• סיכום המחצית של 2018
  • סרטים חדשים: ״מאמה מיה 2״
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

פסטיבל קאן 2018 – מבט על הבחירה הרשמית

13 באפריל 2018 מאת אורון שמיר

הצטערנו לגלות מבעוד מועד שיום ההכרזה של פסטיבל קאן במהדורתו ה-71 נופל השנה על יום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל, מה שגרם לנו להעדיף בלוג דומם עד שתשקע השמש. במקומות אחרים ברשת אולי כבר קראתם או קראתן את הרשימה אתמול, אבל זו לא דרכנו ובחרנו לכבד לפני שהתפרצנו בניוז. מה גם שכמו תמיד עם הפסטיבל הצרפתי, חשוב להדגיש שזהו רק אות הפתיחה, הרגע שבו טפטופים ושמועות הופכים לנחשול אחרי הרמת הסכר, ולכן עוד צפויות לנו חדשות וכותרות בנושא. אז אחרי שנודע כי ״כולם יודעים״ של אסגר פרהאדי יהיה סרט הפתיחה וגם ישתתף בתחרות, ולאחר ריב האהבים המתמשך בין קאן ונטפליקס שהוביל למשיכת כל סרטי ענקית הסטרימינג מן הריביירה, אנחנו שמחים לקבץ יחד את כל הידוע כעת על התוכניה המתהווה. זה כמובן אומר שהפוסט יעודכן בהמשך, בין אם מדובר במסגרות שלמות שעדיין ממתינות כמו ״שבועיים של במאים״ ו״שבוע הביקורת״ (בית חם יותר לקולנוע הישראלי מאשר היתר), או עדכונים לתחרות המרכזית. נזכיר שבשנה שעברה ״הריבוע״ של רובן אוסטלונד התווסף רק לאחר שכבר הוכרז הליין-אפ – וזכה לבסוף בדקל הזהב.

שני נציגים ישראליים כבר יש בבחירה הרשמית, נכון לכרגע במסגרות הסרטים הקצרים בלבד. במסגרת הסינפונדסיון, מילה אחת מסובכת בה משתמשים הצרפתים במקום להגיד שזו התחרות לסרטי סטודנטים, יתמודד הסרט ״דולפין מגומי״ של הבמאי אורי אהרון מביה״ס לקולנוע ע״ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. זוהי השנה השנייה ברציפות בה ביה״ס טיש מייצג את ישראל בתחרות זו, אחרי ש״בן ממשיך״ עשה זאת אשתקד. סרטו של אהרון מתואר כלילה אינטימי בדירה תל אביבית בין שני גברים (חן חפץ, עמרי לרון) שהכירו זה עתה – החיבור הגופני מיידי ומסעיר וככל שהלילה מתקרב לקיצו הם נופלים זה בקסמיו של זה, עד שהכמיהה לאהבה נכנסת לחדר. האמת שיש עוד יותר מכך ביצירה, אם תשאלו את מי שכבר צפו, אבל בשלב זה עדיף לדבוק בתקציר המותר לפרסום ולקוות שהסרט יצוץ בעונת האופירים עת יוכרזו הקצרים המתמודדים גם שם. במקביל, בתחרות לסרטים קצרים עצמאיים, כלומר שאינם תחת המטרייה של בתי ספר לקולנוע, יוקרן סרט חדש של היוצר הישראלי העסוק אורן גרנר (״גרינלנד״, ״טסט״, ״שן-כריש״). מדובר בהפקה צרפתית בשם ״גבריאל״, העוקבת אחר נער בן 16 בשם דמיאן הלוקח חלק במשלחת חיפוש אחר בן כיתתו (ששמו כשם הסרט אפשר להניח). דמיאן נפרד מן הקבוצה ומעמיק בעצמו אל תוך היער, ומוצא שם תגליות כמו למשל רחפן העוקב אחריו. בהצלחה לישראלים, את כל המתחרים שלהם אפשר למצוא באתר הפסטיבל.

