• אוסקר 2018/19: רשימת המועמדים המלאה
  • אליטה: מלאך קרב
  • ״קולט״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אליטה: מלאך קרב״ של רודריגז וקמרון
  • הכהנים הגדולים: פרק בונוס על צמד סרטים קצרים
  • אוסקר 2018/19: פרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה
  • אוסקר 2018/19: השחקנית הראשית ושחקנית המשנה
  • ״מרדף קר״, סקירה
  • ״ציפור בשחקים״, סקירת נטפליקס
  • ״מים שקטים״, סקירה
  • (?)חזרה אל 1939 - השנה הגדולה בתולדות הוליווד
  • ?אולי די עם ההגדרה ״היקום הקולנועי של די.סי.״
  • ״מסור חשמלי מקטיפה״, סקירת נטפליקס
  • המועדפת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת פברואר 2019
  • אוסקר 2018/19: דירוג כל המועמדים לסרט הטוב ביותר

״מסור חשמלי מקטיפה״ (Velvet Buzzsaw), סקירה

3 בפברואר 2019 מאת אורון שמיר

כנראה שכמו האולפנים ההוליוודיים, גם בנטפליקס שומרים את התותחים הכבדים לסוף השנה הלועזית. כתוצאה מכך, כבר (לפחות) שנה שנייה ברציפות אנחנו מחכים ומצפים לכותרי ינואר-פברואר של החברה אבל נוטים להתאכזב מן האיכות. אם כי היכולת של נטפליקס לספק בכל סופש כותר חדש שאפשר לדבר עליו עדיין ראויה לציון. אז אחרי ״Polar: המתנקש״ שלא עמד בציפיות של לירון בשבוע שעבר, התיישבתי מול ״מסור חשמלי מקטיפה״ (Velvet Buzzsaw) בהנחה שהסרט אמנם נראה מבטיח מכל מיני סיבות, אבל קיים החשד שיהיה בידור סביר במקרה הטוב.

הקדימון מבטיח מיזוג בין סאטירה סרקסטית על המסחור של עולם האמנות העכשווית בלוס אנג׳לס ובכלל, לבין מותחן אימה מסוגת ״חפצים רצחניים״. בפועל זה אומר שמספר נפשות מכל מיני קצוות של האליטה התרבותית נועצות עיניים בציורים של אמן לא מוכר, וכתוצאה מכך עוברות מאובדן הדעת לאובדן החיים. השמות המעורבים בפרוייקט החריפו את התקווה שיהיה כאן משהו מעבר לסתם סרט – כולם מהסרט ״חיית הלילה״, גם הוא עוסק בקליקה מסויימת בעיר המלאכים שמתחרפנת לגמרי, וגם אותו כתב וביים דן גילרוי ובו כיכבו ג׳ייק ג׳ילנהול ורנה רוסו (זוגתו של הבמאי). על הסרט הקודם של גילרוי, ״רומן ג׳יי יזראל, עו״ד״, כתבתי בדיוק לפני שנה, וזוהי עבודת הבימוי השלישית שלו אחרי עשורים של כתיבה. למרות אנשי צוות רבים שחוזרים כמו הצלם רוברט אלסוויט או העורך ג׳ון גילרוי שהוא אחיו התאום – שוב מדובר בשינוי כיוון קל עבור היוצר.

אחרי מונטאז׳ כותרות מצוייר ומצויין שמכניס היטב לאווירה, סיקוונס הפתיחה המתמשך מתעקש להציג כמעט את כל הדמויות שיהיו מעורבות בעלילה – ובחלל אחד. זה קורה ביריד אמנות עכשווית במיאמי בו נפגשים כל האנשים המשפיעים בתחום שגרים ועובדים בלוס אנג׳לס. מורף (ג׳ילנהול) הוא מבקר אמנות נחשב וחריף, אליו מתחנחנת גרטשן (טוני קולט) ממוזיאון לוס אנג׳לס. הוא מנפנף אותה ושמח להיתקל בג׳וזפינה (זאווי אשטון), עובדת זוטרה בגלריה של רודורה הייז (רוסו). הגברת הייז עצמה נמצאת שם כדי לחזר אחר כישרון צעיר בשם דמריש (דויד דיגס), בעוד האמן הוותיק ונטול ההשראה (ג׳ון מלקוביץ׳), שייצגה מזה שנים, עובר לגלריה מתחרה של סוחר צעיר יותר וחסר מושג (טום סטארידג׳). אל הקאסט האלטמני בגודלו צריך להוסיף לכל הפחות את נטליה דיאר (ננסי מ״דברים מוזרים״) ואת בילי מאגנוסון (ריאן מ״לילה בטירוף״) בתור פרצופים שזיהיתי, ועוד כמה וכמה דמויות נוספות בעלות משקל עלילתי כלשהו.

