• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

"אסון בלב ים" + "הגיבורים של בוסטון", סקירה ברגית כפולה

20 בינואר 2017 מאת אור סיגולי

הבמאי האמריקאי פיטר ברג סיפק למבקרי הקולנוע יופי של חומר לכתיבה במהלך השנה החולפת. ב-2016 שיחרר הבמאי שני סרטים רבי תקציב, "אסון בלב ים" (Deepwater Horizon) ו"הגיבורים של בוסטון" (Patriots Day, שאמנם מופץ בישראל בשבוע הראשון של 2017, אבל רשמית משתייך ליבול שנה שעברה), שפשוט מתחננים שיתייחסו אליהם יחד.
שניהם מבוססים על סיפורים אמיתיים מההיסטוריה הקרובה של ארה"ב, שניהם עלילות על סכנה, על מוות וכמובן על גבורה, את שניהם מוביל אותו שחקן, ובשניהם הדמות הנשית המרכזית היא "הרעיה היפה שדואגת בבית". אם לוקחים בחשבון גם את סרטו הקודם של ברג, "השורד האחרון", גם הוא עונה על כל המאפיינים האלו (למעט האחרון), נוצרת לנו מין סדרה לא רשמית אותה אפשר לכנות "מארק וואלברג – גיבור אמריקאי".
באמת שמאוד קשה שלא להעמיד את הסרטים האלו זה לצד זה, ולדון בנקודת המבט של הבמאי, בקולנוע שלו, ומשם בקלות לדבר על מצבה של אמריקה, אל מול התמורות שהיא חווה עכשיו.
אלא אם כן צופים בהם.

נורא רציתי לראות את שלושת הסרטים האלו כמקשה אחת, כתמונה מובהקת של במאי עם אג'נדה, ובאמת שניסיתי. עם זאת, גיליתי ש"השורד האחרון" (2014), "אסון בלב ים" ו"הגיבורים של בוסטון", שונים זה מזה לא רק באיכות שלהם, בז'אנר שלהם, בנראטיב, ובמוסכמות הקולנועיות שבדרכן הם הולכים, אלא גם בסאבטקסט שלהם, ובתפיסת העולם שלהם. זה כמובן נתון לפרשנות, אני בהחלט לא מתיימר להציג את הדברים כאמת מוחלטת, אבל מבחינתי שלושת הסרטים האלו ממש לא מתקשרים אחד עם השני מעבר לפני השטח.
"אסון בלב ים" הופץ בישראל בספטמבר, אבל צפיתי בו רק לאחרונה לקראת יציאת "הגיבורים של בוסטון". הסיבה לכך שלא מיהרתי לקולנוע היא הזיכרון הנורא שהיה "השורד האחרון". קוראינו האדוקים אולי זוכרים את הסקירה ההיא, בה התלוננתי על כך שמדובר לא רק בסרט קולנוע מכוער ומטופש, אלא גם בכזה שהוא פסול בעיני, מקדש כל דבר שאני שונא בהלך הרוח העולמי, ומעיד על סכנה שהולכת ומתקרבת. "השורד האחרון", שהיה להצלחה גדולה גם בארץ, הוא אחד הסרטים השנואים עלי בכל הזמנים. זה בעיקר הפתיע אותי, כי לא רק שאהבתי מאוד את כל סרטיו של ברג שראיתי עד כה, אלא אני חשבתי שסרט ה"אמריקאים בסכנה" הקודם שלו, "הממלכה" משנת 2007, הוא סרט שמציג נקודת מבט מאוזנת ויחסית-מתוחכמת בכל עניין ה"עין תחת עין", ובסופו נדמה שאמריקה עושה גם היא את הטעויות שעושות אויביה. אני גם חושב ש"אורות ליל שישי" הוא אחד מסרטי הספורט המצטיינים שנעשו, ונמנה על מהתומכים היחידים ב"באטלשיפ" (משהו שאולי עדיף שלא אזכיר).
אחרי "השורד האחרון" חששתי שברג עבר לצד אפל כלשהו, וככזה הייתה בי רתיעה מסרטיו החדשים.

