• סרטים חדשים: ״קצפת ודובדבנים״ של גור בנטביץ׳
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019
  • ״איפה את, ברנדט?״, סקירה

פסטיבל ונציה 2019: ״הציפור הצבועה״, ״תרבות שבת״, ״מחכים לברברים״

7 בספטמבר 2019 מאת אורון שמיר

אחרי שבוע וחצי של שמש קופחת, הגשם הגיע בסוף השבוע לוונציה. עופר ואני נצטרף לאווירה ונסיים את מבול הדיווחים, לפני שיכריזו במוצאי שבת על הזוכים באריה הזהב וביתר הפרסים. הספקולציות רבות משום שלא היה בהכרח סרט אחד בולט במיוחד, יותר כמו חמישה-שישה שנראים כמו מכנה משותף סביר עבור חבר שיפוט, לצד אחרים שיכולים להפתיע. על כמה מהם תוכלו לקרוא בהמשך הדיווח שלי, שכמו קודמו מתמקד בתוצרת הבינלאומית אבל אפשר למצוא בו גם שמות מפורסמים אם מחפשים. עוד לפני כן – מדריך מקוצר לקריאת כותרות מאתרים אחרים, בעיקר מחו״ל. כי אני קורא ושומע תגובות לנוכח דיווחים מן הפסטיבל וחשוב לי לזעוק מכאן, מהשטח, שהכל שטויות.

לדוגמה, אם כתוב ״הצופים נטשו בהמוניהם את הסרט״, אלו שטויות. בכל סרט שהייתי בו, גם הקשה והאכזר וגם החביב והמתחנף, אנשים יצאו באמצע ובשלבים שונים של ההקרנה. זה טבעם של פסטיבלי קולנוע. יש פה אנשי תעשייה לצד מבקרים ומסקרים, ובכל סרט בערך אחוז אחד מ-1,500 הצופים נוטש. אני גם מוכרח להכריז בולשיט על כל שיטת אומדן מחיאות הכפיים בסיום. אם כתוב ״כך וכך דקות של סטנדינג אוביישן״ לגבי סרט מסויים, אין לזה שום משמעות – כל סרט זוכה לתרועות ממושכות בפרימיירה, כי היוצרים מצויים באולם. בהקרנות העיתונאים אפשר לחוש מעט יותר טוב לאן נושבת הרוח, אבל גם אז אין באמת הבדל בין דקה או שתיים של מחיאות כף. זה ממש לא הברומטר של הפסטיבל, שהדרך היחידה לנסות ולמדוד הייפ במהלכו היא כמות השיחות האקראיות שנתקלים בהם. לדוגמה, הסרט הראשון בפוסט הכמעט-אחרון.

The Painted Bird
הציפור הצבועה

אחד הדברים שהיו הכי חסרים לי בפסטיבל הם סרטים מאתגרים. באמת שחצי מהתחרות אי אפשר היה לשדר אפילו בטלוויזיה מרוב חוסר עניין ונינוחות הצפייה. כשאכן הגיע סרט תובעני ואמנותי יותר, שמעתי לא מעט תגובות מפונקות. אולם, כך בכל זאת החל דיון ער של בעד ונגד, במקום הנהוני הסכמה אל מול בינוניות. ״הציפור הצבועה״ היה הסרט הגדול של הפסטיבל עבור רבים, או חרפה שאין כדוגמתה עבור אחרים. מובן שכולם הגזימו, אבל אחרי האמוציות הגיעו גם הסברים לכאן או לכאן. עבורי, הוא היה גלגל הצלה בים רגוע מדי, סערה קצרה והכרחית בפסטיבל נינוח.

