• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • פסטיבל טרייבקה 2018: דיווח ראשון מניו-יורק
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 78
  • ״120 פעימות בדקה״, סקירה
  • מתח גבוה
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

״רומן ג׳יי. יזראל, עו״ד״ (.Roman J. Israel, Esq), סקירה

3 בפברואר 2018 מאת אורון שמיר

בשנה שעברה, התברג אל טקס האוסקר הסרט ״גדרות״ (Fences), בבימויו ובכיכובו של דנזל וושינגטון, והיה מועמד לארבעה פרסים (סרט, שחקן, שחקנית משנה ותסריט מעובד). הוא אף סיים את הערב עם פסלון ראשון לשחקנית ויולה דייויס, מעמד שציפתה לו הכוכבת לא מעט. יצא לי לצפות בסרט ההוא בהקרנה של גילדת המפיקים, לפני שהיה מועמד, אך כיוון שלא מצא הפצה בישראל אפילו אחרי האוסקרים ומשום שלא היה לי שום דבר חיובי להגיד לזכותו, לא ראיתי סיבה לכתוב עליו. השנה וושינגטון שוב מועמד לאוסקר, הפעם רק על תפקידו כשחקן ראשי בסרט בעל השם המשונה ״Roman J. Israel, Esq״ ואני מתכוון ללמוד מן הטעות – ולכתוב עליו סקירה. למרות שהפעם הסיכויים שלו הן לזכות בפרס כלשהו באוסקר והן להיות מופץ בישראל הם אפסיים, חשוב לי לנסות לפצח את חידת דנזל וושינגטון והאהבה האינסופית שהוא מקבל מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, לעיתים בלי שום הצדקה, לעניות דעתי.

את שם הסרט אתרגם באופן מאוד לא רשמי ל״רומן ג׳יי ישראל, עו״ד״, תוך ציון שהסיומת אסקווייר לעורך דין היא די מיושנת – שריד לתואר כבוד בקרב אנשי החברה הגבוהה במערב אירופה בכלל ובריטניה בפרט, אם לסמוך על ויקיפדיה. השם הוא לא הדבר המוזר היחידי בסרט, שעוד משלב הפוסטר היה נדמה כמו עירוב של שני דברים ספק סותרים – יצירה חריגה, בגלל הצילום העורפי של תספורת אפרו מרדנית שמילאה את רוב התמונה, וגם קמפיין אוסקר אפשרי של הכוכב שלו, דנזל וושינגטון, ששמו מודגש כאטרקציה המרכזית. אחר-כך הגיע הטריילר שכבר ממש גרם לגירוד בפדחת בניסיון להבין מה ועל מה הולך להיות הסרט הזה, אבל גם עורר סקרנות בזכות השמות הנוספים – החל בו עוד כמה פרצופים מוכרים מול המצלמה, כמו קולין פארל וכרמן אג׳וגו, והמשך במי שמאחוריה, הבמאי-תסריטאי דן גילרוי. רוב הקריירה היה גילרוי כותב להשכרה, עם סרטים כמו ״The Fall״ המרהיב של טארזם מצד אחד והמשכונים מסחריים כמו ״קונג: אי הגולגולת״ מהשנה החולפת או ״זהות גנובה״ מסדרת ג׳ייסון בורן של אחיו, טוני גילרוי. אבל ב-2014 הגיעה בכורת הבימוי שלו, ״חיית הלילה״, שגם העניקה לו מועמדות לאוסקר ומיצבה אותו בתור קול מעניין בפוטנציה, גם אם אני אישית טרם נפלתי ברשתו. לכן, סרטו השני כבמאי נשמע מסקרן מספיק כדי לבדוק אותו עם או בלי קשר לוושינגטון.

מהר מאוד התממש החשד הראשוני, והתברר שהטריילר מציג נאמנה את הסרט – סיפור משונה של דמות ראשית תמהונית. הסיומת אסקווייר לא רק מציגה את הגיבור כעורך דין השייך לתקופה אחרת, אלא גם רומזת על האישיות המקצועית שלו בשימוש המקורי של המונח – נושא כלים, או אפילו ״תואר הניתן כאדיבות כללית לכל אדם בהקשר רשמי לנושאים שונים״ אם לחזור להגדרה המילונית. רומן הוא אמנם עורך דין בהכשרתו אבל בעשרות השנים האחרונות נדמה שלא יצא את משרדי הפירמה בה הוא עובד, והיה אחראי בעיקר על נבירות בקלסרים וספרי חוק עבור חברו והמעסיק שלו -שהולך לעולמו בראשית הסרט. רומן היה רוצה להאמין שהוא מועמד מוביל לרשת את כס הניהול, אבל במקום זאת מקבל מכתב פיטורין ונדרש לצאת אל שוק העבודה שורץ הכרישים של תחום המשפטנות בלוס אנג׳לס. כדי לאמוד את סיכוייו, מספיק להבחין בכך שהוא הטיפוס היחיד שהולך ברגל בעיר הנשלטת על ידי מכוניות, אבל הסרט גם מוסיף את בגדיו המוזרים, האוזניות המיושנות שהוא עוטה ותיק המסמכים העתיק. כשהוא מגיע לדירתו המוזנחת ומביט בתמונות ארכיון של עצמו כאקטיביסט צעיר ומהפכני, כבר אי אפשר שלא לרחם עליו ולרצות בטובת האנדרדוג הזה.

