• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

״המראה״ של אנדרי טרקובסקי, סקירה לקראת הקרנה בסינמטקים

22 בנובמבר 2015 מאת עופר ליברגל

כבר התייחסתי בבלוג זה לסרטי הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי יותר מפעם אחת. אולם, מכיוון שמדובר בסרטים שחווית הצפייה בהם משתנה מצפייה לצפייה, (כשם שאדם משתנה לאורך השנים) אני חש צורך לשוב ולצפות בהם, לשוב ולכתוב אודותיהם. במידה וצריך אירוע מיוחד, אז סינמטק תל אביב מקרין ביום שני הקרוב, ה-23 לנובמבר, את ״המראה״ (The Mirror) אולי הסרט הכי אינגמטי ויפהפה שיצר טרקובסקי. יש לציין כי סינמטק תל אביב מקרין את סרטי טרקובסקי כמעט בקביעות, יותר מכל יוצר קלאסי אחר אשר סרטיו מוקרנים מדי פעם במקום.

״המראה״ הוא הסרט המרכזי מבין סרטיו הארוכים של הבמאי, פשוט מבחינה מתמטית – מדובר בסרט הרביעי מבין שבע יצירות באורך מלא אשר הספיק האמן לביים. הוא גם מהווה סוג של ציר מרכזי, סרט שמתכתב עם הרעיונות והדימויים אשר מופיעים בסרטיו האחרים של הבמאי, סרט בו הדמות של הגיבור הראשי היא הקרובה ביותר לדמותו של טרקובסקי עצמו. דומה כי הסרט מנסה לייצר אמירה קולנועית נטולה מכבלים, רק ביטוי אישי לעולמו הפנימי של יוצר שהיה לו הרבה מה להגיד על העולם בכלל ועל חייו בפרט. לכן, יותר מכל סרט אחר שיצר הבמאי המתאגר והמפעים הזה, הסרט מתסכל את מי שמצפה לנראטיב לינארי – מקפץ בין תקופות, בין תיעודי לעלילתי, בין זכרונות לחלום. מערבב בין כל הקצוות הללו. ניתן להגיד כי מדובר בסרט אשר מבטא זרם תודעה של הגיבור שלו, גיבור אשר דומה מאוד לבמאי הסרט, אך התודעה המוצגת על המסך היא לא תמיד של הגיבור – לעתים היא משולבת בנקודת מבט של בן משפחה אחר, או במבט כללי על ברית-המועצות כולה.

הקשר בין הפרט לנראטיב הלאומי מודגש על ידי שילוב של קטעים תיעודיים לאורך הסרט. המעבר בין התקופות השונות נעשה לפרקים על ידי קטעי חדשות של אירועים אשר מוכרים לצופה הסובייטי וחלקם גם לצופה המערבי. לא מדובר בקטעים תיעודיים שנוצרו למען הסרט, אלא בחומרים אשר מצא טרקובסקי בסרטים אחרים שהופקו בברית-המועצות. יוצא דופן בקרב הקטעים התיעודיים המשולבים בסרט הוא הקטע הפותח את היצירה, תיעוד של טיפול בגמגום באמצעות היפנוזה.

קטע זה נצפה מבעד לטלוויזיה כפרולוג לסרט, לפני כותרות הפתיחה. ניתן לפרש את הקטע בכמה אופנים. כאשר המטפלת מעירה את הפציינט מההיפנוזה, היא אומרת "אתה תוכל לדבר בקול רם וברור בהמשך חייך", אמירה אשר  פורשה על ידי צופים סובייטים כהתרסה נגד המשטר אשר הגביל את חופש הביטוי באמנות והכמיהה של היוצר לחופש ביטוי. המטפלת אומרת זאת רגעים ספורים אחרי שהגבילה לחלוטין את יכולתו של המטופל לנוע – חופש הדיבור והחופש לזוז ניתן בידי מי ששלטה במטופל בצורה מוחלטת. ניתן גם לראות בעשיית הסרט טיפול שעובר האמן עצמו, מאמץ לחשוף דברים בעייתים על מנת שיכול להגיע להשלמה עם עברו ועם עצמו, על מנת שיכיר את עצמו טוב יותר ויוכל לבטא את עצמו בחופשיות ובשלמות בהמשך הדרך. ניתן גם לראות בטרקובסקי בן דמותה של המהפנטת, משום שיש בסרטיו, ובייחוד בסרט זה, משהו מכשף. גם כאשר לא מבינים בדיוק מה קורה (ובצפייה ראשונה בסרט, קשה לצופה להבין מה הוא רואה בלא מעט רגעים) יש קסם במבט על העולם, בתנועות המצלמה האיטיות והלא-צפויות. טרקובסקי מצליח לביים לא רק מצלמות ובני אדם, אלא גם אש ורוח. הרוח נעה בהתאם לחזון של היוצר, מדגישה רגעים בהם הוא חש כי הטבע גדול מהאדם. גם אם בפועל טרקובסקי השיג את האפקט על ידי מסוקים שעמדנו מחוץ לטווח המצלמה והחלו לפעול לפי הוראות הבמאי על מנת לשלוט ברוח.

