• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

פסטיבל ונציה 2019: ״המכבסה״, ״סמטת הדובדבן מס' 7״, ״אנדריי טרקובסקי, תפילה קולנועית״

3 בספטמבר 2019 מאת עופר ליברגל

אנחנו מצויים כעת אחרי נקודת האמצע של פסטיבל ונציה ואני עדיין זוכר איך קוראים לי. זה קורה אחרי מספר ימים בקצב של 4-6 סרטים ביום, רובם במסגרות בהם אני שופט ולכן איני מתבטא לגביהן. אבל יש גם הרבה דברים אחרים, כמו התחרות הרשמית אשר מספקת עוד סרט מדובר של נטפליקס וגם יצירה הנבדלת במספר דרכים מיתר סרטי התחרות. על שניהם אכתוב בפוסט זה, ביחד עם סרט מחווה ליוצר קולנוע גדול שנעשה בידי בן משפחתו.

The Laundromat
המכבסה

במהלך סרטו החדש של סטיבן סודרברג קשה שלא להיזכר בסרטו של אדם מקיי "מכונת הכסף". שני הסרטים עוסקים בסיפור אמיתי החושף שלא תמיד קל להבין, אך קל לראות, את ההשלכות ההרסניות שלו. שניהם עושים זאת דרך קומדיה שנראית לעתיים פרועה בשילוב הסברים על השיטה הכלכלית בכלל כמו גם על הסיפור הספציפי, תוך שבירה של הקיר הרביעי ופנייה ישירה לקהל.

בסרט, שהופק עבור נטפליקס, סודרברג עוסק בסרט בפרשת מסמכי פנמה, מסמכים שחשפו רשת ענפה של חברות פיקטיביות שאפשרו לייצר תרמיות מס חצי חוקיות על מנת לשלם מסים במקלטי מס במדינות בלב ים, מבלי לדווח לרשויות המס במדינות בהם החברות האמתיות מבצעות את העסקים. השיטה הזו פתחה פתח להלבנת הון והרבה סוגים של תרמיות הנראות בסרט, המבוסס על ספרו של ג'ק ברנשטיין, אם כי סודרברג והתסריטאי שלו, סקוט זי. ברנס, בחרו כאמור לצבוע את האירועים בגוון קומי.

גארי אולדמן (במבטא גרמני) ואנטוניו בנדרס (במבטא של אנטוניו בנדרס) מגלמים את מנהלי חברת עורכי הדין מוסאק-פונסקה, החברה שביצעה את התרמית מתוכה הודלפו המסמכים. בפועל רואים אותם יותר פונים לקהל ומסבירים לא רק מה הם עשו אלא מדוע הומצא הכסף ואת ההיסטוריה של שינויים בחוקה ובמדיניות מס ברחבי העולם, אשר אפשרה לחברה שלהם ולעוד רבות כמוה לפרוח. בין ההסברים שלהם, הסרט מחולק למספר פרקים המתרחשים במקומות אחרים ברחבי העולם וחושפים צדדים אחרים של הפרשה, אם כי בחלק מן המקרים מתגלים חיבורים במה שנראה כמו סדרה של סיפורים קצרים.

הסיפור הראשון, אשר ממשיך במידה מסוימת להתפתח גם לאורך הסרט כולו, עוסק בחופשה של זוג אמריקאי מבוגר אשר הופכת משלווה לסיוט ברגע אחד של טעות אנוש קריטית ובנסיבות יוצאת דופן. האישה מגולמת בידי מריל סטריפ, ולדמותה מובטח כי חברות הביטוח יעניקו לחברה האחראית למחדל די כספים על מנת לספק לה פיצוי כלכלי. כזה שלא יחזיר את הגלגל לאחור, אך יאפשר לה נוחות. כאשר היא מגלה שזה לא קורה, היא יוצאת למסע על מנת לגלות את האמת, לא רק מתוך תאוות כסף, אלא בעיקר כרדיפת צדק המונעת משליחות בשילוב עם התמימות המאפיינת את כל האנשים בנוגע לאופן בו עשירי העולם הופכים לעשירים יותר. כלומר דרך מילים וניסוחים משפטיים אשר נשמעים מפוארים ומורכבים יותר ממה שהם מייצגים בפועל.

