פסטיבל ונציה 2019: הזוכים, נספחים והסיכום של אורון
9 בספטמבר 2019 מאת אורון שמירזה קרה כבר שלשום, אבל אני מקווה שתסלחו לי על שרק עכשיו אני מרגיש מוכן להיפרד מפסטיבל הקולנוע של ונציה. הראשון שלי, ה-76 של העיר והאי שבאיטליה. עופר דיווח כאן במרץ רב בזמן אמת, אני סיפקתי גיבוי, ולאחר כשבועיים נדמה לי שיש לנו כאן לא ארכיון להתהדר פה אלא גם מדריך גזור ושמור לכמה מן הסרטים שימשיכו להיות המדוברים של 2019 עד שתסתיים. הדיווחים שלנו הפעם היו פחות צבעוניים או אישיים מן הרגיל, מצרף תמונה שצילמתי לעיל כי מוטב מאוחר וכו׳. במקרה שלי זה היה משום שלא רציתי להישמע כאילו אני מתלונן בזמן שמהצד אפשר לחשוב שאני בגן עדן – פסטיבל קולנוע על רקע עיר שנחשבת בעיניי רבים לפנינה. אז בניקוי התלונות נותרו רק הסרטים שידברו בשמי.
כיוון שהגענו לסוף, אומר רק שפסטיבל ונציה הוא ממש לא מה שדמיינתי שיהיה. כל העמדה שלו לצד פסטיבל קאן כאחד מאירועי הקולנוע היוקרתיים בעולם לעד תוציא ממני גיחוך קל עד צחוק מלא לעג. בכל זאת אני מרגיש בר מזל על שיצא לי להיות בין הראשונים להתרשם מן הסרטים עליהם כתבנו, גם אם זה בעיקר כי איש לא יוכל לעבוד עליי שהם מדהימים. ניסיתי לדרג את כל מה שראיתי, מה שחושף טופ 5 של סרטים טובים ומעניינים אך גם את היעדרם של סרטי מופת.
התחושה הכללית בפסטיבל היא תמיד ציפייה לסוג כזה של קולנוע, ובכל פעם שקיבלתי סרט שבקושי יש לו מקום באולמות המסחריים נזכרתי במסביב. בתורים, במזג האוויר הבלתי אפשרי (חם צורב או גשם שוטף), בסירות המשיטות את כולם ממקום למקום בתוספת מחלת ים לגמרי בחינם, באיטלקים שפשוט לא מסוגלים לסתום את הפה בזמן הקרנת הסרטים וכן הלאה. תקוותי בשלב זה היא להצליח להפסיק לחלום על הפתיח החביב למדי שהוקרן לפני כל סרט, ולהתחיל להתכונן לפסטיבל הבא בתור עבור סריטה – פסטיבל חיפה. בכדי להצליח בכך, כמה חובות אחרונים בהחלט וקודם כל תודות – לעופר שהתרוצץ והדריך, לכל מי שפגשתי פה ועזרו, לאור ולירון שהחזיקו את המבצר, ולכם ולכן על הקריאה.
כל הדיווחים שלנו מפסטיבל ונציה 2019
ראשון (עופר)
שני (עופר)
שלישי (אורון)
רביעי (עופר)
חמישי (עופר)
שישי (אורון)
הסיכום של עופר
הזוכים והזוכות
אריה הזהב: ״ג׳וקר״, טוד פיליפס
פרס חבר השופטים (מקום שני): ״אני מאשים״, רומן פולנסקי
פרס הבימוי (אריה הכסף): רוי אנדרסון, ״אודות אינסוף״
גביע וולפי לשחקנית: אריאן אסקרידה, ״גלוריה מונדי״
גביע וולפי לשחקן: לוקה מרינלי, ״מרטין עדן״
פרס התסריט (בלי אריות ומתכות): יונפאן, ״סמטת הדובדבן מס׳ 7״
פרס מיוחד של חבר השופטים: ״המאפיה היא לא מה שהייתה פעם״, פרנקו מרסקו
פרס ע״ש מרצ׳לו מסטרויאני לתגלית: השחקן טובי וואלאס, ״שיני חלב״
על הזוכים במסגרת ״אופקים״ השנייה בחשיבותה תוכלו לקרוא בסיכום של עופר, שגם היה חלק מבחירתם השנה. אבל מן התחרות הרשמית יש כמה סרטים שזכו בפרסים בלי שתיאמר עליהם מילה בסריטה, אז אסגור את הפינה הזו די בקצרה. לאחר מכן ארחיב ממש מעט יותר על שלושה סרטים שאינם חלק מן התחרות אבל כן שווה להתייחס אליהם, בעיקר כי אני מעריך או מנחש שניתקל בהם בהמשך הדרך.