מדובר בסרט שיישמע כמו קלישאת פסטיבלים, עם הצילום המוקפד בשחור ולבן, האורך הכללי וכמובן הנושא ואופן הצגתו. את עלילת הסרט חבל לתאר משום שהיא לא חדלה להפתיע במשך 169 דקות. הקונספט הוא מעקב אחר ילדון באיזורים שונים של אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בכל פעם שהוא מגיע אל דמות הורית חדשה מופיע שמה כמעין פרק בסיפור, אינטרקציה בדרגת קושי עולה. אם על ״הבן של שאול״ אמרו שהוא סימולטור של אושוויץ, אז ״הציפור הצבועה״ מתגבר בקצב של משחק מחשב שכל שלב בו מזוויע ומחריד מקודמו. כולל ״שלב בוס״ בכל פעם שפרצוף מוכר מפציע על המסך, מאודו קיאר וסטאלן סקרסגארד ועד הארווי קייטל (בדיבוב לסלבית). כל זה בלי מחנות ריכוז ועם מעט מאוד נוכחות של הצבא הנאצי, כדי חהדגיש שגם לשרוד לבד ביערות בגיל חד-ספרתי זה לא פשוט. בטח לא כשכל מקום אליו מגיע הגיבור מציג לו עוד ועוד רוע אנושי, שלא היה חסר ממנו בשום מקום באירופה באותה התקופה.

יש בסרט כל-כך הרבה אכזריות לשמה עד כי אני מבין את מי שבחרו לצאת מן האולם, איש איש ונקודת השבירה שלו או שלה. משהו ברמה של ״צא וראה״. אז אני לא יכול להמליץ על הסרט הזה לעולם ולאף אחד, אבל אנסה להסביר מדוע בכל זאת אני לא מתחרט על הצפייה בו. ראשית, חשוב לי לציין שבניגוד למה שאני קורא ברשת, הסרט אינו פורנוגרפיה של סבל ואינו מתענג על הזוועות שהוא מתאר. כמעט כל רגעי האלימות וההתעללות נותרים מחוץ לפריים ובדמיון של הצופים, מה שכמובן הופך את הצפייה לקשה יותר מבכל סרט אימה סטנדרטי – בהיעדר רגעי השחרור של המתח. באותו עניין, האכזריות בסרט מתחלקת לכזו המופנית נגד בני אדם או נגד בעלי חיים, ובמקרה האחרון היה לי אישית קשה הרבה יותר. אבל דקת המסך הראשונה, בה חמוס מחמד חף מפשע עולה באש, די מחשלת. ככל שהסרט מתקדם הגבול בין חיות ואנשים נעשה מטושטש, במהלך מכוון של הצגת אובדן צלם אנוש. זה מאוד לא נעים לצפייה וכאמור נעשה באופן שהוא הכל חוץ מבידורי, אבל זה דווקא לזכות הסרט והבימוי.

הבמאי הוא ואצלב מרהול האלמוני למדי, שעיבד את ספרו של יז׳י קושינסקי, ששמו כשם הסרט. מי שמכירים את הספר של השורד הפולני יודעים אולי שהוא הואשם בפלגיאט ושהסיפור שתיאר כנראה מומצא בחלקו. אבל בעיניי גם זה משרת נאמנה את הסרט, שגונב מכל הבא ליד ונראה לפרקים כמו מדריך מתומצת (יחסית) לקולנוע מזרח-אירופאי אמנותי. יש כאן שוטים ברורים שכתוב עליהם ״טרקובסקי״, החל מבית בוער, המשך בילד מטפס על עץ שבראשו ציפורים, והמשך בעץ אחר המשמש כגשר מעל תעלה ביער. יש כאן גם לא מעט מהקולנוע של בלה טאר, אבל אעצור כאן כדי להגיד שהשניים שציינתי לעיל לא אמורים להתערבב על אותו מסך. זה לא מספיק לדעת ממי לגנוב, כמאמר הפתגם, אלא גם כיצד להתאים את הפריטים הגנובים יחד לתלבושת מתאימה. חלק ממה שעשה את הקולנוע של הבמאים האלה לענק הוא לא רק הקומפוזיציה או אורך השוט, אלא האיזון ביניהם, והיחס לשאר הבחירות האמנותיות בסרט. סרטו של מרהול מעט לוקה בהיבט הזה.