אסון בלב ים

אסון בלב ים

"אסון בלב ים" לא מתרחש מעבר לקווי האויב, ואינו מציג את עליונותה של אמריקה מול העולם. הוא סיפור על אסון שקרה באסדת קידוח מול חופי לואיזיאנה בשנת 2010, שנגרמה מתוצאה של רשלנות. אפשר בהחלט לבוא בטענות אל התסריט של מתיו מייקל קרנהאן ומתיו סנד, שהעולם שלהם מכיל רק טובים מוחלטים ורעים מוחלטים (במקרה הזה, ווידרין המגולם על ידי ג'ון מלקוביץ'), וקשה למצוא בו מורכבות רבה. עם זאת ברג, בשונה מסרטו הקודם, מוכיח את יכולות הבימוי המצוינות שלו.
זהו סרט אסונות לפי הספר, המורכב משתי מערכות ואפילוג. המערכה הראשונה מציגה לנו את הסטינג של הסרט, אסדת הקידוח על מפעיליה ומכונותיה, ואת הדמויות. היא ארוכה באופן יוצא דופן מכיוון שזו ההזדמנות של הסרט לקרב אותנו אל הדמויות הרבות באופן שיאפשר לנו לפתח אליהן חיבה ולדאוג לשלומן, אחרת לשום דבר אין ערך. המערכה השנייה, שהיא פחות או יותר שוות ערך באורכה, מתארת את האסון הנורא, את קריסתה של האסדה וניסיונות ההישרדות של הצוות הכלוא, ובכן, בלב ים. החלק האחרון הוא ה-aftermath המתרכז בעיקר בצילומי ארכיון והצגת האנשים האמיתיים מאחורי הדמויות.
אני צפיתי בסרט על מסך הטלוויזיה, ובזמן שאין ספק שמשהו באפקט של ההרס הוחלש, לדעתי זה דווקא תרם לחלקו הראשון של הסרט, כאשר המסך הקטן יותר הקל על הזמן הארוך בנוכחותן של דמויות שמאופיינות בקווים גסים למדי, וצמצם את הפאתוס – כצופה חיצוני מאוד קל לגלגל עיניים אל מול דגל ארצות הברית המתנופף בגאון א-לה מייקל ביי שנשתל בפריימים והאמריקניות המוגזמת, אבל זה לכשלעצמו לא מפריע לי. פטריוטיות בפני עצמה אינה דבר שלילי. חסרת פשר, אולי, אבל ודאי לא שלילית.

חלקו העיקרי של "אסון בלב ים", כלומר שלב ההישרדות מול אש הגיהנום, הוא באמת נפלא. העריכה של גבריאל פלמינג וקולבי פארקר, כמו גם עולם הסאונד והאפקטים החזותיים שנברא על ידי צבא של אמנים וטכנאים, מרשים עד מאוד וראוי לכל השבחים בעולם. סבירות רבה שביום שלישי הקרוב, יום הכרזת מועמדי האוסקר, "אסון בלב ים" יוזכר בקטגוריות האלה, ממש כמו סרטו השני של ברג, "הגיבורים של בוסטון".
כסרט אסונות, "אסון בלב ים" בהחלט משובח, ומארק וואלברג עושה בו יותר מאשר להזיע נאומי מוטיבציה, בעיקר בחלקו האחרון של הסרט, שלב ההתמודדות, שמזכיר את הדקות האחרונות של טום הנקס ב"קפטן פיליפס". המעבר לטלוויזיה לא באמת פוגם בחוויה והסרט מחזיק היטב. ברג גם מלהק שחקנים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות כמו וואלברג, קורט ראסל המלכותי, ג'ינה רודריגז וקייט האדסון במבט דואג-אך-גם-מבין-ואוהב, כמו גם צוות שחקני משנה שנלקחו מקטלוג של חיי האמריקאים. מה שנקרא, מצטיין לסוגו.