כאשר המטופל אומר בקול ברור "אני יכול לדבר", עולה כותרת הסרט. ייתכן וקטע זה הוא מראה ליצירה כולה. ייתכן כי הסרט הוא מראה המשקפת את חיי היוצר. בכל אופן, יש שימוש רב בהשתקפויות לכל אורך הסרט. גם הכותרת עצמה עולה פעמיים (כפי שהיה גם בסרטיו האחרים של טרקובסקי), בפתיחה ובסיום, רגע לפני אחד מן השוטים הקאנונים ביותר של הסרט, בו אמו של הגיבור יושבת על גדר. אבל החזרה על הכותרת מקבלת גם משמעות תמטית: כמו במראה, חיי הגיבור בתור אדם בוגר משקפים את האירועים של ילדותו, לעתים באופן בו הוא גורם לסבל הדומה בצורתו לזה הנגרם לו. היבט נוסף של החזרה הוא ביטול מימד הזמן – הסרט לא מתקדם מנקודה א' לנקודה ב', הוא כולו יכול להתפרש כהרהור של בן אדם ברגע בודד, רגע בו הוא מביט לאחור על חייו, כנראה בעודו חולה, אולי כאשר הוא נמצא על סף מוות שייתכן ומתואר בסרט – אף כי טרקובסקי תמיד משאיר פתח לפרשנות. הוא לא יוצר אשר שואף להטיף לצופה, אלא לגרום לו לחשוב. מטרת הביטוי העצמי כאן אינה רק חשיפה עצמית, אלא גם חשיפה של חיי הקהל. בתקווה כי חוויות חייו של טרקובסקי יהדהדו כמראה גם בקרב הצופים אשר יזכרו ברגעי שבר בחייהם ואולי ינסו להיות בני אדם טובים יותר אחרי שחזו בטעויות של גיבורי הסרט, וגם ברגעי החמלה והקרבה.

זהו לא רק סרט על השתקפות, זהו גם סרט על קרע. בילדותו של הגיבור, אביו נעדר מן הבית לתקופה ארוכה, גם עקב שירות צבאי וגם עקב פרידה מן האם. אביו הוא המשורר ארסני טרקובסקי והוא מקריא בסרט משיריו ברקע. בעוד אנו חוזים באם הצעירה מטפלת בילדים לבד בשנת 1938, קולו המבוגר של האב מקריא שיר על הפגישות הראשונות ופריחת האהבה והשלווה בזוג. אך השיר מסתיים בשורות "מאחורינו כל הזמן הילך הגורל, איש מטורף עם סכין". הפרידה והכאב נוכחים לאורך כל הסרט, הגורל מביא שריפה לא מוסברת רגע אחרי השיר, מביא את מלחמת האזרחים בספרד, מביא את מלחמת העולם השנייה. מביא את הגיבור להיות יוצר סרטים בשנות השבעים, גבר אשר נפרד מאשתו ולא מצליח להיות נוכח בחיי בנו, כשם שאביו לא נכח בחייו.

the-mirror4

קרע אחר בסרט הוא קרע תרבותי. קרע בין רוסיה הקומוניסטית לבין המערב, אשר נוכח בסרט בעיקר דרך תרבות. הילד בן דמותו של טרקובסקי מוקסם מאמנות מערבית, מדפדף בספרים המציגים את ציורי לאונדרו דה וינצ׳י. את הסרט מלווה מוזיקה של יוהן סבסטיאן באך, כלומר ישנה נוכחות של איטליה וגרמניה, איובות של ברית המועצות בשנות השלושים והארבעים, התקופה בה מתרחשות סצנות הילדות, אשר מקבלות נפח מרכזי בסרט. הם מקבלות נפח מרכזי גם כאשר הגיבור מוצג בסרט כאדם בוגר, שכן מדובר בטראומה רודפת. השנים שחלפו לא פגמו בתחושה האיומה כי יש מלחמות בעולם, יש פרידות, יש משטר מאיים ומפחיד שקשה לצאת נגדו וטעות דפוס יכולה להוביל לסיום הקריירה או אפילו לגורל חמור יותר.