לבסוף, ״הציפור הצבועה״ מחכה ממש עד שניות הסיום שלו בשביל להשליך על המסך מעט חום ורוך, חמלה ואנושיות. הוא אמנם לא מוותר על השחור-לבן אבל התחושה היא שהצבע לגמרי חזר אל הלחיים של הדמויות והצופה כאחד, גם אם לא מדובר בקתרזיס. כמו במקרה של הבחירה לא להראות את האלימות באמת, כך גם ההקלה בסיום היא אינטלקטואלית ולא רגשית. כאמור, עבורי זה צבע את כל הסרטים בצבעים אחרים, הופך אותו למסה לא על רוע בלבד אלא על הסתכלות על הזולת באשר היא. הרי הילד שבמרכז הסיפור לא מבין מדוע מתנקלים לו. לפעמים קוראים לו יהודי, לפעמים צועני, אבל הוא לא מבחין עדיין בין גזעים, בטח ובטח בסרט שרוב הדמויות מדברות בו שפה זהה למרות שהן מארצות אחרות (בתוכניה קראו לזה ״אספרנטו סלבי״). בתחילת הסרט, מכשפה טוענת שהוא ערפד ובן השטן, ואכן המוות כאילו עוקב אחריו לכל מקום. אבל בשלב מאוחר יותר הוא מוצא מקלט בכנסייה ונדמה שאולי הוא ישו, שבסבלו לוקח על גבו את חטאי אירופה כולה. זהו סרט מעורר מחשבה ומרתק מבחינה אמנותית, שאפשר רק לקוות שהדיון עליו יזלוג מעבר לפסטיבל.

Lan Xin Da Ju Yuan / Saturday Fiction
תיאטרון ליסאום / תרבות שבת

עוד סרט שחור-לבן, הפעם תוצרת סין ו״רק״ שעתיים ורבע באורכו, ושוב מצאתי עצמי במחנה המסנגר. כלומר, זה לא שסרטו של הבמאי לו יה מדהים באופן יוצא דופן, אבל בהחלט מדובר ביצירה שכיוונה גבוה והעדיפה את האמנות על פני הבידור. זה שוב נשמע כאילו הדרישות שלי נמוכות, יחסית לסרט שמוצג בתחרות הרשמית של פסטיבל שנחשב לאחד משלושת היוקרתיים בתבל – אבל בחיי שהוא מן הדוגמאות הבודדות שאני יכול לחשוב עליהן. לגבי שמו, הכותרת האנגלית ״Saturday Fiction״ מתייחסת למחזה שבתוך הסרט, ואותה עופר הציע לי לתרגם ל״תרבות שבת״ או אפילו ״שבת תרבות״ אם להיות ישראלי עד הסוף. אבל בחרתי ללכת גם עם הכותרת הסינית, שפירושה ״תיאטרון ליסאום״ (כמו זה בלונדון, או ביוון העתיקה) משום שזהו מקום ההתרחשות. ועצם אי היכולת להפריד בין הבמה והמציאות הוא נושא מרכזי בעלילה הסבוכה.

הסרט נפרש על פני השבוע הראשון של דצמבר בשנת 1941, שאני מקווה שכולנו יודעים איך הוא נגמר (אם לא, תיתכן הפתעה בסיום). אבל הסרט אינו יוצא מגבולות שנחאי, שהייתה עיר תרבות שוקקת באותה התקופה בעודה מצויה עדיין תחת הכיבוש היפני. המתח בין שני הקצוות הללו מגולם בעלילה על שחקנית מפורסמת שהיא גם מרגלת, אותה מגלמת אגדת המסך גונג לי. השחקנית שבה לכאורה כדי לעבוד עם אהוב לשעבר, במאי תיאטרון שעומל על הפקה של מחזה בשם ״תרבות שבת״. אולם, בסתר היא חוברת אל כוחות סינים וצרפתים כדי להשיג מידע על שמות הצופן בהם משתמש צבא יפן. בעיתונות חושבים שבואה הוא בכלל סיפור כיסוי כדי לשחרר מהכלא את בעלה לשעבר, בעוד אנו הצופים נגלה שגם אביה המאמץ מפעיל אותה לצרכיו.