מסגרת שאני דווקא כמה להרחיב עליה אבל עדיין אין מידע היא זו של הקלאסיקות, אבל גם מלכתוב על ההיי-לייט שכן נחשף כל המקלדת שלי מלאה ריר: הקרנת ״2001: אודיסיאה בחלל״ בעותק פילם חדש שהוכן מן הנגטיב המקורי (לא דיגיטלי ולא משוחזר), בפיקוחו של כריסטופר נולאן, שגם יבוא להקדים דברים לפני ההקרנה. נולאן הוא ממש לא הבמאי הכי קרוב לסטנלי קובריק שפועל היום, אבל לשמוע את מלך האיימקס מדבר על תהליך הכנת העותק החדש ליצירה המכוננת נשמע לי כמו חוויה של פעם בחיים. כשיוכרזו יתר הקלאסיקות אקדיש להן פסקה, בינתיים יש מספיק סרטים בפוסט גם ככה. לפני שנגיע אליהם, אני מחוייב לכתוב שהתמונה הראשית היא הפוסטר הרשמי של הפסטיבל לשנה זו, מתוך ״פיירו המשוגע״ של גודאר, וזהו הקרדיט שלה: 2018 official Poster © Design : Flore Maquin – Photo : Pierrot le fou © Georges Pierre.

התחרות הראשית

כפי שאפשר ללמוד מפוסט התחזית של עופר, ההפתעות היחידות הן מי לא בתחרות. זאת משום שמבין 18 הסרטים שיתמודדו על פרס הקולנוע היוקרתי בתבל, הלא הוא דקל הזהב, 16 הופיעו בהימורים של עופר – אבל דורגו מתחת לשמות גדולים שנעדרים (בינתיים? אולי חלקם יגיע בהמשך). ספרתי ארבעה צרפתים, ארבעה אסיאתיים, שני איטלקים, שני אמריקאים, שני איראנים ושני לבנונים, לצד תפזורות אירופאיות נוספות – מה שאומר עסקים כרגיל בקאן, עם קצת יותר העדפה לאסיה מן הרגיל ופזילה לכיוון המזרח התיכון במקום אל אפריקה. ספרתי גם שלוש במאיות, יותר מהרגיל אבל עדיין אחוזים נמוכים למדי, וסרט ביכורים אחד שכבר מעורר סקרנות מעצם היותו בתחרות. חריגה אחת בולטת מן הנורמה שהשתרשה בשנים האחרונות היא שסרט הפתיחה יהיה חלק מן התחרות, אז נתחיל איתו כמובן.

Everybody Knows / Todos lo Saben
סרט הפתיחה: כולם יודעים

Everybody Knows © memento films

הסרט הראשון שכולם יודעים שהוא בתחרות, מעצם היותו גם סרט הפתיחה עליו הוכרז מבעוד מועד. לא עניין של מה בכך בפסטיבל, שאוהב את סרטי הפתיחה שלו בשנים האחרונות מחוץ לעסקי התחרות, בדרך כלל אמריקאים או לפחות זוהרים. אבל מי יכול להגיד שסרט בכיכובם של בני הזוג פנלופה קרוז וחאבייר בארדם, אינו נוצץ. הבמאי הוא אסגר פרהאדי האיראני, שיבקש להשתדרג השנה מבחינת יוקרה לא רק במשבצת של הפתיחה אלא גם בדקל הזהב שחסר לו בארון הגביעים. סרטו הקודם, ״הסוכן״, התווסף ברגע האחרון לתחרות ויצא מעוטר בשני פרסים, וגם הפקתו דוברת הצרפתית ״העבר״ השתתפה בתחרות וזיכתה את ברניס בז׳ו בפרס השחקנית. הפעם עובד הבמאי בשפה הספרדית הזרה לו, עם כי הנושא מוכר – דרמה משפחתית הסובבת סביב הגירה. קרוז מגלמת ספרדייה השבה אל עיירת הולדתה הסמוכה למדריד לאחר שנים של מגורים בארגנטינה. איתה חוזרים בעלה (בארדם) הדרום-אמריקאי וילדיהם, והתקציר מבטיח שלא הכל הולך חלק.

