• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • סקירה כפולה: ״קמט בזמן״ ו״כריסטופר רובין״
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

פסטיבל קאן 2018 – ״הבית שג׳ק בנה״, ״מלאך מתנצל״, ״בעירה״, ״דונבאס״, ״גבול״, ״נערה״

20 במאי 2018 מאת אורון שמיר

אמש חולקו הפרסים וננעל רשמית פסטיבל קאן ה-71 במספר, אז היום הוא הזדמנות טובה לא רק לספר על הזוכים והזוכות כפי שאעשה מיד אלא גם לסכם את הדברים מהזווית האישית שלי. ההחלטה לבלות גם השנה בפסטיבל הייתה הכי מסובכת עבורי מאז הפעם הראשונה שלי בקרנבל הקולנוע של קאן, אבל השהות עצמה הייתה מהרגועות והמהנות שאני זוכר – על גבול העצלנות. ראיתי רק 18 סרטים בתשעת הימים שלי בריביירה הצרפתית, ממוצע של שני סרטים ביום שוודאי אינו מרשים אף אחד, אבל מבחינה חברתית ובכל הקשור לאי הזנחה עצמית אני ממש מרוצה. בנוגע לדיווחים הכתובים, אני יכול רק לקוות שהם הועילו למישהו או מישהי מלבדי, או אולי יועילו יותר בעתיד כאשר חלק מן הסרטים ישובו להיות מדוברים עם הגיעם ארצה או השתתפות באירוע קולנוע נוספים.

מפאת היותו של הדיווח הרביעי הזה אחרון, אדחוס בו את ששת הסרטים הנותרים שראיתי וטרם כתבתי עליהם – שניים מהתחרות ואחד מחוצה לה, והחצי הנותר ממסגרת ״מבט מסויים״, כולם גם זכו בפרסים כפי שתראו, כך שהיה לי מזל גדול שדגמתי דווקא את שלושתם. בתחרות הראשית לא היה לי את המזל הזה כאשר שוב החמצתי כהרגלי את הזוכה בדקל הזהב, וכיוון שנאלצתי לעזוב מוקדם השנה גם לא צפיתי בזוכה של חבר השופטים או בזוכים בפרסי המשחק. אולם, אני בהחלט אסיר תודה על כל רגע שביליתי בקאן השנה ובעיקר מודה על ולכל מי שיצא לי לפגוש – החל מאלה שמלווים או מלוות אותי כבר שנה רביעית כמעין כנס מחזור שנתי ועתיר שתייה וקשקושים על סרטים, והמשך במי שזה היה להם או להן קאן ראשון ומציף חושים. הפסטיבל הופך למה שהוא לא רק בזכות הסרטים, אלא גם הודות לדיונים עליהם ובעקבותם עם האנשים שסביבך ולפחות במובן הזה הייתי מאוד בר מזל. לגבי הסרטים עצמם, אפשר לקרוא את דעותיי עד כה בלינקים הבאים, ואם תגיעו עד הסוף תקבלו במתנה לארס פון טרייר.

דיווחים קודמים:
ראשון – ״כולם יודעים״, ״יום הדין״, ״קיץ״, ״מלחמה קרה״
שני – ״אפר הוא הלבן הטהור ביותר״, ״בנות השמש״, ״שלוש פנים״, ״מאושר כמו לזארו״
שלישי – ״שחור על לבן״, ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״, ״פרנהייט 451״, ״מתחת לאגם הכסוף״

זוכים וזוכות

Image Credit : 2018 FUJI TELEVISION NETWORK/GAGA CORPORATION/AOI PRO. INC. ALL RIGHTS RESERVED

דקל הזהב: ״Shoplifters״ של הירוקאזו קורה-אדה. דקל ראשון בקריירה לבמאי היפני הפורה, שמרבה להציג בקאן מאז תחילת האלף. הסכמה יחסית נדירה כמו רוב סרטי הבמאי, יופץ בישראל על ידי בתי קולנוע לב.
גרנד פרי: ״שחור על לבן״ של ספייק לי, שיגיע אל בתי הקולנוע בארץ ובעולם כבר באוגוסט. האם הוא גם יצליח לעשות קצת רעש בארצות הברית ואולי אפילו לשבור את קללת קאן והאוסקרים ולהחזיק מעמד עד אז? מסקרן בעיניי.
פרס חבר השופטים: ״כפר נחום״ של נאדין לבאקי הלבנונית, שכולם הימרו עליו לזכייה אחרי הקרנתו אבל כנראה שבקרב צוות השיפוט היו שהתנגדו. מדליית הארד היא לפעמים עדות לכך שזה הסרט החביב לפחות על בכירי השופטים, אבל לא מספיק בשביל הדקל.
בימוי: פאבל פאבליקובסקי הפולני על סרטו ״מלחמה קרה״, בחירה ראויה אם יורשה לי. אני מקווה ומנחש שכמו עם ״אידה״, סרטו הקודם, הסרט יגיע ארצה ואולי גם יכוון לאוסקרים.
שחקן: מרסלו פוננטה האיטלקי בסרט ״כלבן״ של מתאו גארונה. גם כאן אני נעזר באחרים כדי לקבוע שמהרגע שתמה ההקרנה, לא היה ספק מי הפייבוריט לפרס הזה. כצפוי משמו, הסרט גם זכה ב״פאלם דוג״ להופעה הכלבית הטובה ביותר.
שחקנית: סמל יסליאמובה הקזחית מהסרט ״Ayka״ של סרגיי דבורצבוי. גם במקרה שלה מדובר בסרט שהוקרן לקראת הסוף אז לא הייתה לא תהודה רבה, אבל מי שכן צפו הימרו עליה.
תסריט: תיקו, כפי שהיה גם אשתקד. את הפרס חולקים אליצ׳ה רורוואכר האיטלקיה עבור ״מאושר כמו לזארו״, וג׳אפר פאנהי האיראני על ״שלוש פנים״. שניהם משיאי הפסטיבל השנה בעיניי.
פרס מיוחד: ״ספר הדימויים״ של ז׳אן-לוק גודאר זיכה את הבמאי הוותיק באות שהומצא במיוחד בשבילו. תחליטו אתם או אתן האם זה מכובד או סוג של פחדנות כפולה מצד הפסטיבל.

