• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

פסטיבל ונציה 2019: ״אמה״, ״המועמדת המושלמת״, ״רשת צרעות״

2 בספטמבר 2019 מאת אורון שמיר

אם לשפוט על פי שיחות הברזייה בפסטיבל ונציה עד כה, הסרט המדובר הוא ״החום והלחות״ וביים אותו מזג האוויר. הקולנוע ניצב רק במקום השני, לא מפליא בהתחשב בתנאים הבאמת לא אידיאליים או באיכות הסרטים, שאולי אחד או שניים מהם מצדיקים את הציפייה והעמידה בתורים. אבל היום הגיעה רוח חזקה וכמה עננים, שאולי ישנו את המצב לטובה בכל החזיתות. עופר כבר החל במלאכת הקודש של הדיווחים, וגם מקטר פחות ממני בשנתי הראשונה בלידו. תוכלו לקרוא את דעתו על סרט הפתיחה ועל התוצרת האמריקאית, עליהם כתבתי גם אני אבל לגלריה של ״הארץ״. את הבמה של סריטה אנצל כעת, וכנראה גם בהמשך, לטובת התרשמות מן ההיצע היותר בינלאומי של הפסטיבל. בדיווח זה ריכזתי חוויות מסרטים של יוצרים ששמותיהם יהיו מוכרים לקהל – צ׳יליאנית, סעודי וגם במאי צרפתי שמנצח על הפקה חוצת יבשות עם כוכבים לטינים.

Ema
אמה

בשוט הפתיחה חשבתי שהנה הגיע סרט הפסטיבל. וזה בסך הכל היה רמזור עולה באש, לא הדימוי הכי מורכב. אבל הוא בהחלט היה יעיל למדי כדי לדרוך את הצופה, לשתול מחשבות בראשו ולהפנט אותו כדי לסחוף פנימה אל תוך העולם הכאוטי של סרט שאכן מבעיר באופן ציורי כל ניסיון לסדר ציבורי. כיוון שאני לא מצפה לפחות מזה מן הבמאי, פבלו לראין, קשה לומר שגם המשך הפתיחה החזקה הייתה הפתעה. העניין הוא שלאורך הסרט אין שום אחידות באיכות או במקוריות, והיוצר מצ׳ילה זורק כל מה שיש לו על בד האקרן. הסיום קצת שינה את התמונה לחיוב, אבל נכון לכרגע אני לא בטוח אם זה אחד הסרטים היותר טובים של לראין, או מהחלשים שלו. מאוד קשה למקם אותו בין ״לא״, ״המועדון״, ״נרודה״ ו״ג׳קי״ – ומשיחות שקיימתי לכל אחד יש סרט אהוב אחר של הבמאי ומערך ציפיות מגוון.

אמה מן הכותרת, המגולמת בידי מריאנה די גי׳רולמו, מוצגת לנו במהלך הדקות הראשונות בשילוב בין וידאו-דנס מהפנט אף הוא לבין סצנות קצרות מחייה, ספק מחשבות שחולפות בראשה בזמן ההופעה. אמה רוקדת מחול מודרני (מאוד מודרני למיטב הבנתי הצנועה) כחלק מקבוצה שאין ספק כי היא הכוכבת שלה, אבל התשוקה האמיתית שלה היא לרקוד ברחובות לצלילי מוזיקת רגאטון. הכוריאוגרף והמנהל של קבוצת המחול הוא בן זוגה, (גאל גרסיה ברנאל) ובתחילת הסרט השניים מתמודדים עם טרגדיה סביב בנם המאומץ והמופרע. העלילה ממשיכה מכאן כדי לתאר עוד משבר זוגי בשילוב עם הורות חסרת אחריות, תמה החוזרת בסרטי הפסטיבל השנה. אבל העלילה היא ממש לא מה שמעניין את הבמאי, שנמשך שוב ושוב אל המופשט ואל היצרי והחושני.

