• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 2, פרק 8: "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"

9 ביולי 2020 מאת אור סיגולי

לסטיבן ספילברג יש, איך לנסח בעדינות, לא מעט הישגים בחמישים שנות העשייה שלו. הוא שינה את הקולנוע כמה פעמים, הזרים להוליווד סכומי כסף שאף אחד לא חשב שבכלל אפשריים, ואפשר לומר שגידל דור שלם של סינפילים ויוצרים. אולי אפילו יותר מדור אחד. ב-1993 זכה באוסקר לראשונה על אחד הסרטים המונומנטליים שלו, "רשימת שינדלר", אבל זה הגיע אחרי אי אילו הפסדים.
שלושה מהם, אלו שהתרחשו במהלך שנות השמונים, הם הכוכבים של החלק האחרון בעונה השנייה של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר (רשימת כל הפרקים עד כה, כתמיד בסוף הפוסט). התחלנו בפרק הקודם עם "שודדי התיבה האבודה" מ-1981 ועכשיו אנחנו עושים קפיצה קלילה שנה אחת קדימה.

האמת היא שעל אף שמסלול האוסקר של ספילברג רצוף הפסדים, ההישגים שלו באקדמיה די מרשימים איך שלא הופכים את זה. עם כל הכבוד לו על זה שהצליח להביא מיליארדי אנשים לסרט הרפתקאות מחויך וסרט התבגרות מרגש על חייזר, לעשות את אותו האפקט על האקדמיה האמריקאית לקולנוע זו ליגה אחרת לגמרי. וכמו עם סרט האימה המושלם שלו "מלתעות" ב-1975, ספילברג הכניס סרטים שמאוד לא מזוהים עם האוסקר עמוק לתוך המרוץ. הוא אמנם לא זכה עליהם, אבל הזרועות הפתוחות של מצביעי האוסקר הן הכל חוץ ממובן מאליו.

"אי.טי. – חבר מכוכב אחר", המפסיד שלו מ-1982, הוא סוג של אנומליה אוסקרית. זה לא שסרטי פנטזיה או סרטי ילדים לא הגיעו למעמד הזה לפני, אבל הם היו מאוד נדירים ("מסביב לעולם ב-80 יום" זכה ב-1956, וגם "מרי פופינס", "דוקטור דוליטל" ו"מלחמת הכוכבים" היו מועמדים לפרס הסרט), ובעיקר רואים כמה זה הוסיף להיות נדיר אחר כך. לצורך העניין, השנה הבאה שבה סרטים עם חייזרים בתפקיד משמעותי לעלילה יגיעו לפרס הגדול תהיה 2009 ("אוואטר", "מחוז 9") וגם זה רק אחרי שהרחיבו את הקטגוריה מחמישה לעשרה.

אבל המורשת של "אי.טי. – חבר מכוכב אחר" גדולה הרבה יותר מרווחים או פרסים. מדובר באחד מהסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים. והוא הפסיד את האוסקר. למה והאם בצדק? הבה ונחשוב יחד.

עוד לפני האוסקר…

ב-1982 הגיע הבמאי סטיבן ספילברג להישג די מדהים. לא רק ש"אי.טי. – חבר מכוכב אחר" (E.T. the Extra-Terrestrial) שלו הפך להיות הסרט הקופתי ביותר אי פעם, עוקף את "מלחמת הכוכבים" ונשאר בראש טבלת שוברי הקופות העולמיים עד "פארק היורה" 11 שנים אחר כך (בחיים לא תנחשו מי ביים את הסרט הזה גם), אלא שזה התרחש עוד לפני שהלהיט הקודם שלו, "שודדי התיבה האבודה", עזב את בתי הקולנוע. כך שבראש שוברי הקופות של 1982 עמדו במקום הראשון והשני רק סרטים של אותו בחור, בן 36 בסך הכל, שזה הגיל שלי בעת כתיבת שורות אלו ובואו נגיד שטוב זה לא עושה לי.

