספת מצד ילדים שמתאגדים נגדו, מרסקים את פרנסתו ואת גופו באקט של בריונות חסרת רחמים. לאחר מכן מגיעה האקספוזיציה על מצבו הנפשי הדורש טיפול רפואי, הצחוק מלא הכאב שמפורש לא נכון בידי הסביבה כהבעת זלזול כשההיפך הוא הנכון. אנו נחשפים למגורים בחברת אמו התלושה מן המציאות בכל מיני דרכים, ואל החלומות בהקיץ של ארתור עצמו שבוהה מזוגג בתוכנית אירוח מלאכותית. עוד לפני שבאמת התחיל הסרט, ארתור הוא יצור אומלל מאין כמותו. מעורר הזדהות? בעיניי לא, אולי חמלה. החמלה שכל-כך חסרה לו מהסובבים אותו.

בהמשך, החיים וחוסר היכולת של ארתור להתמודד איתם ממשיכים להנחית עליו מהלומות גם כשהוא כבר נדמה שבור לגמרי. בשלב הזה הוא כל-כך דורש אמפתיה שזה כבר מרתיע, או שאולי יש מי שירצו לעודד אותו לצאת מהבוץ בכל מחיר. אלא שהאופן בו הוא בוחר לעשות זאת הוא לא רק נטול מוסר באופן שהולך ומאתגר כל נורמה חברתית, אלא גם חוצה את הגבול סופית בין חמלה ורתיעה. לצלול לתוך נפשה של דמות מעונה המשילה מעליה את עקבות המוסר, כמוהו כניסיון להבין אותה. בשביל זה יש צורך להתקרב ואולי לעמעם אלמנטים מסויימים כדי לא להרתיע מיד, ליצור קירבה. סדרות וסרטים (בעיקר באמריקה) עושים את זה המון ובאופן גובר והולך באחרונה עם ז׳אנר הפשע האמיתי או סדרות כמו ״מיינדהאנטר״, שהיא הרבה יותר מבעיתה מכל מה שקורה ב״ג׳וקר״ עבורי.

לעומת זאת, האלימות בסרט, מיריית האקדח הראשונה ברכבת ועד האחרונה באולפן, היא חדה ומחרידה. לא אמור להיות בה שום דבר חיובי או מעורר הזדהות ומעודד רצון לחקות אותה. הדמויות שהכי פחות אכפת לנו מהם נרצחות באופן ברוטאלי שמעיד על היעדר אנושיות, כמו הקולגה הליצני שבא לבקר. אלה שאמור להיות כלפיהן רגש כלשהו, נעלמות באיבחה – בין אם אמא שלו שדעכה עד שזכתה להמתה נקמנית מצידו מחוץ לפריים, או סופי השכנה שהרצח שלה (ושל בתה הקטנה) רק נרמז. לא בדיוק הדרך הכי יעילה לגרום להזדהות של הקהל עם רוצח מטורף, אולי נסכים. ולכן קל מאוד להניח שזו לא הייתה הכוונה או התוצאה הרצויה.

בשום שלב בסרט, גם לא בסצנות הסוחפות ביותר, לא עברה בראשי המחשבה ״ג׳וקר צודק, בואו נשרוף את העיר ומוות לכל!״. ואם היא כן עברה או תעבור בראש של מישהו, לדעתי עדיף שזה יהיה באולם קולנוע. סרטים הם מרחב סטרילי בו הכל מותר. בו צופה שבמציאות סולד מאלימות ברמה של בחילה פיזית (כמוני למשל), יכול להנות מפורקן קולנועי לא ריאליסטי. או להזדעזע באופן מבוקר מהצגה ריאליסטית ומחרידה של אקטים אלימים, שלהיחשף להם במציאות היה גורם לי לעילפון. להגיד שזה סרט שמאדיר את מושאו והופך אותו לגיבור, רק כי זה מה שהדמויות האחרות בסרט עושות, זו הסתכלות בגובה דשא. כמו בכל פעם שאומרים שמה שדמות מסויימת אומרת או עושה הוא בהכרח הבעת דעה זהה מצד היוצר ששם את הדיאלוג בפיה. אבל האמת היא שזה לא דשא, אלה שיערות צבועות בירוק ומחובר אליהן ליצן עצוב. כזה שבעצמו אומר שאינו פוליטי ולא כיוון להיות סמל למהפכה אלימה, לכל מי שיתקשה עם המתמטיקה הזו בעצמו.

יותר סרט קומיקס או מחווה לסקורסזה?