על ״אני מאשים״ (J'Accuse) של רומן פולנסקי בעצם כן כתבתי, אבל לגלריה של ״הארץ״, בעוד עופר לא צפה בו (ולכן לא יכל למנוע את הפרס הנוסף שקיבל הסרט, משופטי פיפרסקי, גם אם רצה בכך). אפילו אם נשים בצד את עצם המחלוקת על היכללותו של הבמאי בתחרות, פשוט נשגב ממני מה מצאו עמיתיי ביצירה היבשה עד פיהוק. עם כל הכבוד לחשיבות של פרשת דרייפוס בה עוסקת העלילה, עצם הניסיון של פולנסקי להקביל עצמו ליהודי הנרדף שערכו לו משפט ציבורי מנעה ממני כל יכולת להפיק משהו מן היצירה במנותק מן היוצר. ומכיוון שאני עדיין אוהב ולהערכתי גם אמשיך לאהוב מאוד את סרטיו, אני יכול לומר בקלות שזה ממש לא אחד החזקים שלו.
במקרה של ״גלוריה מונדי״ (Gloria Mundi), בכלל עדיף שאחריש. הבמאי רובר גדיגיאן (״שלגי הקילימנג׳רו״, ״בית ליד הים״) שב לעבוד עם קבוצת השחקנים הקבועה שלו, בעוד דרמה משפחתית וחברתית. הפעם זכתה זוגתו, השחקנית אריאן אסקרידה, בגביע וולפי לשחקנית הטובה בפסטיבל. שיהיה. כנראה שאני מתקשה להתחבר לסרטי הבמאי, שיש בהם משהו מרושל ואגבי מדי עבורי, לצד אופן הבעת רגש מהסוג שאוטם אותי לחלוטין מולם. עם זאת, על פי התגובה שלי ניתן להעריך שגם הסרט הזה יהיה להיט בקרב הקהל הישראלי, שכבר מצא בסרטי הבמאי איכויות שנסתרות מעיניי.
״שיני-חלב״ (Babyteeth) הוא סרט שמגיע לו לכאורה דיון רחב יותר, אבל אין ביכולתי לעשות זאת. פשוט לא הבנתי את כוונת המשוררת, כלומר הבמאית. שאנון מרפי, בסרטה הראשון באורך מלא אחרי לא מעט קצרים וגם טלוויזיה, מתחילה עם ערבוב של סיפור התבגרות ואהבה ראשונה יחד עם מעין קומדיה ביזארית על הורים מדחיקנים. אחרי כמה דקות נזרקת עלינו העובדה שהגיבורה הצעירה חולת סרטן, אהוב ליבה הוא נרקומן, ומשום מה ההומור והמבוכה מסרבים להיעלם ולפנות מקום לרגשות. טובי וואלאס שזכה בפרס תגלית הפסטיבל, מעין דייב פרנקו אוסטרלי, בהחלט מתעלה מעל יתר הקאסט בתפקיד נער האשפתות שגונב את לב הגיבורה. לא קל כשסביבך בן מנדלסון, אסי דייויס ואלייזה סקנלן הצעירה.