"אי.טי. – חבר מכוכב אחר", שיצא לבתי הקולנוע אחרי פרימיירה בפסטיבל קאן, הוא סיפורו של חייזר חמוד, וכנראה צעיר מאוד, שנשכח על פני כדור הארץ לאחר שמשפחתו הבוטנית נמלטת מפני סוכנים ממשלתיים. המזל של החייזרון, שנראה כמו שילוב של פליט מלחמה ועציץ בונזאי, הוא שמי שמגלה אותו הוא ילד קטן בשם אליוט. בין השניים נוצר איזשהו קשר גופני ורוחני (תאוריות רבות עמדו על כך שאי.טי. הוא גם ראשי תיבות של "אקסטרה טרסטריאל" אבל גם האות הראשונה והאחרונה בשם הגיבור), ואליוט מבין שכל עוד החבר החדש – וכנראה היחיד שלו בעולם – נמצא על פני כדור הארץ זמנם לחיות הולך ואוזל. יחד הם מנסים לייצר קשר עם החללית אי שם מחוץ לאטמוספירה לפני שנציגי נאס"א הרשעים יתפסו אותם.

ספילברג הגיע ל"אי.טי." לאחר סרט חייזרים מצליח אחר, "מפגשים מהסוג השלישי", אבל זה החדש סופר מנקודת מבט של הילדים, מה שבטח עזר לו להיכנס לדי.אן.איי של כל ילידי שנות השבעים והשמונים יחד. בנוסף, אחד הדברים שהיו יוצאי דופן כבר בשלב התסריט שכתבה מליסה מת'יסון הוא שבשונה מרוב סיפורי החייזרים, אי.טי. הוא דמות חיובית ולא טפיל שמתכנן להשתלט על כדור הארץ כמו רוב עלילות היצורים מהחלל החיצון. למעשה, ממש באותה שנה יצא סרט כזה בדיוק, "הדבר" של ג'ון קרפנטר, שנכשל בקופות כמעט באותה מידה ש"אי.טי." הצליח. לא אסגיר כרגע מה דעתי על הנושא, אבל ייתכן וזה יתפרץ בהמשך.
שינוי הגישה הזה קצת בלבל את האולפן הראשוני של הסרט, קולומביה, שלא הבין אם זה סרט אימה או סרט ילדים (באופן משעשע ספילברג עמד מאחורי פרויקט נוסף באותה שנה שפועל על המקומות האלה – "פולטרגייסט"), ולכן הזכויות עברו ליוניברסל שעד היום ממנים לעצמם יאכטות בזכות הסרט הזה.

העולם התאהב באי.טי ואליוט תוך דקה, וכאמור הפך את הסרט לאירוע קולנועי בסדר גודל כל כך עצום שאפילו עונת הפרסים לא יכלה להתעלם ממנו. בואו נגיד שהוא כיסה את העלות שלו כבר בסוף השבוע הראשון שלו בבתי הקולנוע. בטבלת שוברי הקופות האמריקאית של כל הזמנים, ובחישובי אינפלציה, "אי.טי" נמצא במקום הרביעי (אחרי "חלף עם הרוח", "מלחמת הכוכבים" ו"צלילי המוסיקה"). אם כי צריך גם להזכיר שהוא יצא לקולנוע פעמיים שוב לאחר 1982, בגרסאות מחודשות שעל חלקן למעריצי הסרט היה הרבה מה להגיד.

מסלול ההפסד של "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"

המועמדים לפרס הסרט באוסקר ה-55 היו:
"גנדי", הביוגרפיה היוקרתית על לוחם החופש ההודי, הוביל עם 11 מועמדויות כולל בימוי, משחק (שחקן ראשי), תסריט וכל מה שצריך בגדול.
"טוטסי", הקומדיה בכיכובו של דסטין הופמן, הפתיע עם לא פחות מ-10 מועמדויות, ונוכחות בולטת בכל הקטגוריות החשובות.
"אי.טי. – חבר מכוכב אחר" הגיע למקום השלישי עם 9 מועמדויות כולל בימוי ותסריט, אך ללא אזכור בקטגוריות המשחק, שזה מרתיח כי הנרי תומס מדהים פה.
"פסק דין", הדרמה המשפטית עם פול ניומן, צבר 5 מועמדויות כולל הבימוי, התסריט ושני פרסי משחק (שחקן ראשי, שחקן משנה).
"נעדר", דרמת המתח הפוליטית, התמקם בסוף עם 4 מועמדויות, היחיד מהחמישייה בלי מקום בקטגורית הבימוי. מי שהחליף אותו היה הסרט הגרמני "הצוללת".