נושא ששב ועלה עוד בשלב הטריילר הוא דמיון חזותי ותמטי לשניים מהסרטים המגדירים בקריירה של מרטין סקורסזה – ״נהג מונית״ (1976) ו״מלך הקומדיה״ (1982). הנוכחות של דה נירו, שכיכב בשניהם ומופיע בתפקיד משנה ב״ג׳וקר״, אינה מקרית. כמוה גם אלמנטים חזותיים שמזכירים את ניו-יורק כפי שסקורסזה מצלם אותה, וגם כאן זה לא רק בראש שלכם ושלכן – אחת המפיקות של ״ג׳וקר״ היא אמה טילינגר, שעבדה עם מרטי מאז ״השתולים״. בוונציה היא סיפרה שהביאה עימה אנשי צוות רבים מסרטיו של המאסטר, חלק מהם היו אחראים על הטון הוויזואלי.

עם זאת, בראיונות, פיליפס ופיניקס שבו ודיברו על תקופה שלמה בקולנוע האמריקאי של סרטי חקירת דמות, עם פרוטגוניסטים מאתגרים מכל בחינה עבור הקהל. כלומר, לא על סקורסזה לבדו, אם כי הוא בהחלט אחד הבולטים של אמצע שנות ה-70 ותחילת ה-80 בכל הנוגע לסרטים מסוג זה. במאי שמוזכר פחות אבל נוכח בסרט בעיניי הוא סידני לומט, שחתום באותן שנים שיוצרי ״ג׳וקר״ מדברים עליהם על ״רשת שידור״ (עם רפרנס ישיר בכל הקשור לשידור רצח בטלוויזיה), ״אחר צהריים של פורענות״ וגם ״נסיך העיר״. מצד אחר, אם תשאלו את פיליפס, לא כל רפרנס אומר משהו. במסיבת העיתונאים בוונציה נשאל לגבי הכיתוב ״Ace in the Hole״ הבולט על אחד מקירות הבניינים בסרטו. הבמאי נפנף את השאלה בטענה שאולי אחד מאנשי הארט (של סקורסזה?) עשה זאת, ולא בהכרח מצא קשר בין סרטו של בילי וויילדר, המכיל קרקס תקשורתי, לסרט שלו.

גם את דברי הבמאי צריך לקחת לפעמים בעירבון מוגבל. כשפיליפס שב וטוען שהתסריט שלו ושל סקוט סילבר אינו מבוסס על קומיקס ספציפי, הוא קצת מתעלם מ״The Killing Joke״. הרומן הגרפי של אלן מור ו בריאן בולאנד מ-1988 נחשב לאחד המשפיעים בכל הקשור לסיפור המקור של הג׳וקר, וגם בו הוא ביקש להיות אמן סטנדאפ ונכשל חרוצות. יוצרי הסרט נהנים לשחק מעט עם ציפיות הקהל בכל הקשור למקורות הקומיקס, ממש עד האפילוג בו הג׳וקר משוחח עם מטפלת שנחשפת רק בתום הסצנה. מי שישבו לצידי בהקרנה היו בטוחים שהיא תתגלה בתור הארלי קווין, אבל פיליפס החליט במקרה זה לחרוג מן הקומיקס. זאת בעוד במקרים אחרים הוא כמעט מלגלג על הז׳אנר, למשל במונולוג הקומי של מנחה הלייט-נייט על מגפת הסופר-עכברושים בעיר והפתרון להילחם בהם בעזרת סופר-חתולים. רפרנס לעטלף שהוא עכברוש מכונף ואשת החתול? ייתכן.

רפרנסים שקל יותר לפספס אבל לבטח היו שם נוגעים ישירות לנוכח הנפקד של הסרט – באטמן. בפגישה המצופה בין ארתור וברוס וויין, הילדון שיהיה איש העטלף מחליק מטה ממתקן שעשועים על מעין מוט כבאים. ממש כפי שבאטמן ישתמש בסוג כזה של ירידה מהירה מטה אל מערת העטלף שלו כשיתבגר. הצמרמורת השנייה שלי בסרט בתור חנון הייתה כמובן בסצנת הסמטה שכבר ראינו לה עשרות פירושים בכל עיבוד מחודש של אגדת הבלש הטוב בעולם. אבל עצם זה שלמדנו להכיר סוג אחר של תומאס וויין, שלא היה קורבן שוד סתמי, כמו גם ההתכתבות עם הזיכרון של ברוס שהג׳וקר רצח את הוריו – הכל התנקז לרגע רפלקסיבי מרשים. ומדוע הם יוצאים מהקרנת הסרט ״זורו הלהב העליז״ אולי זו רק האירוניה/ההשראה שבצפייה של ברוס הקטן בסרט על לוחם במסכה, בלילה שהוריו נורו מול עיניו, טראומה שהפכה אותו לבסוף ללוחם במסכה בעצמו. אולי הכותרת סתם הצחיקה את פיליפס, שסרטו פחות עמוס אפיקומנים מסרטי קומיקס אחרים.