הסרט מקדיש לא מעט דקות להמשך האקספוזיציה, לכן אני בהתלבטות כמה לחשוף והאם בכלל לנסות לעשות סדר בבלאגן העלילתי. מדובר בסרט שמשנה טון או אפילו ז׳אנר וזווית הסתכלות על האירועים וכל התנהגות הגיבור שלו לפחות שלוש פעמים מתחילה עד סיום, משהו שאולי נשמע מעניין על הנייר אבל לא ממש עומד במבחן המציאות. מספיק להזכיר שכל אחת מנקודות המוצא שמונחות באותה אקספוזיציה תזכה לפיתוח לכדי עלילת משנה שלמה ומלאה בהמשך. כלומר, רומן בהחלט מנסה להתמזג בעולם החדש של עריכת הדין ואף מבקש את חסותו של פרקליט נכלולי וצעיר ממנו (פארל), ולצד זאת מעוניין להיזכר בעברו או אפילו להתקדם ממנו הלאה. הוא עושה זאת הן דרך פרויקט ארוך טווח שהוא עובד עליו ונושא בתיק המסמכים שתמיד איתו, והן בניסיון להשתייך מחדש לקבוצת אקטיביסטיים שמנהיגם (אג׳וגו) מזהה אותו ומבקשת להאיר את כישוריו ואישיותו. הוסיפו לכל אלא דילמת מוסר מתמשכת של הגיבור הנוגעת לצד הלא נכון של החוק, ותקבלו חתיכת גודש עלילתי בשביל שעתיים של צפייה קצבית מצד אחד ואובססיבית לפרטים ממש כמו הגיבור שלה מצד אחר.

העומס והאווירה המתחלפת מדי מערכה לא היו בעוכרי הסרט עבורי אם רק הייתי מבין כיצד אני אמור להרגיש בקשר לגיבור בכל השלבים השונים של היצירה. אולי הייתי אמור רק לרחם עליו ולא להיות מרותק ממנו בהיכרות הראשונית, שמתגלה בהמשך כשיא העליבות? לשמוח בשבילו על ניסיון הטיפוס לצמרת בתור מי שחיכה שנים להזדמנות והיא נלקחה ממנו אבל הוא בכל זאת מצא דרך? לרצות בנפילתו בגלל אותה דרך בה בחר, ואז שוב לרחם עליו אבל מזווית אחרת כשהוא פעם נוספת בתחתית? כמעשיית מוסר, קשה להכריע בסוגיה האם מדובר במסע התפכחות של הפראייר האחרון בעולם של אופורטוניסטים, או אולי בקריסתו המתונה של עמוד תווך אידיאליסטי של החברה והצדק. במילים פשוטות, החוויה שלי את הסרט הייתה פענוח בלתי פוסק לא רק של הנעשה על המסך ובנפשו של הגיבור, אלא בעיקר של העמדה ממנה אני אמור לצפות באירועים – כי הסרט לא שידר זאת, לא אליי לפחות.

לעזרתו של גילרוי בתחום הסטוריטלינג עמד בדיוק אותו הצוות שסייע להפוך את סרטו הקודם לזכיר, אך הפעם ללא ניצול היכולות המוכחות של אנשיו. הצלם הוא שוב רוברט אלסוויט הגדול, אבל הוא עמוס סצנות פנים ומלא בתיאורות פלורסנט משרדיות וחללים צפופים ומבולגנים כמו מוחו של הגיבור. הצלם, ולכן גם הסרט, במיטבם בסצנות החוץ שטופות אור היום או המנצנצות באורות הרחוב הליליים שאלסוויט כה אוהב, אבל קשה לומר שיש גם ברגעים אלה השראה אמיתית, יחסית לסרט הלילי הקודם של השניים. המלחין הוא ג׳יימס ניוטון האוורד, שאף פעם אין לי טענות אליו אבל הפעם לא מצליח להתבלט או להשתלט על הטררם. עמדת העורך היא המרתקת מכולם, שכן מדובר בג׳ון גילרוי – התאום הלא זהה של הבמאי. לג׳ון יש רזומה מרשים לפחות כמו, אם לא יותר, משל אחיהם הבכור טוני – כ-25 סרטים באורך מלא ובכל מיני ז׳אנרים (״מייקל קלייטון״, ״לוחם״, ״סולט״, ״פסיפיק רים״ – תודו שיש גיוון). אלא שאחרי ״חיית הלילה״ הוא עבר להתמחות בסרטים שבלאגן הוא שמם השני – ״יחידת המתאבדים״ ו״רוג אחת״. הברדק ניכר גם כאן ובהחלט אמור לדמות או להכניס אותנו אל תודעתו האסוציאטיבית והמתפזרת של גיבורו, אבל נדמה כאילו בכל פעם שהסרט תופס קצב הוא מרים את בלם היד ומשנה מנגינה, מה שהתחיל לתסכל בשלב מסויים.