מצלמת הזהב לסרט ביכורים מכל המסגרות: ״נערה״ של לוקאס דונט, עליו אפשר לקרוא בהמשך. הסרט גם זכה בפרס הדקל הגאה לסרט הלהטב״קי הטוב ביותר.
פרס על הישג אמנותי: ״בעירה״ של לי צ׳אנג-דונג אהוב המבקרים, גם עליו אחווה דעה מיד, שזכה גם בפרס מטעם ארגון הביקורת העולמי פיפרסקי.

מסגרת מבט מסויים
הסרט הטוב ביותר: ״גבול״ של עלי עבאסי, קראו עליו בהמשך הפוסט.
בימוי: סרגיי לוזניצה על סרטו ״דונבאס״, גם הוא יופיע בהמשך.
תסריט: מרים בנמובארק, שגם ביימה את סרטה ״סופיה״.
משחק: ויקטור פולסטר, השחקן הראשי ב״נערה״ המגלם את הגיבורה.
פרס מיוחד: ״המתים והאחרים״ של ז׳ואאו סאלביסה ורנה נאדר מסורה.

קולנוע קצר
דקל הזהב לסרט קצר: ״כל היצורים הללו״ של צ׳ארלס וויליאמס.
ציון לשבח: ״על הסדר״ של וויי שוג׳ון.
פרס ראשון בסינפונדסיון: ״קיץ של אריה חשמלי״, דייגו סספדס מאוניברסיטת צ׳ילה.
פרס שני בסינפונדסיון: תיקו. ״לוח שנה״, איגור פופלוחין מביה״ס לקולנוע במוסקבה, וגם ״הסופות שבדמנו״, שן די ממאקדמיית שנחאי.
פרס שלישי בסינפונדסיון: ״דומם״, לוסיה בולגרוני מביה״ס הלאומי לקולנוע של בריטניה.

לפני וגם במהלך הפסטיבל זכורים לי לא מעט קולות הטוענים כי השנה ייטה חבר השופטים, בראשות קייט בלאנשט ובעל הרוב הנשי של חמש מול ארבעה גברים, להעניק את דקל הזהב השני בהיסטוריה לבמאית. בפועל, גם במסגרת המרכזית וגם במסגרות המשנה הסתפקו בזוכה או זוכות בודדות ובפרסים שהם בפירוש פרסי ניחומים, מה שמראה שלפחות בקאן באמת משתדלים לחלק את השלל לא רק שווה בשווה אלא גם על פי מספר רב של קריטריונים שאי אפשר לסכם בקלות. ממש כפי שהזוכה או אפילו הזוכים לא מייצגים את איכות התחרות כולה, אם כי השנה נדמה שלא היו השמטות כואבות מדי, לפחות מבין הסרטים שראיתי.

שמות בולטים שיצאו ללא פרסים כלל הם נורי בילגה ג׳יילן הטורקי שסרטו צורף לתחרות ברגע האחרון, סטפן בריזה הצרפתי המקורב להנהלת הפסטיבל אבל הפעם זה לא עזר לו, ז׳אנג ז׳יה-קה הסיני שהתחיל למחזר את עצמו באופן שכנראה הפך למאוס, ואסגר פרהאדי שהסתפק בכבוד המפוקפק של להיות סרט הפתיחה. כרגיל, יש סרט אחד שהמבקרים אהבו והשופטים התעלמו ממנו, הפעם זהו ״קיץ״ הנפלא של קיריל סרברניקוב, לצד מספר יצירות שפשוט לא היו ברמה הנדרשת – ״יום הדין״ ו״בנות השמש״, לדוגמה. המהדורה ה-71 של קאן כנראה לא תיזכר בזכות ליין-אפ בלתי נשכח, קצת כמו קודמתה, אבל יש לי הרגשה שכמה מן הסרטים פה בכל זאת יככבו ברשימות סוף שנה. לטובתם, וכדי לכסות גם את מסגרת ״מבט מסויים״ באופן חלקי, החלק הבא יהיה בעצם הדיווח הרביעי שלי והאחרון לשנה זו.

Sorry Angel / Plaire, Aimer et Courir Vite
מלאך מתנצל / לחבב, לאהוב ולרוץ מהר

אחד הסרטים הראשונים שראיתי בקאן השנה, ועוד מהתחרות, אבל התקשתי מאוד לכתוב עליו. אשתף בניסיון שלי להבין מדוע, שילוב של כמה גורמים. ראשית, אני רחוק מלהיות מומחה לקולנוע של כריסטוף הונורה, בשביל זה המציאו את אור, אבל קשה לי להאמין שזו סרטו הטוב ביותר על אף שזו הפעם הראשונה מזה עשור שהוא התקבל לתחרות. סיבה דומה אך שונה הוא שחשתי כי חסרים לי רפרנסים תרבותיים כדי להבין את הדקויות של הסרט, העוסק בעיקר בחיים הומוסקסואליים בצרפת של 1990, שלושה נושאים שאני מכיר כמעט אך ורק מן הקולנוע. הדאגות שלי בנושא אומתו כששוחתי על הסרט עם עמיתות צרפתיות (כלל חשוב לקאן – מצאו חבר/ה דוברי צרפתית, זה פשוט קריטי בכל כך הרבה מובנים) שהוקסמו למשל מכמה שהדמות הראשית פריזאית באופיה, בעוד אני התקשתי למצוא הבדלים פנים-תרבותיים בין הדמויות. העניין השלישי הוא שמצאתי את הסרט כמעין הכלאה בין ״קרא לי בשמך״ מבחינת השלד העלילתי לבין האווירה התקופתית המסויימת של ״120 פעימות בדקה״, בעיקר בכל הקשור לרמת העניין שלי. ניחשתי שאולי יהיה זה לכל הפחות הזוכה ב״דקל הגאה״ ויהיה לי מה לכתוב בשבחו, אבל גם את הפרס הזה גרף ״נערה״ הפרנקופוני אף הוא, שעליו אכתוב בהמשך.