At War
במלחמה

בצרפתית נקרא הסרט ״Un Autre Monde״, כלומר עולם אחר, אבל בחרתי בכותרת האנגלית כפי שעשו בהכרזה. הבמאי סטפן בריזה שב לשתף פעולה עם השחקן ונסן לינדון, מה שעבד עבורם לפני שלוש שנים – ״ערכו של אדם״ היה הפעם ראשונה בתחרות לבמאי הוותיק וזיכה בפרס את השחקן שלו. בסרט החדש מגלם לינדון את הדובר של איגוד עובדי מפעל שאילץ את עובדיו לחתום על קיצוץ בשכרם כדי להבטיח את המשך העסקתם לחמש שנים הבאות, אלא שתוך שלוש שנים המפעל עומד להיסגר והעובדים יוצאים למאבק. אגב, לינדון הוא חבר קרוב של תיירי פרמו, מנהל פסטיבל קאן. סתם לידע כללי, טריוויה זה נחמד לא?

Dogman
כלבן

אחרי ההרפתקה הבינלאומית שלו ״מעשיית המעשיות״ שגם התחרתה בקאן, שב הבמאי האיטלקי מתאו גארונה אל מולדתו ואל עולם הפשע. בשונה מ״גומורה״ המאפיה אינה של נאפולי אלא של פאתי רומא, ומועד ההתרחשות הוא שנות ה-80, בהתבסס על פרשייה אמיתית שנחשבת לאחת הכי מעוררות חלחלה בתולדות האומה. מגדל כלבים (מרסלו פונטה) המתגורר בין העיר לטבע, חוטף מהבריון השכונתי, מתאגרף לשעבר. בהמשך הוא דורש ממנו כבוד באמצעים מחרידים, כנראה מה שמשך את הבמאי לפרויקט מלכתחילה. אפשר רק לקוות ששום בעלי חיים לא יסבלו יותר מדי.

LE LIVRE D’IMAGE
ספר הדימויים

בשנה שעברה היה ז׳אן לוק גודאר נוכח-נפקד בפסטיבל, בעיקר בזכות הסרט ״יוצא מן הכלל״ שהיה ביוגרפיה לא רשמית שלו, לצד אזכור לא מחמיא ב״אנשים ומקומות״ של אנייס ורדה ו-JR. אבל הפעם חוזר הבמאי בכבודו ובעצמו לתחרות. בפעם הקודמת שזה קרה, ב-2014, סרטו ״שלום לשפה״ חלק את פרס חבר השופטים עם ״מאמי״ של קזבייה דולן. לא הרבה ידוע על הסרט וכך גודאר מעדיף את זה, כפי שאפשר להבין מן התקציר אותו עופר תירגם יפה בפוסט שלו: ״כלום פרט לשקט, כלום פרט לשיר מהפכני, סיפור בחמישה פרקים, כמו חמש אצבעות כף היד״.

NETEMO SAMETEMO / ASAKO I & II
אסאקו: חלק 1 ו-2

הפתעה ראשונה בתחרות – סרט שמגיע די משום מקום, כלומר לא כיכב באף תחזית (לפחות כזו שאני ראיתי). הבמאי הוא ריוסוקה האמגוצ׳י ולמרות שזהו סרטו התשיעי באורך מלא, אני חייב לציין שמלבד ״Happy Hour״ לא שמעתי עליו. הסרט מבוסס על ספרה של טומוקה שיבאסאקי ואם השמות היפניים עושים סחרחורת – חכו לתקציר. אסאקו מן הכותרת היא צעירה מאוסקה (טיהי) המתאהבת בבחור שנעלם לפתע. בפרק השני של היצירה, בחלוף כמה שנים, היא מתגוררת בטוקיו ופוגשת בחור שנראה כמו אהובה, אבל אישיותו שונה לגמרי. היא מתאהבת גם בו. תרגום-גוגל תירגם לי את השם היפני של הסרט בתור ״גם אם תעיר אותי״ וזה כל כך יפה שהייתי חייב לחלוק.