אביו האמיתי של טרקובסקי מופיע בסרט בקולו, אמו האמיתית מופיע בסרט בדמותה. בין היתר, היא מהלכת עם הילדים כאשר היא אישה זקנה. או כאשר השחקנית אשר מגלמת אותה בצעירותה מביטה במראה, ספק בחלום, היא כבר מופיעה בתור זקנה. פניה מוסיפות לרתק את הבמאי. כל הסרט הוא ניסיון לגעת בה, להתקרב אל דמותה אשר מצטיירת בסרט כיפה אך גם מעט מנותקת. כמצויה תמיד בשליטה ומוכנה להקרבה עצמית למען הילדים. היא נראית לראשונה יושבת על גדר –  המצלמה מנסה להתקרב אליה, להקיף אותה, לתפוס את דמותה, להבין את האופן בו גידלה את הילד הצעיר, בו כישפה את דמותו. גם כאשר נאלצה להקריב מעצמה, להדוף מחזרים או לבקש מחסה.

אותה שחקנית אשר מגלמת את האם בחלקי הילדות מגלמת גם את אשתו של הבמאי בסרט, מה שיכול לייצר בלבול. הדרך להבדיל היא מבט על התסרוקת – שיער אסוף אומר כי זוהי היא האם, המצויה תמיד בשליטה, מעוצבת היטב, אך גם מרוחקת. למרות היותה אם לילדים, נותר בה גם משהו בתולי. לעומת זאת, שיער פזור פירושה האישה עמה הגיבור התחתן וממנה הוא גם התגרש. היא חופשית יותר, מינית, הגיבור מעריך אותה אבל גם מכיר טוב יותר את סודותיה, אולי לכן הוא כבר לא יכול ממש לחיות עמה. היא מוחשית מדי, מדברת בשפה שהוא מבין – כאשר היא מבקשת ממנו עזרה, כאשר היא באה כלפיו בתלונות. האם הדמיון לאם הוביל את הגבר בבחירת אשתו? או שלקראת מות אפשרי, דמויות הנשים בחייו מתמזגות לדימוי דומה? גם את הבחירה בליהוק אותה שחקנית לשני תפקידים אפשר לפרש באופנים שונים.

כל הדמויות בסרט קשורות זו לזו, לא רק בקשרי משפחה. כולן, גם חלק מן המשניות בהם, מנסות לעזור לאחרים, לגעת רגשית באחר. הן לא תמיד יודעות איך. זהו עולם אשר יש בו קרע, אשר יש בו מלחמה שבה גם הילדים לוקחים חלק. סיקוונס המלחמה משלב בתוכו גם מעט רומנטיקה, גם רמז לציורים של הצייר הפלמי פיטר ברויגל (שהופיעו או נרמזו גם בסרטים אחרים של הבמאי). אבל בשיאה של הלחימה, המפקד הקשוח מוכן להקריב את עצמו למען הנערים. כמו האם של הגיבור בסרט. אולי כמו גיבור הסרט עצמו, אשר ייתכן כי החזיונות שלו על העבר הם רגעי פרידה מן העולם, מוות בו הוא מקריב את עצמו, גואל את העולם מיסוריו הלא-הרמוניים. מימד של הקרבה אישית קיים בכל סרטיו של טרקובסקי, זוהי אחת מן הדרכים בהן הוא מתקרב לדת הנוצרית. דומני כי עבור טרקובסקי, ישו הקריב את חייו למען האנושות וישו הוא כל אדם, לכן חובתו של כל אדם לשקול את האופציה של להיות ישו, במידה וימצא את הדרך בו הקורבן שלו יוליד חיים טובים יותר, יקרב סוג כלשהו של גאולה.