לא לחינם במופע המחול בתחילת הסרט אמה מנהיגה את הקבוצה כשמאחוריה מוקרנים סרטונים של שמשות ופלנטות – גם ההילה וכח המשיכה שלה בשאר תחומי החיים בלתי ניתנים לערעור. כל דמות שתפגוש בסרט, מעורכת דין לענייני גירושין דרך מנהלת בית ספר בו היא מבקשת להעביר שיעורי מחול לילדים ועד כבאי חתיך – כולם נמשכים אליה ורוצים את קרבתה. זה לא רק המראה החיצוני שלה, או שאני משליך כאן את הסלידה האישית שלי מבלונד-פלטינה שדבוק לקרקפת כאילו היא חבשה כובע מצחייה הפוך, אלא סוג של אנרגיה הדומה ללהבה שהיא מפיצה.

אמה הזכירה לי את הדמות של הג׳וקר (שסרט המוקדש לו הציג אף הוא בפסטיבל). זאת משום שהיא נדמית כסוכנת אימפולסיבית של כאוס אבל לאט לאט מסתבר כי יש לה גם חתיכת תוכנית. השחקנית הצעירה טורפת את התפקיד כמו שעיתונאי ונציה מתנפלים על פאניני או פיצה, מביעה את עצמה בעיקר בקטעי הריקוד הספונטניים והרבים מספור המשובצים לאורך היצירה. זוהי הופעה פיזית מאוד בסרט שעוסק כל כולו בתשוקות ובמאבק איתן או בכניעה להן – בין אם זה סקס או פירומניה, הרצון באמהות או כמיהה לאיזה סוג של חופש מוחלט.

לראין עצמו מנהל את המאבק הזה. אולי הוא מודע אל חולשת התסריט שרקח עבורו שותפו הקבוע, גיירמו קלדרון, הפעם במשותף עם אלחנדרו מורנו. לפרקים הבימוי מרוסן, לעתים נותן לסרט לרוץ לחופשי לשום מקום מוגדר. ברגעים מסויימים זה כמעט נראה כמו סרט של ניקולס וינדינג רפן, או גספר נואה, עם תאורה צבעונית-ניאונית וגופים חטובים ומתפתלים. אולם, למרות הגודש והמיאוס כבר בסצנת המין הראשונה, שלל המונטאז׳ים והרגעים היותר וידאו-קליפיים של הסרט הם דווקא המצטיינים. זאת ביחס לדרמה שמצד אחד מוכרת לעייפה ומאידך מנסה להיות קיצונית מבחינת ההתנהלות של בני הזוג אך נראית כמו מרד בורגני למדי במוסכמות החברה. ישנם גם שיאים בחלקים אלה של הסרט, למשל הנאום של ברנאל נגד סגנון החיים של הצעירים ומוזיקת רגאטון בפרט, שגם זוכה לנאום נגד. אבל רק בסיום הרגוע לכאורה, מסתדרת הקוביה ההונגרית של הסרט הזה, אחרי נסיונות אחוזי תזזית לפתור אותה במהלך הצפייה. כמו הדממה של הרחוב אחרי לילה של מסיבות מחרישות אוזניים, החוויה מתחילה לשקוע ורק אז מתבררת עוצמתה.

The Perfect Candidate
המועמדת המושלמת

סרטה של הייפא אל מנסור הוא הראשון מתוך שניים בלבד של במאיות בתחרות, נושא אליו מתייחסים שוב ושוב בסיקור הבינלאומי של הפסטיבל. אולם, הסרט עצמו מזכיר שיש מקומות בעולם בהם לנשים יש בעיות גדולות יותר מאשר היעדר גישה לפסטיבלי קולנוע. למשל הגבלת חופש התנועה שלהן עד כדי כך שהן זקוקות לגבר מלווה כדי לטוס מחוץ למדינה. שלא לדבר על אפליות בסיסיות יותר, במקום לו הן קוראות לו בית.

זהו המצב בערב הסעודית בה מתרחשת העלילה, המתמקדת באישה סופר-מתקדמת בשם מרים (מילה אל זהרני). היא רופאה שמגיעה אל עבודתה בבית החולים ברכב בו היא נוהגת, סיטואציה שהייתה מדע-בדיוני בסעודיה עד לפני כמה שנים. אולם, הפציינט הראשון בו היא ניגשת לטפל בסרט הוא גבר מבוגר שאינו מוכן שתתקרב אליו, למרות שהיא מכוסה מכף רגל עד ראש ושהאופציות האחרות אינם רופאים אלא אחים. ד״ר מרים גם מנהלת מלחמת חורמה מול העירייה כנגד ההזנחה של דרך הגישה היחידה אל בית החולים, שדומה יותר לנהר בוצי מאשר לכביש, ומסכנת חיים.