אם זה לא נשמע מספיק מבלבל, ואני לגמרי מבין את מי שהתקשו לעקוב או נמנמו, הסרט משחק עם רמות שונות של בדיון. סיקוונס הפתיחה המפורט הוא למעשה רצף חזרות על קטע מתוך המחזה, שעוסק באישה שאינה מי שהיא טוענת שהיא – וכאמור מגולמת בידי שחקנית שהיא מרגלת. לאורך הסרט יש צורך לחכות לפעמים עד לסיום כל סצנה כדי להבין את רובד המציאות בו צפינו, בעולם שכל כולו העמדות פנים בשלושה מישורים – תיאטרון, ריגול, ורומנטיקה. אישית, מצאתי את השילוש הזה מרתק לצפייה. הרי בכל אחד מהתחומים, העמדת פנים נתפסת אחרת וכולם סוג של משחק. הדבר נכון גם לגבי מושגים של נאמנות או בגידה, כאשר ענייני הלב (רומנטיקה) מתערבבים במה שרוצה הנפש (תיאטרון) ומה שנדרש מן השכל (ריגול). זה מסחרר כפי שזה נשמע אבל עבורי עצם הניסיון להפעיל את הקהל בכל המישורים הללו במקביל ראוי להערכה. נדמה לי גם שהצלחתי לעקוב מספיק אחר המתרחש מעל ומתחת לפני השטח, מה שיכול להסביר את העובדה שהייתי מרותק לאורך הצפייה כולה.

מסייעים לכך צילום דינמי ושוטים שלא מפחדים להיות ארוכים מספיק כדי לעקוב אחר המתרחש. בזכות זאת כל סצנה או סיקוונס משאירים את רמת העניין גבוהה, גם אם צריך להמתין כדי להבין את מטרתה או את מקומה במארג הכללי. רוב המתח והאקשן בסרט נובעים מן הסיטואציה, בין אם הנעשה בעולם הריגול שבונה על מסתורין, או חזרות להצגה שמלאות באמוציות מעצם טבען, כמו גם הסצנות הנוגעות למערכות היחסים מאחורי הקלעים. וכמו מרגלים אמיתיים, גיבורי הסרט שולפים אקדח רק כשממש אין ברירה, אבל כשזה קורה הם לא מפסיקים ללחוץ על ההדק. הדבר מוביל לקליימקס בו ז׳אנר אחד גובר על האחר, אבל בשלב זה כבר לגמרי קיבלתי את מה שרציתי – סרט על התלבטות בין זהויות וכובעים שונים שבסופו נדרשת הכרעה בין הגורמים שהוזכרו, כלומר הלב, הנפש והשכל. וזה לא היה מאבק קל עבור איש מן המשתתפים.

Waiting for the Barbarians
מחכים לברברים

הסרט האחרון בהחלט שהוקרן בתחרות השנה, היה גם אחד המצופים מבחינתי ומכמה סיבות. ראשית, מדובר בסרט ראשון באנגלית לבמאי הקולומביאני סירו גרה, שחתום על ״חיבוק הנחש״ ו״ציפורים נודדות״ חביבי הביקורת. שנית, זהו עיבוד לספר ״מחכים לברברים״ של ג'ון מקסוול קוטזי, שגם כתב בעצמו את התסריט. בכך הסרט מצטרף אל האופרה שנולדה מתוך הספר לפני מספר שנים, ספר שכותרתה משיבה אותנו אף היא אל יוון, אבל העלילה שלו אינה ספציפית למקום התרחשות אמיתי. שלישית, יש כאן שמות כמו מארק ריילנס, רוברט פטינסון וג׳וני דפ (אם כי פחות במקרה שלו) שרק מעצימים את הסקרנות מן הפרוייקט. לבסוף, נחמד לחזור לקולנוע צבעוני ולסרט של פחות משעתיים, שמצליח להיות לא פחות אלגורי או אפי מאשר אלה שהוזכרו לעיל.

מועד ומוקד התרחשות העלילה אינו ידוע ונותר עמום במכוון, מה שהופך את היצירה למשל על כל התנגשות בין ציביליזציות. בעיר מדברית השוכנת על הגבול בין אימפריה בדיונית לבין שבט נוודים, שופט מטעם השליטים (ריילנס) מנהל מדיניות של חיה ותן לחיות. אל יישוב הספר מגיע יום אחד קצין משטרה בשם ג׳ול (דפ), דמות מאיימת שאינה מרבה להסיר את משקפי השמש שלה בעולם בו מעטים בכלל ראו אי פעם משקפי שמש. מטרת הביקור היא לבדוק את המתיחות בגבול והאמצעי הוא חקירה ועינוי של אותם שבטים שכנים, אותם מכנה החוקר ״ברברים״. זהו רק הפרק הראשון מתוך ארבעה, כארבע עונות השנה, בקורותיה של העיירה מוקפת חומות החימר ושל מי שלכאורה עומד בראשה, אבל צריך להתמודד עם המפקדים שלו לא פחות מאשר עם איום מבחוץ.