על פניו "אי.טי." נראה כמו הילד החורג של הקטגוריה, גם בגלל שאין לו מועמדויות למשחק וגם כי הוא, ובכן, סרט קיץ מבוסס אפקטים בז'אנר פנטזיה וילדים על חייזר. זה בולט במיוחד גם כשרואים אילו סרטים "אוסקריים" לא הצליחו להיכנס לחמישייה הגדולה, כמו למשל "בחירתה של סופי" (5 מועמדויות), "ויקטור/ויקטוריה" (7 מועמדויות) או "הצוללת" (6 מועמדויות).
עם זאת, בדיעבד, "אי.טי" התגלה כנציג הכי מובהק של מחזור 1982, שנה די מדהימה שהותירה זיכרונות בדמות קיץ בלתי נשכח שכלל את "בלייד ראנר", "פולטרגייסט", "הדבר", "מסע בין כוכבים: זעמו של קהאן", "קונאן הברברי", "טרון" ו"מקס הזועם 2" בין היתר. חלקם קיבלו איזו עצם מהאקדמיה בדמות מועמדות בקטגוריות הטכניות/אומנותיות כמו עיצוב אומנותי וסאונד.
"אי.טי. – חבר מכוכב אחר" הוא בעצם הקשר היחיד בין האוסקר של 1982 למורשת של 1982 כי בואו נודה על האמת, אף אחד לא חושב על השנה ההיא ואומר לעצמו, "יואו, זאת השנה של 'פסק דין'" (למרות שזה סרט מעולה, וכדאי שאנשים יגידו את זה).

אז מהבחינה הזו, "אי.טי" הוא סוג של עלה תאנה אוסקרי, אבל להגיד שהוא אנדרדוג של הזוכה השנתי "גנדי" יהיה קצת להפחית בערכו.
הלהיט הספילברגי לא רק שקיבל חותמת של פסטיבל קאן (גם אם הוקרן במסגרת הגאלה מחוץ לתחרות), ונתמך בביקורות נלהבות, הוא גם הגיע לאוסקר עם זכייה בגלובס הזהב לסרט-דרמה (חשוב לזכור – הוא לא היה מועמד מול "גנדי", שניצח בפרס הסרט הזר דווקא. ממש כמו "מרכבות האש" שנה לפני כן), עם מועמדות לפרס איגוד הבמאים (הפסיד ל"גנדי"), זכייה בפרסי המבקרים של לוס אנג'לס וזכייה בפרס איגוד התסריטים בקטגורית התסריט המקורי לדרמה ("גנדי" לא היה מועמד. כנראה עניין בירוקרטי). הוא לא איזה סרט שנתפס על מומנטום ושרד עד להצבעות, והוא לא תוצר לוואי של שנה לא מעניינת. "אי.טי" היה מההתחלה שחקן מרכזי בעונה. התעשייה עמדה מאחוריו לחלוטין.

אמנם קשה לי להאמין שהציבור חשב ש"גנדי", על נושאו החשוב וההפקה המרשימה, עומד להפסיד את פרס הסרט לחייזר, אבל אני בטוח שהיו לא מעט קולות ל"אי.טי" בקטגורית הסרט, בטח אם מסתכלים על חלוקת הפרסים בסופו של הערב.
אמנם "גנדי" די פירק את הבית עם שמונה אוסקרים, אבל "אי.טי" ניצב אחריו במקום השני עם מחצית מהכמות: אפקטים, עריכת אפקטים קוליים (הפעם הראשונה שהפרס הוענק במסגרת קטגוריה ולא כפרס מיוחד), סאונד, ופרס המוזיקה המקורית לג'ון וויליאמס, שב-1982 היה מועמד גם על השיר ל"כן ג'ורג'יו" וסימן באותה שנה את מועמדותו ה-14 ואת זכייתו הרביעית.
כל חמשת ההפסדים של "אי.טי." (סרט, בימוי, תסריט המקורי, צילום, עריכה) הלכו ל"גנדי".