סודרברג משתמש בסטריפ טוב יותר מרוב הבמאים שעבדו עמה לאחרונה. שבירת הקיר הרביעי בחלקים אחרים של הסרט מתגברת על תשומת הלב הגדולה אשר הנוכחת שלה על המסך ומעמדה ככוכבת מביאה עמה, באופן אשר לפעמים מפיל סרטים אחרים. בסרט זה סטריפ טובה ויעילה רוב הזמן וליכולתה כשחקנית דגולה היא מגיעה בסצנה האחרונה של ממש, סצנה שאם היא לא משיאי הקריירה שלה, היא לבטח "הסצנה הכי מריל סטריפ" שניתן לדמיין, או משהו כזה. סצנה שהיא כולה של הסרט וגם כזו שהייתה באמת עובדת פחות טוב אם כל אדם אחר היה מבצע אותה.

למרות ההשוואה ל"מכונת הכסף", הסרט הזה הוא קודם כל סודרברג – בשבירות שלו של הנרטיב ושל אשליית של בניית עולם ראליסטי, כמו גם בכל הקשור לתנועות מצלמה דינמיות ויצירת הומור באמצעות העריכה. חלק מן הבדיחות הם על חשבון יוצרי הסרט והדבר רק מחדד את המסר הפוליטי החריף שלו, מסר שלא נוגע רק לפרשה בה הוא מתמקד. הסרט אפל הרבה יותר מקומדיות אחרות או מסרטים אחרים של הבמאי, כאשר בחלקים האחרונים הוא נוגע לרגע בפרשה מחרידה אשר התרחשה בסין ולא זכתה להרבה סיקור, בטרם הוא מפנה את האצבע המאשימה למדינה בה הוא חי.

"המכבסה" אמנם מטייל בפנמה ובכל העולם, אבל רק על מנת לשוב ולהגיד כי מקלטי מס ותרמיות יש עדיין בכמות גדולה בארה"ב, המדינה שלא המציאה את הכסף אך המציאה לא מעט מן החוקים הנזילים המאפשרים למקרים כמו אלו המתוארים בסרט לקרות. כל זה מתנקז כאמור לסיום ולדימוי אשר סודרברג וסטריפ מייצרים, דימוי שהוא גם פטריוטי אמריקאי וגם קריאה לשינוי רדיקלי בארה"ב.

No. 7 Cherry Lane
סמטת הדובדבן מס' 7

סרטי אנימציה בתחרות הרשמית הם מקרה נדיר שאינו מתרחש כל שנה, וכזהו סרטו של יונפאן. מדובר בבמאי יליד טייוואן שגדל בהונג קונג ובסרט זה עובד בשיתוף פעולה גם עם אנימטורים ושחקנים שבאים ממרכז סין ומטיוואן, שלושה אזורים קרובים אתנית וסבוכים מאוד פוליטית. הסרט מעורר עניין גם בגלל שהוא הצדעה להונג קונג, הנמצאת בכותרות בימים אלו. אף כי הסרט מתחרש בשנת 1967, נכתב לפני כ-7 שנים והופק ברובו לפני אירועי החדשות האחרונים, הוא מציג מחאה פוליטית בעד עצמאות העיר הגדולה והסבוכה, וכן עוסק במשיכה של סינים בהגדרה הרחבה (כולל כאלו שהיגרו להונג קונג שהייתה אז בשליטה בריטית מטאיוון או מסין עצמה) לתרבות המערב. הבמאי ציין במסיבת עיתונאים כי הסרט לא כוון למחאה הנוכחית וחלק מן הסמלים שמזוהים עם מאבק בימינו הם מקריים, אבל הדבר רק מוכיח כי ההיסטוריה חוזרת. יונפאן לרוב לא עובד באנימציה והצהיר גם כי לרוב אינו אוהב סרטים אשר משתמשים בשיטה זו, אבל זו הדרך המתאימה הפעם לתאר בסרט נע את רגשותיו לגבי התשוקה שלו לעבר שחווה. כמו כן, הוא הביע תקווה שהונג קונג תישאר עצמאית וציין כי הרוח המיוחדת של העיר עיצבה אותו כאדם וכאמן.