בניגוד לתקצירים אחרים שקראתי, נדמה לי שהדמות הראשית היא זו של ז׳ק (פייר דלדונשמפ), סופר פריזאי מפורסם למחצה ומבוגר בדיוק במידה הנכונה כדי לחלק את זמנו בין הוללות מזדמנת לבנו הצעיר. מסייע לו בכל התחומים שכנו המבוגר אף יותר מתייה (דני פודאלידה) ועל מצבו הרפואי כנשא איידס אנו לומדים מספר פעמים במהלך הסרט באופן עקיף שהופך לישיר. במקביל אנו עוקבים אחר ארתור (וינסאן לקוסט), צעיר אשר לומד ספרות בעיירה ראן ותיאבונו המיני לא יודע שובע. המפגש בין השניים ידליק ניצוץ שיש בו יותר מאשר רק משיכה מינית, ויתפתח למערכת יחסים פרובלמטית מיסודה – זה לא רק הפרש הגילים והפער האינטלטואלי, או מצבו המשפחתי של ז׳ק, אלא בעיקר מחלתו של הגיבור שמקבל תזכורות למצבו עם בקשתו של חבר ובן זוג מן העבר להתארח אצלו בימים האחרונים. יש עוד לא מעט תהפוכות וקווי עלילה רומנטיים או רגשיים באופן כזה או אחר, אבל נדמה לי שהתמונה ברורה.

אם הקלישאה על סרטים צרפתים זה שהם מלאים דיונים וזיונים, ״לחבב, לאהוב ולרוץ מהר״ כפי שהוא בצרפתית הוא ממש חצי וחצי – איזון בין זיוני שכל לסצנות מין. אלא שבניגוד למשתמע, או לשני הסרטים שהזכרתי לעיל כמעין רפרנסים כלליים, הרגעים הרבים של אינטימיות גופנית אינם האטרקטיביות בשיאה וכוללים בעיקר מבוכה או סקס לא מוצלח או פשוט סתמי, כמו בחיים. בנוגע לפטפטת, אני לגמרי מבין שזה חלק מהקסם הצרפתי אבל באמת שאני לא מסוגל לעמוד בקצב או להבין מדוע להגיד משהו בחמישה משפטים אם אפשר לתמצת למילה או שתיים (ספציפית כאן, לא ככלל לחיים). הונורה כמובן מודע לכל זה ואף צוחק על הנטייה לדברנות והאסונות המתהווים בגללה בסצנת מעקב קצרה שהיא הברקה נהדרת, אחת מיני רבות בסרט שנדלק וכבה לסירוגין מבחינת השראה – קצת כמו גיבוריו המהבהבים. אך כשם שהליבידו של החולים בסרט דועך כמייצג את כוח החיים עצמו שנמצא בסכנת היכבות, כך גם היצירתיות היחסית של הסרט בתיאור מערכות יחסים שנועדו לכשלון מכל מיני סיבות. לכן התוצאה היא רק סרט קטן, חמוד ומלנכולי במידה.

Burning
בעירה

Image Credit : 2018Pinehousefilm

זה היה הסרט האחרון שראיתי בקאן השנה, ובאופן משונה למדי – מישהו החליט לשבץ אותו באותו היום כמו ״מתחת לאגם הכסוף״ למרות שהעלילות שלהן מזכירות מאוד זו את זו. כמובן שסרטו של לי צ׳אנג-דונג עולה על חברו האמריקאי בכל פרמטר, אבל גם סרטון הבטיחות שראיתי בטיסה חזרה לארצות הברית הוא יצירת מופת רבת רבדים ליד סרטו המיותר של מיטשל עליו רטנתי בדיווח הקודם. אחרי שעזבתי את קאן קבע ״בעירה״ שיא חדש בטבלת המבקרים של סקרין דיילי, בעודו דוחק מן הפסגה את ״טוני ארדמן״ עם ציון מדהים של 3.8 מתוך 4 כוכבים אפשריים – הגבוה אי פעם בתולדות הטבלה. כפי שכתוב לעיל, גם מבקרי הקולנוע מטעם פיפרסקי חשבו שהוא הטוב שבסרטי הפסטיבל השנה, בעוד מן הפרסים הרשמיים יותר הוא גרף אך ורק את זה השמור להישגים אמנותיים או טכניים. יש בכל אלה כדי להעיד על הסרט לא מעט, כי הוא אכן הסרט ברמת העשייה הגבוהה ביותר שראיתי השנה בקאן והוא גם מורכב מן החומרים שגורמים למבקרי קולנוע התמוגגות. אבל יש דברים שהפרסים לא מסגירים בנוגע ל״בעירה״, שאם יורשה לי להתפייט הוא חתיכת בנזונה מתעתע שהמשכתי להרהר בו הרבה אחרי הצפייה.

כבר בשוט הפתיחה מתחיל הבמאי הקוריאני לי צ׳אנג-דונג (״שירה״) את משחק המהתלות עם הצופים, על ידי ביסוס ציפיות ושבירתן. זהו שוט ארוך העוקב אחר גבו של מי שיהיה גיבור הסרט, לי (יו אה-אין), המתהלך באיזור של שוק הומה, ואפשר היה ממש לשמוע את רחש העיניים המתגלגלות בחוריהן של מרבית הצופים שהיו בטוחים שהנה לפנינו עוד דרמת מצלמת כתף העוקבת אחר גיבור מעמד ביניים קשה יום. אבל גיבורנו פוגש באותה סצנה ראשונה מכרה מהתיכון שלו, היימי (ג׳יון ג׳ונג-סו), אותה הוא לא מזהה משום שעברה ניתוח פלסטי. היא דווקא כן מזהה אותו והשניים קובעים להיפגש, במה שהופך במהרה לסטוץ שנראה כאילו הוא מתפתח במהרה לרומן. אבל אז היימי מנחיתה את השאלה – האם תהיה מוכן לשמור על החתול שלי בזמן שאטוס לאפריקה כדי למצוא את משמעות החיים? אנחנו רק בתחילת האקספוזיציה וכבר היתל בי הסרט מספר פעמים לפני שהגיע לחלק שיהווה את עיקר הסיפור – משולש רומנטי. היימי שבה ממסעה אל היבשת השחורה שלובת זרועות עם בן (סטיבן יואן), גבר מרשים ואדיש, ממעמד גבוה יותר משראינו בסרט עד כה, הגורר קנאה מצד לי הכפרי אבל גם סוחף אותו להתעניין בתחביב הלא-קונבנציונלי של בן.