על הסרטים האיטלקים, כולל שני אלה שזכו בפרסים, דילגנו גם עופר וגם אני. אין בי שום חרטה על כך. יש גם שני סרטים שבאמת אין לי מה להגיד עליהם, אולי רק להשליך עליהם נעל. האחד הוא סרט ההופעה של רוג׳ר ווטרס ״Us + Them״, אותו ראיתי מסיבות מקצועיות ולא אישיות, שעינה אותי במשך שעתיים עם גרסאות לשירים של פינק פלויד (שאני ממילא לא סובל) על רקע וידאו-ארט מביך בילדותיות שלו מבחינת מסרים. האחר הוא סרט הנעילה, ״The Burnt Orange Heresy״ שאין לי איך לתאר אלא כאחיו החורג של ״מסור חשמלי מקטיפה״. נוכחותם של קלאס בנג, מיק ג׳אגר, דונלד סאתרלנד ואליזבת׳ דביקי (שהצטיינה כהרגלה) לא סייעה למותחן המגושם המתרחש בעולם האמנות להתעלות מעל לגיחוך.
The King
המלך
זה הסרט השלישי של נטפליקס בפסטיבל, אבל מחוץ לתחרות בניגוד ל״סיפור נישואין״ של באומבך ו״המכבסה״ של סודרברג (שבטח יקראו לו ״מכבסת הכסף״ או משהו דומה). לא שאני יודע למה הוא מחוץ לתחרות, כפי שתמוה בעיניי ששני האחרים יצאו בידיים ריקות בסופו של דבר, אז אולי זה לא כזה קריטי ואולי לנטפליקס לא היה סיכוי השנה. כמו עם שני השמות שהוזכרו זה עתה, מדובר בבמאי נוסף שחוזר לעבוד עם ענקית הסטרימינג – דייויד מישוד האוסטרלי, שביים את ״ממלכת החיות״ ו״רובר״ לפני ״מכונת מלחמה״, מן ההפקות הראשונות של נטפליקס. אפשר לומר שהוא חזר לכושר של תחילת הקריירה וניצל היטב את ההפקה הראוותנית שעמדה לרשותו. וזה לא שהגעתי בלי חשש, הרי בפעם הקודמת שנטפליקס ניסו להריץ בפסטיבלים סרט עם בן מלוכה אנגלי בכותרת קיבלנו את הזוועה בכיכובו של כריס פיין – ״Outlaw King״.
הסרט מבוסס על מחזהו של וויליאם שייקספיר ״הנרי החמישי״, אבל אינו עיבוד נאמן לא מבחינת השפה ולעתים גם לא בתוכן. הוא שואל לא מעט גם מן המחזות של שייקספיר על הנרי הרביעי וכן מן ההיסטוריה עצמה, ראשית המאה ה-15 כפי שהיא ידועה לנו. אל נעליהם של לורנס אוליבייה וקנת בראנה, שגילמו של הנרי החמישי בעיבודים קודמים לקולנוע, נכנס הנסיך הצעיר טימותי שאלמה. הוא אף מתחיל את הסרט כנסיך בשם האל, המתגורר רחוק מן הארמון, שכן בחר בחיי שכרות והוללות בחברת אנשי צבא לשעבר. ביניהם דמות שייקספירית מוכרת אחרת, ג׳ון פלסטף (ג׳ואל אדג׳רטון, שגם הפיק וכתב יחד עם מישוד). כאשר הנרי הרביעי (בן מנדלסון) נופל למשכב, שרשרת אירועים מקרבת את גיבורנו אל הכתר האנגלי, בתקופה של מחלוקת פנימית אבל גם אל מלחמה אפשרית עם צרפת המתגרה באנגלים.