העלילה בסרט אינה מורכבת או מהווה את הדבר המרכזי. בגדול, סטודנט משכיל ולא עשיר מגיע לבית בכתובת האמורה על מנת להעניק שיעורים פרטיים באנגלית לתלמידת תיכון שהגירה מטיוואן. אמא שלה מוקסמת מן הידע התרבותי שלו ומגלה דרכו מחדש את האהבה לספרות ולקולנוע ולכן מתאהבת בו. הבת מגלה את הקשר ומתאהבת בסטודנט בעצמה. ביניהם יש גם זמרת אופרה בעלת הרבה מאוד חתולים, הכמהה גם היא לאותו סטודנט, אשר מושך גם נער/סטודנט אחר שנעלם או לא נעלם אחרי מפגש בראשית הסרט.

לא קשה לעקוב אחר המתרחש, אלא אחר מידת המציאות בה הדברים אכן קורים. הסרט נע בין האירועים לבין קטעי חלום או כניסה לתודעה של הדמויות, כאשר פעם אחר פעם הבמאי-תסריטאי מנווט את היצירה להתמקדות ארוכה בדמות משנה, לתיאור פרק מספר אהוב, או לשחזור קטעים מסרטים אחרים. באופן ספציפי הסרט מספק לקהל מבט על הקריירה של סימון סיניורה עד 1967 וכולל גם אזכורים אחרים לסרטי התקופה, באופן הבולט ביותר "יצרים" של אנטוניוני, או "הבוגר" שגם מתכתב עם העלילה. מדובר בתסריט אישי מאוד של הבמאי המבוסס על סיפור חייו, אבל בעיקר על תחושותיו לגבי העיר, ספרות ואמנות. לכן הסרט צולל לא פעם לתודעה של הדמויות, לא תמיד לזו של הדמות שנראית כראשית. יש לציין כי הסרט הוא על הבמאי, לא בהכרח במובן כי דמות אחת בלבד מייצגת אותו, אלא באווירה כולה ובהשפעות התרבויות השונות אשר עיצבו אותו.

השימוש הרב בקטעי חלום או קטעים אחרים בהם המציאות נזילה גרם במהלך הקרנת העיתונאים בה נכחתי לכמה פרצי צחוק בקרב הקהל, במקומות שספק אם הבמאי כיוון לכך. אך זה סיכון שלוקח על עצמו יוצר של סרט פיוטי וסוריאליסטי אשר מכיל גם דימויים אירוטיים ישירים, הקשורים גם למטמורפוזות שניתן לבצע בעזרת אנימציה. הסרט עושה שימוש במגוון טכניקות ציור והנפשה: חלק מן הזמן העיקר הוא רקע המושפע מציור אסייתי מסורתי, ולכן אינו מייצר תחושה של עומק שדה. לא פעם אין בו תנועה בכלל פרט לתנועת המצלמה על ציור. לפעמים, דמויות או עצמים נעים בצורה גסה אך במקרים אחרים התנועה זורמת. הצבעים לרוב סימבוליים ומשתנים ולפעמים ריאליסטיים ויש מעברים גם לחומרי ציור או סגנונות ציור שונים לגמרי. כל הסרט ציור ביד באנימציה דו מימדית, אבל בחלק מן הסיקוונסים האנימטורים קודם יצרו את התמונה במחשב ורק אז ציורו מחדש ביד.

השינוי הסגנוני אינו בא על חשבון אחידות הטון של היצירה כולה, אשר מבקשת לייצר מהלך מהפנט על מנת לחדור לעולם של הונג קונג בשנת 1967, שנה בה החירות אשר חווה הבמאי מאז עבר למקום מטאיוון נפגמה עקב עימות בין תומכים בריטים לתומכים סיניים. כפי שציינתי, לא ניתן לנתק את הסרט מסין והונג קונג של ימינו ולכן ההקדשה בסיום הקרדיטים לעיר עצמה, זכתה בהקרנה לתשואות לא פחות מן הסרט, שלמרות שעורר פרצי לעג זכה גם ללא מעט אוהדים. זה נובע מכך שהוא חריג בנוף התחרות לא רק בטכניקה אלא גם בנרטיב ובהליכה עד הסוף עם זרם התודעה, כולל אזכורים רבים למקורות הספרותיים של הז'אנר. האנימציה המגוונת והעשירה תורמת לחוויה מספקת, אך יש לציין כי לפעמים הסרט מרחיב יותר מדי באזכורים התרבותיים או במטאפורות. אבל בסופו של דבר הלב של הבמאי חודר מבעד ליצירה ומצליח לרגש.