אולם, מארג הנושאים בהם עוסק הסרט מורכב יותר מהיבט רוחני זה או אחר. אין בסרט הזה תמימות. מה שכן, זהו גם סרט על השלמה. סרט בו האב אשר לא יחזור לעולם כן חוזר לפתע. סרט בו הפער בין הילדות לבגרות נמחק, סרט בו האהבה מולידה רגעים שאולי לא נמשכים לנצח, אבל מנצחים את הגורל. סרט אשר מכיל הרבה עצב וניתוק, אבל גם חיבור. וכמו כל סרטיו של טרקובסקי, הפן הדתי בסרט כולל אמנם הקרבה, אבל גם שואף לייצר התעלות רוחנית. כלומר, רוחניות שיש בה גם מימד מופשט ובלתי ניתן לתיאור במילים או לפירוש. המציאות הופכת בסרט לחזקה מן החלום. אדם יכול לעוף. תפקיד האמן, לטענת טרקובסקי, הוא להצביע על הטוב שבעולם ולהראות לאדם שגם בעידן חשוך, עדיין יש כוח רב לאור באשר הוא אור.

במסע שבסרט אפשר להיעזר בדברי הפרשנות שלי או בדברי פרשנות אחרים, קונקרטיים יותר, אבל גם אפשר פשוט לחוות את המסע האודיו-ויזואלי הסוער אשר הבמאי מציע. מסע בין זיכרון אישי לנראטיב לאומי או עולמי, בין חלום למציאות. קטעי החלום בסרט מרהיבים, אך גם אמינים כביטוי לחיים. החלום הוא מראה נוספת להתרחשות בחיים, ובחלום גם דמותה של האם הופכת לנגישה יותר.

על מנת לקשר טקסט זה לסדרת פוסטים אחרת שאני מפרסם בימים אלו, אציין כי אינגמר ברגמן ראה בטרקובסקי את במאי הקולנוע הגדול ביותר, משום ש"יצר שפה חדשה, נאמנה לטבעו של הקולנוע, שפה אשר לוכדת את החיים כהשתקפות, כחלום". דומה כי ב״המראה״ הדימוי הזה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר. הסרט הזה של טרקובסקי זוכה להדהוד בדקות הפתיחה של "פאני ואלכסנדר" של ברגמן, כאשר ידו של הילד מנסה לגעת בשלג אצל ברגמן, כמו יד הנוגעת באש (ובשלג) אצל טרקובסקי. ניתן גם לציין כי טרקובסקי ראה בברגמן את הבמאי הגדול ביותר, וסרטו האחרון של טרקובסקי ״הקורבן״ (The Sacrifice) הוא בין היתר מחווה לברגמן. יש לא מעט הבדלים בין היוצרים, בהשקפה ובדרכי ביטוי. ברגמן הוא יוצר מרקע דתי אשר סרטיו מתארים שוב ושוב את איבוד נוכחות האל בעולם. לעומתו, טרקובסקי מוצא אלוהות מחדש בכל פריים ופריים.

the-mirror2

תגובות

  1. רוי אן הגיב:

    אני לא חושב שיש עוד להוסיף, תמיד כיף לקרוא ניתוחים שלך עופר. "המראה", יחד עם "סטאלקר", הוא הסרט של טרקובסקי שאני הכי אוהב. שניהם מפעימים ומרגשים אותי עד דמות בכל צפייה. אני מאוד מאוד מצפה לראות את זה על מסך גדול.

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    ניתוח מופלא לסרט מופלא!

  3. hamlet הגיב:

    סטאלקר
    rules

  4. גבי הגיב:

    ניתוח נהדר של אחד מסרטיו הגדולים של הבמאי האהוב עליי ביותר, אשר כפי שציינת, תמיד אפשר למצוא פתח לפרשנות נוספת בצפייה חוזרת בסרטיו. אני לא יכול שלא להתרעם על רשימות מהסוג של "סייט אנד סאונד" שבהן סרט טוב ככל שיהיה (לדעתי, רק לדעתי!) כמו ורטיגו מככב במקום ראשון בעוד שסרטיו של המאסטר הגדול משתרכים הרחק מאחור.