אולם, רוב מה שקורה בתצוגה ההיא לא רלוונטי למעט הצגת הדמויות והגחכת עולם האמנות של ימינו, תוך הדגשת האלמנט הכלכלי השולט. הסרט מתחיל באמת רק כשג׳וזפינה מגלה שבבניין שלה הלך לעולמו קשיש ערירי בשם וטריל דיס, שבדירתו מאות מהציורים הכי מרהיבים ומטרידים שאי פעם ראתה. למעשה, כל מי שמביט בתמונות מפתח אובססיה כלפיהן, כולל שפיות נזילה שהופכת בשלב מסויים לקטלנית. מכאן מתחילה עלילת האימה של הציורים הרצחניים להשתלט על הקומדיה הנשכנית-לכאורה, מה שמעניק משמעות חדשה לביטוי ״אמנות או נמות״. תודו שזה היה יכול להיות שם יותר טוב לסרט הזה, אבל אני האחרון שיתלונן כשנטפליקס-ישראל מחליטים לתרגם ישירות שם של כותר שלהם במקום להתחכם כמו אחיהם המפיצים. הטענה שלי היא לצידוק הצולע לשם המקורי של הסרט שמוענק דרך הדיאלוג באותו סיקוונס פתיחה – לא השתכנעתי שיש כאן צליל מיוחד או קליט כפי שמוסבר, ותהיתי מדוע הסרט הסתיר את המשמעות המקורית של המושג הלקוח מתחום תנוחות המין.

מפתה לפרק את הסרט לשני המרכיבים הז׳אנריים שלו ולבחון אותו הן כקומדיה ארסית בפוטנציה על עולם האמנות העכשווית, והן כסרט אימה בסגנון ״הצלצול״ ובו חפצים רדופים גורמים למיתות משונות. אלא שמהר מאוד בחינה שכזאת תתגלה כחסרת תועלת. הסרט בהחלט מצביע על שרירותיות קביעת טרנדים והמלכת מלכים, כשם שהוא צובע את המסך בקלישאות כמו ״האמן מותיר משהו ממנו או מנפשו בכל יצירה שלו״ תוך שהוא מעניק להן ממשות. מדי פעם נזרק בדיאלוג משהו שאמור להיתפס כאמירה שנונה על עד כמה שטחיים אלה העוסקים במשהו עמוק כמו אמנות, אבל אין לזה השפעה אמיתית על העלילה. יתרה מזאת, באופן אירוני הסרט חוטא ברוב מה שהוא מבקר אצל אחרים – בעיקר בכל הקשור להיותו בסופו של דבר סרט אימה שאינו מפתיע או מפחיד בשום שלב. ניכר היעדר מקוריות ונטייה ללכת אל כל המקומות המוכרים, קונספט בסיסי לוקה בחסר או בפיתוח מספק, ובהרבה רגעים גם ביצוע קלוקל. בכלליות, יש משהו לא מלוטש בסרט, כאילו הוא לא מותקן עד הסוף – מרמת הרעיון ועד לגימור.

עוד מפתה להשוותו לסרטים אחרים מהזמן האחרון המגחיכים את עולם האמנות העכשווית, למשל ״הריבוע״ זוכה קאן 2017 של רובן אוסטלונד, או ״הבית שג׳ק בנה״ של לארס פון טרייר מפסטיבל קאן 2018, גם הוא זורק פנימה המון אימה אבל מסוגת הסלאשר. אלא ש״מסור חשמלי מקטיפה״ מחוויר לעומתם מבחינת יומרנות או בכל הקשור לתובנות על העולם בו הוא פועל. לכן, השוואה מתאימה יותר תהיה משהו כמו ״מפות לכוכבים״ של דייויד קרוננברג, גם מבחינת הוייב של קומדיה מוזרה בה אליטה לוס-אנג׳לסית מאבדת את העשתונות וישנם נפגעים, וגם משום שבסופו של יום שני הסרטים די נכשלים במה שניסו להשיג. אם לחזור לחיובי, לוס אנג׳לס לגמרי מהממת כאן דרך עדשתו של אלסוויט, בעיקר בכל אסטבלישינג שוט שמזכיר היכן אנחנו, אבל מבחינת צילום הסרט די שגרתי ומי שעושים את העבודה הם החללים. הייתי שמח לגור אפילו לסופש אחד בבית שבו מתגוררת הדמות של רנה רוסו, למשל. אז לשבח את מחלקת העיצוב האמנותי? אולי אם הציורים המהפנטים לכאורה של דיס היו משהו מיוחד.