במהלך ואפילו בתום הצפייה בעיקר התרשמתי מהקולנוע של צ׳אנג-דונג, אבל הפסקתי להיות מופתע מן הסיפור בתום המערכה הראשונה. רק בדיעבד הבנתי שהייתי לחלוטין בידי היוצר גם בשלב הזה, שכן המשך משחק התהפוכות הסיפוריות בחלקים המכריעים יותר של הסרט היה רק מסיח את הדעת מן העיקר, מן ההברקות הקולנועיות הרבות של הבמאי – החל משינויים בסגנון שתיארתי בהתחלה והמשך ברגעים שחבל לגלות. אחרי העידון היחסי של סרטו הקודם, מצטרף כאן הבמאי אל בני ארצו הקוריאניים המזוהים עם שילוב בין פיוט ואלימות. גם סצנת הסקס האגבית תפסה אותי לא מוכן, אבל הייתה רק ההתחלה בכל הקשור להצגת מיניות באופן כמעט קומי. בהמשך מצטרפים הדחפים האלימים שמזכירים קולנוע קוריאני עכשווי ומבעבעים מתחת לפני השטח, אבל האופן בו מטפל בהם הבמאי עדיין שונה משל עמיתיו ומעוגן היטב במוטיבים הספרותיים של הסרט.

זאת משום שהאופן בו הסרט מסופר מסתנכרן עם ההד הפנימי שנוצר בעקבות הידיעה כי הגיבור הוא לא רק חוואי בירושה אלא גם סופר בשאיפה, המחפש את דרך ההבעה הייחודית שלו. כך שזהו בהחלט סרט על סטוריטלינג, על מציאת קול ספרותי ועל האופן בו כותבים מנסים לשלוט באירועים שקרו להם על ידי העלאתם על הכתב בשינויים קלים או מהותיים. לי אינו הדמות היחידה בסרט הקשורה לנושא – גם על היימי נאמר ויותר מפעם אחת שעוד מילדות נהגה להמציא סיפורים. אבל ״בעירה״ אינו סרט על השחרור שבמעשה הכתיבה, אלא על הלהבה הפנימית של הכותב, זו שיכולה גם לכלות ולהשחיר את הנשמה.

בנקודה זו שווה להזכיר שהסרט מבוסס על סיפור קצר של הרוקי מורקמי היפני, אז אל תתפלאו אם הגיבור יתחיל להתעניין בריצה, או שהסרט יכיל אבסורד קיומי. לדוגמה, החתול של היימי (״רותח״ שמו) הוא בעצם החתול של שרדינגר – לי מגיע להאכיל אותו אבל מעולם לא ראה אותו ותוהה האם הוא שם. ואם לא, אז לאן נעלמים האוכל והמים? החתול המסתורי כמובן מטיל בספק כל דבר אחר שהדמות של היימי מספרת, כמו גם את מניעיה, והדבר נכון גם לגבי יתר הדמויות שמסתירות סודות באופן כמעט גלוי לעין – אבל יהיו לא מעט צופים שיראו דרכם. ״בעירה״ הוא סרט חכם מכפי שהוא נדמה בתחילה, שאשמח לראות שוב ולהרחיב עליו.

Donbass
דונבאס

זו הפעם הראשונה שהבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה מביים סרט עלילתי שלא נכנס לתחרות הראשית, אז בקאן כנראה החליטו לצ׳פר אותו עם המשבצת היוקרתית של סרט הפתיחה של מסגרת ״מבט מסויים״. ביום הלפני אחרון חבר השופטים של המסגרת השנייה בחשיבותה, בראשות בניסיו דל טורו (סינפיל רציני כך מסתבר), החליט שגם סיום הפסטיבל יהיה מכובד עבור לוזניצה וסרטו כאשר העניקו לו את פרס הבימוי. זהו פרס שאכן משקף נאמנה את הסרט שכל כולו מצוי בשליטה מוחלטת של הבמאי, ברמה כזו שממש מרגישים את המושכות בכל רגע.

״דונבאס״, או ״דאנבאס״ אם להיצמד להגייה הרוסית, הוא שם המקום שיוצג בפנינו באופן מפורט ועתיר זוויות במהלך הסרט, שמחליף דמויות ראשיות בכל כמה דקות ולעתים גם בזמן הסצנה. עשרות הדמויות והלוקיישנים אמורים ליצור תמונה שלמה של המחוז המזרח-אוקראיני שנותר מבולבל מבחינת זהות, בשל התהפוכות הפוליטיות שפוקדות את המדינה בשנים האחרונות. בין הדמויות שווה לציין את קבוצת השחקנים שמתחילה ומסיימת את הסרט, פרובוקטורית בבית הנבחרים, צעירה אמידה המבקרת את אמה במושבה ענייה, חיילים המצויים תחת הפגזה מתמדת, עיתונאים המבקשים לסקר את הנעשה בשכונות ובמחנות הצבאיים כאחד, וגם אזרחים מן השורה שמנסים לנהל את חייהם. אירוע רודף אירוע ועם כל דקה שנוקפת מתברר גודל האבסורד הקיומי באיזור שבו עדיין משתוללת מלחמה בין צבא אוקראינה למורדים פרו-רוסים הנתמכים בידי האימפריה השכנה.