חלקת גן העדן של מרים היא בית אביה, בו היא מתגוררת יחד עם שתי אחיותיה הצעירות – האחת מארגנת חתונות והאחרת תלמידה. אבו אל-בנאת שלהן הוא מוזיקאי, נגן עוּד שגם מלמד מוזיקה וחלק מאנסמבל של מוזיקה ערבית מסורתית. הוא יוצא לסיבוב הופעות שלא בדיוק ממלא איצטדיונים, אבל מותיר את הבנות שלו ללא ״גבר מלווה״ – כלומר נטולות כח בחברה, במיוחד בכל הקשור לבירוקרטיה. מרים מגלה שאינה יכולה לעשות דבר בלעדיו ובשילוב של כל תסכוליה השונים מחליטה לנצל הצטרפות מקרים מוחלטת ולרוץ למועצת העיר. היא יודעת שאין לה סיכוי אבל היא חייבת לטלטל מעט את החיים שלה ושל סובביה, אם ברצונה לדמיין איזשהו עתיד אחר לבנות מינה.

אפשר לומר שסרט הינו בעל חשיבות היסטורית, בטח בכל הקשור להנצחת התמורות שעוברות על נשות סעודיה. לא לחינם פותחת הבמאית את סרטה עם דמות האישה הנוהגת ברכב, מצב שלא היה חוקי עד לפני שנה והיווה את אחד הנושאים של סרטה הקודם, ״וואג׳דה״. אולם, נסיעה יבשתית היא דבר אחד, אבל טיסה כאמור אסורה ללא גבר מלווה או אישור מיוחד, מה שמתגלה כמכשול הראשון שמוציא את הגיבורה למסעה הסיזיפי ומלא ההשפלות וההעצמות לסירוגין. גזירה אמיתית זו עמדה לבחינה מחדש ממש השנה, כך שנדמה כי כל סרט סעודי מתיישן עוד לפני שיצא לאקרנים – וזה נאמר לגמרי לחיוב בהקשר של הקידמה שמזדחלת אל המדינה הערבית. אל מנסור ממלאת את סרטה באחווה נשית, בדמויות הנשענות זו על כתפי זו בשעת צרה, ומולן הגברים הנעים בין נוקשות לפתיחות מחשבה בנוגע לשאלות שעד כה לא העלו בדעתם.

בשל כך, ובשילוב עם צניעות או דלות ההפקה, מצאתי את הסרט נאיבי באופן שהקשה עליי להתמודד עימו. אחרי ש-40 הסצנות הראשונות הכילו את אותו הסאבטקסט לפיו קשה להיות אישה בסעודיה, חשבתי שהבנתי את המסר. אבל מסתבר שזו הייתה רק ההתחלה, שהמשכה היה ״לא כל הגברים הם חארות״. אבל מה שהפריע לי באופן אישי הוא שהגיבורה אמנם נעזרת באחוות נשים, גם לא כולן מסכימות איתה, אבל לבסוף נדמה שהיא זקוקה לאישור הדמויות גבריות כדי להרגיש שעשתה שינוי. בעוד אני לגמרי מבין שהכרה של המעמד השולט בעיוורון שלו הוא ההתחלה של שינוי דעה אפשרי, נדמה לי שהסרט בסופו של דבר מפוייס מדי, או אולי טוב לב ברמה שהייתה בלתי ניתנת להבנה עבורי, ביחס לתלאות המתוארות בעלילה. זו הרבה יותר מכפית סוכר לבליעת התרופה המרה, יש כאן מספיק סירופ לתבנית בקלאווה שלמה.