SORRY ANGEL
מלאך מתנצל

סרט צרפתי נוסף עם שם השונה מאוד במקור – בצרפתית הוא נקרא ״Plaire, aimer et courir vite״, שעופר תירגם כ״עונג, אהבה וריצה מהירה״ אז לא אתווכח. כך או אחרת, זה הסרט שמשיב לתחרות את כריסטוף הונורה אחרי כעשור מאז ״שיר אהבה״. ונסן לסקוט ופייר דלדונשמפ מגלמים סופר פריזאי המאמין כי גיל 40 הוא רק ההתחלה בשבילו, וסטודנט צעיר וחובב קריאה שחושב כי הכל אפשרי. הם מתאהבים אי אז בשנות ה-90 של המאה הקודמת, אבל אצל הונורה לא הכל ורוד.

GIRLS OF THE SUN
בנות השמש

סמנו פה וי על במאית ראשונה (ולא אחרונה) בתחרות הראשית. מדובר בצרפתייה אווה הוסון, שסרטה ״באנג גאנג (סיפור אהבה מודרני)״ אולי זכור לבאי פסטיבל ירושלים 2016. בקאן גילו אותה באיחור, זהו סרטה השני באורך מלא והרביעי כבמאית אחרי שהתנסתה במשחק בשנות ה-90, ואפשר להניח שהם לא מתכוונים לוותר. גם הנושא ולפחות שתי השחקניות הראשיות ודאי היוו גורם מכריע במשיכת תשומת הלב של הפסטיבל: עמנואל ברקו וגולשיפטה פרהאני, הראשונה כעיתונאית צרפתייה והשנייה כמנהיגת לוחמות כורדיות המשתתפות במערכה לשחרור עירן שנשבתה בידי דעא״ש. מבוסס על אירועים אמיתיים, כמובן, אבל נשמע מסקרן יותר מן המציאות בעיניי.

ASH IS PUREST WHITE
אפר הוא לבן טהור

הסרט שאני הכי מצפה לו מן התחרות השנה, בזכות זהות הבמאי – ז׳אנג ז׳יה-קה, המסאטר הסיני שנוהג לפקוד את פסטיבל קאן מאז 2002 עם סרטיו ״תענוגות לא ידועים״, ״עיר של 24 שעות״, ״הלוואי שידעתי״, ״מגע של חטא״ (שהעניק לו את פרס התסריט) ו״הרים עלולים לזוז״. סרטו החדש נשמע כמו שילוב של לפחות שני האחרונים, בזכות התיאור ״סיפור אהבה אלים המתפרש על פני שנות ה-2000״ והתקציר שמספר על רקדנית ( ז'או טו) המבצעת פשע כדי להגן על בן זוגה המאפיונר, נכלאת, מרצה את עונשה ויוצאת לחופשי אחרי שנים במטרה לחדש את אהבתם. מהיכרות עם הבמאי המומחה גם בסרטים קצרים ונוהג לפצל את הארוכים שלו לאפיזודות, לא אתפלא אם זה יקרה בשנית ואם התקציר והתיאור מסיחים מן העיקר. עוד שווה להזכיר שמדובר בהפקה חצי צרפתית, עם משתפי פעולה כמו הצלם אריק גוטייה (״עד סוף העולם״).