Andrey Tarkovsky. A Cinema Prayer
אנדריי טרקובסקי, תפילה קולנועית

מסגרת הקולנוע הקלאסי בפסטיבל מכילה לא רק הרבה מאוד עותקים משוחזרים של סרטי עבר, אשר לוח הזמנים שלי לא מאפשר לי עד כה לצפות בהם, אלא גם מספר סרטים תיעודיים חדשים אודות במאים. בהם גם הסרט הזה, שלא יכולתי להרשות לעצמי לפספס, אודות הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי, בעיניי (אולי) גדול יוצרי הקולנוע האמנותי. הסרט מסקרן גם בגלל שהוא בויים בידי בנו של הבמאי, אנדריי א. טרקובסקי.

הסרט למעשה מציג עבודה של שלושה דורות במשפחת טרקובסקי. פרט לדיאלוגים משבעת הסרטים הארוכים וסרט הגמר שיצר הבמאי הדגול, נוכחים בו שני קולות בלבד: קולו של טרקובסקי עצמו מתוך ראיונות, דברי הגות, או ספרו "לפסל בזמן", וקולו של ארסני טרקובסקי, אביו של אנדרי שנטש את בנו ומשפחתו בשלב מוקדם אך המשיך להשפיע על היצירה הקולנועית, ושיריו אף שולבו במספר סרטים. בגלל שאנדריי נאלץ להגר מברית המועצות ומאוחר וגם הלך לעולמו בגיל צעיר, גם בנו סבל מהיעדר נוכחות פיזית של אב נערץ רוב חייו. אולם הבן/נכד לא מכניס לסרט את סיפורו האישי כחלק מן התיאור של הקשיים שאביו מתאר. הסרט הוא למעשה ארגון מחדש של סרטי הבמאי בהקשר של הביוגרפיה המלאה, וכן של ההשקפה האמנותית הנואשת של טרקובסקי. השקפה שהייתה מוקד תמידי לחיכוך בינו לבין ראשי הקולנוע בברית המועצות וגם נותרה מקור לעינוי פנימי, שכן הוא חש לא פעם לא מובן.

הסרט לא מכיל פיסות מידע חדשות עבור מעריצים מושבעים, אבל הוא כן מדגיש את השאיפה של טרקובסקי לקולנוע פיוטי טבעי שידבר גם לאדם פשוט ולא רק לפילוסופים. הוא טוען כי ההגנה של סארטר על סרטיו הייתה לא רלוונטית משום שלא הייתה אמנותית, ומציין כי דווקא מנקה חסרת השכלה הבינה את הפשטות של סרטו "המראה" יותר ממבקרים אשר ניסו לפרש כל דבר (כמוני למשל). בעיקר, הסרט מדגיש כי אמנותו הדתית של טרקובסקי הייתה עבורו הכרח לא בגלל העולם הבא, תחושת רדיפה, או גילוי האל דרך נס. זה משום שהיה סבור כי אמונה ומסירות לאל היא היסוד לתרבות בכלל ולכן אמן חייב לעסוק באמונה ולייצר מתוך תחושה של אופטימיות וגאולה.

אנדריי טרקובסקי, הן הבמאי והן האדם שמתראיין על ההשקפות שלו, תמיד מרתק ונותן תחושה שהוא הרבה יותר חכם ומודע לסתירות הפנימיות שלו מכל אדם אחר. דבר זה הופך את הסרט המורכב בעיקר מדבריו לעמוס וקשה להבנה מלאה בצפייה ראשונה, ממש כמו סרטיו של הבמאי. אך שלא כמו סרטיו טרקובסקי הבא, הסרט של טרקובסקי הבן לא מייצר תחושה של התעלות או התפעמות מופשטת, לצד דיון אינטלקטואלי המנסה לדייק את הדברים ולא רק להותיר את החוויה עבור הצופה. אולם, זה כנראה משהו שרק בודדים מסוגלים לו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.