כאמור, לוזניצה שולט ביד רמה בנעשה בפריים והוא לא מרפה אפילו כשהמצלמה מוחזקת ביד ומתרוצצת מדמות לדמות ובטח שלא ברגעים הסטטיים. הכל גם מצולם בשוטים ארוכים באופן שנראה בלתי אפשרי לפרקים בהתחשב בכמות ההתרחשויות. התחושה הנבנית היא כאילו יש מי שמשגיח על הדמויות, במקום אותו האל נטש מזמן, מה שמסייע לשרוד את הצפייה שמלאה בסוגים רבים של קשיים – החל מהיחשפות לתת-תנאים עימם מתמודדות הדמויות (מעוני ועד מזג האוויר), המשך בחרדה מתמדת מהפגזות או התאכזרות של בני האדם האחד לרעהו, וכלה בידיעה ההולכת ומתגברת כי בקרוב ניפרד מן הדמויות הללו בדרך זו או אחרת. הבמאי שומר על אותנטיות לא מעט בזכות השפה המדוברת, באחד הסרטים הכי רוויי קללות ברוסית שראיתי. שווה להזכיר כי אלה עם הפה המטונף ביותר הם דווקא לא העניים, דרך אחת מיני רבות בה נוקט היוצר כדי לערבב בין המעמדות השונים ולהראות משבר אנושי הפוקד את כל שכבות האוכלוסיה.

שתי סצנות הממוקמות לקראת הסוף מצדיקות את הצפייה כולה, לפחות מבחינתי. האחת היא זו שהעניקה לבמאי את ההשראה ליצירה ומבוססת על מקרה אמיתי, בו ״בוגד״ שנתפס נקשר לעמוד רחוב ומותר לחסדי או לשבטי הציבור. למי שאי פעם תהה לא רק איך נראה המון משולהב, אלא כיצד אוסף של אינדבידואלים אדישים שבמקרה עברו בסביבה או מחכים לאוטובוס הופכים לקולקטיב צמא דם – הסצנה או סרטון היוטיוב שהיא מבוססת עליו יכולים להיות שיעור מאלף. בדיוק כשחשבתי שהסרט הגיע לשיאו, הסצנה העוקבת הייתה אחת החתונות המטורללות והמפחידות ביותר שצפיתי בהן בקולנוע. זה לא רק כי היה נדמה שהחתן והכלה בקעו מסיוט של ג׳ים הנסון, או בזכות איחולים שנזרקו לחלל האוויר בנוסח ״שיוולד לכם בן עם מכונת ירייה ביד״, אלא בעיקר האופן בו אותו אספסוף מגיב באלימות גם באירוע מאושר לכאורה. ככזה, ״דונבאס״ בהחלט עומד במשימה לחשוף מנגנונים פנימיים ובאופן ישיר ויבש כפי שלוזניצה הרגיל את צופיו, אבל גם מציג את החיה האנושית ברגעיה הפחות טובים ובעיקר המכוערים.

Border / Gräns
גבול

Image Credit : Meta Spark&Kärnfilm AB 2018

הדבר הכי מהנה ומרגש שיכול לקרות בפסטיבל קאן הוא היווצרות דיבור ובאזז מסויימים סביב אחד הסרטים, רצוי במסגרת משנית, מה שהופך את ההקרנות החוזרות של אותו סרט למלאות ועתירות סקרנות מוגברת. בימים הראשונים של הפסטיבל אי אפשר היה שלא לשמוע שוב ושוב על סרט שבדי עם במאי איראני שהתגובות אליו נעו בין ״יוצא מגדר הרגיל״ ל״דוחה״, אז הייתי חייב לבדוק אותו בעצמי. קוראים לו ״גבול״ והוא אכן התגלה כסרט הכי מקורי ומרתק שיצא לי לחזות בו השנה בריביירה, כזה שלא דומה ליותר מדי סרטים אחרים והוא כל מה שאמרו עליו – גם מגעיל למדי לצפייה וגם מדהים באופן יוצא דופן. אין פלא שהוא סיים את הפסטיבל עם הפרס הגדול של מסגרת מבט מסויים, ולא יפליא אותי גם למצוא אותו בפסטיבלים נוספים בעתיד, בתקווה שגם בישראל.

את אפקט הדחייה משיג הסרט בשנייה הראשונה שנראה הפרצוף של מי שתהיה הגיבורה שלו. זה לא שטינה (אווה מלנדר) היא סתם אישה שאינה עומדת בסטנדרטים מערביים של יופי, כמו שיש בה משהו לא-אנושי שאי אפשר להפסיק להסתכל עליו. כשהיא מפגינה את כישוריה כמוכסת שיכולה לרחרח מרחוק מבריחי סחורות, באופן מילולי, הסקרנות לגבי מה הקטע שלה רק מתחזקת. כאשר היא שבה הביתה למגוריה ביער, כמות התהיות כבר הופכת את הפתיחה של הסרט להברקה מתמשכת. בזמן שנלמד להכיר את הגיבורה ואת שגרתה ומוזרותה, היא תפגוש במעבר הגבול בשדה התעופה בו היא עובדת בדמות נוספת שתהפוך לחשובה לסיפור, וורה (אירו מילונוף). גם אותה היא רוצה לרחרח, אבל מסיבות אחרות – אולי סוף סוף היא מצאה מישהו שדומה לה, לא רק במראה אלא גם בהתנהגות ובדחפים הביזאריים.

העלילה מבוססת על סיפור קצר מאת יון אייבדה לינדקוויסט, מי שאחראי גם למקורותיו של סרט הערפדים המבריק ״הכניסו את האדם הנכון״. גם יצירתו החדשה מטפלת בסוג של יצורים מיתיים, אך לא כדאי לחשוף את זהותם במדוייק גם אם לא מדובר בטוויסט עלילתי. כלומר, אפשר לראות את זה ככה, אבל זה לא העיקר בסרט שמקפיד ומוודא שעוד לפני שהוא אומר בקול רם במה אנחנו צופים, לא יהיה אדם אחד באולם שעלול לחשוב כי הוא צופה בסך הכל בבני אדם שהם קצת משונים. בעזרת הפן הפנטסטי שלו מסוגל הסרט להעלות לדיון סוגיות מגדריות, למשל מה נחשב נשי לעומת גברי, וגם לבחון תפיסות מקובלות של טוב ורע מנקודות מבט שונות, שחלקן היו מהפכות קרביים עבורי הרבה יותר ממה שהסרט מראה או מסתיר.