SHOPLIFTERS
גונבים מחנויות

אסיאתי נוסף המבקר בריביירה מאז תחילת האלף הוא היפני הירוקאזו קורה-אדה, שנמצא במערכת יחסים מורכבת יותר עם הפסטיבל: ב-2013 זכה ״סיפור משפחתי״ בפרס חבר השופטים, ב-2015 ״אחותנו הקטנה״ התמודד בתחרות, בשנה לאחר מכן נדחק ״אחרי הסערה״ למסגרת מבט מסויים המשנית, ואשתקד סרטו ״הרצח השלישי״ הוצג בכלל בפסטיבל ונציה. כפי שניתן להבין, ללכת אל פסטיבל אחר גרם לקאן לקנא ולהשיבו לתחרות הראשית עם סרט שמשלב את שני תחומי העיסוק החביבים על הבמאי – משפחה ופשע. ליתר דיוק, משפחת פושעים זוטרים המתפרנסת בדוחק מרמאויות וגניבות מאמצת אל ביתה הדל ילדת רחוב, המשנה את הסדר הקיים.

CAPERNAUM
כפר נחום

נא לא לצחוק על התרגום העברי, של עופר לפניי יש לציין, כי אין ספק שהבמאית הלבנונית נאדין לאבקי כיוונה אל היישוב בחופה הצפוני של הכנרת. הסרט אמנם צולם בלבנון אבל מקום ההתרחשות הוא ״עיר לא מוגדרת במזרח התיכון״, כך על פי התקציר, המספר גם שבמרכזו צעירה המורדת בשינויים שנכפים על המקום בעזרת המערכת המשפטית. אם לשפוט על פי סרטיה הקודמים של הבמאית, ״קרמל״ ו״לאן הולכים עכשיו?״, שגם הם היו בקאן, התיאור הזה יתובל בהרבה הומור אבסורדי אבל גם אנושיות ולבביות. בבזמן שעל לבנון עוברת שנה קולנועית מעולה עם המועמדות לאוסקר של ״העלבון״, מקום התרחשות סרטה של הבמאית השנייה בתחרות הוא כנראה הכי קרוב שישראל תגיע השנה לדקל הזהב, פחות בסרט ארוך. אגב, ארוך זו לא מילה – שיאן האורך השנה, שעתיים וחצי, 2 דקות יותר מן הבא אחריו ברשימה.

BURNING
בוער

חזרה אל אסיה והפעם אל אימפריית הקולנוע השלישית של האיזור – דרום-קוריאה. אם כי יש כאן קשר ליפן – הסרט מבוסס על סיפור קצר של הארוקי מורקמי בשם ״Barn Burning״. הבמאי הוא הקוריאני הפיוטי לי צ׳אנג-דונג, שסרטיו ״זריחה סודית״ ו״שירה״ הוצגו בקאן וסידרו לאחרון זכייה בפרס התסריט. המשולש העלילתי מפגיש את גיבור הסיפור (יו אה-אין) עם מישהי מעברו (ג׳יון ג׳ונג-סאו), המבקשת ממנו לשמור על החתול שלה בזמן שהיא באפריקה. בשובה, היא מציגה בפניו זר מסתורי (סטיבן יאון) עם תחביב לו שגרתי, שאולי קשור לכותרת הסרט.

BLACKKKLANSMAN
שחור בקו קלוקס קלאן

לראשונה מאז 2002 – ״א ספייק לי ג׳וינט״ בפסטיבל קאן! אז זה היה על חלקו בקומפילציה ״Ten Minutes Older: The Trumpet״, אז אם רוצים להיזכר בפעם האחרונה ספייק לי התמודד על הדקל, זה היה ב-1991 עם ״קדחת הג׳ונגל״. קשה לקרוא לזה קאמבק היות והבמאי הוותיק עובד ברציפות, גם אם רחוק מאור הזרקורים. אבל נדמה שמאז ״שי-ראק״ ב-2015 ובזכות גרסת הסדרה הנטפליקסית לסרטו ״לא יכולה בלי זה״ (גם הוא הוצג בקאן אגב), לי חזר לבמה המרכזית. זה יהיה סרטו השני ב-2018, אחרי ״Pass Over״ שהוקרן בסאנדנס ו-SXSW והפעם מדובר בעיבוד לספרו של רון סטולוורת׳. בסרט מגלם את בן דמותו ג׳ון דייויד וושינגטון, כבלש משטרה אפרו-אמריקאי מקולורדו שכחלק מעבודתו הסתנן לשורות הארגון הגזעני ועטוי השכמיות הקו קלוקס קלאן – והתברג בצמרת. עוד מככבים: אדם דרייבר, טופר גרייס, לורה הרייר, ריאן איגולד וקורי הוקינס.

