• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

פסטיבל ונציה 2019: ״אודות אינסופיות״, ״מורשת״, ״אורח הכבוד״

6 בספטמבר 2019 מאת עופר ליברגל

כבר רואים את הסוף. אתמול (חמישי) בלילה סיימתי לצפות ב-27 הסרטים במסגרות המשנה, לאחד מהם אעניק הערב עם חברי לצוות השיפוט את פרס הביקורת למסגרות הצד של הפסטיבל. אבל ראיתי גם עוד דברים מן התחרות הרשמית ועל שלושה סרטים כאלו אכתוב בפוסט זה: שני סרטים של מאסטרים שמשחזרים את עצמם אבל בלי לשחזר לחלוטין את הצלחתם, וסרט שאפתני ונהדר שקצת נבלע בין יתר סרטי הפסטיבל, אבל אולי יזכה לתשומת לב גדולה יותר בהמשך. אולי הוא אפילו יקבל את אחד מן הפרסים בטקס הנעילה במוצאי שבת.

דיווחים קודמים:
ראשון
שני
שלישי (של אורון)
רביעי

About Endlessness
אודות אינסופיות

רוי אנדרסון השבדי מצא טכניקה ייחודית משלו ליצירת סרטים, החל מסרטו "שירים מהקומה השנייה" בשנת 2000. סצנות שוט אחד, המתארות מציאות עגמומית ואנשים מיואשים בפריים מעוצב היטב, לרוב, אך לא תמיד, בשילוב הומור שחור. חלק מן הדמויות חוזרת לפתע במהלך הסרט, חלקן לא. לכל סרט יש מוטיבים משותפים. הצרה היא, שהוא כבר לא מסוגל לעשות אף סרט אחר. אחרי ש"אתם, החיים" ו"יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום" השלימו טרילוגיה, הוא מכנה את סרטו החדש כ"פלוס אחד" לאותה טרילוגיה. מה שמבדיל בינו לבין הסרטים הקודמים הוא סוג של מספרת כל יודעת הפותחת את כל הסצנות ב"ראיתי גבר/אישה" ואז תיאור יבש של המתרחש בסצנה. רוב הסצנות היו יכולת להשתלב מלבד זאת בסרטים הקודמים, מה שמעלה תחושה קשה של מחזור עצמי ובמאי שקצת תקוע במקום, אך לדעתי לא לגמרי.

מה שגואל את סרטו החדש הוא מספר מצומצם של שוטים בהם חשתי כי נכנס מימד חדש לקולנוע של אנדרסון בשלב זה של הקריירה שלו: לצד הקרירות והאירוניה, יש כמה שוטים בהם ניתן לחוש מעט תקווה, אולי אפילו חמימות. השוט על הבחורה שחשבה שאיש לא בא לפגוש אותה בתחנת רכבת הוא דוגמא לסיפור קומי קצר אשר מכיל יותר מרגע אחד של אנושיות. שיאים אחרים קשורים לשתי דמויות שחוזרת יותר מפעם במהלך הסרט. הדמות הראשונה היא כומר אשר איבד את האמונה ולא ממש מצליח לקבל עצה לגבי מה לעשות עם חייו. לי הוא הרגיש כמו דמות מסרט של ברגמן שנכנסה בטעות לסרט של במאי שבדי אחר, מה שרק מגביר את הייאוש. הדמות השנייה היא אדם המוטרד מכך שמכר מימי הלימודים מתעלם ממנו אחרי שהם נפגשים שוב לאחר שנים. שיאים קומיים אחרים בסרט קשורים ליין.

לצד זאת, חלק מן הדברים לא ממש עובדים, או היו עובדים אם לא היינו רואים סרטים של הבמאי בעבר. גם להכניס לסרט את היטלר לכמה רגעים לא בדיוק עזר ליצירה למצוא את טון אחיד. אולם, למרות שדומה כי הפעם קולם של המתנגדים לאנדרסון חזק יותר, אני עדיין סבור כי כמו בסרטיו הקודמים, הקטעים המוצלחים בהחלט שווים את היצירה כולה, מה גם שהיא באורך של שעה ורבע בלבד.

Guest of Honor
אורח הכבוד

סרטו החדש של אטום אגויאן מכיל הרבה רכיבים שהבמאי הקנדי יכול היה לרקוח מהם יצירת מופת קטנה לפני עשרים או שלושים שנה. אבל בשנים האחרונות משהו מן התעוזה והדיוק נעלם מן הקולנוע שלו והדבר מכביד גם על יצירתו הנוכחית. יש בה לא מעט חומר לדיון מרתק, אבל גם פספוס בגלל קצוות עלילה שלא נסגרים היטב או נותרים עוממים מדי, לצד חוסר יכולת להיכנס ממש לחומרים הכואבים עמם הסרט מתעמת.