חבריהם לקטגוריית הסרט, "טוטסי" ו"נעדר", יצאו עם פרס אחד (שחקנית משנה ותסריט מעובד, בהתאמה), כאשר "פסק דין" נותר ללא כלום.

האם ההפסד היה מוצדק?

הטקס ה-55 קיבל, די באותו הרגע, חותמת של אחד האוסקרים המאכזבים ביותר. ההפסד של "אי.טי. – חבר מכוכב אחר" תמיד מככב כאחד מפספוסיה הגדולים ביותר של האקדמיה.
באותה נשימה, לא הרבה אנשים שטרחו לצפות בשלוש השעות של "גנדי" יכריזו עליו כסרט רע. הוא בשום אופן איננו חובת צפייה או הברקה קולנועית, אבל כביוגרפיה מנופחת הוא דווקא מהטובים. עם זאת, הוא כן מייצג קולנוע ישן, ארכאי, כבד ומבוגר. "אי.טי" הוא ילדות, קסם אמיתי, רגש חשוף ועל הדרך גם קולנוע מעולה.
וזה, כמובן בלי ההסתכלות בדיעבד. ההיסטוריה כמעט ולחלוטין קברה את המעשייה על ההודי ששינה את העולם, בזמן שזו על החייזר השלומיאל רק התקבעה כנכס צאן ברזל של התרבות הפופולרית, הפכה לחלק מהחיים של מיליוני אנשים ברחבי העולם והשפיעה על אין ספור סיפורים מאז.
אתוודה פה בהסתייגות, מבין חמשת המועמדים הייתי חושב שהייתי מצביע ל"נעדר", אבל אצטרך לעשות צפייה נוספת כי הקודמת הייתה לפני יותר מדי זמן.
ואם לבחור את הסרט האהוב עלי מ-1982, החייזר הקטלני של "הדבר" לדעתי מתעלה על כולם ואפילו מחזיק טוב יותר בצפייה עכשווית מכל סרט שהוזכר עד כה.

אם להמשיך את הקו האישי (שזה בגדול מהות החלק הזה של הפרק), ההערכה שלי ל"אי.טי. – חבר מכוכב אחר" היא יחסית מרחוק. ראיתי אותו בילדותי, כמובן ומספר פעמים, ובזמן שלא תשמעו ממני מילים רעות עליו – אני בכל זאת בן אדם אתם יודעים – הוא לא מאלו שנכנסו לי ללב כמו לאחרים. ככזה, אני יכול לדבר עליו בלי להתמלא דמעות, ועכשיו, עם הצפייה הנוכחית לקראת הפרק הזה, הבנתי גם למה.

לוקח צעד אחורה כי אני יודע שפסקה כמו זו שכתבתי עכשיו היא טריגרית לחלק מכם. אז להבהרה: בשונה מסרטים נוסטלגים מאותה תקופה שלא מחזיקים בכלל כמו "הנסיכה הקסומה" או "פולטרגייסט", הסרט לשמו התכנסנו הוא נפלא. רק אומר על מנת להרגיע את הרוחות. יותר מזה, הוא צריך להיות בפנתיאון ולו רק בזכות הנרי תומס בתפקיד אליוט. הופעה פנומנלית, שאני לא לגמרי בטוח איך לא נתפסת כאחת מהופעות הילדים הטובות בכל הזמנים. אולי בגלל שאי.טי. גנב לו את כל תשומת הלב.
תומס, אתם ודאי יודעים, המשיך בקריירת המשחק אבל הסרט הגדול האמיתי הבא שלו, "רוחות של תשוקה" שם גילם את אחיו הצעיר של בראד פיט, הגיע רק 12 שנים לאחר מכן. עברו עוד כמה שנים די חלשות על "כנופיות ניו יורק" (גם בתפקיד קטן יחסית) אבל לאחרונה אומץ על ידי במאי האימה מייק פלאנגן שהכניס אותו אל "אותיות שטניות: מקור הרוע", "המשחקים של ג'ראלד", "דוקטור סליפ" (הוא ג'ק טורנס, בחיקוי מעולה לניקולסון) ותפקידו המשמעותי ביותר בסדרה "מי מתגורר בבית היל?".