למרות הכל, רחוק מלהיות מופת

אסיים עם מה שמונע מהסרט בעיניי מלהשתייך לליגה של הגדולים ולהצטיין באמת – הבימוי. זה שנעזר בכל הרפרנסים לעיל מבלי באמת לרדת לעומק של כולם. פיליפס בהחלט עשה הכי טוב שהוא יכול, והכי טוב שלו מצויין ומספק עבור רבים, לוקה בחסר עבור אחרים – ובעיקר הפתיע את כולם. בכל-כך הרבה רגעים בסרט מצאתי את מה שקורה על המסך כחסר, כמזכרת מסרטים גדולים שלא נוגע בעצמו בגדולה. הייתה לפיליפס את החוצפה להציע לאולפני וורנר את הרעיון, את התעוזה ללכת על ביצוע מסוגנן ומערבל ז׳אנרים, אבל לא את הפסיעה הנוספת אל מעבר לגבולות שחצו קודמיו. אם להשתמש במטפורה של עמידה על כתפי ענקים, הסרט של פיליפס איכשהו לא מגיע לגבהים שהוא חושב כי הוא משייט בהם ובעיקר חבל בעיניי לייחס לו מורכבויות שאין לו.

דוגמה מייצגת היא השוט במנהרה מתחת לגשר. בסצנה שאחרי הרגע המכריע בו ארתור הופך מקורבן תקיפה ליורה מתגונן ואז לרוצח שרודף אחר הקורבן שלו ויורה בפצוע בגבו. האינסטינקט שלו לרוץ מזירת הפשע מוביל אותו אל מנהרה שמתחת גשר, כאשר זווית הצילום הגבוהה נכונה, התאורה מושלמת, והדמות כמו שנולדת מחדש ברגע הזה. במאי גדול היה נשאר עוד קצת עם השוט, לא חותך לזווית משלימה, מפריע לרגע בו ארתור מגיח מהצד השני כמישהו שונה לגמרי. בשתי הצפיות שלי בסרט זה הפריע לי ברמה שהטרידה אותי לאחר מכן, כאילו האורך ה״נכון״ של השוט הזה אמור להיות ברור אבל הבמאי מפחד שנרגיש משהו. זו לא הפעם היחידה שהוא מפחד להיות לא מספיק מובן וחוטא בהסברת יתר.

בכלל, הלוקיישנים בסרט מדברים בעד עצמם ולא תמיד צריך לעזור להם. בין זו ריצה במסדרונות של טירוף, קרונות רכבות מקרקשים, רחובות סואנים וחללים עירוניים מטונפים אך מלאי הדר. אם ניקח לדוגמה את גרם המדרגות המאיים, הוא חוזר פעמיים בסרט. הטיפוס והעלייה הם הקשים, ובהם ארתור מרגיש את כובד העולם מאיים להכריעו. ברגע שהוא משתחרר והופך לג׳וקר, מגיעה סצנת הירידה באותן מדרגות, בדילוגים ובקלות. כי להתדרדר זה קל וכיף, להיכנע לצניחה מטה. זה רעיון ויזואלי פשוט ויפה של הבמאי (או התסריטאי או צוות ההפקה, לא קריטי) שקצת נחבט למוות. בעלייה זו המוזיקה המלנכולית שמבהירה את מה שכבר ברור מן התמונה, בירידה זה השימוש באותו שיר שהוזכר לעיל שמגזים את המוגזם. אלה סצנות די פשוטות בתכלית שמוגשות בתנופה של רכבת דוהרת, עטיפה של אופרה עם תוכן של קומיקס.

התחבאות של פיליפס מאחורי הפסקול מייצר הדגשה כפולה. באותה סצנה שארתור חוזר הביתה מובס אחרי יום מחורבן, להפגיז בפסקול כלי מיתר מבאסים ומבשרי רעות זה קצת ללחוץ מדי. עם הכתפיים השמוטות וההליכה הנגררת, זה כמעט יצר אפקט קומי של צ׳ארלי בראון (זו גם המוזיקה שדמיינתי לעצמי במקום לשם שעשוע). את המוזיקה הלחינה הילדור גואנדוטיר, משתפת פעולה קבועה של יוהאן יוהאנסון (מתהילת סרטי דני וילנב), והעבודה שלה יפהפיה והולמת, תרתי משמע. יש גם סצנות שהיא כן מרימה, אבל הדגשה על הדגשה מייצרת צרימה וכמעט מאשימה את הקהל באותו אופן שהביקורות המצטדקות מיהרו להאשימו.