Wasp Network
רשת צרעות

לפעמים אני לא בטוח מדוע אני ממשיך ללכת לסרטים של הבמאי הצרפתי אוליבייה אסייאס. וב״לפעמים״ הפך לאחרונה בעצם לכל פעם בה אני אכן הולך לסרט שלו, משהו שקורה בכל פסטיבל קולנוע משום מה. הפעם הייתה הבטחה למשהו מרענן ואחר ששיכנעה אותי לנסות שוב, שכן הבמאי הצרפתי גייס הפעם קאסט לטיני למהדרין בסרט דובר ספרדית העוסק בקובה של שנות ה-90. ואולי זה כי ידעתי שהפעם אין סיכוי לראות את קריסטן סטיוארט בסרט, שזה תמיד יתרון בעיניי.

מי שעלולים או עלולות להתגעגע לנוכחותה של המוזה החדשה של הבמאי, ימצאו שאין ממש זמן או סיבה לעשות זאת. לא כשאת המסך ממלאים אדגר רמירז ופנלופה קרוז מיד בפתיחה. הסרט מתחיל עם מה שנראה כמו משפחה אוהבת בהאוונה של 1990, עת הבעל (רמירז) נושק לאשתו (קרוז) ולבתו הקטנה לשלום לפני עוד יום עבודה כטייס. אלא שהוא גונב את המטוס וממריא עימו אל מיאמי, שם הוא מבקש להתחיל את חייו מחדש. אנו עוקבים אחרי העניין הממשלתי בו, במקביל למה שעובר על האם והבת הנטושות שנותרו במדינה המחשיבה אותו כבוגד. אבל אז מתגלה שהוא לא היחיד שעושה זאת, עם הגיעו של טייס קובני נוסף (וגנר מאורה) אל אדמת אמריקה. במרוצת השנים נוצר במיאמי קשר בין הקובנים העורקים, שעובדים בעבודות שונות ומשונות עבור הממשל האמריקאי.

פרצופים מוכרים נוספים מושלכים אל העלילה ככל שהסרט מתקדם. וב״עלילה״ אני מתכוון לשורה של סצנות דומות עד זהות שלא מצאתי שום עניין במעקב אחריהם מרגע שהחלו לחזור על עצמן. בכל זאת היה נחמד לפגוש את אנה דה ארמס, ילידת האוונה שהשתקעה בהוליווד ואני לא בטוח מתי שמעתי אותה מדברת ספרדית, כאן בתפקיד אשתו החדשה של אחד הגיבורים. ואם לא היה מספיק גאל גרסיה ברנאל בסרט הצ׳יליאני שהוזכר לעיל, הוא גם פה והמגלם סוכן כפול. בערך עם הגיעו, אחרי השעה הראשונה מתוך שתיים, אסייאס משנה פתאום סגנון. מה שהיה עד כה דרמה ריאליסטית עם ריבוי דמויות המסבירות זו לזו לעייפה מי הן ועבור מי הן עובדות, פתאום הופך לסרט ריגול פופי ומבעבע. כולל קריין שמסביר את המתרחש, תנועות מצלמה מהירות ומשחקי עריכה שכאילו מנסים להעיר את מי ששקל לנמנם בעקבות השעה הראשונה, כמוני למשל.

לא קניתי את המהלך, הרגשתי שהוא מזוייף. שקיים נתק בין השפה הקולנועית ליצירה עצמה, ואולי גם לשפה המדוברת, כפי שקורא לעתים לבמאים שעושים אלט-שיפט. לאחר השבירה אסייאס שב בהדרגה לסגנון הקולנועי של השעה הראשונה, רק כדי לנסות משהו נוסף בהמשך. התחושה שהתקבלה היא של במאי שלא סומך לא על הצופים ולא על החומרים שלו. מוזר בהתחשב בכך שהוא מתעסק בסיפורים אמיתיים, מרתקים, ולא מוכרים במיוחד, לפחות לא לי. סליחה על הגילנות, אבל הרגשתי כאילו אני צופה בנהג חתיאר במכונית ספורט, נוסע 50 קמ״ש בכביש מהיר ומדי פעם נזכר ללחוץ על דוושת הגז כשלכולם סביבו כבר נגמרה הסבלנות. אם תרצו סרט כיפי וקופצני על אירועים אמיתיים, שלא מפחד לקפוץ בין עשרות דמויות ולוקיישנים ועושה זאת בסטייל מיד מן התתחלה, חכו ל״המכבסה״ של נטפליקס וסטיבן סודרברג בדיווח הבא של עופר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.