כאמור, מה שכן מעניין בסרט הוא עצם השילוב בין הז׳אנרים המאוד שונים, שמתפקדים כמעין סיבה ותוצאה, או משל ונמשל. זה קצת פחות מחוכם ממה שהסרט מנסה למכור, אבל מוטיב האימה הוא של שכר ועונש עם דגש על חטאים כמו חמדנות או צביעות. כלומר, כל מי שמתהפנט מן הציורים עד טירוף גם מעוניין להרוויח מהם, רואה אותם כפוטנציאל עסקי יותר מאשר כאמנות. זה מודגש עוד יותר כשרואים מה קורה לאמנים עצמם ומה גורלם של אנשי הלווין ועסקני האמנות והאג׳נדה של הסרט ברורה למדי – יש מי שהתשוקות שלו מכלות אותו ויש את גוזרי הקופונים שלא אמור להיות לנו אכפת מהם. במיוחד כי כאן נכנס לתמונה המימד הסאטירי, שמציג את כולם כפומפוזיים ומזוייפים על גבול הבלתי נסבלים – לכן לא רק שלא אמור להיות לנו אכפת אם ייקטלו, אולי גם אמור להיות בזה משהו מזכך.

עוד הקשר בין הרצון שדמות מסויימת תסיים את תפקידה בסרט לבין תקווה שתיגאל, קשור לרמת המשחק או לחיבה האישית לשחקן או השחקנית. כך מצאתי את עצמי נושא תפילה לשלומם של מלקוביץ׳ שיבדל״א ודיגס שהתנחל בליבי לעד אחרי ״בליינדספוטינג״, כשם שדאגתי קלות לגבירות קולט את רוסו, שתיהן יוצאות בשלום מתפקידים אקסטרה פרובלמטיים. ג׳ילנהול מתחיל את הסרט כפארודיה מהלכת על אנינות טעם ואז מתעל בשלב מסויים את ניקולס קייג׳, או לפחות מתקרב לטרלול שלו עצמו בסרט אחר של נטפליקס – ״אוקג׳ה״. אולי לא הצלחתי לנסח את דעתי ההופעה שלו בגלל עצם הנוכחות של זאווי אשטון, שגזלה את מלוא תשומת הלב שלי – ולא בקטע טוב. באמת שאני לא זוכר מתי ראיתי לאחרונה כזו הופעה מחרידה של שחקנית מקצוענית בסרט עם תקציב. אין סצנה שהיא לא מחריבה עד היסוד, כשם שאין שורת דיאלוג או מחווה אנושית, ולו הפשוטה ביותר, שהיא מצליחה להעביר מבלי שהתכווצתי בגועל או מבוכה. זה קורה ממש מהשנייה הראשונה שלה ובשלב מסויים גם התחלתי להתמרמר בקול רם, ולבסוף לתהות האם יש כאן איזה מסר סמוי או כוונה נסתרת. אבל כמו שאומר מורף/ג׳ילנהול – ״ביקורת היא דבר מגביל ומרוקן רגשית״.

בדרך כלל כשיוצרי קולנוע מכניסים לסרטם מבקר זה כדי לעלוב בו, או להגחיך את עצם קיומה של ביקורת. לעתים המבקר יגיע מתחום האוכל או התיאטרון, בניסיון להסוות שמדובר למעשה בדעת היוצרים על מבקרי קולנוע. במקרה שלפנינו, הדמות של מורף דווקא יכולה להיתפס כאחת מן היותר מורכבות בסרט, או לפחות כדמות הגברית הראשית, כזו שעוברת תמורות ומסע לאורך העלילה. מורף עמוס סתירות באופן לא סביר – הוא מבקר באופן תמידי כל דבר שהוא רואה או חווה, אבל יכולת הניתוח שלו לא מובילה אותו לאן שצריך. זהותו המינית שלו נזילה אבל כך גם היושרה שלו – מצד אחד הוא דוחה הצעות שוחד למיניהן, ומצד אחר אין לו בעיה לשכב עם מי שמבחינה מקצועית צריכה להיות מחוץ לתחום. האובססיה שלו לציורים של דיס נובעת לכאורה מהערצה עמוקה לאמן, אבל היא אחד הנפגעים הכי קשים של הציורים הרודפים לכאורה רק את מי שמנסה להרוויח מהם. האם זו עוד אמירה על מוסד הביקורת והצבתו לצד יתר העלוקות שלא יצרו את האמנות אבל חיות ממנה היטב? כי במקרה שלי ושל ״מסור חשמלי מקטיפה״, הדרך היחידה לא לקטלג את הכמעט-שעתיים שביליתי מולו כבזבוז זמן מוחלט, הייתה דווקא להשקיע עוד מזמני הפנוי בניסוח דעה. כי לפעמים יש בביקורת משהו מרחיב וממלא רגשית, בטח ובטח יותר מאשר בסרט גרוע.