מה שמחזיר אותנו אל וושינגטון, שהסרט בהחלט מעוצב בצלמו ומושפע יותר מכל מן ההופעה שלו. בעיניי, ההופעה הזו הורסת את הסרט מכל זווית שלא נבחן אותה. ראשית, דנזל וושינגטון הוא שחקן עם כריזמה אדירה, מהסוג שקשה להתעלם ממנה גם כשהוא לכאורה מכבה אותה. זה אמנם מסתדר עם הדמות של רומן המושך אליו מבטים בשל האקסצנטריות שלו, אבל נדמה שהשחקן נהנה יותר מדי מן השטיקים שאימץ לעצמו לגילום הדמות – פרצופים, גמגומים, עפעופים והתנהגות שנעה בין אוטיסט בתפקוד גבוה לאמן רהוט שכאילו נולד על במה. לכן, וושינגטון בעצם הופך את הדמות לבולטת דווקא בזיוף שלה, בסרט שכל כולו מלא בדמויות מלאכותיות מעצם היותו נטוע בעולם המשפט ועריכת הדין.

הבחירה בוושינגטון ככל הנראה אמורה להזכיר עבר מפואר, ממש כמו רומן שהיה פעיל חברתי והפך לפקיד אפור, פטפטן ללא קהל מאזינים. ההתמקדות במידות גופו הגדולות של השחקן שהיה פעם חטוב הרבה יותר, שמות דגש על העניין, אבל הדבר נעשה כבר בצורה טובה הרבה יותר בסרט ״נקודת שוויון״ למשל. גם בו וושינגטון הלך נגד הדימוי הזוהר שלו ועם מספיק צילומים של הכרס שלו אפשר היה רק לחכות לרגע בו יחזור להיות גיבור פעולה. אצל רומן זה אחרת, משום שאמור לרחף כל הזמן סימן שאלה לגבי סידור הברגים בראש שלו והאובססיה שלו לספר המשפטי האולטימטיבי שהוא עבודת חייו. אך מכיוון שמגלם אותו וושינגטון, אנחנו באמת אמורים להאמין שמדובר בלוזר מוחלט שלא ישתנה מול עינינו בשלב מכריע? ואם הוא כן ישתנה, איך זה מתיישב עם ההתעקשות של השחקן לגלם אותו בדיוק באותו אופן בכל סצנה וסצנה?

לא משנה מה מערך הציפיות שמבקש לייצר ״רומן ג׳יי יזראל, עו״ד״, לקהל ציפיות משלו בגלל הליהוק. ולא רק שהן יוצאות כאן הפוכות ומתנגשות זו בזו, גם ההופעה עצמה מסיטה כל הזמן את תשומת הלב מן הדמות ומסוג העולם שנברא בסרט. במילים אחרות, יש כאן יותר מדי דנזל וושינגטון משחק ופחות מדי את רומן ג׳יי יזראל, הדמות הבדיונית שאמורה להוביל אותנו בנבכי חייה ותודעתה. נטייה זו יכולה להסביר את המועמדות שלו לאוסקר, המבוססת ככל הנראה לא מעט על אהבת האקדמיה לאיש עצמו. ממש כמו שקורה בשנים האחרונות (וגם השנה) עם מריל סטריפ או אוקטביה ספנסר, שקשה להמר נגדן בלי קשר לאיכות המשחק הספציפית שלהן בסרט נתון – הקולגות מפרגנות בעקביות והאהבה תמיד קצת מעוורת. וושינגטון הוא בהחלט הדבר הכי זכיר ועקבי בסרט ששווק מראש בתור הצגת יחיד שלו, אבל בהיותו כזה הוא חותר תחת כל מה שהסרט מנסה לבנות ומפיל אותו להתפזר חרישית על רצפת אולם הקולנוע. וכמה חבל שרומן לא יכול להגיע ולסדר את שהתפזר, כפי שהוא מנסה כל הסרט.

השאר תגובה