UNDER THE SILVER LAKE
מתחת לאגם הכסוף

נשארים בטריטוריה אמריקאית אבל משנים כיוון עם סרטו החדש של דייויד רוברט מיטשל, מי שפרץ לתודעה העולמית בזכות להיט האימה ״It Follows״. שווה להזכיר שזהו סרטו השלישי, הראשון היה ״The Myth of the American Sleepover״, וזו הפעם הראשונה שלו בתחרות אחרי פעמיים ב״שבוע הביקורת״. אפשר לקוות שהוא נכנס דרך אותה דלת שעברו בה בשנה שעברה האחים ספדי וסרטם ״גוד טיים״, כלומר על תקן היוצר האמריקאי הצעיר שקאן שמחים לטפח. אנדרו גארפילד מגלם צעיר הוליוודי שנדלק על השכנה שלו (ריילי קיו), אלא שהיא נעלמת מביתה בלילה בלי הסבר. הוא משוכנע שהיא משאירה לו סימני דרך ותעלומות, במעין הכלאה מוזרה, ספק מותחת וספק קומית, בין ״בריק״ ל״ערים של נייר״ אם לשפוט על פי הטריילר.

THREE FACES
שלוש פנים

סרט איראני שני ברשימה מאת עוד אחד מיוצרי הדגל של המדינה – ג׳אפר פאנהי. מאז שזכה במצלמת הזהב ב-1995 עבור יצירתו ״הבלון הלבן״, פאנהי שב מדי פעם לבקר בקאן, בדרך כלל במסגרת מבט מסויים (״זהב ארגמן״ למשל). כלומר, אלה סרטיו השבים לבקר – הוא עצמו שהה במעצר בית בשל הסתבכות עם השלטונות, מה שלא הפריע לו להמשיך לצלם, למשל את ״זה לא סרט״, ולהבריח את התוצאה מערבה מאיראן. לא ידוע האם הבמאי יורשה להגיע לקאן, ועל הסרט ידוע רק הקונספט שלו: שלוש שחקנים מדורות שונים, האחת ותיקה שעבדה עוד לפני המהפכה וכיום פרשה, השנייה כוכבת גדולה בימינו, והשלישית היא ילדה השואפת ללמוד משחק. על דקל הזהב פאנהי מעולם לא התחרה, בעוד פרסים מוונציה וברלין כבר יש לו בזכות ״המעגל״ ו״טקסי״ ממש לאחרונה. פרס אחד כבר יש לו – הסרט הקצר בתחרות (84 דקות), בדקה אחת מן הבא.

ZIMNA WOJNA / Cold War
מלחמה קרה

זוכרים את סצנת החיזור בין הג׳אזיסט לנזירה בסרט ״אידה״ של הבמאי הפולני פאבל פאבליקובסקי? נשמע על פי התקציר לסרטו החדש כי הוא בחר להרחיב לפיצ׳ר את הרגע הקולנועי המרהיב ההוא, אחד מיני רבים בסרטו זוכה האוסקר. התקציר מבטיח סיפור אהבה מלא תשוקה בין שני אנשים שמפרידים ביניהם שוני באופי ובמעמד, על רקע שנות ה-50 והמלחמה הקרה בפולין, ברלין, יוגוסלביה ופריז. אני מודה לכך שחלק מהן ארצות וחלק ערים, כך בתקציר. הבמאי שב לצלם בשחור-לבן, בעזרתו של לוקאש זאל שצילם גם את סרטו הקודם. זו הפעם הראשונה של פאבליקובסקי בקאן בכל מסגרת שהיא.