שאר הקאסט ב"אי.טי" גם מצוין, אבל דרו בארימור המקסימה, רוברט מקנוטון כאח הגדול, פיטר קויוטי כסוכן המסתורי ודי וואלאס מלאת הרגש בתפקיד האמא הכואבת, כולם די כינורים משניים לתומס והחייזר, ללא ספק היצור הכי חמוד בקולנוע מהצד הזה של גיזמו. זה זמן טוב גם לעצור ולהתעלף מהאפקטים של הדמות, שמחזיקים מעולה עדיין. זאת בניגוד לאפקטים הנוספים בסרט, כמו למשל כל מה שקשור לסופר-אימפוז, שנראים רע למדי.

מה שכן, וזה אולי קשור לכך שראיתי את הסרט בתחילת הגל השני של הקורונה ואני לא בטוח כמה עוד תסכול וזעם אני יכול עוד להכיל, אני הרגשתי ש"אי.טי" על כל מעלותיו והצלחותיו, איבד אותי במערכה האחרונה שלו. גם תסריטאית לא הבנתי כמה דברים, אם כי יכול להיות שזה עלי, אבל יש משהו כל כך בכייני וסוחט רגשית בארבעים הדקות האחרונות שלו, שדי קיוויתי שזה יסתיים כבר.
במילים אחרות, חלקיו האחרונים של "אי.טי" היו בשבילי עינוי נפשי, ואני לא מצליח לגמרי להבין אנשים שחוזרים לצפות בו שוב ושוב. כל החלקים מהרגע שהטלפון המאולתר שולח סימנים מבין האורנים באו לי ממש לא טוב (להוציא את מרדף האופניים, למרות שממש צריך להתאמץ לא לראות שאנשים בוגרים מחליפים את הילדים לטובת הפעלולים), ובטח לא כזה שארוץ לראות עוד פעם. קל וחומר להראות את זה לילדים קטנים. אחריות שאני לא אקח על עצמי לעולם. עצוב מדי, לוחץ מדי, לא נעים בכלל.
כמובן שזה אומר משהו גם לזכות הסרט, כי אין ספק שכדי להגיע לאפקט כזה על הצופה צריך לעשות לא מעט דברים נכון. ועדיין, לא בשבילי.

אני בכיין די גדול בסרטים, ובאמת שלא קשה להפעיל אותי רגשית, אבל אני נאטם כשעולה בי תחושה שמנסים אותי בכוח. מבחינתי, ספילברג ומת'יסון לגמרי ניסו בכוח. אז המורשת של "אי.טי" היא עצומה ונפלאה, והכל בצדק. גם ברור שהוא היה צריך לקחת את האוסקר מ"גנדי". לא נושא לדיון. ועדיין, סרט החייזרים הטוב ביותר של ספילברג הוא "מלחמת העולמות".

אם לא זרקתם את המחשב או את הנייד בעצבים עדיין, או מחקתם את המנוי שלכם מסריטה, אזכיר שיש לנו עוד פרק שיעסוק בספילברג בעונה הזו, "הצבע ארגמן", ואז כנראה תסתיים העונה, או שיהיה עוד פרק בונוס. חושבים על זה. בכל מקרה, העונה השלישית כבר בתהליכים…

בפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג – "שודדי התיבה האבודה"