תגובות

  1. דורון (אחר) הגיב:

    אני לא כזה חובב של סרטי אימה, ומתמצא רק בקושי בעולם האמנות, ואולי דווקא בגלל זה דווקא נהניתי מהסרט. דווקא משום שהוא לא באמת מפחיד (לא אוהב לפחד בסרטים) ושהדיוקן הסאטירי של עולם האמנות הוא די פלקטי אבל מובן גם למי שלא פקד גלריה כבר עשור בערך – הפך את הסרט למבדר ביותר עבורי (תרגום של entertaining).
    ייתכן שדבר נוסף שתרם להנאה שלי היא שכמעט ולא יוצא לי לראות סרטים לאחרונה, אז כל סרט מקבל אצלי פרגון מוגזם מלכתחילה – כמו נער שרק מתחיל לראות סרטים.

  2. ירון הגיב:

    מסכים עם כל מילה, היטבת לתאר את תחושותיי בעקבות הצפייה המבאסת (ואני ממעריצי "חיית הלילה" ו"רומן ג'יי יזראל" אז הבאסה כפולה ומכופלת). מה שכן, אם מישהו יילך בעקבות הסקירה שלך לראות את "הריבוע" (וגם את "הבית שג'ק בנה) – אז כבר יצא משהו טוב מהסרט הזה, והנה לך דוגמה יפה לכך שביקורת יכולה לפעמים להיטיב יותר ממושא הביקורת 🙂

  3. יסמא מיימ הגיב:

    ממש רציתי לקטול את הביקורת שלך, ואז כתבת את שני המשפטים האחרונים.
    כמובן שאני מסכים עם כל מילה שנכתבה, אבל ברגע שסרט ויוצר מטפחים כ"כ הרבה ציפיות ומביא תוצאה שהיא על-סף המזלזלת, הוא לא ראוי גם לביקורת רצינית ועניינית.
    אבל אם עשית זאת למען עצמך, אני מוכן לקבל את זה.
    רק שתי נקודות נוספות לגבי הסרט עצמו.
    1. זה ממש זועק לשמיים שתהליך כתיבת התסריט היה כזה –
    "וואו, יש לי רעיון ענק! בוא נעשה סרט על ציורים שמתעוררים לחיים והורגים אנשים".
    "נשמע כמו גימיק טוב!, אבל על מה הסרט?" -"מממ לא יודע. נדאג לזה אח"כ".
    מיותר לציין העמדה של הסרט בייחס לנושא בו הוא מתעסק, היא שרירותית.
    ההתעסקות והתמות שהועלו בביקורת נובעות מנבירה וחיפוש של הפרשן. לא מתכנון ומחשבה של כותב התסריט.
    כמו שיקרה במקרה ותנסה לכתוב ביקורת רצינית על "חבר ואח 2" של אבי ביטר(אגדה).
    2. למרות הכל, יש לי הרגשה שאיכשהו הסרט הזה היה יכול לעבוד ולהיות ממש טוב, במידה והייתה בחירה בגיבור אחד.
    ריבוי הדמויות מלאכותי להחריד. בין אם מבחינת התסריט עצמו, והן מבחינת הליהוקים(איך לעזאזל כל החבר'ה האלה הסכימו להשתתף?!).

    ועכשיו מה קרה?
    מביקורת שלי עלייך כיוון שהסרט לא ראוי לביקורת שלך, כתבתי תגובה באורך הגלות, שלא מגיעה לסרט גם כן. לכן אצטט את המשורר –
    "הדרך היחידה לא לקטלג את הכמעט-שעתיים שביליתי מולו כבזבוז זמן מוחלט, הייתה דווקא להשקיע עוד מזמני הפנוי בניסוח דעה. כי לפעמים יש בביקורת משהו מרחיב וממלא רגשית, בטח ובטח יותר מאשר בסרט גרוע".

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.