האפקט של המשיכה-דחייה מן הגיבורה מתעתע לכל אורך הדרך ומושפע מן המפגשים שלה עם אחרים, כאשר היא הופכת אט אט לדמות הכי פחות מכוערת מבין כל אלה שנראות בסרט, כיוון שמעשיהן מסגירים יותר מן האופי שלהן. בכל זאת, לרגישים במיוחד עלולות להיות מספר סצנות קשות הקשורות לרגעים כמו אכילת חרקים או סצנת הסקס המבעיתה של השנה, אבל מה ששבר אותי אישית היה אזכור (ללא המחשה ויזואלית) של פורנוגרפיית ילדים. ״גבול״ כשמו כן הוא – בחינת גבולות מתמשכת לגבי תפיסות מקובלות, לא רק אזכור למקום עבודתה של הגיבורה. בזכות זאת, מצאתי את עצמי נרתע פחות ופחות מן המתרחש על המסך ומתחבר לטבעיות הראשונית של הדברים. בסיום, טחב או ריקבון נראו לי כמו יצירות יפהפיות של הטבע, בזמן שבחירות שנחשבות אנושיות, כמו מה שנראה כטובת הצאצאים, היו בעיניי מעוררות חלחלה. זו לא צפייה קלה ונעימה אבל בהחלט מתגמלת אם תצליחו להסתנכרן עם העולם שהסרט בורא.

Girl
נערה

עוד לפני כל הפרסים שצוינו לעיל, החל מסרט הביכורים המצטיין דרך הסרט הגאה הטוב בפסטיבל ועד הכרה בתרומה של השחקן הראשי הפשוט פנומנלי, לכד את תשומת ליבי הפוסטר של הסרט שעיטר את החלק האחורי של הכניסה לשוק הסרטים. עם כותרת פשוטה באנגלית והפנים של הדמות הראשית בלבד, אפשר היה להבין את כל הסרט ולקבל תחושה ראשונית של חוויית הצפייה בו. בחרתי לתרגם את השם ל״נערה״, ולא נניח ״בת״, משום שהדגש ביצירה אינו רק על ההשתייכות לקבוצה המגדרית של זכרים או נקבות, אלא גם לקבוצת הגיל של בני ובנות העשרה. ובניגוד לסרטים אחרים שראיתי בנושא המרכזי עימו מתמודד הסרט, ההגדרה של ״נערה״ בתור מה שגיבור הסרט רוצה להיות יותר מכל היא הולמת ביותר ממובן אחד של המילה.

את הדמות הראשית, לארה, מגלם השחקן בעל המראה הנשי ויקטור פולסטר, שזוהי לו הופעה ראשונה בקולנוע. אני לא בטוח כמה זמן בדיוק לקח לי להבין שאני צופה בבחור ולא בבחורה, אבל זה לא משנה – כי בדיוק על זה הסרט. לארה מתחילה את הסרט עם המון שינויים בחייה – דירה חדשה בה היא מתגוררת עם אחיה הקטן ואביה המכיל באדם (אריה וורת׳לטר), מקום לימודים חדש לריקוד בלט, ובעיקר התנהלות בעולם כנערה ולא כנער. לפני הניתוח לשינוי המין שלארה חולמת עליו בחוסר סבלנות טינאייג׳רי טיפוסי, עליה לקחת הורמונים לתקופה מסויימת כדי להרגיל את גופה למגדר החדש ולהוכיח שיהיה חזק מספיק כדי לעמוד בניתוח. אלא שבמקביל לארה אינה מוכנה לוותר על חלום הבלט, גם הוא שובר ובונה את גופה מחדש, בגיל הקריטי בו בנים עדיין ממשיכים להתפתח. כיוון שהגיבורה אינה מוכנה לוותר, כי חלומה הוא גם הריקוד וגם השינוי המגדרי, ובתוספת טלטלות רגשיות והורמונליות – מתחיל להצטבר חשש מהתרסקות קרובה.

אם כל זה נשמע דרמטי ומתלהם – ההיפך הוא הנכון. הבמאי הבלגי לוקאס דונט, שזהו סרטו הראשון באורך מלא כאמור, מטפל בדרמה ברכות ובעדינות שמעלה מחדש לדיון את שאלת הבמאים מול במאיות, או יותר נכון משיבה שמין היוצר אינו הקובע בכל הקשור לייצוגים מגדריים. על כל החמלה שהדמויות מוותרות עליה וממאנות להפנות כלפי עצמן, משלים היוצר שלהן את החסר ואף מוסיף מנה כפולה משלו. על אף שהמצלמה נותרת קרוב לגיבורה ולא משה ממנה גם ברגעים אינטימיים החושפים את גופה המצוי בשלב ביניים, לרגע לא הרגשתי שיש פה ניצול או חשיפת יתר. הנושא של הגוף המשתנה, הזר לנשמה שהוא נושא, אקוטי להזדהות עם הגיבורה בכל התהליכים שהיא עוברת. הבמאי מגבה את המתרחש בעשייה קולנועית ריאליסטית-עכשווית, עם הרבה רגעים שחוזרים על עצמם לשם הדגשת הסיזיפיות של חיי הדמות הראשית אבל מבלי לשעמם לרגע. בעיקר הדהימה אותי היכולת לחתוך כל התרחשות ברגע הנכון, מבלי להיגרר לסנסציות מיותרות והחצנות לא נחוצות. כלומר, לפחות עד סיקוונס הסיום.