LAZZARO FELICE
לזארו מאושר

במאית אחרונה (לעת עתה?) במסגרת הרשמית היא אליצ׳ה רורוואכר האיטלקיה, כשרון שמטופח בריביירה באדיקות. סרטה הראשון, ״גוף שמימי״, זכה במצלמת הזהב ב-2011 וסרטה הבא, ״פלאות״, לקח את פרס חבר השופטים. בקצב הזה ועם אג׳נדה מוצהרת של הפסטיבל לקדם יוצרות, בתוספת יושבת הראש של חבר השופטים השנה הלא היא קייט בלאנשט, אני מבקש לרשום כבר מעכשיו את אחת הפייבוריטיות לדקל, או לפחות למדליה. באנגלית הסרט נקרא ״My Bitter Land״ ומככבים בו ניקולטה בראשי, סרגי לופז ואלבה רורוואכר, אחותה של הבמאית ושחקנית בזכות עצמה. העלילה? אדם החי בשולי החברה מסוגל לסוע בזמן. אוקיי, אני חייב לראות את זה.

Leto / Summer
קיץ

אינו ביוגרפיה של השחקן ג׳ארד לטו, כפי שעלול להשתמע מן הכותרת הרוסית, אלא דווקא של ויקטור טסוי, אחד מחלוצי מוזיקת הרוק העכשווית ברוסיה. העלילה מתרחשת בלנינגרד של 1981, אז סצנת הרוק המחתרתית רק החלה ללבלב, תחת השפעות מערביות כמו דייויד בואי ולד זפלין, ובמרכז הסיפור משולש אהבים. את הכוכב מגלם טיאו יו, שחקן גרמני בעל מראה קוריאני, אבל הגיבור האמיתי הוא הבמאי קיריל סרברנינקוב, מי שכיכב בריביירה לפני שנתיים עם ״הסטודנט״. אז זה היה במסגרת מבט מסויים, אבל כמויות היח״צ והבאזז זכורות לי עד היום יותר מכמה מסרטי התחרות, וכעת תורו לנסות את מזלו בליגת העל של הקולנוע. כלומר, אם יתנו לו לצאת ממאסר הבית בו הוא שרוי. זה ממש מתחיל להיות טרנד נוראי לכלוא קולנוענים, הא?

YOMEDDINE
יום הדין

סרט הביכורים היחיד בתחרות שייך ליוצר המצרי אבו בחר שאווקי, או איי. בי. שאווקי כפי שהוא קרוי באתר הפסטיבל. אם כבר יש סרטים ראשונים המוקפצים מיד לתחרות, לפעמים זה נגמר כמו עם ״הבן של שאול״, כך שהבמאי המתחיל יזכה להרבה תשומת לב מעיתונאים שיהיו חייבים לראות למה דווקא הוא מתאים לרמות הגבוהות. כיוון שזה אחד התקצירים הכי מחמירי לב שקראתי בעת האחרונה, אני יכול לתחיל לנחש בעצמי – מצורע קופטי והיתום שאימץ לו כשולייה, עוזבים את מושבת המצורעים שלהם ויוצאים למסע ברחבי מצריים בניסיון לברר מה עלה בגורל המשפחות והאנשים שהכירו. יותר יום הדין מזה לא תמצאו, ובזאת גם תמה התחרות על פי ההכרזה הרשמית נכון ליום חמישי ה-12 באפריל.

 

מחוץ לתחרות, סרטי חצות והקרנות מיוחדות

זה המקום עבור אנשי הפסטיבל לכבד אבל גם להשתולל, כלומר להכליל סרטים שחשוב להם להטביע על הפוסטר את סמל הפסטיבל, אבל בלי הבלאגן של מסגרות תחרותיות. אז אלה שנותרו בחוץ אבל יזכו לפרימיירות מתוקשרות ויתהלכו על השטיח האדום הם ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״ של רון האוורד, הסרט עם הכי הרבה צרות שמגיע השנה אל בתי הקולנוע בקיץ וזקוק מאוד לתשומת לב חיובית, ולצידו ״האמבטיה הגדולה״ (LE GRAND BAIN) של ז׳יל ללוש. מסגרת סרטי החצות מכילה השנה את ״ארקטי״ (ARCTIC) של ג׳ו פנה, ואת ״המרגל שהלך צפונה״ GONGJAK (THE SPY GONE NORTH) של ג׳ונג-בינג יון.