הקאסט המלא מכיל גם שמות כמו שון האריס בתפקיד היועץ למלך, וכן תפקידים קטנים אך מהותיים עבור לילי-רוז דפ ורוברט פטינסון, באחת ההופעות החביבות עליי שלו ולבטח המשעשעת ביותר. גם תומסין מקנזי מתהילת ״ללא עקבות״ מפציעה לסצנה-שתיים וכמוה עוד פרצופים שאולי תזהו מבעד לתסרוקות והאיפור. אבל העיקר כאן היא ההופעה של שאלמה, שחקן שבעצמו מנסה להפוך מנסיך למלך, ולטעמי מציג כאן הפעם הראשונה בה הוא לא רק מסתמך על קסם אישי. ההופעות של כולם סביבו, ללא יוצא מן הכלל, הן טובות עד משובחות, בדרמה שבה אף דמות לא תבחל באמצעים על מנת להשיג את מבוקשה ולסדר את הגורל הרצוי לה. בהקשרים אקטואליים, יש כאן סיפור על נפילה אפשרית בעקבות יהירות ולאומנות, לצד הנגשה של כל מה שעניין את שייקספיר בסיפור אך ללא הכבדות המעיקה שמתלווה לרוב אל העיבודים הקולנועיים לכתביו.
Mosul
מוסול
סרטי מלחמה עכשוויים יותר דווקא פחות מסקרנים אותי, אבל אחרי מספיק באזז על הסרט הזה בפסטיבל ניסיתי לתפוס את ״מוסול״ בהקרנות חוזרות. השם מתייחס לעיר העיראקית שבמחוז נינווה, ורק כדי לסבר את האוזן לגבי האופורטוניזם כאן – יש עוד סרט בשם זה בדיוק מהשנה הנוכחית ועל אותו עניין. הנושא הוא המלחמה של העיראקים בדעא״ש, ספציפית בעזרת כח גרילה מיוחד שמורכב מיוצאי צבא או משטרה שאיבדו בן משפחה למהפכה האלימה של גדודי מדינת האיסלאם הרצחניים. או בקיצור, אוונג׳רס גרסת עיראק. כך שלא מפתיע לשמוע שהמפיקים הם האחים רוסו, מתהילת ״הנוקמים: סוף המשחק״ וסרטים בולטים אחרים ביקום הקולנועי של מארוול. היה לי קצת משונה לראות אותם בפסטיבל ונציה, אבל בשנה בה ״ג׳וקר״ מזכה את טוד פיליפס באריה הזהב כנראה שזו לא התדהמה הכי גדולה.
לא רק ההפקה אמריקאית אלא גם הבמאי, מתיו מייקל קרנאהן, בסרטו הראשון. אם כי הוא כבר כתב סרטים רבים, למשל ״הממלכה״ ו״אסון בלב ים״ של פיטר ברג, או ״מלחמת העולם Z״ אם לחשוב על סרט קרבי נוסף. אולי זה מה שנתן לו ביטחון ללכת בדרכי אחיו, ג׳ו קרנאהן, ולהתחיל לביים בעצמו. הסרט דובר ערבית ומתהדר בשחקנים שחלקם בני מקום ההתרחשות, אבל קשה לטעות לגבי השורשים האמריקאים בכל הקשור למבנה הסיפור או הדגשים הקולנועיים. אחרי מספר כתוביות הסבר לקהל המערבי על הסיטואציה באיזור, סצנת אקשן רוטטת מביאה אותנו למפגש ראשון עם ״סוואט״, אותה יחידה לחיסול דעא״ש. בעזרת הדמות של הבחור החדש בקבוצה, בגילומו של אדם בסה, נלמד יחד איתו על מקורות היחידה, דרכי הפעולה שלה והחברים בה. כמובן שאסור להיקשר לאף דמות, שכן בכל רגע עלול להגיח הסוף שלה מעבר לפינה.