יש סרטים שמוחרבים על ידי סצנה אחת, כפי שכתבתי למשל על סרט הפתיחה של הפסטיבל, אז זה לא ממש המקרה של ״נערה״. אבל כן הרגשתי פשוט נבגד באחת הסצנות האחרונות, כאשר כל המעלות שציינתי עד עתה פשוט התאיידו והסרט בחר להמשיך להראות את המתרחש גם אחרי שרמז על העתיד לבוא. מצד אחד, איני זוכר את הפעם האחרונה בה סרט גרם לי לכאב פיזי חד כמו ברגע הזה. מצד אחר, זה היה לחלוטין לא בשפה של הסרט ובניגוד לעידון היחסי שהוא שמר עליו באדיקות עד לאותו רגע. כך שכוחו של הסרט עדיין נשמר, ההופעה של פולסטר בתפקיד הראשי היא לא תיאמן בניואנסיות שלה, ובשיח המגדרי הנוכחי נדמה לי שהסרט הזה חשוב יותר מרוב סרטי הטרנסג׳נדרים שראיתי לאחרונה, דווקא בגלל המגדר של השחקן הראשי. אבל מה שהיה יכול להיות סרט מושלם בכמה שהוא מאופק, קצת מוכתם בידי רגע אחד שבו הסכר נפרץ והמים געשו יתר על המידה.

The House That Jack Built
הבית שג׳ק בנה

Image Credit : Zentropa-Christian Geisnaes

בחרתי לסיים עם עוד סרט שפשוט אסור היה להתהלך בריביירה בלי שתהיה לך דעה עליו, בין אם אחרי צפייה או לא. הסרט שמסמן את שובו של המרקיז דה פרובוקציה, לארס פון טרייר, אל פסטיבל קאן אחרי שש שנות גלות בעקבות תקרית ״מלנכוליה״. הבמאי הדני לא עשה המון סרטים מאז, גם אם מחשיבים את ״נימפומנית״ על שני חלקיו בתור צמד יצירות, ונדמה שמצבו הנפשי רעוע מתמיד. בפסטיבל בחרו בחוכמה לכלול אותו מחוץ לתחרות, והעובדה שהלוגו של קאן אפילו לא הוקרן כמקובל לפני הקרנת העיתונאים, גרמו לתהיות האם מדובר בתקלה טכנית או בהתנערות נוספת. מצד אחר, הפסטיבל כן בחר להשיב את פון טרייר לאור הזרקורים גם בתקופה הרגישה הנוכחית ובאקלים בו הוא עצמו הואשם מחדש כי התעלל בשחקנית (הפעם זו ביורק שסיפרה כיצד סבלה ממנו ב״רוקדת בחשכה״, זוכה דקל הזהב יש לציין) בעוד חברת ההפקות שלו, זנטרופה, מלאה בהאשמות על ניצול מיני והטרדות בלתי הולמות.

נראה כי פון טרייר בחר לענות לכל זאת ועוד בדרך היחידה שהוא מסוגל להתבטא בה – סרט קולנוע. ראיתי את רוב סרטיו של הבמאי אז אני מרגיש בנוח לקבוע כי זה כנראה הסרט הכי שונא נשים שלו, באופן שהוא לא רק בלתי מתנצל אלא ממש מתחנן לעזרה. זו גם פחות או יותר הגישה לגבי כל נושא שעולה מן הצפייה וכל עמדה (לא) מוסרית שמביעה הגיבור, המצוי בשיחה פנימית מתמשכת תוך שהוא מביע עמדות המזוהות עם היוצר, חלקן הושמעו בעבר בידי גיבורי סרטיו הקודמים. לכן, בעיניי ״הבית שג׳ק בנה״ נראה ונשמע כמו סרט פרידה, אולי של פון טרייר מן התקופה האפלה במיוחד בה הוא מצוי, אולי מעולם הקולנוע ואולי מהעולם נקודה. יש כאן מעין סיכום של הקולנוע של פוון טרייר, החל מסיקוונס שמצולם כמו ״דוגמה 95״ והמשך במבנה של חלוקה לפרקים כמו ״נימפומנית״ או ״אנטיכרייסט״ המאוחרים או שוטים שממש נלקחו מסרטים אחרים שלו, אבל עם הרבה יותר הרצאות והמחשות ויזואליות בעזרת תרשימים, שרטוטים וחומרי ארכיון כדי להעביר נקודה. שהייתה מובנת גם ככה. וגם מוסברת שוב. ואז חוזרת על עצמה בסצנה נוספת בהמשך – וכן הלאה. מעולם לא התאים יותר הכינוי ״לארס פון נודניק״.

מאט דילון מגלם את ג׳ק, רוצח סדרתי שרק מחפש מי יעניש אותו. אבל בין אם מתוך השגחה עליונה, נחיתותם השכלית של כל בני האדם שאינם הוא, או פשוט עצלות תסריטאית מודעת לעצמה – הוא לא מצליח להיתפס כשם שאינו מסוגל להימנע מהרג. זו אחת הסיבות שהוא מחליט להפוך את הרציחות לאמנות שלו, משתפר ומתקדם באקט ובטכניקה כשם שהוא מאמיר בשאיפות האמנותיות שלו, ואף מתחיל להשאיר חותם וחותמת תחת השם ״מר תחכום״. כמו איזה במאי קולנוע מאוד מסויים למקרה שההקבלה לא הייתה ברורה. בעזרת חמש תקריות ואפילוג הוא שוטח בפני מאזין בלתי נראה (שנשמע כמו ברונו גנץ) את קורותיו, מחפש אחר קהל והערכה לפועלו, בזמן שהוא מתמודד עם דחפים אפלים וכן הפרעות אישיות שונות, למשל אובססיה לניקיון או שנאה יוקדת לבנות המין הנשי, המהווה את מרבית הקורבנות שלו בסרט.