    1. גלבי כל רשימה, ראוי לבחון מה היא מייצגת – במקרה של "סייט אנד סאונד" – מדובר ברשימה של מאות אנשים קולנוע מרחבי העולם. כל אחד מהם ציין רק את ה-10 שלו. לכן, מה שמתקבל ברשימה במקומות הראשונים הוא המכנה המשותף – לשם טרקובסקי לא כיוון. זה היה מחליש מכוחו עם כל חובבי הקולנוע יכלו להבין אותו. ואני לא מסכים שסרטיו הרחק מאחור – כמעט כולם נכנסו לרשימה, חלקם במקום גבוהה מאוד – לא עניין זניח ביוצר שדורש הרבה מן הקהל שלו, גם מקהל המבקרים.

  5. גבי הגיב:

    תודה שהגבת, עופר, ואני מניח שיש צדק במה שאתה אומר. אצלי זה עניין אולי קצת פחות רציונלי, הן בנוגע לטרקובסקי ובטח ביחס להיצ'קוק ואני לא אכנס לזה כאן. בתור חובב מושבע של קולנוע יפני תרשה לי רק להוסיף שהאוטומטיות ש"סיפור טוקיו" (הנפלא כמובן) מתברג תמיד באחד המקומות הראשונים בעוד שאוזו עשה סרטים טובים (לדעתי, כן?) וודאי מייצגים יותר של הסגנון שלו, אומר לא מעט על האוטומטיות והשבלוניות שברשימה הזאת וברבות כמוה. ומצער אותי מאוד שבדרך שוכחים המון סרטים ובמאים נפלאים שאיכשהו לא מצאו את דרכם לקאנון הנכסף. לכל זה אין שום קשר למאמר המצוין שלך כמובן.

  6. אלעד הגיב:

    תודה על הדיון המחכים בסרט המופלא מכל. לגבי הרישא- האיזכור של סינמטק תל אביב. הגיע הזמן שתהייו פחות סלחניים לגבי המוסד החשוב והמתסכל הזה! מיעוט הקהל בסרט אמש רק מוכיח- הסינמטק לא ממלא שום תפקיד "חינוכי" (במובן הרחב של המילה), מציג בלי שיטתיות יצירות מופת מועטות באופן לגמרי מיקרי (רטקרוספיקטיבת פאוזוליני היתה היוצא מן הכלל הנדיר ביותר!!!) ללא כל תיווך, מלעיט את הצופים בקומדיות צרפתיות נחותות (עם עלה תאנה מגוחך שזה "קולנוע אירופאי", אלק) , או בקיטש המביש האחרון "הטנור" שהוא בזיון של הסינמטק להקרינו בכלל, מציף בתוכניות מן המוכן של נספחי תרבות (קולנוע שויצרי וקרואטי באותו חודש!) בלי סלקציה, ואין מי שבאמת ימליץ, ינתח, יוביל, וכרגע גם אין מנהל כנראה…אולי תשמיעו קול רם יותר בנדון?!

  7. זמפאנו הגיב:

    מה עומד מאחורי ההחלטה להקרין את המראה בשעה 18:00? איך יכול אדם עובד + ילדים להגיע לראות סוף סוף את המראה בשעה כזאת, פתאום ביום שני? הסרטים של פאזוליני הוקרנו בעיקר בשעות הלילה והרבה במוצ"ש וכך אפשר היה לראות אותם… חבל.

  8. ליקה הגיב:

    רשימה נהדרת. רק רציתי להעיר לגבי סצנת הפתיחה עם מרפאת הגמגום. בעיניי זה דווקא נתפס כפרולוג בו במאי הסרט הוא זה שנכנס למצב של היפנוזה, בו הוא מתמודד עם זכרונות ילדותו ועם עברו על מנת שהוא יוכל לדבר בקול ברור וללא גמגום. על מנת להגיע לסוף ימיו ולהיות מסוגל להתמודד בצלילות עם חייו – הווה אומר "לדבר בצורה חלקה" הוא צריך לעבור את המצב ההיפנוטי בו כל זכרונותיו עולים בו ויוצרים את המראה שבו משתקפים חייו. כאשר המהפנת מציעה למטופל לדמיין את הדיבור שלו חלק כמו מראה היא באצם מאפשרת לבמאי את ההתבוננות בהשתקפות הזאת.
    בכל מקרה, אני בטוחה שזו רק עוד דרך נוספת להתבונן בסרט עמוס הרבדים והמשמעויות הזה, שנשאר צרוב בזכרוני. היה כיף לקרוא ולהיזכר בו שוב.

השאר תגובה