הגיבורים של בוסטון

הגיבורים של בוסטון

מבחינת ז'אנר ומבנה, "הגיבורים של בוסטון" שונה לחלוטין מ"אסון בלב ים". סרטו החדש יותר של ברג הוא מה שמכונה באנגלית procedural, "תהליכי" אני מניח שתהיה ההגדרה המדויקת. על פי גוגל, מדובר ב"סדרת טלוויזיה, סרט, או ספר, המאופיינים בטיפול ריאליסטי ומפורט של תהליך מקצועי, במיוחד משטרתי."
הסרט מספר על אנשי החוק והמשטרה הפועלים למצוא את המחבלים שביצעו את פיגוע הטרור במרתון בוסטון בשנת 2013, שהסתיים בשלושה הרוגים ועשרות פצועים. הסרט נפתח בהצבת חיילי המשחק על הלוח, כלומר הצגת הדמויות המרכזיות, חלקן יפגשו ויצטלבו רק כשעה לתוך הסרט. הפיגוע מתרחש כבר בחלקו הראשון, ולאחר קצת (ממש קצת) יותר קלוז-אפים על פצעים וגפיים קטועות ממה שדרוש, ממשיך הסרט לתוך כמעט שעתיים של חקירה ומרדף. מארק וואלברג מגלם שוטר בוסטוני (לפי הבנתי, אחת הדמויות הבודדות בסרט שהיא המצאת התסריט), שנוכח בפיגוע ולאחר מכן עוזר לבולשת ולמקוף למצוא את האשמים, שאת זהותם הקהל יודע כבר מההתחלה.
הסיפור עצמו מתנהל בכמה מוקדים במקביל, חלקם קשורים ישירות לפיגוע, וחלקם יהיו רלוונטים בשלבים מאוחרים יותר. על כל אלו ברג מנגן מדהים, והסרט לרגע לא מאבד מהמתח שלו. הוא ארוך מאוד, אבל מחזיק קצב כמעט כל דקה (היה אפשר לשלוף איזה מונולוג רגשני ולא קשור של וואלברג איפשהו באמצע, שאין לו ולו דבר עם הדמות עצמה), וטומן בחובו חקירה סיזיפית, מרדפים, מחטפים, רציחות, השתלטויות, וקרב יריות אחד שהוא מהטובים שראיתי לאחרונה, וכנראה יופיע ברשימת 20 הרגעים הגדולים של 2017 שתגיע עוד מלא מלא זמן.
הליהוק פה נהדר, ומעבר לוואלברג ומישל מונהאן על תקן אותה "רעיה דואגת", ישנן הופעות קטנות ומשובחות של ג'ון גודמן, קווין בייקון, אלכס וולף, תמו מליקידזה, ג'יי.קיי סימונס שעושה כל כך הרבה ובכל כך מעט, וקהאנדי אלכסנדר מצוינת כחוקרת מכוסת ראש בסצנה אחת מאוד מוזרה. עם זאת, המצטיין של הקאסט הנרחב הוא ללא ספק ג'ימי או. יאנג, בתפקיד דאן-מנג, שגונב את ההצגה.

אפשר קצת להירתע מהתזמון של הפצת הסרט, כי באמת שהעולם לא צריך כרגע עוד סרט על מחבלים מוסלמים. הקרקע לא יכולה להיות פחות יציבה גם ככה. אבל האמת שחששותיי די התבדו. קודם כל, המחבלים בסרט מוצגים כפועלים בזכות עצמם, ולא חלק מארגון גדול. איכשהו הסרט מצליח להמנע מאיסלמופוביה, ולמרבה השמחה גם לא מציג איזו דמות של "מוסלמי טוב" כדי לאזן את התסריט באופן מגושם ומאולץ. הטון שבו מסתיים הסרט הוא כזה של אהבה, אולי לא מחילה או קבלה מוחלטות, אבל כן יש בו מידה של עדינות. התסריט של ברג, מאט קוק וג'ושוע זטומר לא מנסה להפחיד או להפנות אצבע מאשימה, אלא לחזק את האומה בדרכים יחסית חיוביות. עידון וסאבטקסט לא תמצאו פה, אבל זאת לא הסיבה שקניתם כרטיס גם ככה.

אני עוד לא לגמרי מוכן לסלוח לברג על "השורד האחרון", אבל אחרי שני הסרטים האלו אני יכול להיות קצת מפויס יותר, ולגמרי לחכות לסרטיו הבאים. אין ספק שהוא באמת יודע איך לתפוס את הקהל וליצור מתח שמחזיק מעמד המון זמן, ו"הגיבורים של בוסטון" הוא בהחלט אחת מהצפיות הטובות ביותר שמחכות לכם בבתי הקולנוע בנקודת הזמן של כתיבת שורות אלו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.