ניכר כי פון טרייר לא סתם ניצל כל הזדמנות כדי לדקור את הקהל עם מקל בצלעות ואצבע בעין, אלא ממש ערך עבודה יסודית ומקיפה של סימון וי על פני כל טריגר אפשרי: רצח אכזרי ומבזה של נשים, טבח בילדים ובחיות, התעללות בכל הנ״ל בעודם חיים או מתים, מיזוגניה שהופכת לאט לאט למיזנטרופיה ואז להתקרבנות, הומור חסר טעם, ואיך אפשר בלי איזו הצדעה במועל יד לנאציזם, עם קריצה כמובן. אני מחשיב את סף הסבל שלי בקולנוע לגבוה אבל כמעט ונשברתי לפחות פעם אחת בסרט מבחינת חוסר היכולת שלי לספוג את הנעשה על המסך. זה היה ברגע כל-כך אגבי של רוע מצד יצור תמים אחד כלפי חסר ישע אחר, עד שממש שמעתי את הנפש שלי נסדקת. בניגוד לכל מקום אחר שבו קראתי על הסרט אני ממש לא הולך לספיילר, אבל הבעיה שגם דיון על עומקים כאלה ואחרים אינו אפשרי הפעם, מכמה סיבות.

הראשונה היא שאחרי הרבה זמן בו אני משמש כפרקליטו של השטן ומסנגר בכל סרט מחדש על היוצר המאוד בעייתי הזה, הפעם אין לי עם מה לעבוד. השלמות הטכנית שאפיינה את הבמאי לאורך רוב הקריירה שלו, פינתה הפעם את מקומה לחוסר אחידות בעשייה שכולל רגעים ממש חובבניים לעניות דעתי, לצד עצלנות מוחשית מאוד בכתיבה. זה קורה כבר בסיקוונס הראשון ולא נותר לתהות עד כמה זה בכוונה, אבל זו הייתה התהייה היחידה שלי פחות או יותר. זאת משום שהסיבה השנייה שדיון מעמיק על הסרט הזה עלול להיות מיותר היא שהיצירה עצמה כבר מגיעה מוכנה מראש עם בעד ונגד לכל דבר שמתרחש בה. הקריינות בין הגיבור למאזין שלו היא מעין ערוץ פרשנות שהוסף בכפייה, המייתר את החזרתיות ובעיקר לא מותיר יותר מדי מקום למחשבה עצמאית, או אפילו ביקורת שמושמעת שוב ושוב מפי הדמות המסתורית של גנץ. כצופה, לא נותר לי המון מה לעשות עם השכל בזמן הסרט, מה שהוביל אותי לחשוב על מילה שמעולם לא חשבתי שאשתמש בה כדי לתאר סרט של פון טרייר – משעמם.

אם ממש מתעקשים אפשר למצוא משמעויות שהסרט לא דן בהן בעצמו, בעיקר סביב הקשר בין תמימות לכאורה לבין כוונות נסתרות או בלתי מודעות. הכותרת ״הבית שג׳ק בנה״ זהה לשמו של ספר ילדים אמריקאי, והסרט עצמו מלא אזכורים לסיפורי ילדים ואגדות עם. החל מהבית שג׳ק בונה בכל פעם מחומר אחר, ואז הורס אותו כמו במעשייה על החזרזירים והזאב שנשף ונשף, דרך אזכורים בדיאלוג ל״אליס בארץ הפלאות״ ועד השכמייה של כיפה אדומה שצצה על המסך בשלב מסויים. אבל מה המטרה של כל זה מלבד המובן מאליו? אולי רק להזכיר עוד ועוד סוגים של אמנות, ליצור עומס קוגניטיבי שיחפה על כך שאין פה כלום שלא שמענו בעבר – אפילו מפון טרייר עצמו. אין שום דבר ראוי לציון או לדיון ביצירה על סבלו של האמן והקיום כחיפוש אחר משהו נשגב בתוך הסבל, אולי בעזרת אמנות, והחיפוש אחר קהל שייתן תוקף ליצירות – כמו פושע שמבקש להיתפס ולהיענש. מצד אחר, זה אולי הסרט שכתבתי עליו הכי הרבה בפסטיבל קאן השנה, למרות שאני שב וטוען שאין מה להגיד עליו. וזה עוד בלי ספוילרים שהכרחיים לכל דיון המבקש להעמיק. לכן, אני מקווה שזו לא המתנה הסופית עימה הותיר אותנו הבמאי, אלא יציאה לדרך חדשה.

נפנוף פרידה מאחד המראות שחולפים על פניהם בקביעות בהליכה מהירה לעוד הקרנה, לעתים מבלי להתעכב על היופי שלהם – לפחות עד הפעם הבאה

תגובות

  1. אורי הגיב:

    תודה רבה על הסקירות במהלך הפסטיבל! שמח שנהנת.
    אגב, ידוע לך אם יפיצו את הסרט החדש של לארס בארץ?

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה גם כאן, שמח שהייתי לעזר.
      אני לא חושב ש״הבית שג׳ק בנה״ הוא החומר ממנו עשויות הקרנות יומיות בבתי הקולנוע בישראל (או בעולם), אבל גם כמעט משוכנע שהוא יצוץ בפסטיבל/ים בארץ.

  2. נ הגיב:

    רגע, למה לא דירגת את הסרטים שאהבת כמיטב המסורת?

    1. אורון שמיר הגיב:

      שאלה טובה!
      האמת שבלטבוקסד ניסיתי לדרג:
      https://letterboxd.com/hgoron/list/cannes-2018/

      אבל גם אז, זה די לפי סקטורים וקשה לי להגיד שהיה סרט אחד ראש מעל כולם.
      אז החמישיה הראשונה שלי, בלי סדר מסויים אבל אולי קצת כן, היא: קיץ, מלחמה קרה, מאושר כמו לזארו, שלוש פנים ובעירה.
      את העשיריה משלימים, שוב באותה שיטה: נערה, גבול, אפר הוא לבן טהור, שחור על לבן ודונבאס.
      הכי גרוע שראיתי הוא ״מתחת לאגם הכסוף״ ללא שום תחרות, פון טרייר ביאס לי את הצורה, ״פרנהייט 451״ ו״בנות השמש״ לא היו ברמה וכל היתר היו חביבים או סתמיים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.