כמו כמה מסרטיו של הבמאי, ״אורח הכבוד״ משלב לא רק כמה קווי עלילה, אלא גם כמה זמנים. בראשית הסרט, כומר קנדי (לוק וילסון) נפגש עם אישה צעירה בשם ורוניקה (לייסלה דה אוליביירה, שגיליתי בסרט זה ועושה עבודה מוצלחת), אשר אביה ביקש להיקבר בכנסיה, אף על פי שלא היה אדם מאמין וכמעט ולא ביקר בה. האב הוא ג'ים, בגילומו של דייויד ת'יוליס הנהדר, שדי מציל את הסרט ובכלל היה נכס לפסטיבל גם בתפקיד שונה לחלוטין בקומדיה "חיות נדירות", עליה אולי ארחיב באחד מן הפוסטים הבאים.

ג'ים הבריטי עד מאוד הוא פקח בריאות קפדן אשר עורך ביקורות פתע למסעדות ברחבי טורונטו ומוצא בהן ליקויים לתיקון, סוגר בקשיחות מקומות ברגעים לא מתאימים, או מעניק אישור ירוק במקרים בהם הדבר מספק את הדאגה שלו לבריאות הציבור. הוא גם מטפל בארנב שקנה פעם לבתו. בעבר הרחוק לג'ים הייתה מסעדה משלו. בעבר הקצת פחות רחוק, בתו ורוניקה הייתה בכלא ולא ממש רצתה להשתחרר. ורוניקה היא מוזיקאית צעירה שהייתה מורה למוזיקה בתיכון ונכנסה לכלא על קיום יחסי מין עם שני תלמידים אותם ליוותה בסיבוב קונצרטים, אולם הסיפור הזה מורכב יותר. כמו גם הסיבה שורוניקה לא מנסה לקדם את שחרורה מן הכלא או לא מוצאת מספיק מילים טובות לומר על אביה, אשר מצדו מבצע בשלב מסוים מהלך קיצוני על מנת להשיב את השם הטוב של הבת האהובה, מתעלם ממה שייתכן והוליך את בתו לנתיב בו היא נמצאת.

למרות שדה אוליביירה אכן מתגלה ככישרון, היא פחות מהפנטת מת'יוליס והדבר חושף גם שקו העלילה שלה חומק מן הסצנות הקשות ומשאיר בסופו של דבר יותר מדי דברים עבור הקהל להשלים לבד. גם כאשר כל הסודות של הסרט משולבים יחד לפינאלה שאמור להדהים, בפועל הדבר מספק רק תחושה של "בסדר". זה לא סרט מביך והוא מתפקד היטב כדרמת מתח, אף כפי שכבר ציינתי מדובר בבמאי שעסק בחומרים ובמבנה עלילתי דומה, כלומר בסודות משפחה ובחטאים מוסריים, ויצר מהם סרטים מסעירים. הפעם התוצאה היא רק סרט סביר, טוב יחסית עבור קולנוע מסחרי ולא ממש מצדיק הכללה בתחרות רשמית של פסטיבל קולנוע גדול.

A Herdade
מורשת

סרטו של הבמאי הפורטוגזי טיאגו גוודש הוקרן לקראת סיום הפסטיבל, כאשר חלק מן המבקרים כבר נטשו את האי ואחרים נרתעו מסרט באורך של 165 דקות מאת במאי שאינו אחד מן המפורסמים בתחרות. לכן, האולמות בהקרנות העיתונאים היו ריקים מן הרגיל עבור אחד מסרטים הכי טובים שהוקרנו השנה בתחרות. זהו סיפור על עשיר אחד בפורטוגל אשר מאבד בשתי תקופות שונות משהו מן הכוח אשר משפתחו הורישה לו, משהו מן המעמד שלו מול השינויים הפוליטיים בפורטוגל, אשר בסופו של דבר מהווים את הסוף של עולמו.

הגיבור הוא ז'ואאו פרננדש (מגולם בידי אלברטו ג'ירונימו), שיש בו משהו שיכול להזכיר את הדמות שגילם ברט לנקסטר ב"הברדלס" של ויסקונטי, רק שמדובר בגבר שלא מבין בכמה נקודות קריטיות כי העולם משתנה. אולם, גם אם הסרט מתנגד להשקפתו הפוליטית ולכמה בחירות שלקח בחייו האישיים, הוא גם מגלה כלפיו אמפתיה והבנה, חלקן נובעות מן הבחירה לפתוח את הסרט בפרולוג קצר המתרחש בשנת 1946 ובו ז'ואאו הילד נאלץ להתמודד עם מראה טראומתי, הגורם לו לברוח אל אי בתוך האחוזה השייכת למשפחתו.