בכל פן קולנועי אחר שתבחרו, פיליפס משתמש בהדגשה כפולה או משולשת. אפשר לראות זאת למשל בסצנת ה״בדיחה״ שהג׳וקר מראה למטפלת במחברת שלו. ראשית, שוט על המחברת עצמה שכבר אפשר לראות בה בבירור שתי שורות בולטות באופן מלאכותי. שנית קלוז-אפ על השורות האלה, ולבסוף הקראה בקול רם על ידי המטפלת, כדי שגם הצופה המנומנם וקשה התפיסה ביותר באולם הקולנוע לא יחמיץ את הפרט הזה. אחזור רגע לכובע המתנשא שלי ואומר שמהיכרותי עם קהל אמריקאי בשלוש השנים האחרונות, אני יכול לגמרי להבין את החשש מפני אי הבנה של הקהל אפילו את האירועים הקלילים ביותר. אבל זה גם בהכרח הופך את הסרט למעט טרחני מדי עבור הצופה העירני והמרוכז במידה סבירה ולא יותר.

ישנם גם הדיווחים על שינויים ושכתובים שנבעו מהערות של פיניקס ממש על סט הצילומים. באותה מסיבת עיתונאים בפסטיבל ונציה, דיברו הבמאי והכוכב שלו למשל על הסצנה הכל-כך קריטית בשירותים הציבוריים. זו בה הג׳וקר למעשה מביט בעצמו אחרי אותה לידה מחדש ובוחר להגיב בריקוד. מסתבר שהייתה זו הברקה של השחקן, שבחר לנסות ולהביע עצמו במספר דרכים עד שמצא את האופן התנועתי הנכון, משהו שבין חופש מוחלט (חיובי) לשימת פס על העולם (שלילי). עכשיו אפשר לבוא ולטעון שהסרטים המוזיקליים הישנים שארתור צופה בהם בביתו, או השימוש דווקא ב״זמנים מודרניים״ של צ׳פלין ברגע מכריע, בעצם מתכתבים עם הצורך של ארתור להביע עצמו גופנית כמו גיבוריו. אבל באיזה שלב אלה הוכנסו ליצירה?

זו הייתה דוגמה אחרונה בהחלט לאופן בו אפשר לקרוא ולנתח סרטים על פי מה שיש בהם, מה שאין בהם, ומה שהצופה או המבקר מבקשים לראות בהם. התקווה שלי היא שטקסט זה, וכמובן שלל הביקורות בעברית שיצאו היום, ישיבו את הדיון בסרט לפן הקולנועי שלו. זה לא שחסרה נוכחות של תרבות המערב העכשווית גם בארץ, אבל אפשר לקוות שהיא לא הרעילה לגמרי את הבאר כפי שקורה בארה״ב, אם לשפוט על פי השיח על הסרט הזה.

תגובות

  1. ירון הגיב:

    טקסט מעמיק ומעשיר, תודה! מסכים אתך כמעט על הכול, ובעיקר על כך שמדובר בסרט טוב מאוד, אפילו מצוין – אבל לא יצירת מופת, כפי שהיה יכול להיות עם קצת יותר מאמץ (וקצת פחות התאמצות). גם לי חרו מספר מקומות שבהם הבמאי דחף את הכפית עמוק מדי לגרון של הצופים. מצד שני, מודה שלא ייחסתי חשיבות לדימוי העלייה והירידה במדרגות בכל הקשור להידרדרות הנפשית, אז נחמד לגלות פן שלא שמתי לב אליו 🙂
    לגבי ההתייחסות למגיפת הסופר-עכברושים, אני חושב שהרפרנס הוא לדמות של נבל ואויב של באטמן שנקרא Ratcatcher, שיכול לתקשר עם עכברושים סטייל "החלילן מהמלין" ולגרום להם לזרוע הרס בגותהאם (כפי שמתואר בסרט במהדורות החדשות שמדווחות על המגיפה). מניח שכל מטרת הרפרנס היא קריצה למעריצי הקומיקס (או אולי הכנה לסרטים שיבואו בעתיד?)
    https://en.wikipedia.org/wiki/Ratcatcher_(comics)

  2. (חובה) הגיב:

    "ומדוע הם יוצאים מהקרנת הסרט ״זורו הלהב העליז״ אולי זו רק האירוניה/ההשראה שבצפייה של ברוס הקטן בסרט על לוחם במסכה, בלילה שהוריו נורו מול עיניו, טראומה שהפכה אותו לבסוף ללוחם במסכה בעצמו. אולי הכותרת סתם הצחיקה את פיליפס, שסרטו פחות עמוס אפיקומנים מסרטי קומיקס אחרים."