הבמאי לוקח את הזמן בכל נדבך ובכל פעולה, מעניק לאירועים מימד מיתי והרה גורל. הוא גם נעזר אך לא נסמך על מוזיקה מאיימת וכמה רגעים מרהיבים של צילום, בעיקר אלה המראים את אפסיות האדם מול הטבע, מה שמזכיר שכולנו רק אורחים כאן וכל סכסוך על אדמה או רכוש הוא מראש בדוי ומאולץ. בסכסוכים מאין אלה נדרש גיבורנו השופט להכריע, אבל כמו שאומרת לו אחת הדמויות – הראש שלו תמיד במקום אחר. הוא מרותק מן השבטים הנודדים ואינו רואה בהם כברברים, בטח ובטח כשהוא נחשף לשיטות חילוץ המידע של אלה שלכאורה מייצגים את האומה המתקדמת מבין השתיים, שיש בה משהו ברברי לא פחות. זה אומר שגם סרט זה כולל כמה רגעים קשים לצפייה, כולל גרסת הפריקוול של ״הנדל האנושי״, אבל שוב מה שבעיקר מפחיד כאן הוא אכזריות האדם. אולם, הפעם יש מספיק טוב לב בכדי לאזן ולהציע את שתי הגישות.

ריילנס אחראי למירב החמלה בסרט ומבצע את תפקידו בצורה נפלאה כהרגלו, נוגע ללב כשם שהוא מנותק מן המציאות. דפ מגלם נבל אטום אז קשה לומר שהוא מזיע במיוחד, וכמעט עצוב לראות את פטינסון עושה לו בית ספר עם דמות דומה שמגיחה בשלב מאוחר. אל מסיבת הנקניקיות הזו יש להוסיף את הדמות הנשית בעלת מירב הנפח בסרט, בגילומה של גאנה באירסייחאן. היא משחקת צעירה מאותו שבט ״ברברי״ אשר נותרה מאחור ומאומצת על ידי השופט המטפל בפציעתה. אך בעוד הוא רואה בה גשר לתרבות המרתקת אותה ועימה רוצה לחיות בשלום, היא רק רואה בו עוד סוג של שליט, כח מאיים שאינו בן עמה ועלול לרצות ממנה משהו בתמורה לכך שהוא סועד אותה בזמן מצוקה. ההתמקדות במערכת היחסים שלהם הופכת לליבו של הסרט, מוקפת בהתחלה ובסוף שהם פרקי עלילה אותם מובילים כוחות המשטרה והצבא שהגיע כדי לחרחר מלחמה.

״מחכים לברברים״ מתמקד ביישוב ספר המזכיר חזותית עיר ערבית בסגנון אלף לילה ולילה, בעוד השבטים שמעבר לגבול נראים מונגולים (ואף מדברים ביניהם בשפה זו). האימפריה השולטת באיזור היא מעין שילוב של גינונים בריטים, נוקשות גרמנית ושיטות חקירה של האינקוויזיציה הספרדית. אך כאמור, זהו משל שאפשר להשליך לתוכו כל כובש ונכבש וככזה, יש בו אזהרה לשמאל וגם לימין. הוא מראה כיצד שלטון צבאי במהותו יכול להפוך כל שכן שליו לאויב מר, אם יופעל עליו מספיק לחץ. מנגד, הוא מוכיח כי לא משנה עד כמה שוחר שלום ונאור יהיה הצד השולט, הוא חלק מן הבעיה. הוא עלול לשלם מחיר כבד מעצם הצידוד באויב, או אפילו לגלות שדווקא אלה שהוא מושיט להם יד לשלום יאיימו לחתוך אותה. בכך מדובר בסרט רלוונטי ואקטואלי לא פחות מאשר היה ספרו של קוטזי הדרום-אפריקאי כשנכתב ופורסם ב-1980.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.