״מוסול״ הוא סרט מלחמה יעיל אך די רגיל, גם אם אפשר למצוא בו חשיבות עקב הסיפורים והמאורעות האמיתיים שמרכיבים אותו, כל-כך סמוך למועד בו קרו במציאות. האקשן מבויים היטב, בהנחה שכולם בסדר עם מצלמה רועדת שהכדורים שורקים סביבה. את שלבי העלילה תוכלו לנחש עוד לפני שיגיעו, במידה וראיתם סרטי מלחמה אמריקאים בעבר, אבל הכל כאן כדי לשרת את הצגת המצב המטורף בו נמצאים העיראקים. מה שנותר לתהות הוא האם הסרט יוקרן גם בישראל, כי הוא אמנם מתאר לחימה מול דעא״ש אבל הגיבורים שמבצעים אותה גם הם דוברי ערבית, שלא לומר מוסלמים שעושים הפסקות תפילה אל אללה בין חיסול להסתערות. מהצד המערבי הכללי יותר, אם כבר אמריקה שוב מתערבת בנעשה במדינות ערב, עדיף שתעשה זאת בקולנוע כפי שקורה כאן.
Colectiv / Collective
קולקטיב
גם אל הסרט הזה הגעתי בעקבות המלצה, וחשבתי שקצת קולנוע תיעודי בים של סרטים עלילתיים זה מבורך. כי אפילו אם כל סרט עלילתי איכזב בדרכו, עדיין קשה לקרוא לזה גיוון. לעומת זאת, ״קולקטיב״ התגלה כשיא הרעננות של הפסטיבל, כשהצליח למזג בסרט אחד בין הקולנוע הרומני שלמדנו לאהוב במאה הנוכחית, לבין מעשיה דוקומנטרית שמפגישה עיתונות חוקרת עם ז׳אנר ״פשע אמיתי״. כל הכבוד מגיע על כך לבמאי אלכסנדר ננאו, שסרטו הקודם, ״טוטו ואחיותיו״, אולי זכור לבאי דוקאביב 2015 ואף היה מועמד לפרסי הקולנוע האירופאי באותה שנה.
הכותרת בהחלט יכולה להתפרש במובן המקובל של המילה, כלומר קבוצת אנשים המאוגדת תחת רעיון או מטרה, ובמקרה זה במספר רב של מובנים הנוגעים לחברה הרומנית. אבל בסרט זהו גם ואולי בעיקר שמו של מועדון הופעות ברומניה שעלה באש וגבה קורבנות בנפש, עקב חפיפניקיות פושעת של היעדר יציאות חירום מסודרות. מי שנכוו בכל חלקי גופם אך שרדו את התופת, מצאו רשלנות פושעת בבתי החולים במדינה ועשרות מהם מתו מזיהום. אירועים אלה טלטלו את החברה הרומנית עד היסוד ומה שהחל כחקירה עיתונאית של הפרשיות במועדון ובבתי החולים, הסתיים עם הפגנות ענק וממשלה מתרסקת.
העיתונאים שהחלו במהלך כלל לא ידעו את עומק השחיתות והריקבון שהם עומדים לחשוף. כמו ילד סקרן שרק מושך חוט סורר בסוודר, ולאט לאט פורם את כולו. לא מדובר בכלי התקשורת הגדול במדינה אלא בעיתון ספורט, אולי היחיד שלא היה בכיס של הממשלה ולכן עשה את עבודתו נאמנה. הסרט בהחלט מצדיע להם ולכמה רגעים אפשר היה לא להתבייש במקצוע שאני שייך אליו, אבל המתועדים עצמם לא מתנהגים או מרגישים כמנצחים. גיבורים נוספים של היצירה הם הקורבנות ומשפחותיהם, כולל וידאו מצמרר של רגע השריפה שבמובנים הציתה את המדינה כולה, תיעוד של תנאי האשפוז והמלחמה להשגת צדק, וגם של נסיונות השיקום. דמות משנית אך אקוטית היא שר הבריאות החדש, שבעצמו מנהל חקירה לגבי עומק הבוץ בו שרוי המשרד שלו. הכל מתנקז אל מערכת הבחירות הקודמת במדינה, שתוצאותיה צובעים את הסרט בגוון אחר ורלוונטי לכל מדינה מערבית.
תגובות