    – כלומר… מדובר במשהו מאוד מבוסס ביקום הקומיקס (גם אם לא בזה הקולנועי), העובדה שהסרט שהם ראו לפני מותם היו זורו. החידוש פה, עם כבר, הוא העובדה שהם רואים פארודית זורו משנת 1981 (שאגב, נקראת "זורו אפור התער" בעברית. כל מה שאתה אומר נכון, כמובן – אבל הוא לא מחשבה של פיליפס פשוט, אלא של יוצרי הקומיקס.

  3. דורון (אחר) הגיב:

    אחלה פוסט. תודה

  4. עמית איצקר הגיב:

    באותו קולנוע גם הוקרן הסרט "התפוצצות" של דה פלמה. נראה לי שאולי הם ראו את הסרט הזה שמדבר על בנאדם אובססיבי שמנסה להגיע לפשר האמת ולפתור תעלומת רצח בצורה בלשית. אולי זה השפיע אחר כך על ברוס להפוך לבלש במסכה.

  5. עופר הגיב:

    חזרתי עכשיו מהסרט, סרט מצויין, בהחלט יצירת מופת לדעתי.
    הביקורת ברובה מתנשאת, וקטנונית. כל כך הרבה מלל והסברים בכדי להסביר למה הסרט לא "יצירת מופת".
    איבדתי אותך כשכתבת שזאת לא ההופעה הטובה ביותר של חואקין פיניקס (וראיתי את כל הסרטים שלו).

    1. זורה הגיב:

      עניין של טעם…

    2. חיים צ' הגיב:

      מדוייק מאד.

  6. אייל הגיב:

    ואוווווו ביקורת אדירה!!
    אני אישית מאוד התלהבתי ואהבתי ת'סרט! הוא יצר הזדהות ורצון להיות כמו הג'וקר, כי אתה מתחבר ואוהב את הדמות, ומתחרפן יחד איתה..
    כמובן שזה רק סרט ואתה יודע שבמקומו לא היית עושה את אותם דברים(ושאין למעשים שלו שום הצדקה!) "יוצא מהסרט", וחוזר לחיים – אבל זה סרט! המטרה שלו זה קצת לערער, להוציא מהחיים, להינות, ולחזור.. להפליג קצת בעולם הזה ולצאת אם תובנות על הסתכלות על האחר, חמלה, עזרה לזולת, וכל מה שהיה חסר לאדם הזה.. אם הוא עדיין היה משתגע? יכול להיות! אבל לפחות את עזרתך נתת.
    אני פחות מבין מהמבקר בכל הניואנסים הקטנים שהסרט שגה, אבל רואים שהמבקר מבין עניין מאוד, והוא די משכנע.. ולמרות החסרונות שהוא מנה, ולמרות שלדעתו הסרט לא יצירת מופת – ואני מכבד מאוד את דעתו! אני מאוד אהבתי ת'סרט ולדעתי הוא מצויין!
    הביקורת הכי חכמה ומושקעת שקראתי על הסרט!

  7. יעל הגיב:

    ביקורת מצויינת! מנחיתה את הסרט למימדים ההגיוניים שלו ומוסיפה דוגמאות ורעיונות שרק מביני עניין יכולים. עשית לי סדר עם כל ה"מופלא" "מטלטל" "יצירת מופת" "סרט המאה והעשור" שנכתבו על הסרט.

  8. אחת שיודעת הגיב:

    הלוואי והיתה ביקורת שנכתבת ע"י מתמודד נפש על מנת שתבין למה הוא לא רואה את הצד החיובי של החיים שלו. הסרט הזה מתאר את הביריונות שמתמודדי נפש חווים ורק בגלל שהם חלשים נפשית אל מול החברה, רק בגלל שהם מרגישים שאף אחד לא שומע אותם ולכן הם לא מדברים ומספרים על מה שקורה להם.
    תתעוררו כבר ותסתכלו גם על השוליים של החברה!!!!!!!!

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.