ההקרנות המיוחדות השנה אכן מלאות ייחוד, בעיקר בנוגע לפורמטים ואורכים. ראשית ישנה קומפילציה בשם ״10 שנים בתאילנד״ (10 YEARS IN THAILAND) עליה חתומים ארבעה. בנוסף יוקרנו ״המדינה נגד נלסון מנדלה ואחרים״ (THE STATE AGAINST MANDELA AND THE OTHERS) של ניקולס שמפו וז׳יל פורט, ״הקרקס המיסטי הגדול״ (THE GREAT MYSTICAL CIRCUS) של קרלו דייגס, ״המעבר״ (LA TRAVERSÉE) של רומן גופי, ״אל ארבע הרוחות״ (TO THE FOUR WINDS) של מישל טוסקה. שמות מוכרים יותר ותיעודיים ביותר כוללים את יום ונדרס עם סרטו ״האפיפיור פרנסיס – איש של כבוד״ (POPE FRANCIS – A MAN OF HIS WORD), שקל לנחש את מושאו, ואת סרטו בן 8 השעות ורבע של וונג בינג ״נפשות מתות״ (DEAD SOULS). זהו לא עיבוד ליצירת המופת הספרותית באותו השם אלא דוקומנטרי על גסיסה ומוות, שכנראה יגרום לכולם לרצות למות.

תגובות

  1. רונה הגיב:

    מספר תיקונים לשוניים קטנים:
    1. בפסקה על הסרט של אשגר פרהאדי צ"ל "אם כי" ולא "עם כי"
    2. התרגום של השם ״Plaire, aimer et courir vite״ אינו מדויק. עונג זה PLAISIR, ו – PLAIRE זה לחבב וגם 'לרצות' (כלומר, לעשות מה ש-X רוצה). בנוסף, אינפיניטיפים בצרפתית הם כמעט תמיד פעלים. אז 'לחבב, לאהוב ולרוץ מהר' או אולי 'לרצות, לאהוב ולרוץ מהר'? התרגום השני לוכד במידת מה את שתי המשמעויות של המילה, כשהוא בלי ניקוד, אבל שניהם לא משהו.
    אגב, שני דברים – א. הסרט רץ בצרפת (בשנה שעברה) תחת השם "Plaire, BAISER et courir vite", כלומר, 'לרצות, לנשק ולרוץ מהר' (לדעתי יש בשם הזה יותר היגיון). ב. שם הסרט באנגלית מרפרר לשיר של סרז' גינסבורג, שמעניק מעט יותר רמזים לתוכן הסרט ככל הנראה.
    3. בפסקה על 'כפר נחום' צ"ל בזמן ולא בבזמן
    4. בפסקה על 'בוער' צ"ל תחביב *לא* שגרתי (ולא 'לו' שגרתי)
    5. ולקינוח – 'יום ונדרס' הוא כנראה ספק כפיל ספק טפיל של הבמאי וים.

    סליחה על הקטנוניות, ותודה על הפוסט!

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה רבה על התיקונים (במיוחד השני! השכלתי) ואין צורך להתנצל על קטנוניות.
      הפוסט הזה נכתב יחסית בחופזה וגם זקוק לעדכונים ורענונים, שיגיעו בהקדם.

  2. blue2424 הגיב:

    תענוג של פוסט!!!!! תודה

  3. אנטון הגיב:

    תודה רבה!

  4. איתמר הגיב:

    תודה על הפוסט!
    דווקא נראה לי הגיוני שנולאן מגיע לדבר לפני הקרנת אודיסאה בחלל. אומנם במאים עם סגנונות שונים לגמרי, ובכל זאת אינטרסטלר מזכיר מאוד את הסרט בכמה דרכים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.