בשנת 1973 ז'ואאו הוא הבעלים של האחוזה, סוג של אי שהוא דיקטטורה פנימית בתוך הדיקטטורה הגדולה יותר של פורטוגל. יש לו אדמות רחבות בהם הוא מגדל גידולים חקלאיים שונים בעזרת הרבה עובדים החיים על אדמתו. הוא גם נשוי לבת של גנרל, מראשי הצבא/פורטוגל, שהוסיפה להיות דיקטטורה קשוחה ושמרנית גם אחרי שהדיקטטור סלזאר הודח מתפקידו בנסיבות בריאותיות. ז'ואאו בטוח בעצמאותו ובכוחו כך שהוא מסרב לתמוך בגלוי בחותן שלו ובמדינה המצויה במלחמה באנגולה. הדבר המוביל לשורה של אירועים אשר מסכנים את מעמדו בשלב מסוים, כאשר הוא גם מסרב להבין את הצמיחה של רעיונות קומוניסטיים גם בקרב חלק מן העובדים המסורים שלו.

בנוסף לכך, ז'ואאו הוא אב קשוח עבור בנו, אך גם מראה צד עדין במקרים אחרים ובמגע עם אנשים שונים, דבר אשר מאפשר לו לשמור במידה מסוימת על כוחו הכלכלי גם אחרי מהפכה שמשנה את אופי המדינה. בשנת 1991 הוא עדיין עשיר מאוד, אך נאלץ למכור חלקים גדולים מרכושו על מנת לשרוד והחטאים שביצע בחייו האישיים מתפוצצים לו בפנים כאשר הסודות שלו נחשפים בצורה שעוללה לגרום לנתק נצחי בינו לבין ילדיו. זאת אחרי שהיחסים עם אשתו הפכו לקרירים במהלך השנים, אולי גם בגלל חלק מן האירועים אשר תוארו בקצרה בהתרחשות בשנות השבעים.

הבמאי בונה עלילה בדיונית המבוססת באופן רופף על אדם אמיתי והוא מביים אותה בצורה מחושבת מאוד. אף כי יש הרבה סערות הן בחיים האישיים והן בפוליטיקה, הסרט כמעט אף פעם אינו צעקני ושומר תמידית על קצב התקדמות איטי ומבט על הנוף המבודד של האחוזה כראי לחשיבות העצמית של האדם. הסרט נמנע כמעט לגמרי משימוש במוזיקה וכאשר היא כן מגיעה, הדבר מעניק ליצירה נופח לירי ולא מסמן לקהל מה להרגיש, בסיפור בו ההזדהות הרגשית היא גם עם הנבל או עם אנשים פגומים מסיבות אחרות.

מבלי לחשוף יותר מדי, אציין כי יש בעלילה חומרים של טרגדיה יוונית, אך חלק מכוחה נובע מעיסוק בנתק בתקשורת או בהעמדת פנים שקיימת גם אצל אנשים שהם לא בהכרח עשירים. כותרת הסרט מתייחסת בפורטוגזית הן לשטח והן לרעיון של המשכיות העושר במשפחה, ובמהלך הסרט עולה השאלה כמה מן האופי שלו ירש הגיבור מן הדורות הקודמים ומה מזה יוריש לילדיו, אשר נמצאים ברקע בחלק הראשון והופכים לדמויות חשובות בחלק המסיים. בדיוק כמו שהחותן הגנרל הוא כוח מאיים ודומיננטי במחצית הראשונה של הסרט והערת שוליים דועכת בסיום.

לפרקים, הקצב האיטי של הסרט מאיים להתיש. זה נכון במיוחד לסיום, אשר כמו כל הסרט מתאר את הפעולות גם אחרי שהובן מה הבחירה אשר לקח הגיבור. אבל למרות האורך הממושך, יש משהו נכון בשהות הארוכה עם הגיבור גם ברגעי המפלה – הוא עובר תהליך פנימי בו הוא הופך לדמות כמעט מופשטת, כמו נולד מחדש במפגש עם פריט מעברו. בחלקים אחרים של הסרט הבמאי גם מראה כי למרות העשייה המדודה, הוא יודע לספר סיפור דרך עריכה נכונה בלבד, כזו אשר הופכת כל מבט בשתיקה לסכין חדה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.